באר היטב על יורה דעה שעד
סעיף ב[עריכה]
(א) ליטמא: כלומר דאע"ג דאינו מטמא עליו אלא כשמצאו ראשו ורובו היינו לטמאות לכתחלה אבל אם כבר קברו חוץ מאבר א' חוזר לטמאות על אותו אבר ובזה חמור מקרובים שאינו מטמא להם אא"כ הם שלמים כמ"ש בסוף סימן שע"ג עכ"ל הש"ך.
סעיף ג[עריכה]
(ב) צרכו: כתב מהרש"ל לעולם הוא מת מצוה עד שיהיו שם נושאי המטה וקובריה עכ"ל.
(ג) רובא: כתב הש"ך דר"ל דאזלינן בתר עוברים ושבים המצויים שם או בתר רוב עיירות ולא אזלינן בתר העיר הקרובה אפילו בקורבה דמוכח דכל דפריש מרובא פריש אם לא שנוכל לומר כל קבוע וכו' כגון שידוע שהיו כאן ט' עובדי כוכבים וחד ישראל ונהרג אחד מהן במקומו לא אזלינן בתר רוב עובדי כוכבים אלא הוי כמחצה ע"מ. וכתב הלבוש ולחומרא ואין הכהן מטמא מספק כדלעיל סי' שע"ג ס"ח עכ"ל.
סעיף ו[עריכה]
(ד) המתמיהים: כתב הש"ך ואע"ג דמי שרוצה להחמיר ולהתאבל על מי שאינו צריך הרשות בידו וכמ"ש הרב בסוף הג"ה היינו דוקא כשמתאבל לגמרי כדין אבילות אבל כשאינו מתאבל אלא לפניו הוי כלועג לאבל עכ"ל (ולי נראה הא דאמר אין מוחין בידו היינו מי שעושה זה מצד עצמו שיודע שאינו חייב בדבר אלא שעושים מקצת אבילות לכבוד המת מצד שהיה אוהבו או קרובו או מצד מע"ט שהיה בו או משארי טעמים שזו היתר גמור כמו שמביא בד"מ תשובת הרא"ש כלל כ"ז סי' ט' וז"ל וששאלתם אם הרשות בידם ללבוש שחורים על חמיו שנפטר או על אוהבו י"ב חודש. על חמיו פשיטא דרשות בידו כו' ועל אוהבו נמי אם רוצה להצטער עליו בלבישת שחורים או בשביל כבודו הרשות בידו. וכן מצינו בדוד שקבל הבראה על אבנר עכ"ל. ומ"ש שאינו אלא מן המתמיהים היינו מי שרוצה לעשות זה מצד החיוב לנהוג אבלות כמו האבלים ורוצה לדחוק עצמו בקורבה כמו האבלים ממש וזה נקרא כמו לועג לאבל. ובאה"ע סי' קמ"ה ס"ט בהג"ה אשה שנתגרשה על תנאי ומת הבעל אינה צריכה להתאבל עליו אבל אין איסור אם רצונה להחמיר על עצמה לבכות עליו ולצאת אחר מטתו עכ"ל ופי' בה"י דלא חיישינן שמא יוציאו לעז על הגט ויאמרו שאינו גט אעפ"כ אין איסור בדבר הרי שאומר בלשון שרצונה להחמיר באיזה דבר שמותר).
(ה) לעדות: עי' בחושן משפט סי' ל"ג איזהו פסולין לעדות ומ"מ נראה דדוקא פסולי עדות מחמת קורבה דשאר אבל לא מחמת קורבה דקדושין כדלקמן בסעיף שאח"ז עכ"ל הש"ך.
(ו) הראשון: וכתב הב"ח דכ"ש דאסור לילך לסעודת מצוה כגון ברית מילה עד מוצאי שבת וכתב בתשובת מ"ב דיש מקומות שנוהגים רק פסולי עדות למת מראין קצת אבילות ויש מקומות שאפילו שלישי ברביעי מראין אבילות והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג נראה דאין להראות אבילות רק הפסולים לעדות. ומ"מ נראה דאין כל הקרובים שוים לזה אלא קרוב קרוב קודם. ואותם קרובים שמן הדין היו חייבים להתאבל ממש אע"ג דהאידנא לא נהיגין הכי מ"מ צריכין להראות אבילות ביום המיתה או ביום השמועה אם הוא תוך ל' יום עד מוצאי שבת הראשון ואין להחליף מבגדי חול לבגדי שבת גם אין לרחוץ בחמין ולא לחוף הראש רק בצונן או במים פושרין ואין לאכול חוץ מביתו לא בסעודת מצוה ולא בסעודת מריעות אבל כתונת לבן אין למנוע לכבוד שבת גם אין לשנות את מקומן בבהכ"נ ובמו"ש מותר בכל דבר בין אם הוא מופלג או סמוך ואותן הקרובים שמן הדין אין מתאבלין אין להחמיר בכל אלו ודי להם בבגד העליון של חול ושלא לאכול חוץ לבית ע"כ ומ"ש להתיר לקרובים שאין מתאבלים מן הדין ברחיצת חמין וכו' אין נראה כן מדברי הרב דהא אוסר ברחיצה לפסולי עדות דהיינו שני בשני אע"פ שמן הדין אין מתאבלין. גם מ"ש להחמיר באותן שמתאבלין מן הדין שלא להחליף כלל מבגדי חול אין נראה כן אלא משנים רק קצת מבגדיהם. ומ"מ נראה דהולכים בדברים אלו אחר המנהג עכ"ל הש"ך.
סעיף ט[עריכה]
(ז) עליו: הט"ז והש"ך כתבו שט"ס יש כאן בהג"ה וכצ"ל והשני חי עדיין אחר ל' יום ור"ל דאין מתאבלין על הראשון ולא אמרי' מדזה הוא חי והוא בן קיימא מסתמא גם זה שמת הוה בן קיימא דלא כהלבוש שכתב שעל השני קאי דאין מתאבלין עליו אפי' מת אחר ל' דמסתמא נמי נפל היה דהא ודאי ליתא וכן הסכים הב"ח והגאון מוהר"ר משה חריף ז"ל דעל השני שמת אחר ל' ודאי דמתאבלין עליו ודלא כמוהר"ם מלובלין בתשובה ששגג בזה ג"כ עכ"ל הט"ז.
סעיף י[עריכה]
(ח) אחד: וכתב מהרש"ל ונכון שלא לשתות יין ולא לאכול בשר כל היום עד לאחר קבורה מא"ז עכ"ל.
סעיף יא[עריכה]
(ט) הראשון: כתב הש"ך אבל על בניהם השני הולכים אע"פ שהראשון היה נפל וכן נוהגין עכ"ל.