באר היטב על אבן העזר ד

►| באר היטב • על שולחן ערוך אבן העזר ד |◄

סעיף ב

(א) עולם:    בפרק הערל אמר רבא לא תתחתן דכתיב בז' אומות בגיותן אבל אחר שנתגיירו שרי אלא נתינים דוד גזר עליהם. הדר אמר רבא לא תתחתן איירי בגיירותן אבל בגיותן לית בהו חתנות ופסק הרמב"ם פי"ב מהא"ב כלישנא קמא וכל ז' אומות מותר להתחתן בהם אחר שנתגיירו אלא נתינים שהם מז' אומות גזר דוד עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם וליכא איסור דאורייתא. אבל אלו דחשיב אפילו נתגיירו אסורים. ואפילו ספק ממזר אסור לעולם הר"מ מטראני ח"א סי' ל"ד.

סעיף ה

(ב) מאלו:    כלומר על אלו אומות קודם שנתגיירו הולד כמותה כמו שהדין בכל אומות שולדה כמוה.

(ג) לכהונה:    כמו בכל כותי הבא על בת ישראל כדלקמן סי"ט וילפינן בגמ' דיבמות דף מ"ה מק"ו דאלמנה ע"ש. אלא שהרי"ף מסופק בזה אם הם פגומים לכהונה והרמב"ם פסק בפשיטות דכשרים לכהונה ע"כ בדיעבד אין מוציאין אם נשאת לכהן. אחרונים.

סעיף ו

(ד) הפסול:    דקי"ל כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום.

(ה) לכהונה:    אף ע"ג דביאתם בעבירה מ"מ הבת כשרה. ואין להקשות לפי מה שפסק המחבר כאן דגר עמוני שנשא בת ישראל דהבת כשרה אפי' לכהונה א"כ נסתר הק"ו דילפינן גוי וערל הבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה מאלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום כ"ש גוי ועבד הא איכ' למיפרך גר עמוני יוכיח שפוגם בביאתו ויש עבירה בביאתו ואפ"ה בתה כשרה לכהונה כמו שהקשה תו' ביבמות ד' ע"ז ע"א ד"ה ר' יוחנן אמר כשרה וכו' והניחו בתימ' ע"ש. וא"כ למה פסק המחבר דגוי שבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה. ויש לומר דיש לנו עוד ק"ו מאלמנה לכ"ג שקדושין תופסין בנה פגום כ"ש גוי ועבד שאין קדושין תופסין שבנה פגום וע"ז ליכא פירכ' ומ"ט כתב הב"ח ול"ד לנכרי ועבד הבא על ב"י שהולד פגום משום דאין קדושין תופסין ולא כתב דק"ו הוא מאלמנה אלא ודאי דלא נעלם מעיניו קושית התוס' וכוונתו כמ"ש ע' ודו"ק דלא כב"ש וע' בחדושי בית יהודה ביבמות דף מ"ה שהקשה באמת כן שם למה יליף הגמרא דגוי ועבד דהולד פגום מק"ו דאלמנה מחמת שאין איסור' שוה בכל למה לא יליף מאלמנה מק"ו דקידושין תופסין ע"ש ומתרץ משום דבעי למימר הכל מודים ר"ל אפילו ר' יהושע אבל ר"ע פשיטא דמודה דהא לר"ע הולד ממזר מכ"ש דפגום הוי וא"כ אמטו להכי מוכרח לומר ק"ו השוה בכל ולא מתפיסת קידושין דלר"ע בחייבי לאוין נמי קידושין לא תפסי וליכא ק"ו כלל להכי אמר ק"ו לענין שוה בכל דאפילו לר"ע אתי שפיר הק"ו עכ"ל בית יהודה. א"כ לפי מה דקיי"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין א"כ שפיר מצינו למילף מק"ו דקדושין תופסין עיין ודו"ק.

סעיף ז

(ו) מותרת:    כלומר לאחר שנתגייר. וב"ח גורס הבת היא מצרית. לומר דהולכים אחר הפגום וח"מ כ' עליו שהוא טעות דהא בנכרית ולדה כמוה.

סעיף ח

(ז) עמונית:    ה"ה שאר גיורת דהא גיורת עמונית אין בה שום פגם והוי כבת ישראל והולד הולך אחר הפגום.

סעיף ט

(ח) האומות:    אפי' ז' אומות.

סעיף י

(ט) עומד:    משום דלמצרים נתן הכתוב קצבה לשוב אחר מ' שנה וא"ל דא"כ דמצרים לא נתבלבלו האיך דרים במצרים תירץ המרדכי דאינו אסור אלא לשוב דרך א"י למצרים.

סעיף יב

(י) רבו:    עיין ב"ש שהקשה למה אוקמי בש"ס כשהשיאו רבו לו אשה ולא אוקמי בנשא לפני רבו הקושיא זו הקשה ג"כ ב"י וב"ח. ולדידי לא קשיא מידי דאיכ' למימר דכי הדר מוקמינן הברייתא דכותב שטר אירוסין לשפחתו באמר צאי והתקדש בו תו לא צריכין לאוקמי כשהשיאו רבו אלא מוקמינן לה כפשטא דשמעתת' דנשא הוא בפני רבו עיין ודו"ק. וכ"כ הכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ג'.

סעיף יג

(יא) פגום:    ר"ל דלאו פגום לכהונה קאמר דבהדיא איתא בגמרא דמנדה אין הולד פגום אלא ר"ל שהוא פגום ומקולקל ואין משפחתו מיוחס ובזה ישבתי קושית הט"ז ביורה דעה סימן קצ"ו ס"ק י"ב ע"ש.

סעיף יד

(יב) ממזר:    הדיעה קמייתא היא דעת הרמב"ם. ויש מי שאומר הוא דעת ה"ג דגזרינן שמא ע"י שם בא לכאן כעובדא דשמואל וכתב הרא"ש אנן תלינן שבא ע"י שם אע"ג דהיא אינו אומרת כן. מיהו תוס' סוף קדושין כתבו אנן לא תלינן שבא ע"י שם אא"כ היא אומרת שבא. והב"י סוף סימן קע"ח הביא תשובה א' ולפי התשובה י"ל דלא פליגי הרמב"ם עם ה"ג אלא דה"ג איירי כשהבעל אינו כאן והרמב"ם איירי כשהוא בפנינו ואינו אומר שבא והמחבר נראה דסבירא ליה לדעת הרמב"ם לעולם דהולד ממזר אפי' כשהוא אינו כאן. ואם הוא כאן ואומר שלא בא אז הולד ממזר ודאי דהוא נאמן לומר שאינו בנו ואם הוא אומר שבא והי' מכחשתו כתב בח"מ דהוא אינו נאמן להכשיר את הולד וי"ל דגם הרמב"ם מודה לזה ולמעשה צ"ע ב"ש עיין ח"מ.

(יג) דאשתהי:    מיהו תוס' בנדה דף ל"ח כתב דלא קיי"ל אשתהי.

(יד) כ"כ:    היינו יב"ח אבל אם ילדה בחדש העשירי אף שהוא יותר מרע"א ימים אפשר דלא חיישינן אף בעידי כיעור מאחר שרגילות הוא להוליד בחדש העשירי ח"מ ב"ש. כתב מהריב"ל בח"ד סי' י"ט דאם יצא קלא דלא פסק שהיא פרוצה אם קול זה יצא אחר דאשתהי ודאי דלא אמרינן דמרעין לה לחזקה דמוכח מילתא דמשום דאשתהי מרננין אחריה אבל אם יצא קודם דאשתהי יב"ח יש להסתפק ועיין כנה"ג בהגהת הטור.

(טו) גורמים:    מה שהקשה הב"ש מש"ס דר"ה מבשורת שרה וכו' ומה שתירץ דלהמסקנא דאמר יולדת לז' יולדת למקוטעים תו א"צ לומר דהיתה שנת מעוברת כו' ע"ש כ"כ בה"י ע"ש. ומ"ש הח"מ בס"ק י"ב דגם הששה חדשים של ימי נערות סגי בד"ח וב' ימים ע"ש לא משמע כן סוגית הגמרא בקדושין דף ע"ט ע"א אימת אלימא בתוך ששה בהא נימא רב וכו' ע"ש וגם הרמב"ם רפ"ב מהא"ב דין ב' כתב עד ששה חדשים גמורים ע"ש ועיין מ"ש הב"ש סימן ל"ד ס"ק ה'.

סעיף טו

(טז) מזנה:    ה"ה אם באו עדים שזינתה ג"כ בניה כשרים דזיל בתר טעמא דרוב בעילות תולין בבעל א"כ אף שיש עדים שזינתה רק לרבותא דסיפא נקטינן שאף על רנון וקול כהן חושש לה מדין תורה ועיין כנה"ג שהאריך. וא"ל בסימן ו' סעיף י"ז פסק המחבר יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין ומותרת לכהן. תירצו אחרונים דרינון גרע טפי מיצא שם מזנה בעיר. וב"ח כתב דכאן איירי בא"א דגרע טפי ולקמן איירי בפנויה ע"ש. ומ"ש הב"ש דבסוגיא דגיטין מ"ש כתנאי וכו' מבואר דאיירי בא"א ואפילו הכי אין חוששין ע"ש. לא הבנתי דהמעיין בגמרא שם דף פ"ט ע"א ברש"י ובתוס' יראה לעינים דהדין עם הב"ח ע"ש. וכן משמע מש"ס כתובות דף ל"ו ע"ב. דהקשה שם והאמר רבא יצא לה וכו' משמע דבפנויה איירי ע"ש.

(יז) בבעל:    משום דהבעל מצוי לה משא"כ בארוס אפילו אם בא עליה בודאי משום דאין מצוי לה ב"ש.

(יח) תורה:    היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם נשאת אין מוציאין ומ"ש בסמוך ואם בעלה כהן חוששין על הבנים היינו לכתחלה ב"ש וכתב בשבות יעקב ח"ב סימן קמ"א דוקא בקלא דפסק אבל בקלא דלא פסק ודאי מוציאין ומהאי טעם פסק שם באשה א' שהיתה יושבת תחת בעלה ויצא עליה קלא דלא פסק שזינתה תחתיו ונתאלמנה ועמדה ונשאת לכהן כופין אותו להוציא דהוי קלא דקודם הנשואין עי"ש. ועיין מהר"י ווייל סימן כ"ד.

(יט) חללים:    דהא אם זינתה תחתיו פעם א' אפי' נבעלה באונס נעשה זונה ואסורה לכהונה. ואם בא עליה בעלה אח"כ נעשו הבנים חללים אבל אם בעלה ישראל אם זנתה במזיד הבנים שתלד אח"כ כשרים אפי' לכהונה ב"ש. אם ידוע שלא בא עליה בעלה אחר הקול שזינתה כגון שהיה בעלה במד"ה ותיכף שהלך בעלה ממנה יצא קול שזינתה ואז ספק אם נתעברה מבעלה קודם הליכתו וקודם הקול אז ודאי דכשם שאין הולד ממזר מכח דתולין בבעל קודם הליכה ה"ה לאו חלל הוא והא בהא תליא ח"מ.

(כ) לבנים:    ר"ל חשש ממזר כיון דלא שייך בה לומר רוב בעילות מהבעל. אבל לרוב פוסקים לא אמרינן שום חשש ממזר אפי' אם היא פרוצה ביותר עיין ב"ש וכנה"ג.

סעיף טז

(כא) השני:    הא לאחר שגרשה השני נתעברה מן הראשון לא הוי ממזר דאפי' מחזיר גרושתו לא הוי ממזר אבל אם בא עליה השני אחר שגירשה הראשון אפ"ה הוי ממזר מדרבנן כמ"ש בש"ע סימן י"ד סעיף נ"ו הרמב"ם וב"י וב"ח. והפרישה והח"מ חלקו וכתבו משמעות לשון התוס' ר"פ האשה רבה דף פ"ז ע"ב ד"ה הולד ממזר מזה ומזה כו' משמע דמראשון לעולם הוי ממזר אפי' אחר שגרשה השני ע"ש. והב"ח הסכים עם ב"י משום קנס כן הוא בשני אפילו אחר גירושי הראשון אבל אם גירש הראשון והשני וזנתה עם השני אין ממזר מן השני ע"ש: ודברי רש"י מוכיחין דאם החזירה הא' אחר גירושי הב' לא הוי ממזר מדרבנן שכתב שהולד ממזר מזה ומזה אם ילדה מב' ממזר גמור ואם שוב החזירה הראשון וילדה לו הוי ממזר דרבנן ע"כ. הנה מבואר מדבריו דלא כתב דמראשון הוי ממזר מדרבנן אלא היכא דמשני הוי ממזר מדאורייתא והוא בלא גירושין. גם דברי תוס' מתפרשין בשלא גירשה הב' אז הוי מראשון ממזר שכתבו דף צ"ב ע"א בד"ה וחכמים אומרים וכו' ואי רישא ממזר מדרבנן האחרון אמאי אינו ממזר דכי היכי דקנסוה גבי בעל קנסוה ג"כ גבי בועל דאפי' אחר שמת בעלה או גירשה אסור בה והולד ממזר ממנו ע"כ ואי מיירי בגירשה הב' היכן מצינו שקנסוה גבי בעל אלא ודאי בשלא גירשה הב' מיירי ועיין מ"ש המחבר בית יהודה בתוס' זה. איברא רש"י בדף פ"ט ע"ב ד"ה לאוסרו בבת ישראל כו' נראה הפך מזה. שכתב שם וקנסא בעלמא הוא ולעשות סייג לתורה ע"כ. משמע אפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר מא' מדרבנן ואסור בישראלית דאל"כ קודם גירושי הב' לא שייך לומר קנסא בעלמא ולעשות סייג הלא הסברא נותנת דאסור בישראלית כדי שלא יאמרו דממזר נשא ישראלית דהעולם יסברו שבא מא"א דמהאי טעמא צריכה גט משני כדי שלא יאמרו וכו' וה"נ כן הוא אלא ודאי דאפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר דרבנן דאז לא שייך לחשש זה ואפ"ה אסרו בבת ישראל ע"כ משום קנס בעלמא עיין מ"ש הרא"ש תחלת פרק האשה שהלך בעלה למד"ה ועי' סי' י"ז ס"ק ק"ע בב"ש ובסי' ט"ז ס"ק כ"ג בב"ש מ"ש ועיין כנה"ג סימן י"ז ובהגהת ב"י סי' תקצ"ד. ובסי' ק"נ בהגהת הטור סעיף א'. ועיין הרלנ"ח סימן מ"ב. ובתשובת מהר"א ששון סימן קצ"ו. והר"ם גלאנטי סימן ק"ך. גם את זה ראיתי מה שרוצה הב"ש לדחות הראיה של הח"מ שהביא מתוס' דף מ"ט ע"ב ע"ש ולא הבנתי דא"כ למה דחו תוס' והרא"ש דלא דמי דהתם קנסוה וכו' ע"ש למה לא דחו כפשוטא דהתם נמי כן באשה שהלך בעלה למד"ה אם גירשה ואח"כ בא בעלה עליה לא הוי ממזר דומיא דסוטה רק אם לא גירשה הוי ממזר מדרבנן דמיחזי כא"א. ובאמת צ"ע על רמ"א שהעתיק תוס' והרא"ש אם זינתה ואח"כ בא עליה בעלה אין הולד ממזר. הוא ללא צורך אחרי שפסק המחבר דוקא בא עליה קודם שנתגרשה משני הולד ממזר אבל לאחר גירושין אם בא בעלה עליה לא הוי ממזר ממילא הוי כזינתה ואח"כ בא בעלה עליה דזהו הדין בעצמו. בשלמא תוס' ורא"ש שהביאו סברי באשה שהלך בעלה למד"ה דאפי' לאחר שנתגרשה משני אם בא עליה בעלה הוי ממזר משום קנס וה"א דה"ה בסוטה הדין כן והוצרך לחלק דשם לא שייך קנס אבל לפי פסק ש"ע צ"ע. אשה שהיתה נשואה ואח"כ היתה בחזקת גרושה ולא היו עדים אלא קול ואח"כ הולידה ויצא הדבר בהיתר ד"מ ב"ש. מי שהוציאה בעלה על שחשדה עם פלוני וב"ד לא הזקיקוהו לכך מפני שלא היו שם לא עידי טומאה ולא עידי כיעור והלכה ונשאת לנחשד וילדת אותו הולד אפילו ממזר מדרבנן לא הוי הר"י אדרבי סימן קנ"ד.

סעיף יז

(כב) ובניו כמותו:    דאין לישא שום אשה אלא גיורת וכן בתה אינה יכולה לישא רק לגר ובניו ממזרים כמ"ש בסעיף כ"ב ב"ש.

סעיף יט

(כג) כשר:    עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף כ"ט אם האנוסים שנשתמדו בפרנקיאה אם בניהם הם כגוים גמורים ואם בא א' מהם על אשת חבירו דהולד הנולד מהם אם נתגייר מותר לבא בקהל או מאחר שבאו מזרע ישראל וישראל שנשתמדו לעולם הם נקראים ישראל משומד וקדושיו קידושין ממילא אם בא על אשת חבירו הולד הנולד הוי ממזר ע"ש ועיין בתשובת הרא"ש ח"א סימן מ"ו ובח"ב סימן ל"א.

סעיף כ

(כד) שפחה:    אבל ממזרת אסורה לעבד דהא אכתי הבנים ממזרים הם. מיהו תוס' בגיטין דף מ"ה ד"ה לישא שפתה. ובחגיגה דף ב' תוס' ד"ה לישא שפחה משמע דמותר לעבד לישא ממזרת רק הבנים הם ממזרים ע"ש: הרש"ך ח"ג סי' ט"ו פסק דוקא ודאי ממזר אבל ספק ממזר אסור בשפחה. אבל הרדב"ז ח"א סי' קפ"ח פסק דאפי' ספק ממזר מותר בשפחה ע"ש.

סעיף כא

(כה) הבן:    ה"ה אם לא נתגייר אותו הבן ובא על בת ישראל דהולד כשר דלא גרע משאר אחרונים.

(כו) בקהל:    כי בעודו עכו"ם לא שייך ממזר דדוק' היכי דשייך קדושין.

סעיף כב

(כז) בממזרת:    דקהל גרים לא נקרא קהל. והיינו מצד ממזרת אין איסור אבל מ"מ אסור להרבות ממזרים כי בניו הם ממזרים. ושפחה אסורה לגר דהא היא מוזהר על כל מצות. מיהו גר עמוני שרצה לישא שפתה מסופק הח"מ. וגר עמון שנשא ממזרת הולכים אחר הפגום שבשניהם והולד הוא ממזר עמוני ח"מ ב"ש.

סעיף כד

(כח) ספק:    ומדאורייתא מותר רק מדרבנן הוא דעשו מעלה ביוחסין.

סעיף כו

(כט) אחר:    אפי' אי לא דיימי מעלמ' מ"מ חוששין שמא זנתה עם אחרים וח"מ חולק היכי דלא דיימי מעלמ' ואחד מודה שבא עליה הוא בנו ודאי הואיל והוא מודה שבא עליה ומכ"ש במיוחדת לו שבא עליה הרבה פעמים תלינן ברוב ביאות דידיה. ודברי הרב בהג"ה כאן שכותב ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו הוא סותר למ"ש ס"ס ג' דכהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה עצמה לאחרים והתם בפנויה סתם מיירי ומכ"ש במיוחדת ח"מ וב"ש הסכים עם הח"מ במיוחדת לו והודה לדבריה דהוי בנו וכתב מ"ש רמ"א ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת זה קאי על אם אינו מודה לה אבל אינה מיוחדת אפי' מודה שנבעלה לו ואפי' לא דיימי מעלמ' חוששין שזנתה עם אחר. ועל קושית הח"מ תירץ הב"ש דלעיל איירי אם כולם כהנים דליכ' איסור דאוריית' ע"ש. ובתשו' כנסת יחזקאל שאלה נ"ו תירץ קושית הח"מ באופן אחר ע"ש. ובח"י תירץ הכא איירי שהבועל הוא ממזר ודאי וא"כ אמרינן לקולא שזנתה עם אחרים אפי' הוא מודה והראי' שכתב אם פלוני כשר הולד כשר ולחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים וא"כ לעיל גבי כהן הבועל הוא כשר לא אמרינן כשם שהפקירה וכו' ע"ש. ועיין בהרמב"ם פ"ג מהלכות יבום דין ד' ועיין ב"ש.

(ל) בנו:    אם אשה א' תובעה לאחד ואמרה דהולד ממנו ויתן לה מזונות והוא כופר פטור אפי' משבועה. אע"ג אם תובע אותו שיתן לה האתנן חייב שבועה מ"מ על הולד הוא נאמן בלא שבועה ריב"ש סימן מ"א ועיין סימן קע"ז סעיף ה' בהג"ה וע"ל סימן כ"ב ס"ק ד'. וכ"כ בה"י ע"ש ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קמ"ה קמ"ו.

(לא) מיוחדת:    עיין ס"ק כ"ט מש"ש.

(לב) וכשר:    היינו כשהבעל אצלה. בתשובת מהר"י ווייל סימן ע"ד פסק אשה שנתגרשה וילדה דהולד כשר משום ספק ספיקא שמא אחר גירושין זנתה ואת"ל קודם גירושין שמא זנתה עם עכו"ם ואם היא אומרת שזנתה קודם גירושין נאמנת לשוויה הולד לספק ממזר עכ"ל: וכתב ד"מ עליו דאיירי דבעלה לא היה אצלה דאל"כ תלינן בבעל ועיין מ"ש הב"ש.

סעיף כז

(לג) ליורשו:    א"ל הא לעיל פסק אף שהוא מודה אעפ"כ אמרינן שזנתה עם אחרים י"ל דבארוסה יש סברא יותר לתלות בארוס מבאחרים משום דבארוס התירה עברה ואפקירה אבל לא באחרים. בה"י ופרישה. ולפי מ"ש לעיל בשם בה"י דלחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים לא צריך לזה הטעם. כתב בפרישה אם הוא בפנינו ואומר שאין הולד ממנו והיא אינ' בכאן אז הולד ספק ממזר שמא מכותי נתעבר' ומ"ש בסמוך אם הוא מכחיש אותה הולד ממזר ודאי היינו כשהי' כאן ואינה אומרת מכותי הולד עיין ב"ש.

(לד) ממזר ודאי:    דהתורה נתנה נאמנות לאב לומר שאין הולד ממנו.

(לה) זונה:    אדלעיל קאי כשאומרת מארוס נתעברה והוא מכחישה.

(לו) לא תצא:    אבל לכתחלה אסור'. אם היא אומרת שאינו מארוס והוא שותק הוי ספק ממזר על פיה ואם היא אומרת שאינו מארוס. והוא אומר ממנו עיין בסמוך בהג"ה.

(לז) דאיסור':    ואם יש ידים מוכיחות שמשקר אין אומרים הא שוויא אנפשיה חתיכה דאיסור' הראנ"ח ח"א סי' מ"ח.

סעיף כח

(לח) לאחרים:    דלא שייך בארוס לומר רוב בעילות מארוס דלא שכיח אצלה כ"כ.

סעיף כט

(לט) לפוסלו:    אפי' אם זנתה בודאי תולין בבעל הגה בסעיף כ"ו.

(מ) שאומרת וכו':    אבל אם בודאי בא עליה הארוס ולא דיימי מעלמ' לכ"ע היא אינ' נאמנ'.

(מא) וי"א דהוא נאמן:    וכן הלכה נ"י בשם הריטב"א. ואם הארוס אינו כאן והיא אומרת שבנה ממזר אינו אלא ספק ממזר כמו בפנויה שבסעיף כ"ו ב"ש.

סעיף ל

(מב) ישראל:    ואם בא על בת כהן אינו אוסר בביאתו ב"ש.

סעיף לא

(מג) אסופי וכו':    גויה שהביאה ילד' ואמר' שיהודית נתנה לה להניק' ולא מצאה עוד ומכרה הילד' לישראל דיינינן לה כגויה וכשתטבול הרי היא גיורת מהריב"ל ח"ג סי' צ"ט.

סעיף לג

(מד) כותי:    ויש כאן חשש שמא ממזר הוא ואסור בבת ישראל ואסור נמי בממזרת. ואפי' ברוב עכו"ם אסור בממזר' אחר שנתגייר ואסור בבת ישראל כ"ה לשיטת הרמב"ם ולהראב"ד ברוב עכו"ם מותר בממזרת ומותר בבת ישראל. ואפי' במחצה על מחצה מותר בממזרת ובבת ישראל ואי איכ' תרי רובא עכו"ם אזלינן אחר תרי רוב' ואם יש סי' באסופי כמ"ש בסעיף הקודם דאינו ממזר רשאי ליש' אשה ולא חיישינן. שמא ישא אחותו עיין ב"ש.

סעיף לד

(מה) נבילות:    מכ"ש דאין מחזירין לו אבידה ולענין נזיקין חייב לשלם נזק שלם.

סעיף לה

(מו) א':    אע"ג דקי"ל ערעור חד לאו ערעור מ"מ כאן דלית' לולד חזקת כשרות מהני אפי' ערעור חד. וכאן מיירי אפי' אם הערעור הוא אחר שהעידה החיה עיין ב"ש.

(מז) יחוס:    היינו כשעד זה מעיד עליו שהו' כשר ומערער על עדותה אז הולד כשר ע"פ עדותו. אע"ג דבחדר זה יש ג"כ ממזר מ"מ כל ולד מהם אין לו חזקת פסול וע"א נאמן להכשירו והיינו עד כשר ואז נדחה עדות החיה. ומ"ש ואין לו יחוס היינו דהעד זה א"י יחוסו אלא מעיד דולד זה אינו ממזר הוא ב"ש.

סעיף לז

(מח) א"א:    היינו בלא טבל ולא הטבילוהו ב"ד ונשא גיורת שלא כדין דהא ממזר הוא ספק כותי ואסור בגיורת.

(מט) הקראים:    עיין בתשובת הרא"ם ח"א סי' נ"ח. ובהר"מ מטראנ"י ח"א סי' ל"ח ובהרש"ך ח"ג סי' ט"ו. ובתשוב' ר' בצלאל סי' ג' ובהרדב"ז ח"א סי' רי"ט.

(נ) אבל האנוסים:    ע"ל ס"ק כ"ג מש"ש בענין אנוסים שבפראנקאיה.