אכרה ממשמר־הירדן מספרת
במלאת שנה למערכת משמר־הירדן
כותבת הרשימות הללו, הגב' גרבובסקי, היא אכרה ממשמר־הירדן ששוחררה לפני כמה שבועות מן השבי הסורי בדמשק.[1][עריכה]
ברצוני לספר — אף כי קשה עלי הדבר מאד — את פרשת שלושת ימי חיי, מהתחלת חודש סיון תש"ח ועד השלישי בו, כשנפלה מושבתנו ביד הסורים, ובחורינו, או שנפלו בקרב או שנלקחו בשבי.
באותו לילה — היה זה בעשירי ליוני — כבר הרגשנו שמשהו איום מתרחש והולך לאחר שבוע של קרבות, פלישות והפגזות. מפקדי המקום וחברי ועד המושבה עלו רכובים על פרדות (כלי רכב אחרים לא היו) לבקש עזרה. המפקדה הבטיחה לשלוח תגבורת כאשר יהיה הכרח בכך. ובינתים שלחו צרכי מזון. וגם את זה קבלנו בתודה, כיוון שאנשינו התהלכו רעבים. אי־אפשר היה לאפות לחם, לצאת לרחוב. הפגזים עפו והתפוצצו, הרסו גגות, בתים ורפתות. בין הפגזה להפגזה היינו יוצאים לחצרות להאכיל את הפרות והעופות.
כל הלילה עמדו האנשים על משמרתם בלי לעצום עין. המשדר שידר בלי הפוגות, המקשרים היו מביאים ידיעות על המצב. והמצב לא היה טוב. שניהם הרגו, וכולנו עייפים עד אפיסת כוחות, ואין פלא: יממות שלמות היו הבחורים בעמדות, אוכל היה כצמצום רב, תגבורת לא באה. ואנחנו חיכינו לה בכל מאודנו. עבודתי באותם הימים האחרונים היתה לעמוד במרתף ליד הפתיליה ולהרתיח קפה למגנים. כל מי שנכנס קיבל ספל קפה או תה.
לפנות בוקר בא המקשר והודע על ההתפרצות מצד דרום, ואתו פקודה להיות ערים בכל העמדות, להילחם ולא להתייאש כי התגבורת בדרך.
בבוקר השכם, לבושת חלוקי ו"באטלדרס” של אחד הבחורים, יצאתי מהמרתף החוצה. היה עדיין מוקדם מאד. טרם עלה השחר. הטללים רק התחילו לרדת ולהרוות את התבואה הצמאה. שנה טובה היתה זאת לשדותינו ובשנים כתיקונן היינו נהנים מברכת שמים זו, אך מי שם לב לכך עתה? הנה עומדות הפרות כשעטיניהן נפוחים משפע של חלב ואי־אפשר לגשת אליהן לחלוב. בצדי הכביש שכבה פרה מרוטשת, חמור פצוע וזב דם נע בדרך כשיכור, שם פרדה נבהלה משתוללת והכל מסביב הרוס. בלי משים החלו שפתי ממללות תפילה: אלי, אלי, רחם עלינו, על בחורינו ומשקינו, ואמצנו שלא ניפול.
כך התפללתי והמשכתי ללכת.
הלכתי בצדי הקירות, דרך חצרות, בכיוון למרפאה שהיתר. במרתפו של אליעזר סגל ז"ל. בדרך עלה על דעתי לכנס את כל הבחורות ולתכן אתן ביחד תכנית בריחה לאילת־השחר. ואמנם פגשתין ליד המרפאה, אך תכניתי לא נתקבלה, היות והדבר כרוך היה בסכנה רבה. המצב היה חמור והסורים כבר במבואות המושבה. נכנסנו למרחף. המפקד נתן רץ החוצה לאמץ את ידי המגינים ולהציל מה שעוד ניתן היה להציל. את מקומו ליד המשדר תפס מרדכי’לה. ישבתי לידו לעזור לו. המשדר היה מודיע על המצב בלשון סתרים. אני הייתי מביאה את הנייר למפקד עם המספרים כדי שיוכל לפענחם.
בחזרי למרתף נפצעתי ביד. אצבע אחת התרסקה ורסיס פנע ברגלי. נכנסתי פנימה וחבשתי את פצעי. היריות של האויב התגברו מכל הכיוונים. הם כבר הגיעו לבתים הקיצוניים של המושבה. הרגשנו ששעותינו ספורות וכי המערכה אבודה. מה יעשו 30 איש נגד אלפים? אולם רוחם של בחורינו לא נפלה. הם החזיקו בכל עמדה והשיבו אש חזקה. יצאתי לכיוון השער והבטתי החוצה. לפתע ראיתי ממולי 3 חיילים סוריים. אחד מהם השגיח בי וכונן אלי את רובהו. נסוגותי אחורנית ורצתי למרתף. הודעתי למרדכי על הסורים. הוא לקח את נשקו ונכנסנו לבית־המפקד. החלון שם היה ממול השער, אפשר היה לראות שם את הסורים. מרדכי’לה הרים את רובהו, כיוונו לשער וביריה הראשונה ראיתי חייל סורי מתנודד ונופל. היא המשיך לירות ומנע לזמן מה את התקדמות הסורים מצד הרחוב. אך הטבעת נתהדקה והלכה מסביבנו. לאט לאט הקיפו הסורים את הבתים. הטנקים שלהם התפרצו באש תופת. העמדות שלנו חוסלו אחת אחרי אחת. הכלים הכבדים התקלקלו, התחמושת אזלה. לבסוף ניתנה פקודה לסגת ולהתאסף במרתף המרפאה. עברתי על יד המחסן של הנשק שהיה ריק. עמדו שם אהובה ושמחה ולקטו כדורים והכניסו למחסניות. שאלתי אותן על בני כרמי. ספרו לי שהוא בבית יצחק סגל ואינו רוצה לסגת. נכנסתי לחצר והצצתי סביבי. כרמי ישב מאחורי גזוזטרה, על פח. את ה”ברן” השעין על הגזוזטרה וצעק בערבית משהו. שאלתיו בפליאה אל מי הוא מדבר בערבית. "הביטי – הוא אמר לי — ותראי”. הבטתי והנה סורים מציצים מאחורי החצר, מאחורי קיר בית הכנסת.
— "בואו! - צעק אליהם בערבית, — התקרבו, אחים, למה תפחדו?”
הסורים חשבו שאחד משלהם תפס עמדה והתחילו להתקרב. אז שלח בהם כרמי צרור והפיל אחרים מהם. התחננתי לפניו ובקשתיו: "בוא, נלך מכאן. יתפסו אותך !” אך הוא באחת: “איני זז מכאן עד שתבוא התגבורת. הם בודאי כבר בדרך אלינו. אני אעצור את המנוולים מצד זה — עד שהתגבורת תגיע”.
בכאב עזבתיו. עקשנים הם נערינו ויודעים לעמוד על שלהם. כרמי שלי, חשבתיו ילד ופנקתי אותו יותר מהאחרים והנה היה הילד לגבר אמיץ וענק.
מה יפה היה, גבה־קומה, בלוריתו מתנופפת ברוח, תמיר, חייכני ומסביר פנים לכל. כמה אהב את מושבתו, מה מסור היה למשק, לעניני הבטחון, לחבריו. הגליל קסם לו, כשם שקסם לאביו ולאחיו, זכרונם לברכה, שנפלו במאורעות תרצ"ח. הוא וחבריו עבדו בשדות יחדיו, הספיקו לאסוף את השעורה שהתבשלה. ובינתים חריש הדורה. כולם יחד. יד אחת אוחזת המחרשה והשניה את הרובה.
כשעזבתיו עוד המשיך לירות אך כשהגעתי לביתו של סגל, — שם תפסו בחורינו עמדה חדשה — ראיתיו פתאים נופל ארצה. מיד יצאו שני בחורים החוצה ובחפוי האש רצו אליו והביאוהו לפנים החדר. הם חזרו בשתיקה וראשיהם מורכנים. הבינותי. לא שאלתי דבר, רק עינינו זלגו דומעות. בדממה מלאנו את המחסניות בכדורים המעטים שעוד נשארו לנו. מסביבנו השתולל קרב לחיים ולמות. מן האויב נפלו רבים, אך גם אנשינו המעטים שלמו מחיר יקר. התגבורת לא הגיעה וצבא האויב זרם כנחשול ענק מההרים הקרובים.
בתוך המרתף שכבו פצועינו בשקט. לא נשמעה זעקה. טובה אמיצת הלב היתה כולה מגואלת בדם. רצה מפצוע לפצוע, הגישה עזרה לזה, קצת מים לשני, ובפיה מילות נחומים ועדוד. אך לבה שבור. עדיין בעלה איננו.
בראותי את מצבנו הנורא נשבר לבי בקרבי. “לא !" — צעקתי, — “.לא ! אני לא אמסור את עצמי, אני מוכרחה להודיע לצבא שלנו על מצבנו אולי עוד הלילה יגיע !” קפצתי על המדרגות. מישהו תפס את ידי. רצה לעצור אותי. אך בכח נתקתי את עצמי ורצתי החוצה. לא הרחק מהמרתף יש מחסן. נכנסתי פנימה, סגרתי את הדלת ואספתי את כל הגרוטאות לפניה כמחסום. עברו רגעים מספר והנה אני שומעת את הסורים צועקים ושרים ברחוב. בקרבת המקום התפוצץ רימון ולפתע קמה דממה גדולה. נבהלתי מהשקט הזה ולרגע חלפה מחשבה במוחי, שהנה כולם נהרגו. אולם כעבור זמן שמעתי קול פקודה בערבית: “כתפוהום, ילה” (קישרו אותם, מהר). או רווח לי, כי ידעתי שבכל זאת עוד נשארו כמה מאנשינו חיים.
בינתים פשטו הסורים בכל הבתים, גזלו שברו וזללו מכל הבא ליד. ואני עודני יושבת במזוה ושומעת את צעקותיהם. מוציאים שלל מהבתים, סוחבים משהו ומקללים בקולי קולות. אחדים מהם מתרחצים, אחרים גוררים כסאות, יושבים ליד השלחן ואוכלים, משתוללים ברחוב, שיכורי נצחון. היום נמשך ונמשך. יותר מתמיד ארוך הוא. בכל לבי רוצה אני שיחשיך, שתשקע כבר השמש והיא נראית בשפולי הגג אך איננה שוקעת, וכאילו לעולם לא תשקע עוד. ואני מחכה ללילה, מחכה עד שראשי עלי סחרחר.
ושוב רועמות המרגמות, הפגזים עוברים מעל לגג ונופלים בחצר. כנראה מעבר המשלטים שלנו.
זמן רב ישבתי כך מכונסת בפינה ומחשבותי נתונות כולן למושבתנו שכך עלה לה, למגינינו שנלחמו ולא נטשו את המקום ומר לבי עלי מאד. הנה מה שעלתה לה למשמר־הירדן בת ה־60, שרוב גבריה מתו בקדחת ובקדת הצהובה; מלחמות לרוב ותלאות עברו עליה והיא החזיקה מעמד, כי אנשיה למודי סבל מתמיד.
וכך ירד הליל, הסורים עזבו את החצר ואני התכוננתי לברוח. קפצתי מהחלון למטה והתחלתי לזחול לעבר השער. כלבו של סגל התחיל נובח עלי. מסכן, אילו ידע על מי הוא נובח... כשהגעתי אליו היה מסביב שקט. הסורים היו בפנים הבתים. זללו תרנגולות, קינחו בדבש. התקדמתי לצד מערב. הקוצים היו בגובה קומת־אדם. וכך המשכתי, קצת בזחילה וקצת בהליכה, כשרגלי האחת נעולה והשניה יחפה. נעל אחת אבדתי במזוה. הקוצים דקרוני, אך כמעט שלא הרגשתי בהם. העיקר היה לברוח, ואני ממשיכה להתקדם אט אט בין הקוצים לצד צפון. וכך הגעתי עד לגדר הצבאית שלנו. ואותה לא הבאתי בחשבון. אבל מוכרחים לעבור ועברתי. אילו שאלוני עכשיו כיצד עשיתי זאת, לא הייתי יכולה לענות. ובאמת היום איני יודעת כבר איך עלה הדבר בידי. מרחוק הרגשתי בתנועה הולכת וגוברת. חיילים סוריים באו כתגבורת למקום. חכיתי בין הקוצים עד שיעברו כדי שאוכל לחצות את הדרך. סוף־סוף, כשהתהווה מרחק גדול בין פלוגה לפלוגה ניסיתי להמשיך — שוב לצד המערב. אך פתאום רעם קול קורא: “מין האד" ושמעתי כשהוכנס כדור לקנה הרובה. באין ברירה יצאתי לקראתם. כך נפלתי בשבי.
במקרה היה שם קצין בחפירה. הוא שלח להודיע עלי למפקדה ומשם קיבל פקודה להחזיק אותי אצלו עד הבוקר. הוא נתן לי לחם ומים, אך בקושי יכולתי לאכול. כ־30 שעות לא בא אוכל אל פי. הקצין נטל את המעדר וחפר בשבילי מקום בחפירה שלו ואמר לי להוריד ראשי למטה שלא יפגעו בי פגזים.
ישבתי מכורבלת על סף החפירה והבטתי למעלה. השמים היו זרועים כוכבים ובנובה רב טסו אוירונים. אלה היו אוירונים שלנו, כי הסורים נחפזו להתכנס לתוך החפירות. הם ניסו לשוחח אתי, אך אני שתקתי וכל הלילה לא עצמתי עין. שמא בכל־זאת תגיע התגבורת שלנו. האמנם הפקירו אותנו? לבסוף האיר הבוקר. ירד טל. היה קר. רגלי כמעט קפאו. עם צאת השמש בא קצין סורי לחקור אותי. מי אני, מאין, והיכן נשקי. עניתי לו כי אני בעלת משק ונשארתי במושבה עם ילדי. הקצין צווני ללכת אחריו והלכתי. זרקחי את הנעל השניה והלכתי יחפה. מרחוק, מחורשת הזיתים של יצחק, עלה עשן. התרוצצו שם חיילי האויב. בבית מרדכי גרוסמן, בגבול השדות לצד צפון, היתה המפקדה שלהם. לשם הובילוני. העלו אותי על הגג. בעבר היתה על הגג עמדה שלנו עוד משנת תרצ"ו. שם התהלכו קצינים מכל הדרגות לבושים הדר. לאחר שנחקרתי שוב הודיעו לי שישלחוני לדמשק. ברדתי מהגג נכנסתי לאחד החדרים ועיני חשכו. כל החדר היה מלא נוצות וקרעים של בגדים. ספרים יקרי־ערך התגלגלו קרועים על הרצפה וגם זוג תפילין מצאתי שם. הרימותי אותם, שמתים על הארון והתיישבתי על יד החלון. הבטתי לעבר השדות. והנה שיירות של בדואים ונשיהם עם חמורים עולים על שדותינו וקוצרים את החטה. מלמעלה נופלים פגזים והם זוחלים על האדמה וממשיכים לקצור.
פתאום הגיחו מבין הזיתים 4 טנקים ופנו לצד אילת השחר ומאחוריהם הולכים גדודי צבא סורי. לבי נפל בקרבי. אך נגבתי את עיני שהסורים לא ירגישו בבכיי. אחד מהם ניגש אלי ואמר: "חכי יהודיה, תיכף תלכי עם כל אילת לשבי. את כל היהודים נוליך בשבי!" לא עניתי לו מאום ובינתיים באו לקחת אותי.
בכביש חיכתה מכונית טנדר, בה 4 פצועים קשה והרוג אחד. העלו אותי על הטנדר וגסענו במורד המושבה. את אשר הרגשתי אז אין לתאר. מכל צד חרקו שניים והורמו ידיים להרביץ בי, אך ככל הנראה קיבל הנהג פקודה להביאני חיה ושלמה, וכך הגענו עד לגדות הירדן. גשר לא היה שם, והחיילים עברו במים. את הפצועים השכיבו על הכביש, בחכותם לאלונקות. אולי הוביל חובש סורי ויחד אתו עברתי את הירדן ברגל. חצינו במים עד החזה וינאתי רטובה ורצוצה ובגדי דבוקים לבשרי. עלינו במעלה הגבעה עד לכביש.
כשעליתי לכביש עצרוני שלשה חיילים סוריים וצווני לפשוט את ה"בטל־דרס". כשסרבתי, היכני אחד מהם בקת-הרובה בראשי. נפלתי מתעלפת. התעוררתי מבעיטות רגליהם של החיילים וכשקמתי על רגלי זרקתי להם את ה"בטל־דרס", והמשכתי ללכת. החיילים והפועלים, שהיו שם, ירקו עלי והרימו אח אגרופיהם מעל פני. בקושי סחב אותי החובש והעלה אותי למכונית. מאחר שהיתה להם רק אלונקה אחת להעברת פצועים, התעכבה הנסיעה למשך שעה ארוכה. וכל אותו הזמן ישבתי וחכיתי בין אויבים צמאי־דם. לבסוף זזה המכונית והמשכנו בנסיעה. ההמון לווני בצעקות: "תחי סוריה, מות ליהודים!" כל הדרך המתה מצבא וכלי־רכב. כשהגענו לקוניטרה הכניסוני לבית־חולים. שם חבשו את פצעי ומרחו יוד על רגלי שנפצעו מהקוצים ומגדר־התיל. הרופא הביט אלי בעינים זועמות והתפלא שהביאוני חיה עד הנה. אחדי שנחבשתי לקחוני שוב לחקירה. התענינו לדעת כמה מאנשינו נפלו מהפצצות שלהם. "אף אחד" — עניתי והוספתי, שיש לנו מרתפים טובים ולו באה תגבורת בזמן לא היו כובשים את משמר הירדן בשום אופן. אז שאלו על המשדרים שלנו. על זה עניתי, שאין זה ענין בשביל נשים לענות בו. וכשנגמרה החקירה לווני שני קצינים לדמשק.
הדרך היתה ארוסה ושוממה ומקוניטרה עד דמשק לא ראיתי אף ישוב אחד. רק נהרות רבים חצו את השממה. כך הובאתי לדמשק ושם — ישר למשרדו של פקיד גבוה. המשרד היה מרוהט בנוי רב, שטיחים ווילוגות וכורסאות. הפקיד ישב על יד המכתבה והביט אלי. אני הייתי לבושת־קרעים, שמלתי מרופשת. הבטתי אל הקירות. על הקיר ממולי היתה תלויה מפת ארץ־ישראל בשינוים שלהם, כמובן. הערים שלנו היו נתונות במעגלים כחולים ואדומים. כך, תל־אביב, חיפה, נתניה, ירושלים. כך גם כל עמק־יזרעאל. הפקיד שוב חקר אותי ככל האתרים ולבסוף לקחוני שני שוטרים, הוליכוני לרחוב צדדי ושם הכניסוני לבית־הסוהר, לתוך חדר קטן. התישבתי על ספסל. היתי רעבה וצמאה. זה היום השני שלא בא אוכל אל פי. ראשי סחרחר וכואב וכל חזותי איומה. הייתי סבורה, כי החדר הזה הוא מיוחד בשבילי. הייתי עיפה מאד, נשענתי אל הספסל והתחלתי לנמנם. פתאום שמעתי מבחוץ קול רעש וצעקות. והנה נפתחה הדלת ושוטרים התחילו להכניס אסירים אחד אחר השני לתוך החדר. בסך הכל תשעה ואני הייתי העשירית. שאלתי את השוטרים אם כך נהוג אצלם להכניס בכלא אשה בין גברים. הם לא ענו לי, והסתלקו. הבטתי מסביבי, היו אלה אנשים מטפוסים שונים. מי במכנסי־ערב לבנות, מי ב"שרוול" רחב־רחב, ומי במכנסי־ספורט קצרים. האנשים נראו הגונים כולם. ביניהם היה גם בידואי מכובד ב"קומבו"־צמר ו"כפייה" ו"עגל" לראשו. רובם — בעניבות. שאלתי: מה קרה? ואחד השיב שהיתה קטטה בבית־הקפה או ברחוב והשוטרים ניגשים מיד ואוסרים. בבוקר משחררים אותם. לכל אחד עולה הענין כמה לירות והוא משוחרר. "הזאב שבע והכבשה שלמה".
הצטמצמתי בפנתי על הספסל ליד הדלת וכולם ישבו ושתקו. בין האסירים הללו היה צעיר יהודי מהעיר חלב. כששמע מי אני בקש מיד להעבירו לחדר אחר. כפי הנראה, פחד המסכין פן אדבר אליו עברית ואז תהיה סיבה מספיקה להטיל עליו עונש חמור. הבדואי בקש מהשוטר להביא לו משהו לאכול, והניח בידו חצי לירה סורית. הלה הביא שתי פתות ובצלחת מעט "חומוס". הבדואי נגש אלי ונתן לי פיתה אחת. אני סרבתי אבל הוא הפציר בי מאד ואמר, שייעלב אם אשיב את פניו. הייתי רעבה, לקחתי ממנו את הפיתה ואכלתי. כל אחד מהם סיפר את פרשת מאסרו, והתברר שרובם ככולם נאסרו על לא עוול בכפם. לאחד מהם היו "פנסים" בעינים ודם שתת לו מהראש. הוא ישב וקלל את הממשלה ה"חיינה" (הבוגדנית). לאחר שכלו את סיפוריהם, התחילו להסתדר לישון באיזה אופן שהוא. לי נתנו חצי ספסל לנוח עליו, וטורקי אחד, שהיה ביניהם, הניח חבילת מלבושים בינו לביני כדי שאוכל להניח עליה את ראש. כולם נרדמו והחלו נוחרים. אני נשענתי על הספסל, ותוך כדי נמנום אני שומעת שמי שהוא מהשומרים פתח את הדלת, התיצב בפתח ושפך עלי דלי מים קרים. נרטבתי כולי מכף רגל ועד ראש ושמלתי דבקה לעורי. ישבתי והתחלתי לסחוט את המים מבגדי. המקרה עורר רוגז בין האסירים. אחד מהם השמיע אנחות. נגש אליו השומר ושאלו: "למה אתה נאנח, העל ששפכתי מים על היהודיה החזירה הזו? אילו היתה לי שליטה" - המשיך - "הייתי הורגה כאן במקום!"
הלילה נמשך בלי סוף ואני חכיתי בקוצר רוח לאור הבוקר. בגדי התחילו להתיבש. בלילה שמענו אזעקה, ומיד כבו כל האורות בבנין. הקשבתי ושמעתי מרחוק הדים של התפוצצויות. עם אור הבוקר נכנס השומר והוציא את האנשים החוצה. נשארתי לבדי. דפקתי בדלת והשומר פתח, כולו נזעם. שאלתי אותו למקום שבו נמצאים אנשינו, ומדוע אין לוקחים אותי אליהם. הוא השיב: "את כולם הרגו, וגם אותך יהרגו עוד מעט"... עניתי לו שלבדי אינני רוצה לחיות, ולא איכפת לי אם יהרגו אותי.
ישבתי ברוח נכאה מאוד וחכיתי לגורלי. מישהו פתח את הדלת, והופיע לפני צעיר ערבי ופנה אלי בעברית : "שלום לך, מת שלומך?" שאלתיו : "מי אתה ?" ןהוא ענה : "אני מחיפה, פליט כאן בדמשק". הוא שאלני אם רוצה אני משהו. עניתי שאיני רוצה דבר רק שיקחוני אל אנשינו. הערבי יצא וכעבור רגעים מספר חזר ובידו שקיק של נייר, ואמר לי : "יש כאן הרבה אסירים יהודים שתפסו אותם לשם חקירה אם הם ציונים. היהודים הם מדמשק, חלב, חומס, ועוד, ומשפחותיהם הביאו להם אוכל. נזכרתי פתאום, כי שבת היום. ואכן, מצאתי בשקיק מאכלי שבת שהספרדים נוהגים לעשותם : "קיובה", פיתות, תפוחי-עץ, מלפפונים ושאר ביכורי הפירות של דמשק. עוד אני אוכלת והנה נפתחת הדלת, נכנסו שני שוטרים סוריים וצוו עלי ללכת אתם. עברנו ברחובות, מכל צד הופיעו ערבים סוריים וקללו אותי וירקו עלי. אני הלכתי בין השוטרים והם הגנו עלי מפני ההמון בקתות רוביהם. שוב נכנסנו לבנין גדול אחר מלא משרדים. בחצר הבנין, בצל אחד הקירות, ראיתי המון יהודים כשראשיהם שחוחים. כולם לבושים בגדי שבת, "קומבזים" לבנים, ו"תרבושים" לראשיהם. הובאו ישר מבית-הכנסת כדי לחקרם על שייכותם לציונות. הוכנסתי למשרד החקירות ושוב הוצגו לפני שאלות שונות. לפתע התכופף הפקיד החוקר והוציא מסל הניירות שתחת שולחנו צינור קצר בעובי אגודל וחצי. "תראי" - אמר - "מה שהטייסים שלכם זורקים עלינו — צינורות של פח! כנראה שהם פחחים טובים". הוא נשתתק רגע והוסיף : "מסכנים אנשי חאראת אל־יהוד, הם שקבלו את המהלומה. הטייסים שלכם זרקו עליהם את חמטען הזה, אבל אלחמדוללה, אף אחד מהם לא ניזוק".
לאחר גמר החקירה הודיעוני כי לוקחים אותי אל אנשינו. קשה היה לי להאמין לבשורה. הובילו אותי דרך רחובות וסמטאות. מכל החנויות לוו אותנו בקריאות, והפרחחים צעקו: "הי, יהודיה!" כך הגענו לבנין המשטרה המרכזית. מאות שוטרים הציצו עלינו מהחלונות. ירדנו למסדרון ארוך, שמשני עבריו היו תאים סגורם. שאלתי את השוטרים: "היכן הם?" אנשינו שהיו בחדרים שמעו קול מוכר וכולם קפצו על רגליהם. כשפתח השוטר אח הדלת קפצו הבנות בבכיות ובשמחה. אי־אפשר היה לנתק אותן ממני. כולן חשבו שאף אני נהרגתי, ופתאום הפתעה שכזאת. איני יכולה לתאר את השמחה שהיתה שם. "עכשיו אנו מרגישות כאילו אמא באה אלינו", אמרו. ובאמת לא אכזבתי את הבנות. הייתי להן אם ואחות. את הבחורים ראיתי בשעת האוכל בצהרים. ואז, לדאבוני, ראיתי מה רבים הם אלה שהשארנו במשמר הירדן, שלא יזכו עוד להיות אתנו.
- ^ התפרסם ב"הבוקר", 2.6.1949 1