באר היטב על חושן משפט סה
סעיף א[עריכה]
(א) עבר: ע"ל סי' נ"ו ס"ו בהגה"ה.
(ב) הי': כתב הסמ"ע מדכתב הי' כו' משמע שאינו מילתא דפסיקא וה"ט משום דא"י לגבות בו עד שישבע כעין דאורייתא נגד השליש דאף שיצא השלישות מידו ה"ל כעד אחד כמ"ש בסי' נ"ו אבל אינו נשבע שבוע' דאוריי' ממש דכל הנשבעין שבתור' נשבעין ונפטרין וזה נשבע ונוטל וכמ"ש בסי' פ"ט וק"ח גם אין זה בכלל מ"ש דאין נשבעין על השטרות רק היסת כמ"ש בסי' צ"ה דהא אין זה נשבע נגד השטר אלא נגד העד שאומר שמסר לו השטר עכ"ל והש"ך כתב דלדידיה צ"ע ול"ד לע"א מעידו שהוא פרוע דשם מעיד בפירוש משא"כ הכא שאינו מעיד בפירוש שהוא פרוע דנהי שהי' בידו יכול להיות שהי' של המלו' ולא מצינו שבועה זו במשנ' ובש"ס ודמי למ"ש הב"י בשם בעה"ת בריש סימן נ"ח בדאיכא ע"א שפרע לו והוא טוען סטראי דא"נ שבועה כלל ע"ש וה"ה הכא ואפי' להפוסקים שם דה"ל משואיל"מ היינו משום שעכ"פ מעיד העד שפרע בבירור משא"כ הכא ואפי' א"ת שאין לחלק בזה מ"מ לדעת בעה"ת נרא' דהכא א"צ שבוע' ואף דמכחיש את העד מ"מ לא גרע מאילו הי' מודה לו וטען ברי שחייב לו שלא הי' צריך לישבע כמ"ש לקמן מכ"ש עתה שמכחישו ג"כ וצ"ע עכ"ל. (ג) להחזירו. ז"ל הש"ך דין זה כתב הטור בשם תשובת הרא"ש וחפשתי בכל התשובות ולא מצאתיו וגם הוא תמוה בעיני דלמה לא יהא נאמן במגו שהי' מכחישו וכ"ש לדעת בעה"ת (שבס"ק ב') והרב כתבו בסי' נ"ח בסתם קשה למה צריך כאן להחזירו וצ"ע ונרא' דהט"ו מיירי שהמלו' עצמו אינו טוען ברי שהוא ג"כ מסופק שמא פרע דהשתא לא שייך מגו כו' עכ"ל ועיין שם.
(ד) יתבאר: כתב הסמ"ע הא דכתבו הט"ו בסי' י"ז פלוגתא בזה וכאן כתבו בסתם צ"ל דיש לחלק דכשהי' ביד שליש יכול להחזירו לידו כמו שהי' משא"כ כשנפל ואחר מצאו דלא האמינהו ליתנו לידו וכ"ש לחזור וליתנו על הקרקע שמצאו שם והש"ך כתב דא"צ לדחוק כ"כ ולק"מ לפי מ"ש לעי' דמיירי כאן שהמלו' אינו טוען ברי כנ"ל.
(ה) טענה: פי' לא טענת לקוח שהרי ע"י השטר נודע שבא לידו בתורת משכון ואינו נאמן לומר שממושכן בידו בסך כך כמשמעות השטר דכיון שהוא ביד שליש אימר דנפרע כולו והלו' הפקידו. סמ"ע.
(ו) לבעליה: אע"פ שזה מוחזק בה בכה"ג דאיכא ריעותא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת. שם.
(ז) עצמו: פי' ואם טוען האב שהלו' חייב לו גובה בו אבל אם גם הוא אינו יודע אם פרוע הוא או לאו כבר נתבאר בסי' נ"ט דצריך להחזיר השטר ללו' אע"פ שהוא מקוים דה"ל לידע אם שטרו פרוע או לא. שם.
סעיף ב[עריכה]
(ח) יורשי: כתב הסמ"ע דקמ"ל בזה דל"ת דהיורשים לא ה"ל למידע ויחזירו למלו' קמ"ל וצ"ע דבסי' רמ"ג סי"ג גבי שטר מתנ' שנמצא אצל יורשי הנפקד פסק המחבר דיחזירו ליורשי הנותן ואפשר לחלק די"ל דמיירי שם בשטר שאין בו קנין דעדיין לא זכה בהמתנ' משא"כ בהלוא' דיש שטר כשר לפנינו ומודה שהלו' לו רק דחיישינן שמא פרע לו מש"ה לא יחזירו לשום אחד מהן והש"ך חולק ע"ז וכתב דבהדיא מוכח בש"ס דאפי' שטר מתנה שאין בו קנין שנמצא לא יחזיר לא לזה כו' ופשיטא דנמצא ביד אביהן דמי לנמצא בשוק וכן הוא בהדיא בתוספתא אלא העיקר דבסי' רמ"ג מיירי דידוע שהנותן נתנו לידו ובהדיא ס"ל להרא"ש דבכה"ג מחזירין לו עכ"ל וע"ש.
(ט) אחר: כתב הסמ"ע נרא' דלאו דוקא קאמר אלא אפי' בא ליד אחר כל זמן שלא נשמע מפי האחר שיש בו ספק ואינו יודע מה טיבו ולקחו המלו' מידו לא אמרינן ביה יהא מונח והב"ח השיג עליו וע"ש עכ"ל הש"ך (והט"ז הסכים לדעת הסמ"ע וכתב דבהרשב"א משמע בהדיא כן ודלא כהב"ח שהגיה דברי הרשב"א ע"ש).
סעיף ג[עריכה]
(י) כתובת: ה"ט דאין כתובה עומדת להפרע עד אחר מות בעלה וסיים שם בהריטב"א והיא הנותנת שאין היורש נאמן לומר שמכר' לו הכתוב' בכתיב' ומסיר' או באגב או משכנו אצלי והא דכתב המחבר בס"ה דשטר נדונייתא הנמצא הוא כשט"ח נ"ל דדוק' נדונייתא שהיא נתנה לו בשע' שכנסה ועומד טפי להפרע אבל כתוב' אסור לפרוע בחייו ולשהות עמה בלא כתוב' כמ"ש באבן העזר סי' ק' סס"ב וסי' ק"ב ס"ה עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דבחנם דחק דפשיטא דמדינא אף בכתוב' חיישינן לפרעון כשנמצא ביד אחר לאחר שנתאלמנ' אלא הכא הוא מצד המנהג כמ"ש הריטב"א מנהג הוא בגלילותינו שהיורש מחזיר לאשה שחזק' שהיא הצניע' כו' והרב קיצר בדבר ולפ"ז היכא דאין מנהג חיישינן לפרעון עכ"ל.
(יא) כמאמרם: כן הוא ל' הרא"ש ז"ל והטור פירשו דאם יתפשרו ביניהן שיאמין הא' לחבירו בשבוע' כי המלו' יכול להשביע ללו' כו' ולפי"ז לא ה"ל להמחבר לקצר דברי הרא"ש וה"ל לפרש דעכ"פ שבוע' מיהא צריך עכ"ל הסמ"ע והש"ך חולק עליו וכת' דדעת הרא"ש דאם שניהם רוצים אפי' בלא שבוע' יחזירו למלו' וכן פי' הב"ח דברי הטור והשיג על הסמ"ע בזה ע"ש רק כשאומר המלו' ללו' אשתבע לי אז צריך לישבע או שיתפשרו מי ישבע כדי שלא יהא השטר מונח ועיין בתשובת הרב סי' ל"ג עכ"ל (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה וע"ש מה שמפרש הוא דברי הטור).
סעיף ד[עריכה]
(יב) אנן: ל' הרא"ש בתשו' דמלתא דלא שכיחא היא להלוות מעות על שטרות שאינו יכול לגבותם ולפ"ז אם הם כתובים בענין שיכול לגבותם אפי' ידעינן שאינן של אביהן טענינן להו שלקחום למשכון גם להפוסקים דס"ל דאפי' מלתא דלא שכיחא טענינן ליתמי כמ"ש בסי' ק"ח ס"ד ובסי' רל"ז ושס"א ה"ה הכא טענינן להו וצ"ע עכ"ל הש"ך (* ועכ"פ בממרמות שלנו טענינן להו שלקחום למשכון).
סעיף ה[עריכה]
(יג) קשור: כתב הש"ך דדין זה למד הרא"ש ממה דאמרינן מצא בחפיס' כו' וכן פירות בכלי דמחזירין אגב סימני הכלי ומ"מ אין ראייתו מוכרחת דהתם לא ידענו שהי' ביד אחר ומהיכי תיתי לומר כן אלא אמרינן כיון שזהו ודאי שלו א"כ גם הקשור בו הוא שלו אבל הכא י"ל דהשליש שמת קשר כל הענינים המשולשים אצלו יחד וצ"ע עכ"ל (גם השיג על הסמ"ע במ"ש דמיירי כאן בשטר מתנה בקנין דזה אינו כמ"ש בס"ק ח' ע"ש).
סעיף ו[עריכה]
(יד) זמנו: אע"פ דחזק' שאין אדם פורע תוך זמנו כמ"ש בסי' ע"ח מ"מ כיון דאיכ' ריעותא דנפיל' אמרינן שמא אירע דפרע לכך לא נזהר בשמירתו. סמ"ע.
סעיף ז[עריכה]
(טו) שמספיקין: כ' הסמ"ע והא דלא אמרינן שמא חייב זה לאחרים ששטרו מאוחר לשטר זה מש"ה אומר להחזיר השטר לזה כדי שיהא מוקדם דומה לזה כתב הט"ו בסי' ל"ז סט"ו גבי מכר שדה שלא באחריות דאינו מעיד עליה ע"ש שאני הכא דיש לפנינו שטר כשר מסייע להודאתו לכן לא חששו אלא היכא דאיכא ודאי פסידא דלקוחות משא"כ התם דרוצ' לסתור דברי המערער המביא עדות וראי' נגדו והש"ך השיג עליו וכתב דכולהו סוגיות דהש"ס וכן בכל הפוסקים משמע להדי' דחיישינן לב"ח וללקוחות אע"פ שאין ידוע לנו אלא נרא' דכאן מיירי שידוע בבירור שאינו חייב עוד לשום אדם כגון שהכריז אם חייב עוד לאחרים או מכר קרקע זו או שיש תקון בעיר שכל שטר שאינו נכתב בפנקס הסופר אינו כלום וכה"ג וזה ברור עכ"ל (גם הט"ז הביא קושיא בשם מהרש"ל ומתרץ בענין אחר ע"ש).
(טז) הנפק: דאז ליכא למיחש לקנוניא דהא אי בעי הי' כותב לו שטר מחדש ואף שי"ל שכבר נפרע שטר זה ורוצה לחזור וללות בו וחושש לפשוטי דספרא זה אינו דהמלו' לא יסכים לזה כיון דלית ליה רווחא בהקדמת הזמן חושש שמא יתוודע שהשטר פרוע ונמחל שעבודו ויבאו לפוסלו אחר שילו' עליו שנית עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כ' דהה"מ בשם הרשב"א תמה ע"ז דל"ל הנפק כו' והמעיין בש"ס יראה דהעיקר כהרשב"א והה"מ וכן דעת התוס' ורוב הפוסקים דלא בעינן הנפק עכ"ל.
(יז) איתיה: כתב הסמ"ע דהלשון מגומגם דהא לסבר' קמיית' ג"כ ס"ל דבעינן דוק' שהחייב מודה עכ"ל וכן הקשו הב"ח והש"ך ע"ש.
סעיף ח[עריכה]
(יח) שטרות: פי' דגם אותן שטרות נכתבו על שם המלו' הנזכר בשטר השלם הנמצ' ביניהן וקמ"ל דלא אמרינן כיון שנמצ' בשוק בין שטרות קרועים ודאי גם זה פרוע ויחזירו ללו' אלא יהא מונח ביד ב"ד כאילו נמצ' שטר זה לבדו. סמ"ע.
(יט) יחזיר: אבל אם מצא שטר שיש בו רבית יקרענו המוצאו או הב"ד אם בא לפניהן. ד"מ בשם הג"מ. שם.
(כ) עדים: ואפי' אין עליו גם ח"י המלו' וגם אינו כתיבת ידו אפ"ה כיון שנמצ' בין שטרות הקרועים וגם נמצ' שובר כל דהו עליו אמרינן שפרוע הוא ודין זה שייך אפי' לא נמצ' בשוק אלא בבית המלו' כמ"ש הט"ו בסי' י"ח ע"ש. שם.
סעיף י[עריכה]
(כא) כרוכים: ובנ"י כת' דדוק' כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולין להתפרד דמי למעות מפוזרות דאין בהן סימן והן של מוצאן עכ"ל ד"מ. שם.
(כב) לחוד: כתב הסמ"ע דגם המנין לחוד לא הוי סימן אם כל השטרות הן של מלו' ולו' אחד ודלא כמשמעות הרמ"א.
(כג) שיודע: ואם הא' אומר סימן מנין והשני סימן כריכ' כתב הב"י צ"ע למי נותנין אבל הד"מ כתב דנותנין למי שאומר סימן מנין שהו' עדיף ולפי מ"ש שניהן שוין הן ואין נותנין לשום אחד עכ"ל הסמ"ע. והש"ך הסכים לדעת הד"מ וע"ש שמאריך בדין זה לפרש סוגית הש"ס דלא כמו שפירשו הרב' אחרונים ומסיק וכתב ז"ל העול' מזה בתרי שטרי שהם של לוה ומלו' א' אפי' שניהם לפנינו אין מחזירין בשום ענין אפי' א' אומר סימן המנין וכריכ' או קשיר' והשני אומר שום סימן אלא יהיו מונחים עד שיבא אליהו ובשלש' שטרות ושניהם לפנינו וא' אומר סימן המנין או כריכ' או קשיר' והשני אינו אומר כלום נותנים למי שיודע ואם א' אומר סימן המנין והשני סימן הכריכ' או קשיר' נותנין לזה שאומר המנין ואם א' אומר שני הסימנים והב' סימן המנין הם שווין ויהיו מונחים ואם אין שניהם לפנינו אם אומר השני ב' הסימנים דהיינו מנין וכריכ' או קשיר' מחזירין לו ואם לאו יהיו מונחים ולעי' ביארתי דלענין לגבות ממשעבדי לא מהני סימן היכא דאיכ' למיחש שהלו' הגיד לו הסימן או עוש' עצמו כלא יודע דחיישינן לקנוניא עכ"ל.
סעיף יא[עריכה]
(כד) ללו': הטעם שהמלו' דרכו לילך לב"ד לקיים שטרו ומיד שנתקיים דרכו ליקחו מהבית דין ולא לשהות שטר מקוים ביד ב"ד כיון שהוא מג' מלוים אין לומר דמיד המלווים נפל דא"כ מי כרכן יחד אלא ודאי הלו' הא' פרע לשלשתן ולקח שטרותיו מידן וכרכן יחד וממנו נפלו אבל בשאינן מקויימים עדיין יש להסתפק שמא המלווים הלכו כא' לב"ד לקיים שטרותיהם ומידם נפלו קודם שנתקיימו וג"כ איכ' למימר דמיד הלו' נפלו קודם שלו' מהן או לאחר שפרע להן לכך מחזיר למי שנותן בהן סימן והאי סימן אינו ר"ל כגון נקב בצד אות פלונית דהא כתב הט"ו בס"ו דאין מחזירין בסי' כזה אלא ר"ל סימן מנין וכריכ' ואף שג' מלווים הם יכולים לומר ראינו שהב"ד כרכו אותן יחד כשהלכנו לקיימן עכ"ל הסמ"ע.
(כה) למלו': דודאי ממנו נפלו לאחר שהלו' לשלשתן וכרכן יחד דאי מהלווים נפלו הן קודם ההלוא' והן לאחר שפרעו מי כרכן יחד. שם.
(כו) סימן: לכאור' נרא' דהיינו כשאינן מקויימין דאם הם מקויימין אין לומר דמיד הסופר נפלו דא"כ מי קיימן מיהו אינו מוכרח די"ל ששלשתן עם המלו' בקשו להסופר שילך להב"ד בשליחותן לקיימן ואחר שיהיו מקויימין לא ימסרם למלו' עד שילו' להם מיהו זה דוחק דא"כ ידעו הסימן בשוה. שם.
(כז) משני: והא דכתבו הפוסקים הדין בג' י"ל דס"ל דגם בהני דמחזירין למי שנותן בהן סימן היינו דוקא סי' מנין וכריכ' ולסימן מנין בעינן דוקא ג'. שם.
סעיף יב[עריכה]
(כח) לבעליו: משום דליכא למימר שמא נמלך שלא ליתנם דהב"ד אין כותבין אלא דבר המקויים וגם אינן עומדין לפרוע ואגרת שומא אף שעומדת לפרוע דשומא הדרא כמ"ש בסי' ק"ג מ"מ מחזירין דאיהו אפסיד אנפשי' דאם איתא דפרעי' ה"ל ליקח שטר קנין חדש מיד המלו' עכ"ל הסמ"ע וע"ש מ"ש בשם בעל התרומות נוסח שטרי הנ"ל.
סעיף יג[עריכה]
(כט) לעבד: כיון שהשטר מסייעו להודאתו דהאדון לא חיישינן לקנוניא סמ"ע.
(ל) ראיה: דכיון דאיתרע בנפיל' יש לחוש לקנוניא שאין דעתו לשחררו ועוש' כדי שיטרוף מלקוחות שלקחו אחר זמן הכתיב' ומש"ה לא סגי כשמביא ראי' שבא לידו קודם הנפיל' דאכתי איכא למיחש לקנוניא עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך נרא' מדבריו דאפי' משע' שראוהו בידו אינו טורף רק משעת נפיל' ואילך אבל לענ"ד אין דבריו נכונים דמשמע בש"ס ופוסקים דכל אימת דמייתי ראי' שהי' הגט בידו טורף מזמן שראוהו בידו דתו ליכא למיחש לקנוניא עכ"ל וע"ש.
(לא) ובמקום: כתב הסמ"ע דמ"ש הרמ"א לשון ובמקום שעדיו אינו ר"ל דהיינו למ"ד דס"ל כן דא"כ הל"ל דלמ"ד עדיו בחתומיו כו' ועוד דסיים כמ"ש בסי' ל"ט ושם לא הביא בש"ע מזה כלום ואדרבא שם בסעי' י"ג סתם דאין עדיו בחתומיו זכין לו ע"כ נ"ל דמ"ש כאן ובמקום כו' היינו כשכתוב בשטר בהדיא מעכשיו כמ"ש הרמ"א שם בהג"ה או מיירי שהעדים זכו מיד בהשטר למלו' ושיהא מיד ברשותו וכמ"ש שם וע"ל ריש סימן קכ"ה מדין שליח שזכ' בשטר עכ"ל וע"ל בסי' ל"ט סי"ג מ"ש הש"ך שם וכמ"ש בשמו בקצר' שם ס"ק כ"ו ע"ש (וז"ל הט"ז נרא' דה"ק אם נודע שפעם א' בא השחרור לידו קודם נפיל' דכה"ג כתב הטור בסי' ל"ט דעדיו בחתומיו זכין לו אז א"צ ראי' דודאי אף [שלא] בא לידו ביום הכתיב' מ"מ זכה למפרע עכ"ל).
סעיף יד[עריכה]
(לב) לא: הוא ג"כ מטעם דחיישינן לקנוניא דאין דעתו שיזכ' בו זה אלא כדי להפקיע מיד מי שנתן או מכר לו זה השד' אחר זמן שנכתב שטר זה ומש"ה אם יביא המקבל או הלוקח ראי' שבא לידו השטר מיום הכתיב' מחזירין אותו לידו אבל בשט"ח אין מחזירין להמלו' אפי' מביא ראי' שבא לידו מזמן הכתוב בו משום דעומד להפרע ואיכא למיחש שפרע לו מהא דכתב הט"ו בסי' מ"ג סט"ו דמחזירין כשמביא ראי' ומשמע שם דקאי אף אשט"ח מיירי שהמלו' עצמו מצאו לאחר הנפיל' עכ"ל הסמ"ע (וע"ל סי' מ"ג ס"ק כ"ו מ"ש בשם הט"ז שהשיג על הסמ"ע בזה ע"ש).
(לג) ששייר: ה"ה אם שייר בשטר מכר והטעם דאז אם מכר או נתן לאחר א"י להפקיע מידו בשטר זה דהא חזר בו מהראשון. סמ"ע.
(לד) מיד: דאז ה"ל כמו שטר שחרור או מתנ' דכשמביא ראי' שבא לידו מזמן נתינ' מחזירין לו ובזה א"צ לבא לידו דה"ל כבא לידו מיד. שם.
(לה) שכ"מ: דאף שלא פירש ששייר לעצמו כח סתמא כפירושו דמי כמ"ש בסי' ר"ך.
(לו) שבנו: דחיישינן שמא אביו כתב שטר זה ליתן לזה ולא נתן והבן מכר או נתן שדה זו לאחר אחרי מות אביו ועכשיו נתחרט ובא להפקיע ע"י שטר זה שהוא מוקדם למכירתו ונתינתו. שם.
(לז) הקנא': דאז ה"ל מתנת בריא וזכ' המקבל בשטר מיד שכתב לו אע"פ שלא הגיע לידו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך בשם מהרש"ל דדין זה הוא שלא אליבא דהלכתא לפי דפסקינן דעדיו בחתומיו זכין לו אין חילוק בין שטר הקנא' לשאר שטרות אלא לעולם כשמוד' נותנים לו וכן עיקר דלא כב"ח שהשיג עליו. עכ"ל.
סעיף טו[עריכה]
(לח) שוויו: דיש שטר שאין יכול להוציא בו מהלו' כל סך הנכתב בו מכח עניותו או אלמותו. סמ"ע.
(לט) בתורף: כתב הטור דאם יש כאן עידי מסיר' נמצא דבין בטופס בין בתורף שניהם כשרים לגבות בו בלא עידי חתימ' אלא שהטופס שוה יותר בשביל העדים החתומים בו שמא ימותו עידי מסיר' או ילכו למד"ה הלכך שמין עילוי של הטופס בשביל עידיו ועילוי של התורף בשביל הזמן ומאי דביני ביני מנכין מעיקר המלו' והשאר חולקין בשבוע'. עכ"ל.
(מ) בשבועה: צ"ע אם מה שבידו נוטל בלא שבועה או דוקא בשבועה כמ"ש בסימן קל"ח ס"ג ואפשר לומר דבשטר שאני וצ"ע. ש"ך.
סעיף טז[עריכה]
(מא) שגובין: כתב הסמ"ע דוקא בשטר שנפל ס"ל הכי כמו שכתב בס"א והש"ך חולק על זה וכתב דבכל שטר שלא ה"ל להחזירו דינא הכי ובס"א שאני כיון שהמלוה עצמו אינו טוען ברי וכמ"ש שם עכ"ל.
(מב) מחזירין: והא (דבסוף סימן נ"ד) [ דבסי' נ"ה ] כתב ואם לא נודע לב"ד כו' השליש פטור הא יכולין הב"ד להוציא מהמלו' ללוה י"ל דהכא מיירי דאין המלו' לפנינו וקמ"ל דהשליש פטור עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ואע"ג שבסי' מ"ו כתב הטור סוף סעיף ל"ג דאם התפיסוהו בו קודם שנולד הספק מהני שאני התם דהספק הוא בגוף השטר עצמו ולא איתרע השטר אבל הכא שהספק אינו בגוף השטר איתרע שטרו כיון שנפל עכ"ל.
סעיף יז[עריכה]
(מג) דמוכחי: לאפוקי אומדנות דלא מוכחי דלא אזלינן בתרייהו ודין זה דומה למ"ש בסי' מ"א בנמחק שטרו ורישומו ניכר ע"ש. סמ"ע.
סעיף יח[עריכה]
(מד) מודה: דוקא נקט המלוה מודה דאז ליכא למיחש לקנוניא דבעי לאפקועי חובו ממי שהוא חייב לו גם זה מטעם הנ"ל כיון שיש לפנינו שובר כשר מסייעו להודאתו לא חששו אלא היכא דאיכא ודאי פסידא דב"ח כמש"ל סי' פ"ו ס"ה אבל אם הלו' מודה שלא פרע עדיין אין מחזירין אותו להמלו' כיון דאיתרע בנפילה חיישינן לקנוניא דבעי לאפקועי מלקוחות שקנו מהלו' כמ"ש בסעיף ו' עכ"ל הסמ"ע והשיג עליו הש"ך דמ"ש לקנוניא דבעי לאפקועי כו' ליתא דודאי לזה לא חיישינן אפי' היה ודאי פסידא דב"ח דהא אי בעי קרע ליה לשטר או קלייה גם מ"ש אבל אם הלו' מודה כו' כיון דאיתרע בנפילה הוא תמוה דאדרב' כיון שהשובר איתרע בנפילה כ"ש שהשטר בתקפו כו' אלא ודאי הא דנקט שהמלו' מודה לאו למעוטי הלו' אתי אלא דאיצטרך למינקט מלוה דסד"א שמא מכר השטר וכדאיתא בש"ס ע"ש עכ"ל (והט"ז הקש' כי המלו' מודה אמאי יחזיר ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא נתנו עד תשרי ובנתיים גבה המלוה קרקע בחובו מהלוה ועכשיו מפיק הלוה להשובר דכתב בניסן ומפקא להאי ארעא שלא כדין וכה"ג פריך הש"ס פ"ק דב"מ לענין גט שחרור כו' ע"ש מה שמיישב בזה.
(מה) לזה: איירי שאין השובר מקויים רק שאפשר לקיימו בא' מהדרכים שנתבארו בסי' מ"ו דאי במקויים ממש פשיטא דאפי' אין המלוה מוד' יחזור ללוה דאף אם היה ביד המלו' עצמו כשר השובר אם א"א לקיים אפי' הוא ביד הלוה אינו כלום. ש"ך.
(מו) כלום: ואפילו עדים חתומים על השובר ואפשר לקיים חתימתן ובירושלמי משמע דבשטר מתנה כגון שכתוב בו תנו ר' זוז לפלוני וכה"ג ונמצא אצל בעל השטר מתנ' שובר שהוא פרוע השטר מתנ' שבידו בטל. שם.
(מז) הלו': והש"ך פסק דבכת"י הלו' השובר כשר ע"ש וכתב עוד דמ"ש המחבר או המלוה כו' היינו בכתוב בלשון העדא' עדים אבל אם כתב בלשון הודאת עצמו באופן המועיל לקמן ריש סימן ס"ט מהני אך בדברי הרמב"ם הביאו המחבר בסי' נ"ו סס"א משמע לכאורה דאין חילוק וצ"ע וע"ל סי' פ"א סי"ז עכ"ל.
(מח) הקרועים: בתשובת מהר"א ששון סימן קפ"ה נסתפק אי בעינן שיהו כל השטרות קרועין או רובן ככולן ע"ש. ש"ך.
(מט) איתרע: וקרעינן השטר גם אין חילוק לענין דינא בין קרועין או פרועין. שם.
(נ) וגובין: כתב הסמ"ע דר"ל אפי' יורשיו והטעם דכל שנמצא בבית המלוה הוא בחזקתו ואמרינן דאיתרמי שנתערב בין הקרועים והש"ך הביא יש פוסקים דס"ל דבנמצא בין הקרועים לבדו איתרע שטרא ויהא מונח כו' וכתב דסברא נכונה היא ע"ש.
(נא) כשר: דאין דרך המלוה לקיים שובר כ"א הלו' ואמרי' דכבר פרעו ולקח השובר מיד המלו' ונתנו לקיימו וחזר והפקידו ביד המלו'. סמ"ע.
סעיף יט[עריכה]
(נב) ראוהו: דאז ליכא מגו דאי בעי הוה נתנו להמלו' מ"מ אמרי' כיון דהימניה מעיקרא ונתן השובר בידו הימני' בכל דבריו שם.
(נג) השובר: ואז אפי' אינו יודע השליש אם הוא פרוע או לא מ"מ מחזקינן ליה בחזקת פרוע כמו במת השליש והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע לאפוקי אם אומר אינו פרוע דכל היכא דאיכא לברורי מבררין לכתחלה ושואלין את פיו אם יודע שהוא פרוע או לאו. שם.
(נד) כלום: פירוש ואפי' השליש חי ואומר שהוא פרוע וה"ט דלא עדיף השליש מהלו' עצמו שיש בידו שובר שאין עליו עדים דאינו כלום ומיירי דגם אין עליו חת"י המלו' דא"כ הוה מהני ביד השליש כמו שמהני אם הוא ביד הלוה. שם.
(נה) בחותמיו: פי' יתקיימו החתימות ע"י עדים והטור מסיק וז"ל ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע אפי' אם אין השט"ח בידו במגו דהי' יכול להחזירו ללוה אבל כל זמן שלא נתקיימו החתימו' ה"ל כאילו אין עליו עדים כלל עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דצ"ע לדינא דבנ"י מבואר להדיא דאפי' אי אפשר לקיים עכשיו חת"י העדים שבשובר מהני אפי' לית ליה מגו דכיון דהימניה לשליש והיה אפשר לקיימו בפעם א' מהימן ע"ש וכתב עוד דאם המלו' מכחיש ואו' שלא עשאו שליש כלל רק שהשובר או השטר עם השובר נפל מידו וזה מצאו וראו הב"ד השובר ביד השליש קודם לכן בענין דלית ליה מגו אינו נאמן לקרוע השטר אלא דינו כמצא שטר דלא יחזיר לא לזה ולא לזה עכ"ל.
(נו) מוד': כתב הסמ"ע אבל כשהמלו' מודה שהוא פרוע מחזירין ללו' כמש"ל והש"ך השיג עליו דהכא כיון דאיתרע שטרא אף ע"פ שהמלו' מודה אין מחזירין ללו' דשמא הלוה יחזירנו למלו'.
(נז) לקנוניא: הקשה הב"ח הא כתב הט"ו בס"ג דבשטר המופקד דלא אתייליד ריעותא לא חיישינן לקנוניא ותירץ דהתם מיירי שהנפקד חי רק שאינו זכור ממי בא לידו משא"כ הכא שמת ויצא השטר מרשותו וכ"כ בס' ג"ת ואין דבריהם נכונים בחילוק זה גם מפשט לשון הט"ו משמע דאפי' מת השליש דינא הכי אלא נראה דמעיקרא לק"מ דשאני הכא כיון דעכ"פ הושלש השובר ביד שליש ממ"נ אי מן הלו' בא הרי בטל השטר ואי מן המלו' בא הרי איתרע שטרא כיון שהשלישו מה תאמר דבדבר המופקד לא אתייליד ריעותא א"כ כ"ש שהשטר בטל דהשובר בתוקפו ויכול להיות שהשלישו בידו ליתנו ללוה עכ"ל הש"ך.
(נח) אין גובין: כתב הש"ך דהיינו ממשעבדי אף שהחייב מודה ונראה דאם אין המלו' מודה שעשאו שליש אלא שאומר שאבד השובר ומצאו זה שמת לא איתרע שטרא והוי לי' כנמצא השובר בשוק דכשהלו' מודה יחזירנו למלו'. כן נ"ל ברור עכ"ל.
סעיף כ[עריכה]
(נט) במקצתו: פי' הסמ"ע דמקצת השובר נכתב נגד השטר ומקצתו למטה ממנו לאפוקי אם היה כולו למט' ממנו דאינו כלום דאי בעי גייז ליה והשטר נשאר בשלימותו מיהו דוקא כשהמלו' חי וטוען ברי שאינו פרוע אבל כשנפטר אף אם השובר כולו למטה ממנו אין גובין בשטר זה והש"ך השיג על פירושו וכתב דהעיקר שצ"ל ואפי' בקצתו ופירש אפילו בקצ' השטר כו' ע"ש (וכעין זה פירש הט"ז והשיג גם כן על הסמ"ע ע"ש).
(ס) עדים: וגם אין עליו חת"י המלו' וכנ"ל. סמ"ע.
(סא) מצא: ורבי ירוחם כתב ונמצא כתוב בפנקסו כו' ור"ל שאחרים מצאו כן וא"ש טפי דתו ליכא מגו וכ"נ להגיה בדברי הרמ"א. שם.
סעיף כא[עריכה]
(סב) ונמצא: בע"ש כתב דאיירי דנמצא מונח כתב בתוך השטר וכתוב עליו כן ע"ש ואין טעם נכון לדבריו אלא דקמ"ל המחבר דאף שנכתב השובר במקום שיכול לחתכו עושין כמו שכתוב בשובר כיון שהן יתומים וטוענין שמא ואין טענינן בזה עבורם משא"כ כשהוא חי וטוען ברי כמש"ל עכ"ל הסמ"ע: אבל הש"ך כתב דל"נ פירושו אלא דהמחבר מיירי כפשוטו דאע"פ שכתב לעיל דשובר בגופו של שטר כשר כתבו עוד כאן להורות דאף גבי יורשים הדין כן דה"א דוקא כשהמלוה חי השטר פסול אבל ביורשיו לא דהא בכמה דוכתי יורשים עדיפי ממלו' עצמו קמ"ל וכת' עוד דהב"ח פי' דמיירי שהוא כת"י ממש ולדיוקא אצטריך דאע"ג דאם היה המלו' חי הוה קרעינן לי' אפי' הוא כת"י אחר מ"מ הכא ליכא חזקה דלא מרע כו' ולא נהירא דכיון שנכתב שובר על גוף השטר אף ע"פ שהוא כת"י אחר קרעינן ליה מכח חזקה דלא היה מרע לשטרי' עכ"ל (וכן השיג הט"ז על הב"ח וכתב דדבריו תמוהים דכל שנתקלקל השטר באיז' אופן שיהי' הוה השטר פרוע ע"ש).
סעיף כב[עריכה]
(סג) חלק: ול"ד לשטר שנכתב עליו פרעון דהתם מגרע השטר בכתיב' זו ואמרינן דלא הי' כותב כך אם אינו אמת וע"ל סימן פ"א סי"ז וי"ח. סמ"ע.
סעיף כג[עריכה]
(סד) יודע: לאו דוקא שאומר בפי' איני יודע אלא כל שלא בירר לבניו איזהו הדין כן כ"כ הנ"י: ש"ך.
(סה) מחול: פי' הסמ"ע הטעם דמחיל' ה"ל כמתנה והזוכ' הוא בא להוציא ועליו להביא ראי' וכתב הש"ך דכ"ז כשידוע בבירור או הלו' מודה שמחלו לו בחנם אבל באומר סתם מחול לך והלוה טוען ברי שהיה מחוייב למחול לו דמי לפרעון והגדול מחול והרב קיצר בדבר עכ"ל.
סעיף כד[עריכה]
(סו) חוב: דכיון דלא הזכיר סכום החוב אמרי' דכל השטרות שנכתבו עליו הן בכלל אותו החוב וע"ל סי' נ"ד וסי' ס"ג סמ"ע.