קטגוריה:אסתר ח ז
ויאמר המלך אחשורש לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי הנה בית המן נתתי לאסתר ואתו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודיים [ביהודים]
(ראה פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק)
* * *
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ ביהודיים [בַּיְּהוּדִים].
(ראה פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק)
* * *
וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וּֽלְמָרְדֳּכַ֖י הַיְּהוּדִ֑י הִנֵּ֨ה בֵית־הָמָ֜ן נָתַ֣תִּי לְאֶסְתֵּ֗ר וְאֹתוֹ֙ תָּל֣וּ עַל־הָעֵ֔ץ עַ֛ל אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יָד֖וֹ ביהודיים [בַּיְּהוּדִֽים]׃
(ראה פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק) - עזרה - תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וַ/יֹּ֨אמֶר הַ/מֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ לְ/אֶסְתֵּ֣ר הַ/מַּלְכָּ֔ה וּֽ/לְ/מָרְדֳּכַ֖י הַ/יְּהוּדִ֑י הִנֵּ֨ה בֵית־הָמָ֜ן נָתַ֣תִּי לְ/אֶסְתֵּ֗ר וְ/אֹת/וֹ֙ תָּל֣וּ עַל־הָ/עֵ֔ץ עַ֛ל אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יָד֖/וֹ ב/יהודיים [בַּ/יְּהוּדִֽים]׃
(ראה פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק)
* * *
ראו פסוק זה: במהדורה המבוארת • שאלות ותשובות באתר אתנ"כתא • קישורים באתר סנונית
תרגום
תרגום:
רש"י (כל הפרק)
"הנה בית המן וגו'" - ומעתה הכל רואים שאני חפץ בכם וכל מה שתאמרו יאמינו הכל שמאתי הוא לפיכך אין צריכין אתם להשיבם אלא כתבו ספרים אחרים כטוב בעיניכם
| וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ ביהודיים [בַּיְּהוּדִים]. |
| -- אסתר ח, ז |
הסברו של המלך
הסברו של המלך להענשת המן
לאחר שחמתו שככה (אסתר ז י) ופתשגן כתב-הדת הובהר לו (אסתר ח ג), המלך הצדיק את תליית המן "על אשר שלח ידו ביהודים" (אסתר ח ז). אמירה זו מסבירה בוודאות, שהמלך לא תלה את המן משום שנפל על מיטת אסתר לכובשה.
המן אכן שלח את ידו ביהודים כדברי המלך ולכן יומתו בניו כאשר פקודת אביהם תגרום צרות ליהודים.
אסתר הסתירה את יהדותה ולא הזכירה את היהודים במשתה. המן נתלה לאחר שחרבונה הוסיף לו עבירה של ניסיון לתלות את מרדכי ללא אישור (אסתר ז ט) – אשר המלך ידע שהוא מנהיג היהודים מנכבדיו בשער (אסתר ו י) ופגיעה במנהיג היא כפגיעה בעמו. המלך ידע שמרדכי מקיים קשרים עם אסתר (אסתר ב כב) ומדברי אסתר שהמן תקף אותה ואת עמה הוא הבין שאסתר היא בת עמו של מרדכי. אולם, המלך לא ידע על קירבת הדם בין אסתר למרדכי עד ששאל "מה הוא לה" (אסתר ח א).
המלך הוציא את המן להורג על "אשר מלאו לבו לעשות כן" (אסתר ז ה) ועל שבנה עץ גבוה בביתו המעיד על שאיפת גדלות, אולם המלך כמנהגו, נמנע מלחשוף את שגיאותיו כדי לשמור על כבודו.
מדוע בני המן הומתו ביום הפור?
לאחר שאסתר קיבלה את בית המן ומרדכי קיבל את טבעת המלך, אסתר כורעת בפני המלך ובוכה ומבקשת להשיב את פקודת ההרג. המלך אומר: "הנה בית המן נתתי לאסתר, ואתו תלו על העץ, על אשר שלח ידו ביהודים" (אסתר ח ז),[1] למרות שבזמן שהמלך פקד לתלותו הוא לא ידע שאסתר היא יהודיה ושמדובר ביהודים. המלך אישר לאסתר ומרדכי לכתוב "כטוב בעיניכם" (אסתר ח ח), והוסיף שאין לפגוע בכבוד מסמך החתום בטבעת המלך, קרי: פקודת ההרג ופקודת ההגנה. אסתר ומרדכי, באישור המלך, הורו ליהודים לעמוד על נפשם ולהרוג ולהעניש את "הצרים" עליהם כולל ילדיהם ונשותיהם (אסתר ח יא).
אסתר השתמשה במילה "צר" כשהגדירה את אופיו של המן (אסתר ז ו), את הצרה שהוא עשה לעמה (אסתר ז ד), וכשכתבה את פקודת ההגנה. המילה "צר" היא בעלת משמעות רחבה יותר מהתקפה פיזית וכוללת גם עשיית צרות בסתר ובעקיפין. אין ספק שביום המיועד המן המת לא "צר" על היהודים, אבל כדברי המלך גם המן היה בין השולחים יד ביהודים, ומעשיו גרמו לצרה ביום הפור, ולכן אשתו וילדיו היו חייבים במוות. בני המן קראו את פקודת-ההרג של אביהם ואת פקודת-ההגנה של אסתר ומרדכי וחשבו בטעות שאין להם סיבה לחשוש ביום הפור במידה והם לא יתקיפו את היהודים, שכן פקודת המן למעשה לא חייבה התקפה על היהודים וילדיהם (אסתר ג יג), ופקודת מרדכי כאילו הענישה רק את המתקיפים וילדיהם (אסתר ח יא). מהעובדה שבני המן הומתו, אפשר להניח שהם לא התבצרו להגנתם בצורה משמעותית, להתקפה של יום אחד. אין ספק, שבני המן ידעו שמרדכי היהודי, (אסתר ה יג) כמשנה-למלך (אסתר י ג) וכמחזיק בטבעת המלך (אסתר ח ב), סובב בעיר בלבוש מלכות ועטרת זהב (אסתר ח טו) כסימן לעוצמתו (אסתר ט ד).
קשה לקבל שבני המן העיזו להתקיף את היהודים בשושן הבירה ולכן הם הומתו כחלק מחמש מאות המומתים (אסתר ט יב). סביר יותר להניח שלמרות שהם לא התקיפו את היהודים, הם הומתו על בסיס הצהרת המלך שהמן הומת "על אשר שלח ידו ביהודים" אשר חייבה את אסתר ומרדכי להרוג את בניו כפי שמרדכי מסביר שהמן אכן היה "צורר" היהודים (אסתר ט כד).[2]
[1] המלך השתמש בביטוי "שלח ידו ביהודים" כשם שבגתן ותרש "בקשו לשלוח יד במלך" (אסתר ב כא; אסתר ו ב).
[2] הרודוטוס, כתבי הרודוטוס, ספר ג 119. למרות שהפקודה חייבה גם את הריגת אשת המן, כנראה אסתר ומרדכי ברחמנותם ובהתאם לנוהג חסו עליה, כשם שדריוש חס על חיי אשת אינטפרנס.
מקורות
נלקח מ- "פורים: מדוע נתלו בני המן המתים?". אילן סנדובסקי,[גרסה אלקטרונית], אתר מאמרים (22/01/2011)
נלקח מ- "פורים: מעקב משפטי: מרדכי לא כרע, כי המלך לא פקד". אילן סנדובסקי,[גרסה אלקטרונית], אתר מאמרים (19/02/2011)
הנוסח בכל מהדורות המקרא בויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
