בחורף/ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



אני הייתי אז כבן עשר, הקטן והעני בתלמידי ר' חנן-נתן. ואולם, זוכר אני, שכמעט הייתי מתגאה בעניותי ולא קינאתי מעולם בבגדי-החמודות אשר לחברי אלה. קנאה גדולה קינאתי רק ב"גדלותם": הם "בני מצוה", אנשים מוכשרים להצטרף למנין ולמזומן, ואני קטן. הם מתפללים ב"תפילין", עטרת על ראשם ותפארת על זרועם; כשהם הולכים לבית-המדרש, תיק-התפילין המרוקם יתנוסס לנוי בידיהם, ואני מה?.. אמנם, הם, ההדיוטים, אינם חשים באשרם הגדול, וכפויי-טובה אלה אינם מתייראים לעבור עבירות נוראות כתפילה מתוך קלות-ראש, הסחת-דעת מן התפילין, עסקים עם בתולות – ואת זאת לא יכולתי להבין באמת! הלא גדולים הם, יהודים גמורים, כבר פקעה מהם ערבותם של אבותיהם, עבירותיהם על ראשיהם הם תחולנה, ובכן איך טחו לבותיהם מהשכיל? ואפילו אם לא הגיעו למעלת "עבודה מאהבה", הרי צריכים היו להתיירא מן העונש... פשוט, משונה הדבר, איך אין לאנשים כל חשבון-הנפש! ואני מה מאושר הייתי, אילו היו מעשי נכתבים על חשבוני ולא על חשבון אבי, אמנם, אני הנני רשע גמור, חרפה לי לחיות בזכרי את חסדי השם-יתברך, המחייני בכל רגע ואני מורד בו, כלומר איני משווה אותו לנגדי תמיד, ופעמים שאני אוכל וישן לתיאבון ולא בכונה תחילה לשמו יתברך. אני עוד גרוע, הרבה גרוע מהם. ובכל אלה הייתי בטוח, שמצוותי יכריעו את הכף.
ואני את המצוות אהבתי. אמנם, התפילה, זו התפילה הארוכה, הקבועה, המחויבת, הנמשכת שעות אחדות רצופות, היתה לי – למרות דעתי, שלכל התיבות יש כונות אין קץ – למשא. ושיבחתי בלבי את חסידי קוצק או אפילו את ה"מתנגדים", שאצל הראשונים ההתלהבות עיקר ואצל האחרונים – לימוד-התורה. ואולם כל המצוות בכלל עינגוני תמיד. מצוות, אמנם, לאו ליהנות ניתנו ואסור לומר: "אי אפשי בבשר-חזיר", ואולם מה אעשה, אם הדבר מהנני? מה אעשה, אם אני אוהב את בוראי ואת מצוותיו? אדרבא, בוודאי חשוב אני בשביל זה לפני הקב"ה. "מנהגים יבשים" לא היו אצלי בנמצא; הכל היו נשמות, הכל דברים העומדים ברומו של עולם, דברים העושים רושם גדול בעולמות העליונים. וזוכר אני את המלחמה, שהתלקחה בלבי כשבאתי לליטא – מה לי להיות, חסיד או מתנגד? עובדיה בן-הרב, שבא אתי, יעצני להתנהג כמנהג המקום שבאתי לשם, ואני לא יכולתי להבין בשום אופן את קרירותו. "אני אומר לך דברים של טעם" – צעקתי בפתגם התלמודי – ואתה אומר: "מן השמים ירחמו!" מנהגי המתנגדים משכוני קצת בחידושם: כשאתה רגיל עד מאד להתחיל את התפילה במנין ב"הודו", נעים לשמוע, איך החזן משנה את הסדר ומתחיל פתאום "מזמור שיר חנוכת!" ואולם אני לא סמכתי על עצמי ואחפש בספרים המדברים בענין זה. קראתי אפילו את הספר "שלום על ישראל", מבלי שים לב לזה, ששמעתי מרננים אחר מחברו: צווייפעל – ספק, צווייפעל – שתי גירסות, צווייפעל – שני עורות. לאחרונה ניסיתי בעצמי לכתוב ספר-ויכוח גדול בין שתי הכיתות והפלאתי שם להראות חריפות ובקיאות, ועל הכל – הגיון.
ובימי הסליחות... אכן אלה היו ימי אושר, ימי חפץ! כמה רגשי עונג הכרת-ערך-עצמי! סוף הזמן. עול החדר הוסר. אני, אמנם בין כך וכך איני מבלה זמני בבטלה ולומד – אני הלא איני דומה להם – ואולם לימודי אינו נחשב לי לחובה, אלא למתנת-נדבה מצדי. אני עושה בזה איזה חסד עם מאן-זהו. וגם מידת לימודי היא לרצוני. והאויר – אויר של סוף הקיץ בעיר קטנה. לאמי היתה גינה קטנה, שעבדה בה, אך לי לא היה כל מגע-משא עם גינה זו; אני ישבתי בקלויז, משתדל ללמוד. אל ביתי באתי רק לאכול ולישון. ובטרם אשכב הייתי מפציר באבי לעוררני לסליחות. מצוה זו צדתני במה שיש בה התפארות על אחרים והתגברות על החומר בשעת קימה בהשכמה. אמנם, אבי היה מעוררני גם בלי הפצרתי.
עוד לחלוחית של בוקר על הארץ וצל הלילה, מטושטש וחיוור, עודו מרפרף באור הכהה השפוך על היקום. הדממה נפסקת על ידי געיית הפרות המובלות למרעה וקריאת התרנגולים, המתפללים שחרית. תריסי החלונות סגורים. גם עובדיה, גם יעקב ישנים. ואני שב מבית-התפילה; כבר הספקתי להתפלל הרבה וללמוד הרבה, יותר מחובת נער שלפני "בר-מצוה". להתגאות, אמנם, אסור, אבל... בלבי אני מרגיש חולשה, קולי רפה והדבר נעים לי מאוד. אני נכנס הביתה ומעיר את אמי הישנה:
– אמא, אמא, קומי! הפרה גועה; צער בעלי חיים... אני כבר באתי מסליחות!..
אמי קמה ומתחילה להתעסק בעבודתה. ואני יושב אל השולחן ופותח את הגמרא של הש"ס הקטן, שהניח ר' ברוך ע"ה בירושה לאבי. אני לומד מענינא דיומא: "ראש השנה", "יומא", "סוכה", "חגיגה", "מועד קטן". ואולם אני רק מעלעל את הדפים. רוחי מרחף בעולמות פורחים באויר. אני מהרהר על דבר חיי העתידים בישיבה, על דבר רגשותי, על דבר האומה הישראלית, על דבר הקלקולים של בני-תמותה, על דבר הסליחות, ובלבי מתעורר חפץ לחבר גם אני סליחות ולחתום את שמי בראשי החרוזים.
החפץ-בכתיבה התפתח בי בימי שחרותי הראשונים. תמיד הרביתי "למשוך בשבט-סופר" על כל אשר מסביבי, על כל הנעשה בביתנו, בחדר ובקלויז – שלושת הבתים שידעתי. אף אהבתי לעשות קיצור מלימודי, ל"הניח את הדבר על הכתב" ולהתענג עליו "יומי דפגרא". מוחי היה מלא דמיונות שונים על החיבור הגדול שאחבר על כל הש"ס וארבעת חלקי "שולחן-ערוך" – אלה עמודי-השיש הגדולים-הגדולים, הנוגעים בראשיהם עד לב השמים. ספרי יכונה בשם "דברי ירמיהו", וכבר הצטערתי, מפני מה איני כהן, כי אז הייתי יכול להוסיף "מן הכהנים" –
אבי מצא את כתיבתי זו ראויה להראות לכל העולם, כדי שידעו הבריות, כי ירמיה שלו הוא גם בעל-לשון. ובכל זאת היה מונע אותי מלכתוב הרבה כחפצי. לדעתו, די לכתוב מליצה אחת גדולה בשביל להראות ולא יותר. אין לבלות על זה זמן רב!
וכשהייתי טוען לפעמים בדברים לא ברורים, שאני כותב לא בשביל אחרים, היה הוויכוח נגמר במכת-לחי הגונה.
אמי סבלה בכלל מהתנהגותו של האב המשוגע עם בנה, אך לא העיזה לחוות את דעתה, ואולם במחזות מלאים עוול מצד האב, פעמים שלא היתה מתאפקת:
– אבל הגידה-נא לי, שלום גציל, מדוע אתה ירא רק את האחרים? מה לך ולהם? יכאבו ראשיהם בשביל עסקיהם הם. אין דבר. איני מתביישת בבני מפניהם, איני נופלת מהם. חי-נפשי, הלב כואב, ידוע תדע רק להלמו. אתמול לא ניקה את חטמו כראוי – ואתה מכהו. היום נערים שובבים מכים אותו – ואתה צורם באזנו. לימים הוא אינו רוצה ללכת עמך אל "גביריך" ואתה כועס. חוטא גדול. מי יתן והיו הבאים אחריו לא פחותים ממנו. וכי דומה הוא לשאר נערים? וכי דרש מאתנו אפילו פעם אחת בגד חדש או כובע אחר, אף על פי שהוא קרוע-בלוי? ילד מחריש... חנון ורחום. אף בצער החתול אינו יכול לראות... חטא גדול! הנער כותב. ידעתי, שכועסים על הילדים כשאינם רוצים לכתוב, ופה עולם הפוך. לא, שלום גציל, הלא ידוע לך, שאני איני כשאר האמות הטיפשות. אני שונאת להתערב במעשיך. ומה אני אומרת? ידעתי, כי אב אתה והנך מכהו מפני שאתה דורש טובתו... הכהו, למדהו, בל תכאבנה ידיך... ואולם... כל בני העיר מתברכים בו... הכל...
– החרישי, בהמה! – יען אבי ויאמר – גם אני יודע כמוך את דעת הבריות עליו, אבל היא הנותנת, שעלי ליסרהו על אחת שבע. אני כועס רק על מה שהוא עקשן. אני "כיבדתיו" רק בעד תשובות כאלה: "בעד עצמי אני כותב"... גברא רבא! הוא כותב בעד עצמו... ואני איני מבין: אם לא להראות – הכתיבה למה היא באה? הבל זה איזה צורך יש בו? ולהתעקש לא אתנהו... אב אני!.. עתה הרב מלמדהו בלי תשלומין, אבל בעתו הלא מסרתי את נפשי עליו: שבעים רובל ל"זמן" היה כל שכרי וחמישה-עשר הייתי משלם בעדו לפייבל המלמד!
– תודה לך, אישי היקר! – מצהיבה אמי את פניה – יווסרו כל אוהבינו ודורשי טובתנו ב"הוצאה" כזו, ריבונו של עולם! וכי מה הם חיינו, שלום גציל, אם לא לשלם שכר-לימוד בעד בנינו? הלאכול משמנים, אם ללכת ל"תריאַטר"?
– לא זה אני אומר! מתרכך אבי קצת – נו, הבלים! תן לי, ירמיה, את מליצתך החדשה על דבר חודש אלול...
– על דבר חודש אלול? אולי טוב יהיה השיר: "האדם הישראלי והארץ הקדושה"?
– השיר?.. לא לך לדעת... אני מצווה תן ועליך לתת מיד... תן גם את השיר. אלימלך מתאמר לבעל-לשון וגם ב"גאַזעטין" יש לו עסק לדבריו, חֶה-חֶה, יראה וישפוט.
אני מוציא לו פיסת-נייר, כתובה משני עבריה, שנקרעה מעל לוח הגמרא. הוא מחליק את זקנו, קורא ע"ד "הירח אלול, הבא אלינו ונותן בקול – ומצווה להצדיק מעשינו, למצוא חן בעיני האל", נהנה ומביע אי-רצון. מצווה למחוק איזו מלה תלמודית, הנתחבת לו כעצם בגרון, ומעיר לאחרונה, ששוה אני להימרט לחי. חרפה וכלימה לפני הבריות –