באר היטב על חושן משפט רנ
סעיף א[עריכה]
(א) דמי: פי' אם קרקעות הן הרי הוא כאלו כתב ליה בכתב שדי נתונה לך ומסר לו השטר ואם מטלטלין הן דאינן נקנין בשטר הרי הן כמסורין ליד המקבל מתנה ומה"ט יכול להקנות נמי שט"ח לאחרים דדבורו נחשב כאלו כתב קנה לך איהו ושעבודיה ומסר הכתב להמקבל וכמ"ש בסי' רמ"ח. סמ"ע.
(ב) דמיד: פי' ואין שייך לומר בזה דדבריו יהיו ככתובין דאף אם הן ככתובין הרי לא נתן בחייו כלום וקודם הנתינה כבר נפלו הנכסים לפני היורשים. שם.
סעיף ב[עריכה]
(ג) בטלה: אפילו הגיע לידו המתנה קודם שעמד כן משמע לקמן ס"ד בהג"ה וכן מוכח בט"ו לעיל סוף סימן קכ"ה וכן מוכח בטור וברמב"ם פ"ט מהל' זכייה שהבאתי סוף סימן רנ"א ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרשב"א בתשובת ר' בצלאל סי' ט"ו דהך דרב הונא ס"פ ג"פ דשכ"מ שהקדיש מיירי שמסר המתנה ליד ההקדש כו' ר"ל שמסרה להקדש שתהיה המתנה חלה מהיום או כיון דבעי' דלא אפשיט' היא בשכ"מ שהקדיש לא היה יכול לחזור ולהוציא מספק וע"ש עיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' פ"ג דף קל"ט. ש"ך.
(ד) התנה: דלא תקנו חז"ל שיהיו דבריו ככתובים וכמסורים אלא לענין שאם ימות וכדי שלא תטרוף דעתו עליו מה שאין כן בענין זה דהתנה דאף אם יעמוד לא יהיה יכול לחזור בו אם לא שעשה קנין גמור על זה בפי' דאז ה"ל ככל מתנות בריא דעלמא. סמ"ע.
(ה) חוזר: נראה דהוא הדין אם היה לו חוב אצל אחד ומחל לו חובו בכלל צוואתו ומתנתו בכול' אע"ג דמחילה א"צ קנין מ"מ אם עמד חוזר דלא עדיפ' מחילה דהחוב מקנין בשאר דברים. שם.
סעיף ג[עריכה]
(ו) רוצה: ע"ל סי' רנ"ג ס"ה ובהג"ה שם ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סוף סימן ק"מ.
(ז) החולקין: והן הרא"ש והטור והמרדכי הסכים עמהן וכן בריב"ש סי' מ"ח שאלה ג' ע"ש ס"ק י' וכ"פ הר"י הלוי כמש"ל סי' רנ"ה ועיין מ"ש ביורה דעה סי' רנ"ט ס"ה ס"ק י"ד וצ"ע בתשו' רמ"א עי' בתשו' מהרי"ט סי' ל"ט וסי' ס"ז עכ"ל הש"ך וכתב הסמ"ע דהרא"ש מביא ראיה לזה ממה דאמרו חז"ל דאף דנתן שכ"מ כל נכסיו שהן ידועין לנו אנו חוששין דיש לו יותר וצריך קנין ואם עשה קנין א"י לחזור בו וכמ"ש הט"ו בס"י אלמא דמאחר שקנה בקנין אין מוציאין מיד הזוכה אף שהוא ספק אם יש לו יותר ה"נ כל אמירת גבוה להקדש או לעניים וכן בהפקר דמפקירו גם לעניים הרי הוא כמסור לידם בפועל דעדיף הוא מקנין וא"י לחזור מספק דלמא לא היה גומר בדעתו להקדישו בכל ענין והמחבר ומור"ם דפסקו כאן דלא כהרא"ש ובס"י פסקו בנתן כל נכסיו כו' דאם קנו מידו א"י לחזור ע"כ ס"ל דאין הדינים דומין זה לזה. עכ"ל.
(ח) לחזור: פירש הסמ"ע דבעודו שכ"מ אחר שהקדישו יכול לחזור מההקדש להוציאו לחולין וליתנו לחבירו כדין שכ"מ שבידו לחזור מזה לזה ואם מת אח"כ מחזיקו האחרון ועיין בתשובת רשד"ם סי' רע"ג וסי' שצ"ז ותל"א ובס' א"א דף צ"ט ע"א.
סעיף ד[עריכה]
(ט) בקנין: ע"ל סי' רנ"ג סי"ח וס"כ.
(י) תפיסה: וכ"כ הט"ו בסוף סימן קכ"ה ע"ש וצ"ע דפתח במסירה וסיים בתפיסה והנה כלל הדברי' הוא שיש ב' מיני מסירות סתם מסירה היינו שנתנו לידו כדי לזכות בו בתורת קנין אבל לא שיקחנו מיד לביתו ויש מסירה שנותן החפץ לידו שיקחנו לביתו ויזכה בו מיד זיכוי גמור להיות לו לחלוטין וכשנותן מתנה במקצת מהני מסירה סתם דהא מתנה במקצת מתנת בריא היא ולא שייך לחזור ממנה ולתתה לאחר אלא שצריכה קנין ולהכי כשמסרו לידו הרי איכא קנין דמה לי קנין חליפין מה לי קנין משיכה או מסירה אבל במתנת שכ"מ בכולה אין סתם מסירה מועלת כלום דלא עדיף מקנו מיניה דקי"ל דאפ"ה יכול לחזור בו אבל אם מסרו לידו בתורת זיכוי גמור כנ"ל בכה"ג ודאי א"י לחזור בו וליתנו לאחר אם לא שעמד מחליו דחוזר בו ליקחנו לנפשו וגדולה מזו כתב הטור בשם הרמ"ה בסוף סימן קכ"ה דאפילו אם מסר שכ"מ לאחר ואמר ליה הולך זה לפלוני א"י לחזור בו וליתנו לאחר אפילו עדיין לא הגיע ליד המקבל אם לא שעמד דאמרינן דאדעתא דהכי ודאי לא נתן וכ"פ בש"ע שם ומ"ש דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי לאו למימרא שהן כמסירה גמורה לשם זכיה שהרי יכול לחזור בו וליתנו לאחר אלא כמסרו לידו לשם משיכה ולשם קנין הוי ולענין שאם מת קנה למפרע ובזה דברי הרמ"א מבוארים דבא לומר דל"ד קאמר שמתנה במקצת צריכה קנין סודר דה"ה אם מסרו לידו כדי לקנות ע"י כך נמי קנין הוי אבל במתנת שכ"מ בכולה דלא מהני בה קנין מסירה כזו נמי לא מהני ואפילו תפס המקבל והוליכה לביתו אין תפיסתו כלום אא"כ שהשכ"מ מסרו לידו לתורת זכיה גמורה שיזכה בה מיד ובכה"ג איירי נמי בסוף סימן קכ"ה ודוק. סמ"ע.
(יא) שהוא: ואף דאזלינן בזה בתר אומדן דעתו דאין אדם נותן שלו לאחרים והוא יבקש על הפתחים מ"מ לפעמי' משתכר בכ"ש עד שיהיה לו ממנו כדי פרנסתו וכמ"ש חז"ל בשני אחין שהן חלוקין בכל שהוא ונמצא ביד אחד הון רב דאמרינן שמא מעיסתו קימץ כמ"ש הט"ו בסי' ס"ב ע"ש. שם (עמ"ש בסי' רמ"ו ס"ק ג' עיין שם).
(יב) פרנסתו: והא דלא כתב הרמ"א ופרנסת אנשי ביתו ג"כ כמ"ש הרא"ש נראה דה"ט דס"ל דגם הרא"ש לא כ"כ אלא במשייר קרקע דאז בודאי א"י הוא לבדו לחרוש ולזרוע ולקצור ולדוש ולהוביר ושאר מלאכת עבודת פרך דגידולי קרקע וצריכין בני ביתו לעוזרו ומ"ה הדין נותן דצריך שיהא בה שיור גם כדי פרנסתן משא"כ בעסקו בשאר רווחים ומהן איירי הרמ"א. שם.
סעיף ו[עריכה]
(יג) נשתתק: עיין בתשובת ן' לב ס"ג סי' ל"ו ובתשובת רש"ך ס"ב סי' קי"ח.
(יד) השיב: ושואלין אותו על פירות קיץ אם רוצה אותן בחורף וכן איפכא וצריך לכוין בהן הן כו' ג"פ כמ"ש באבן העזר שם. סמ"ע.
(טו) גוסס: עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קמ"ו דף קנ"ט ע"א ובתשובת ן' לב ס"ב סי' פ"א וס"ג סי' י"ט.
סעיף ז[עריכה]
(טז) באמירה: הטעם דכל שלא פירש מחמת מיתה אמרינן מסתמא דלאו מחמת מיתה נתן דא"כ היה נותן כל נכסיו משא"כ כשפירש דבריו בהדיא או שמתאונן על מיתתו דאז מתנת המקצת דינה כמתנת שכ"מ בכולה. סמ"ע.
סעיף ח[עריכה]
(יז) בשיירא: כתב הטור בשם הרא"ש דאין טעם להמפרש בים ויוצא בשיירא ונותנין מתנה במקצת לומר דיהיו חשובים כמצוה מחמת מיתה לחזור במתנתן אם חזרו דדוקא לענין גט השוו אותן למסוכן ויוצא בקולר דאם אמר כתבו גט לאשתי אע"ג דלא אמר תנו נותנין לה הגט משום דבהילי וטרידי מחמת דרכם שלפניהם ולא גמרו דבריה' אבל לענין זה למה יחשב כוותייהו הלא דעתם לחזור עכ"ל בקיצור והנ"י פ' מי שמת כתב בשם רבינו יונה משום דהרבה מהן הולכין להשתקע שם ומ"ה יהבי דמספקי אם ישתקעו שם לפיכך כשלא נשתקעו וחזרו חוזרין במתנתן אפילו נתנו במקצת ובקנין כדין המצוה מחמת מיתה ע"כ (וכ"כ בתשובת רש"ך ס"ג סי' קס"ה וז"ל דאפילו להרי"ף והרמב"ם דאמרינן בהני ארבעה דין מצוה מחמת מיתה יש להן דוקא שמתו באותו דרך דהיינו ביוצא בשיירא ומפרש בים שלא הגיעו אל מחוז חפצם כו' וגם אפילו לרבוותא הנ"ל אין להן דין מצוה מחמת מיתה אלא היכא שבאותה שעה שמפרש בים ויוצא בשיירא צוה מה שצוה דומיא דיוצא בקולר או מסוכן אבל אם מה שצוה היה קצת ימים קודם שפירש בים אין בזה דין מצוה מחמת מיתה אלא דין מתנת בריא וכל שלא קנו מידו אין בדבריו כלום עכ"ל).
סעיף ט[עריכה]
(יח) במה דברים אמורים: כתב הסמ"ע הא דחזר המחבר וכתב דין זה כאן וכבר כתבו בס"ז הוא מפני ב' דברים שנתחדשו בו הא' ללמדנו דאם אמר בפי' שנתן המקצת במתנת שכ"מ ה"ל כאלו אמר בפירוש שנתנו מחמת מיתה והשני כדי לכתוב אהאי דינא הא דמסיק וכן אם מפרש שנותן הכל מעכשיו כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' רס"ה ושי"ג ובתשובת רמ"א ריש סימן מ"ח.
(יט) בריא: עיין בתשובת דברי ריבות סי' ת"ד מ"ש בזה.
(כ) וי"א: פי' דהמחבר איירי כששמענו מפי השכ"מ שצוה במעכשיו ובא הרמ"א להוסיף דאף דלא שמענו כן מפיו אלא שנמצא כ"כ בהצוואה הבא לפנינו ולא אמרינן דט"ס הוא ומעצמו כ"כ הסופר ודעת השכ"מ היה להקנות דוקא אם ימות וכדרך סתם צוואת שכ"מ ולאפוקי ממ"ש הב"י והביאו בד"מ וכתב וז"ל ואם כתוב בהצוואה דנותן לו במתנת בריא יש לו דין מתנת בריא והוא פשוט לדעתי ולא כתבתי כן רק שראיתי תשובת הרב בעל ב"י שכתב דקנה בכה"ג משום דתלינן בט"ס ואני השבתי לו בזה ובאו דברי שנינו לפני מהר"מ מפאדווה ז"ל והסכים לדברי דלא קנה כמו שמבוארים הראיות בתשובות הנכתבים ע"ז וע"ל סי' רנ"ג עוד מזה עכ"ל ד"מ סמ"ע.
סעיף י[עריכה]
(כא) מוחזק: כן הוא לשון הש"ס ובטור כתב שהרמב"ם פירש שיהא מוחזק בעדים שאין לו יותר ור"י כתב שא"צ עדים אלא בחזקה בעלמא סגי ומסתימ' דברי המחבר משמע דס"ל כפי' ר"י ועוד דא"כ ה"ל זו ואצ"ל זו במ"ש לפני זה דבאומר כל נכסי שהן אלו סגי וק"ל. שם.
סעיף יא[עריכה]
(כב) אפי': פי' וכ"ש בקנין במיפה את כחו ואפ"ה אם עמד חוזר. ש"ך.
(כג) על: צ"ל כל הראשונים וה"פ ואם הפסיק כו' דמתחלה נתן מתנה לאחד ולא היה דעתו ליתן עוד מתנות לאחרי' ומ"ה הפסיק ואח"כ נמלך ליתן גם לאחרים הוה דינא הכי כל הראשונים יש להן דין מתנת שכ"מ במקצת שהרי הפסיק ביניהן לנתינה שנתן להאחרון ואז הוה מתנתייהו מתנה במקצת חוץ מהאחרון וכ"כ בטור ע"ש. סמ"ע.
סעיף יב[עריכה]
(כד) בשטר: פי' ולא אמרינן אלימא מלתא דשטרי ולא תהוי חזרתו דהשני גלוי דעת שחזר גם מהראשון ודקדק וכתב בשטר א' דאלו בשני שטרות לא הוי חזרה להשני כיון שיש לו שטר בפ"ע וכן מוכח בנ"י ע"ש. שם.
(כה) לאחרים: ז"ל נ"י שם דכשנתנו לאחרים סוף סוף גילה דעתו דכל נכסיו בעי למיתן ומ"ה קנה הראשון המקצת בלא קנין כיון שמתחלה היה מתנת שכ"מ בכולה אבל אם שייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו במתנת שכ"מ יהיב לראשון אלא במתנת בריא וא"כ בלא קנין להראשון אי אפשר עכ"ל. שם.
(כו) קונה: נראה דאף אם לא הפסיק (כצ"ל וכן הוא בפרישה ע"ש) בין נתינת הראשון להשני אפ"ה קנה הראשון כיון שנתנו לו בקנין ולא מחשב כמתנת שכ"מ בכולה דחוזר אף אם קנו מידו דכיון דאמר בלשון מותר להשני מחשב מתנת הראשון כמתנת שכ"מ במקצת עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דהב"ח חולק עליו והדין עמו.
(כז) קנין: ר"ל וכ"ש בקנין במיפה כחו דאי בקנין גרידא מיגרע גרע דאין קנין לאחר מיתה וזה מבואר במ"מ הביאו הב"י. ש"ך.
סעיף יג[עריכה]
(כח) במקצת: כאן שייך הג"ה אם פי' כו' כ"כ הסמ"ע והש"ך ע"ש ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ו' ובס' א"א דף צ"ט ע"ב.
סעיף יד[עריכה]
(כט) לחזור: הטעם דאנן סהדי דלא נתן אלא בסברו שימות בודאי ואם ידע שלא ימות לא היה נותנו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ק"מ ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ד.
(ל) דינו: פי' לענין זה דאם כתב ומסר וזיכה וקנו מידו תו לא מצי הדר ביה וע"ז כתבו הטור ג"כ ע"ש אבל לענין שאר דברים כבר נתבאר בס"ז שהן מחולקין סמ"ע.
סעיף יז[עריכה]
(לא) אפילו: הטעם דזה לא רצה ליתן כי אם בק"ס או בשטר או בא' משאר דרכי הקנאות גילה בדעתו שאינו סומך במתנתו אתקנת חז"ל שתקנו דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אלא שרצה שיהיו כשאר קנינים מ"ה לא מהני אא"כ כתב או אמר שהקנין שקונה או השטר שכותב עם הצוואה לא בא לגרוע אלא לתוספת עשאו דאז קנה כ"כ הסמ"ע ועי' בתשו' רמ"א סי' מ"ח וברשד"ם סי' שי"ז.
(לב) מקנה: עיין בסמ"ע שהאריך בביאור דברי הרמ"א בהג"ה זו והגיה בדבריו והב"ח השיג על הסמ"ע בזה ויישב דברי הרמ"א ע"ש.
(לג) וא"צ: ז"ל הריב"ש דמאי מקנה לו דנאמר דלא כוון להקנות אלא בשטר או בקנין. סמ"ע.
סעיף יט[עריכה]
(לד) נתונה: דהוא א' מהקנינים שקונין בו מתנת בריא ובשטר כזה אין לומר דכשבא ליד המקבל מחיים דזכה בו דכיון דגילה דעתו בהאי שטרא דרוצה להקנותו בקנין דמתנת בריא איך נאמר דבנתינת השטר קנין לידו יקנהו ובפרישה כתבתי דהרא"ש והטור ס"ל דאפילו אם קנו מיניה בק"ס על המתנה אם אח"כ אמר להן ליתן להמקבל המתנה עם הכתב וכתבו ונתנו לו מחיים ולא כתבו הקנין בשטר דקנה המקבל עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דמדברי הב"ח מוכח כדעת המחבר לדינא וכך פי' הריב"ש בתשו' סי' קס"ח ומביאו ב"י סל"א וכן עיקר עכ"ל.
(לה) כתב: פי' דלא א"ל בע"פ שדה לפלוני אלא כתב בכתיבת ידו שדה זו לפלוני כתיבתו היא במקום אמירת צוואתו וקנה ולא אמרינן דהוה גילוי דעת שמבקש להקנותו בקנין מתנת בריא אלא כשכתב בשטר שדי קנויה לך או נתונה לך דמשמע דבכתיבה זו מקנהו לו אבל זה שכתב בכתב ידו שדי נתונה לפלוני אינו אלא הודאה בעלמא. סמ"ע.
סעיף כ[עריכה]
(לו) שאומר: והב"ח כתב דאין לסמוך על סברא זו להוציא ממון שהוא דברי יחיד ע"ש וצ"ע לדינא ומ"מ אף לפי סברא זו כתב דאם חלק נכסיו לשנים ולראשון הקנה בקנין ולשני בלא קנין דדינו כמתנת שכ"מ בכולה דראשון לא קנה אף מת ושני קנה אם מת והוא פשוט ע"ש ועיין בסמ"ע שמחלק בין אם כתב להראשון ביפוי כח או לא והב"ח לא ישר בעיניו לחלק כן. ש"ך.
סעיף כא[עריכה]
(לז) כח: וגם לא בעינן שבא השטר צוואה לידו בחיי הנותן ומ"ש הרמ"א בהג"ה וכבר נתבאר כו' אריש הסעיף קאי במה שכתב המחבר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ודו"ק. סמ"ע.
סעיף כג[עריכה]
(לח) מצוה: ולי"א זה שהוא דעת ר"י כתבו התוס' והרא"ש דגם במתנת שכ"מ במקצת בלא קנין קנה משום מצוה לקיים כו' ולא אמרו דלא קנה אלא דוקא באומר לשליח תן מנה לפלוני שאני נותן לו ומת המקבל בחיי נותן ואח"כ מת הנותן דמשום מצוה לקיים דברי המת ליכא כיון שמת המקבל בחייו ומשום מתנת שכ"מ אם היה בכולה איכ' כיון דהיה שכ"מ בשעת אמירה. שם.
סעיף כד[עריכה]
(לט) ונותנים: פי' כותבים בשליחתו שא"ל שדי נתונה לך שקונין קרקעו' בשטר כזה מיד כשבא ליד המקבל לאפוקי בנותן מנה או שאר מטלטלין דאינן נקנין בשטר כי אם במשיכה או בהגבהה כמ"ש הט"ו בסי' קצ"ז ע"ש. שם.
סעיף כה[עריכה]
(מ) קשורה: ופרשב"ם דלרבותא נקט קשורה כו' דאף דליכ' למיחש שמא אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת אפ"ה לא יתנוהו לו. שם.
(מא) וכן: פירוש כמו דחיישינן במתנת שכ"מ שמא כתב ונמלך כך חיישינן בשט"ח זה שמא כתב ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו למלוה הנזכר בשט"ח וה"ה לשטר מכיר' שמא כתבו למכור ולא מכר עכ"ל הסמ"ע נראה מדבריו דאף בשט"ח ושטר מכר של קנין חיישינן להכי מדמחלק בין שט"ח ומכר לשטר מתנה וכ"כ להדי' בסי' רמ"ג ס"ק כ"ג דכאן נתבאר דאף בשטר הלואה שבקנין חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה כו' ע"ש וכ"כ הב"ח כאן דהרא"ש מיירי בידוע שהקנה בסתם ולכך בשט"ח מן הסתם נמי חיישינן שמא לא לוה אבל במתנה מן הסתם קנה המקבל כו' ע"כ אבל באמת זה אינו דבהדיא מוכח בש"ס וכל הפוסקים דבין שטר הלואה או שטר מכר שיש בו קנין לא חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה או כתב למכור ולא מכר משום דמשעת קנין שעבד נפשיה וכמ"ש בסוף סימן ל"ט וריש סימן רל"ח ואין חילוק בזה בין שט"ח ומכר לשטר מתנה וכדמוכח להדי' בפ"ק דב"מ ובכל הפוסקים אלא פשיטא דאף שטר מכר מחזירין להמקבל כמו שטר מתנה והרא"ש בתשובה כלל ס"ו ס"ג נקט שטר מתנה משום דמעשה שהיה כך היה במתנה וכדאית' שם להדי' ומה שמפרש דברי הרמב"ם דהיינו דוקא בשט"ח ר"ל בלא קנין והיינו לשיטת הרא"ש דסביר' ליה דעדיו בחתומיו זכין לו ויש לחוש לשמא כתב ללות ולא לוה בשטר שאין קנין בו ואה"נ להרמב"ם דלא פסק דעדיו בחתומיו כו' י"ל דוקא שט"ח משום דחיישינן לפרעון והרא"ש קיצר בפירוש דברי הרמב"ם אבל לענין דינא הדבר ברור כמ"ש. ש"ך.
(מב) בריא: ע"ל סי' נ"ו ס"ה וצ"ע ומשמע כאן להדי' דאע"ג שידוע שהנותן מסרו להשליש קנה המקבל וכן מבואר בתשובת הרא"ש והיינו מטעם דבשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ועמ"ש בסי' ס"ח ס"ק ט"ו ובסי' רמ"ג סי"ג. שם.
סעיף כו[עריכה]
(מג) היו: קשה דבסי' קי"ב ס"ג כתב המחבר פלוגת' בזה והרמ"א כתב שם דסברא הראשונה דס"ל דעל המקבל להבי' ראיה נ"ל עיקר וכאן לא כתב כלום ויש רוצים לחלק דהכא מיירי בנותן מטלטלים ושם איירי בקרקעות דאם היו לו אז יותר ה"ל קלא כו' והוא דוחק והיותר נראה דלא שייך כאן נמצאו כאן היו אלא במטלטלין הנמצאים בביתו תחת ידו דבזה נאמר שפיר מדנמצאו עתה ברשותו גם מתחלה היו ברשותו שלקחן והביאן לביתו אז בשעת המתנה משא"כ בקרקעות העומדים במקום אחר אין לומר עליהן שהן ברשותו כי אם ע"י עדים או שטר שקנאן וע"ל סי' קי"ב מ"ש עוד מזה עכ"ל הסמ"ע ועיין בב"ח ובתשובת מהרי"ט סי' ל"ט וקכ"ח סוף דף ק"ע.