בא"ח שנה ראשונה שופטים

בן איש חי שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה ראשונה - פרשת שופטים - הלכות אירוסין ונישואין

פתיחה

"כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ, י), נראה לי בס"ד דהאדם נקרא (נדרים לב, ב) "עיר קטנה ואנשים בה מעט" וכמו שכתוב בקהלת (קהלת ט, יד), והדבר ידוע שיצהר הרע יתגרה וילחם באדם באיסור עריות יותר מכל איסורים. ואפילו חכם וצדיק שעוסק בתורה ימים ולילות אינו יכול להכניע היצהר הרע אלא עד שישא אשה. פוק חזי מה שכתוב בגמרא (קידושין כט, ב): כשבא רב המנונא לפני רב הונא וראה דלא פריס סודרא ושאלו מאי טעמא?, ואמר לה משום דלא נסיבנא, ואהדרנהו רב הונא לאפיה מיניה, ואמר לו חזי דלא חזית לאפאי עד דנסבת, ואמרו בגמרא משום דסבר רב הונא כל מי שלא נשא יהיה בהרהורי עבירה כל ימיו. ולכן הרוצה להלחם ביצרו אינו יכול לו עד שישא אשה, וזה שכתוב "כי תקרב אל עיר" הוא הגוף שלך שנקרא בשם עיר, "להלחם" עם היצר הרע, "עליה" רוצה לאמר בשבילה, שלא יחריבנה היצר הרע, אז תחלת הכל צריך שתקרב "אליה לשלום" -- היא מצות הנשואין, שיהיה לה עזר במצוה זו יותר מכל המצות, דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב, ב) "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שלום, שנאמר וידעת כי שלום אהליך וכו'" וכנזכר בגמרא דיבמות דף ס"ב, ובזה פרשתי בס"ד (תהלים לח, ד) "אין שלום בעצמי מפני חטאתי" - לשון חסרון, כי איש בלא אשה הוא פלג גופא, נמצא חסר חצי גוף:

הלכות

א

כל הקודם לישא אשה תיכף ומיד אחר שנעשה בר מצוה הרי זה משובח, דאמרו בגמרא (קידושין כט, ב) אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי משום דנסיבנא בשיתסר, ואי נסיבנא בארביסר הוה אמינא גירא בעינא דשטנא, על כן כל אדם יהיה בדבר זה זריז ונשכר, אך קודם ארביסר שלא בא לשנים דגדלות לאו יאות לישא אשה ואם יש לו איזה סיבה הכרחית להקדים בזה עיין למורינו הרב יום טוב אלנקוה ז"ל ב"שמחת יום טוב" כיצד יתנהג בענין הכתובה:

ב

כמו דמברכין ברכת הנהנין על כל דבר הנאה קודם שנהנה, כן מברכין על הנאה של האשה קודם אירוסין, לכך תקנו חז"ל ברכת אירוסין, ומשורת הדין אם מקדשה ע"י עצמו הוא יברך, ואם ע"י שליח יברך השליח במקומו, אך נהגו בכמה מקומות שאין החתן מברך אלא מסדר הקידושין הוא מברך, כדי שלא יתבייש מי שאינו יודע לברך, נמצא הברכה דמברך האחר הוא כדי להוציא את החתן ידי חובה דעליו מוטלת הברכה, לכן יזהר המברך לכוין להוציא החתן ידי חובתו, וגם החתן יתן דעתו היטב על הברכה ויתכוין לצאת ידי חובתו, וטוב להזהיר גם להכלה שתכוין דעתה ותשמע הברכה ויתכוין המברך גם עליה ועיין בית שמואל (סימן ל"ד סעיף קטן ב'), ונודע ביהודה מהדורה בתרא (באבן העזר סימן א'), ועוד אחרונים מה שכתבו בזה ולדעת הרמב"ם אם לא כיון המברך להוציא ידי חובה ולא כיון החתן לצאת ידי חובה הוי ברכה לבטלה, ואע"ג דהרב באר שבע ז"ל דף קי"א כתב טעם אחר משום דהוי ברכת שבח והודאה על קדושתן של ישראל עין שם ועיין בכנסת הגדולה, ולפי האי טעמא אם לא כיון החתן לית לן בה, מכל מקום צריך לחוש לדעת הפוסקים דכתבו טעם הראשון ומה גם דלדעת אבי התעודה הרמב"ם ז"ל מוכרח לכוין:

ג

נהגו להסדיר ברכת אירוסין על היין כיון שהיא ברכה של שמחה, ומברך על היין תחלה בורא פרי הגפן ואח"כ מברך ברכת אירוסין, ואם לא נמצא יין יברך ברכת אירוסין בלבד בלא יין, וחותם בברכת אירוסין המקדש עמו ישראל ע"י חופה בקידושין וזהו נוסח האמיתי המתיישב יותר מנוסח אחר שאומרים ע"י חופה וקדושין והוא המוסכם בשולחן הטהור שקבלנו הוראותיו, מיהו אם יש מקום שיש להם מנהג ידוע שאומרים ע"י חופה וקדושין אין לבטל מנהגם דיש להם על מה שיסמוכו:

ד

מה שאומרים בברכה זו והתיר לנו את הנשואות לנו, אע"ג דמרן ז"ל לא כתב כן בשולחן הטהור מכל מקום לשון זה הוא מדוקדק וברור יותר, וכמו שכתב הגאון בית חדש ז"ל שאם אינו אומר הנשואות לנו אלא אומר בסתם משמע שהתיר הנשואות לאחרים ע"י חופה וקדושין לכך עדיף טפי לומר הנשואות לנו, וכן אנחנו נוהגים פה עירנו ועיין אחרונים, ומה שכתוב ואסר לנו את הארוסות, הכונה רצונו לאמר אפילו הארוסות שנתארסו אסורות הם לארוסיהם מדרבנן עד שיכנסו לחופה:

ה

אחר הברכה וטעימת הכוס יראה החתן כסף הקדושין לעדים כדי שידעו שהוא שוה פרוטה, ויתנו העדים את עיניהם לראות נתינת כסף הקדושין ליד הכלה דעל ידי ראייתם בזה תהיה מקודשת, וצריך להזהיר את הכלה שתראה פני החתן המקדש אותה ותשים לבה בעת נתינת הכסף לידה ותקבלנו לשם קדושין, כי יש כלות שהם בישניות הרבה ובשעת הקדושין כמעט קרובים הם להתעלף ואין הכלה שמה לבה על מה אומר לה החתן בשעת הקדושין ועל מסירת הכסף לידה לכך צריך להזהירם בזה:

ו

יאמר תחלה הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל, ואח"כ יתן לה כסף הקדושין, אבל לא יתן לה כסף הקידושין ואח"כ יאמר דברים הנזכרים, משום דהוי כמקדש במלוה, ומה שכתוב כדת משה וישראל הכונה היא: משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, דהיינו על דעת שהנהיגו חז"ל בישראל הוא מקדשה שיהיו הקדושין קיימין לפי דברי חז"ל, ויהיו בטלים לפי דברי חז"ל ע"י גיטין שהסדירו חז"ל:

ז

יתן כסף הקידושין בימין דידיה לימין שלה, ונהגו פה עירנו בגדא"ד יע"א כשמקדש בכסף או זהב שכורכין יד הכלה במטפחת משי ומקבלת כסף הקדושין בידה בהיותה כרוכה, טעם מנהג זהו הוא לסימן טוב שתקבל כסף קדושיה ביקרא, על דעת שאמרו בטעם המפה על השלחן בשבת כשמסדרין עליו פת לחם משנה וכדי שלא תהיה נראית כעניה המקבלת צדקה בידה, ועיין כרם שלמה אשכנזי בחלק אבן העזר בשאלות ותשובות שבסוף הספר סימן פ"ו מה שהקפיד בזה לכתחלה משום חציצה, ובסה"ק מקבציאל כתבתי בענין זה:

ח

יש נוהגין לקדש בשלש מטבעות של זהב וכסף ונחושת, ונראה מצוה מן המובחר לקדש בטבעת כסף, ויש רמז נכון בטבעת כמו שכתבתי בסה"ק מקבציאל ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת כי תצא דע"י הקדושין שהאדם מקדש לאשתו נמשך אליה חד רוחא מכח רוחו של בעל והוא בבחינת אור מקיף מן רוחא דיליה, אח"כ בא אליה ביאה גמורה ויהיב בה חד רוחא בסוד אור פנימי בגווה מכח רוחא דיליה ולכן צריך להקדים הקדושין דאין הרוח הפנימי נכנס בה עד שיכנס אור המקיף וכו' עיין שם, ולפי זה בטבעת שהיא מקפת על האצבע יש בה רמז נכון לאור המקיף הניתן לה ע"י קדושין ולכך הטבעת היא מצוה מן המובחר, ומנהגינו לחקוק על הטבעת צורת ה' והוא מנהג יפה, ופה עירנו בימים אלו נתפשט יותר המנהג הזה לקדש בטבעת אך עדיין יש רבים שמקדשים בכסף וזהב שנותנו לידה וכשמקדש בטבעת אין נוהגים לכרוך היד במטפחת, וגם מצד זה נמצא שיש עדיפות בטבעת:

ט

כשמקדש בטבעת כפי הנראה מדברי התקונים כפי הסוד דראוי לשים הטבעת בשלישית הנקראת אמה, אך פה עירנו נוהגים לשום הטבעת באצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבע בסתם, ובמקום אחר אמרתי טעם גם על זה ע"פ הסוד, ובספר קמח סולת מפורש טעם לזה משום כי במזמור השמים מספרים כבוד אל (תהילים יט) ששם נזכרה חופת החתן דכתיב והוא כחתן יוצא מחופתו, יש חמשה פסוקים אשר תיבה שניה שלהם היא שם הוי"ה והם פסוק תורת ה' תמימה וכו', עדות ה' נאמנה וגו' פקודי ה' ישרים וכו', מצות ה' ברה וכו' יראת ה' טהורה וכו' וכשמתחיל תיבות אלו מן הגודל יבא השם ברוך הוא על אצבע הסמוכה לגודל, וידוע כי במצות הקדושין יהיה יחוד השם והוא הטבעת עצמה כנגד יו"ד, ויד החתן שתופשה בחמש אצבעותיו כנגד ה"א ראשונה, ואצבע הכלה כנגד וא"ו, והיד שלה שפושטת לקבל הקידושין כנגד ה"א אחרונה, וכמו שכתוב (משלי יח, כב) "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'", ולכן כיון שנעשה בזה יחוד שם הוי"ה לכך יניח באצבע הסמוך לגודל שהיא כנגד שם הוי"ה עיין שם, ושמעתי שגם בעיר הקודש ירושלים ת"ו נוהגין לשים הטבעת באצבע הסמוך לגודל:

י

אם לא בירך ברכת ארוסין בעת הקדושין לא יברך אותה בנשואין, ואע"ג דיש סוברים לברך הא קימא לן ספק ברכות להקל, ומכל מקום טוב ללמד להחתן שלא בירכו לו בעת אירוסין שיברך הוא בשעת חופה בלחש בלי שם ומלכות, וירא שמים ישתדל בכל עוז שלא לארס בלא ברכה ויבין כי ברכה זו אחת בכל ימיו, וכמה צריך האדם להזהר בה שלא לאבדה בידים כמנהג איזה בורים ההולכים אחר ניחושים של נשים בדבר זה, והנזהר תבוא עליו ברכת טוב:

יא

אחר הקידושין שובר החתן כוס אחת לזכרון ירושלים, דכתיב (תהלים קלז, ה) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וכו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, וטוב כששובר הכוס יאמר בלחש אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, ופה עירנו נוהגים ששובר החתן כוס קטן חדש מאלו הכוסות ששותין בהם קהווא (קפה) והם חרס מצופה אבר נקי וטוב שקורין פרפור"י (בציפוי אבץ), ולא נהגו לשבר כוס זכוכית שקורין בלו"ר (זכוכית שקופה), ויתכן מחמת שהוא ביוקר עשר ידות ויותר על כוס זה של פרפור"י או יתכן דחוששין לתקלה מפני שברים קטנים שלו הנתזים על הארץ, כי הכוס שוברו בגבהו של כותל ונעשה שברים קטנים ונופלים לקרקע, והרמ"א ז"ל בדרכי משה סימן תק"ס כתב החתן משבר כוס שמברכין עליו ברכת אירוסין, ולכן נהגו לברך ברכת אירוסין על כוס של חרס, נמצא נקיט הרב כוס של חרס ולא נקיט זכוכית, וגם בדבריו יש לתלות שני טעמים הנזכרים, והגאון משבצות זהב בסימן תק"ס הביא מאבן השהם דצריך זכוכית, וכתב טעם לזה בשם מורינו הרב משה טיראני ז"ל דרומזים בזה בזכוכית שיש לו תקנה אחר שנשבר שיחזרו ויתקנו אותו מה שאין כן חרס, ועיין מועד לכל חי סימן יו"ד אות צ"ו, ואיך שיהיה מנהג עירנו בכלי חרס הוא מפורש בדברי מור"ם ז"ל הנזכר ואין לשנות והמנהג הוא כך דאם מארסין קודם החופה בכמה ימים ומברכים ברכת ארוסין על הכוס אז אחר שישתה המברך ישפוך לתוך זה הכוס הקטן מעט יין משיורי הכוס שבירך עליו ויטעים מכוס הקטן זה להכלה, ואז יקח החתן הכוס הקטן וישברנו בכותל, ואם עושין הקדושין בשעת החופה גם כן יעשו ככה, ואחר כך יביאו כוס יין שני ויאמרו עליו שבע ברכות החופה ולא ישבר עוד כוס אחר, ואם החתן אירס קודם החופה בכמה ימים בלא כוס אז כשיעשו החופה ויברך שבע ברכות וישתה המברך ישפכו משיורי הכוס לתוך כוס הקטן של חרס ותטעום הכלה, ואח"כ יקח החתן לכוס הקטן וישברנו בכותל:

יב

אסרו חז"ל לאיש לבא על ארוסתו קודם כניסתה לחופה, וכתב הרמ"א ז"ל בהגהת השולחן דהמנהג הפשוט עכשיו לקרות חופה למקום שפורסין יריעה או טלית על גב קלונסין ומכניסין תחתיה החתן והכלה ברבים ומקדשה ומברכים שם ברכת אירוסין וברכת נשואין, ואח"כ מוליכין אותם לביתם ואוכלים ביחד החתן והכלה במקום צנוע וזו היא החופה הנהוגה עכשיו עד כאן דבריו ובעיר הקודש ירושלים תוב"ב המנהג שהחתן לובש טלית מצויצת כהלכתה בברכת אירוסין, ואח"כ קודם ברכות הנשואין משליכין את הטלית גם על ראש הכלה ויהיה פרוס על החתן וכלתו יחד וזהו חופה דידהו, ופה עירנו בגדא"ד יע"א המנהג לפרוס וילון כנגד הכלה בשעת שבע ברכות של הנשואין שמברכין אחר ברכת אירוסין וזה הוילון קורין אותו בערבי כידי"ר (אפיריון כלולות) ופרוס במחיצה כנגד הכלה בינה ובין החתן והמברך ואין נוהגים ללבוש טלית, ואפשר הטעם דלא נהגו בטלית מפני כי פה עירנו עושים חופה ושבע ברכות אחר ערבית בשקיעת החמה, או אחר שקיעתה או עד חשיכה ממש ואין ראוי ללבוש טלית אותו זמן וזה הוילון הוא סימן החופה אצלינו דכל דברים שעושין בשעת החופה אינם אלא לסימן שהם עושין דבר שנראה ממנו שמיחדה להכניסה לביתו ומפרישה להיות לו לאשה גמורה, ואצלינו פריסת הוילון שקורין בערבי כידי"ר הוא הסימן לדבר זה, וקודם כמה שנים בטלנו זה הוילון ועשינו במקומו ארבעה עמודים שפרוס עליהם בגד כאוהל הפרוס על ארבעה קונדסין ומעמידין החתן והכלה ביחד תחתיו ואח"כ נתקלקל זה המנהג וחזרנו להזהירם לעשות וילון כמנהג הקודם:

יג

נוהגין שהחתן מתענה יום שנכנס בו לחופה מפני כי הנושא אשה נמחלים עונותיו וצריך שיהיה עם זה זכות התענית גם כן, ועוד כדי שע"י התענית יהיה לו שברון לב לקבלת התשובה יותר, ופה עירנו רבים נוהגים בכך, ודוקא החתן אבל הכלות לא נהגו בכך ולא נזדמן שום כלה מתענה קודם החופה כלל:

יד

ברכת אירוסין לכתחלה בעי עשרה, ובדיעבד דלא נזדמן לו בעשרה שרי לברך בלא עשרה, אבל שבע ברכות של החופה צריכה עשרה ולא שרי אפילו בדיעבד ואם הוא במדינה דליכא עשרה בכל אותו מדינה ואינו יכול ללכת לעיר אחרת מסיבות הכרחיות יש לסמוך על המקילין שיעשה חופה שם ויברך אשר ברא דוקא, מיהו אם אחר הנשואין נזדמן להם שבאו האיש ואשתו לעיר אחרת ילכו שניהם ויעמדו אצל חופה שיש באותה העיר וישמעו שבעה ברכות ויתכונו לצאת ידי חובה לעצמם גם כן, כן העליתי בסה"ק מקבציאל ועיין להגאון חיד"א ז"ל בכסא רחמים ובככר לאדן:

טו

אחר שבע ברכות של חופה כשעושין סעודה יברכו שבע ברכות אחר ברכת המזון על הכוס, ובכל סעודה שעושה אחר סעודה ראשונה גם כן יהיו נזהרין לברך שבע ברכות אחר ברכת המזון על הכוס, אך צריך בכל סעודה "פנים חדשות" דהיינו שני בני אדם מסובין באותה סעודה שלא אכלו עמהם קודם זה, וטוב לחזור אחר בני אדם חשובין שמרבין בשבילם, אבל בשבת ויום טוב אין צריך פנים חדשות, ויזהרו לברך שבע ברכות אחר ברכת המזון בשבת בשלש סעודות של שבת. ואין לברך שבע ברכות אחר ברכת המזון אלא דוקא היכא דאיכא עשרה, אבל אי ליכא עשרה דאין מברכים בשם לא יברך אלא רק ברכת אשר ברא בלבד, מיהו אפילו אי ליכא זימון בשם צריך לומר בזימון שהשמחה במעונו:

טז

החתן בכל שבעת ימי המשתה לא יעשה מלאכה אפילו בדבר האבד, ולא ישא ויתן בשוק, ולא יצא יחידי בשוק מפני שהחתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה ואינו יוצא יחידי כן החתן, אלא אוכל ושותה ושמח עם כלתו, בין אם הוא בחור, בין אם הוא אלמן שנשא בתולה, ואין האשה יכולה למחול על שמחתה, אבל שותפו של החתן יכול לעשות מלאכה או סחורה ולתת חלק להחתן, דשנייא דא מאבל בר מנן, ואלמן הנושא את הבעולה צריך לשמוח עמה שלשת ימים, אבל בחור שנשא את הבעולה צריך לשמוח שבעה ימים, ואם מחזיר גרושתו צריך לשמוח שלשה ימים כמו אלמנה:

יז

חתן שאירע בתוך שבעת ימי חופתו י"ז תמוז וצום גדליה ועשרה טבת ותענית אסתר יש אומרים יתענה וישלים, ויש אומרים לא יתענה ופה עירנו נהגו דאינו מתענה, ואם אירע לו יארציי"ט לכולי עלמא לא יתענה כיון שהוא יום טוב שלו:

יח

מצוה גדולה לשמח חתן וכלה, ולעשות להם מילי דבדיחות שישמחו, ושכר המשמחם עצום מאוד, ורק יזהר שלא ישמחם בליצנות וכל איסור קל אפילו מדרבנן, וכל שכן שלא ירקדו אנשים ונשים ביחד, ואפילו ריקוד נשים לבדם בפני האנשים אסור כי יתגרה יצר הרע באנשים הרואין, וצווחו כמה רבני האחרונים בדברים כאלה דאין להם היתר משום שמחת חתן וכלה, ומצוה לשמחם בכלי זמר, ואפילו שנעשו הנישואין תוך י"ב חודש לפטירת אביהם או אמם לא יבטלו מהם שמחת כלי זמר, וכבר אמרו (כתובות יז, א) מעבירין את המת מלפני הכלה, ועיין במהרי"ל ז"ל, שהורה לעשות החופה במקום אחר בשביל כלי זמר שאינם יכולים להביאו במקומם יעויין שם, ופה עירנו בזמן עטרת ראשי הרב הגאון מו"ר זקני רבי משה חיים זלה"ה רצו הקהל לבטל כלי זמר בשמחת חתן וכלה, ולא רצה הרב מורי זקני זלה"ה להסכים בזה, וביום שבת אסור להביא גויים שינגנו בכלי זמר, וכמה אחרונים קראו תגר בזה, ופה עירנו היה מנהג מקדם קדמתא כשיצא החתן מבית הכנסת בשחרית לילך לביתו ילכו גויים לפניו בכלי זמר וגם בביתו היו מנגנים כחצי שעה, ותהילות לאל יתברך קודם כמה שנים נתבטל מנהג זה לגמרי ולא יזכר ולא יפקד עוד:

יט

במה שנשאל הרדב"ז ז"ל אם מותר החתן בתוך שנתו לצאת לסחורה למדינה אחרת כיון דאמר קרא (דברים כד, ה): "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו", הבאתי בסה"ק רב פעלים להקת הפוסקים בדבר זה והעלתי דאם הולך לסחורה בשביל פרנסתו לית כאן איסורא משום האי קרא:

כ

מותר אדם בבת אשת אביו שיש לה מאיש אחר, ולא חיישינן למראית העין שנראית כאחותו דקלא אית לה והכל יודעין שאינה אחותו, ולכן לאה ודינה בתה מותרים להנשא לאב ולבנו שהאב יקח את דינה והבן יקח את לאה או להפך ועל זה הדין אומרים העולם חידה אחת והוא אשה אחת פגעה בתינוק אחד ותאמר לו שלום עליך אחי, כיצד שלום אביך אחיו של בני ופתרון החידה ע"פ הצעה זו דיעקב לקח את דינה בת לאה, וראובן בנו של יעקב לקח את לאה אם דינה והנה דינה ילדה ליעקב בן שמו שמעון ולאה ילדה לראובן בן שמו לוי, ופגעה דינה בלוי שילדה לאה לראובן וקראתו אחי כי הוא אחיה מן האם שהיא לאה, ואמרה כיצד שלום אביך הוא ראובן שהוא אחיו של בני שמעון כי שמעון הוא אח לראובן מאביו יעקב והדברים ברורים:

כא

מותר אדם בבת אחי אביו ובבת אחי אמו, ולא גזרינן משום אחות אביו ואמו דלא אתו למחלף בהו, וכן אחי אביו ואחי אמו מותרים באשתו ובבתו ולא גזרינן שמא יאמרו כשם שאשתו מותרת להם גם נשותיהם מותרים לו דלא אתו למטעי בהכי, יען דאתפליג דרא כלומר נתרחקה הקורבה:

כב

אע"ג דיש אומרים שגם באחות אבי האב בין שהם מן האב בין שהם מן האם וכן נמי באחות אם האב בכל אלו לא גזרו ומותרות הם, מכל מקום יש אוסרים באלו משום דסבירא להו דגזרינן בהו משום הך דלמטה ממנה דהיינו אחות האב והאם שהיא ערוה דאורייתא, מה שאין כן בבת אחי אביו ובבת אחי אמו דסעיף הקודם אין מטה ממנה ואין למעלה ממנה ערוה דאורייתא לכך לא גזרו בה דנתרחקה קורבה מאד, וכיון דהוא דבר ערוה אזלינן בתר סברת האוסרין דקימא לן להחמיר בדבר ערוה אפילו בדבר דמרן ז"ל שקבלנו הוראותיו סתם כהמתירין:

כג

אשת בן אשתו מותרת לו, וכן נמי בן אשתו מותר באשתו דלא גזרו באלו משום אשת בנו יען דקלא אית להו ומידע ידיע רחקייהו ולא אתו למיחלף באשת בנו, וכן שני אחים מאב אחד שאינם מאם אחת ויש לאחד מהם אחות מאמו מותר השני ליקח את האחות ההיא, וכמו שהיה בזמן הגמרא דרבי חייא ואייבו היו שני אחים מאב אחד ששמו רב אחא, והיה לרבי חיא אחות ששמה אמא שהיתה אחותו מאמו דוקא ולא מאביו ונשאה אייבו שהוא אחיו של רבי חיא מאביו דוקא ונולד רב עליו השלום מן אייבו, נמצא רבי חיא היה אחי אביו של רב ואחי אמו של רב:

כד

שני חורגין הגדילין יחד בבית, דהיינו יעקב נשא את לאה ויש לו בן ששמו נפתלי שנולד לו מאשה אחרת, וגם ללאה יש לה בן ששמו ראובן שנולד לה מאיש אחר, הנה נפתלי וראובן נקראים חורגין ואע"פ שהם גדלים בבית יחד כמו שני אחים כל אחד מהם מותר באשת חבירו, ולא חיישינן למראית העין לומר שנראה כאילו לוקח אשת אחיו משום דהני קלא אית להו ומידע ידיע רחקייהו ולא אתו למיחלף להתיר אשת אחיו ממש:

כה

אע"ג דמן הדין מותר אדם באשת חמיו שהיא אינה אם אשתו שהרי דוד המלך עליו השלום נשא את רצפה בת איה שהיתה אשת חמיו (סנהדרין יח, א), והוא הדין נמי דחמיו מותר באשתו, מכל מקום יש אוסרין בשניהם ואומרים אע"פ שדוד המלך עליו השלום נשא את רצפה אשת חמיו הנה אחר זמן דוד המלך עליו השלום גזרו חז"ל בזה משום מראית הענין שנראה כנושא חמותו, וכן חמיו לא ישא אשתו שנראה כנושא בתו, ואע"ג דיש מי שכתב דאם מתה אשתו מותר ליקח את אשת חמיו שאינה אם אשתו עם כל זה יש פוסקים שפקפקו בזה, ולכן צריך להורות דאפילו אם מתה אשתו אסור ליקח את אשת חמיו:

כו

מותר אדם באשת בן אחיו ובאשת בן אחותו, ולא גזרינן משום אשת אחיו דאתפלג דרא:

כז

כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות אסורי ביאה הלכה י"ד (פ"ב מהל' איסורי ביאה הי"ד) נושא אדם אשה ובת אחותה או בת אחיה כאחת, וכתב הרב המגיד זה פשוט ומתבאר מהמשנה דפרק ג' דכריתות עיין שם, מיהו מספר הפרדס המיוחס לרש"י ז"ל שהביאו בספר הון יוסף זמארו ז"ל סימן ט' משמע דאסור לאדם לישא בת אחות אשתו בחיי אשתו, והרב המחבר ז"ל תמה על דין זה והשיב לו הרב הגאון מהר"ם סוזי"ן ז"ל דמן הדין מותר אך גזרו בזה משום מראית העין עיין שם, ואע"ג דדבריו דחוקים בזה דאין לנו לגזור גזירות מדעתינו עם כל זה גברא רבא אמר מלתא ויש לחוש לדבריו:

כח

הרב הגאון מורינו הרב דוד פארדו ז"ל בספר מזמור לדוד סימן קע"ט הביא בשם מר"ן האר"י ז"ל דאין טוב לאדם לישא אשה ששמה כשם אמו עיין שם, ודבר זה לא מצינו בכתבי רבינו האר"י ז"ל המצויים אתנו, אך נאמן הרב ז"ל בעדות זו שמצא כן, וידוע כי דבר זה נכתב גם כן בספר חסידים עם שאר דברים, ושם נזכר גם היכא דהחתן וחמיו שוים בשם אחד, מיהו לשון רבינו ז"ל דנקיט לא טוב וכו' נראה אזהרה זו קלושה ויש לאמר טעמם מפני הכבוד דוקא, ועכ"פ כיון דנכתבה אזהרה זו בשם רבינו האר"י נכון להזהר, אך אם שינה השם לית לן בה, ובאזהרות ספר חסידים לא כתבתי פה כלום ואם ירצה ה' נכתוב במ"א בעזרת השם יתברך: