אורות ארץ ישראל פרק ג
נוסח מנוקד[עריכה]
יְצִירָה עַצְמִית יִשְׂרְאֵלִית, בְּמַחְשָׁבָה וּבְתֹקֶף הַחַיִּים וְהַמִּפְעָל, אִי אֶפְשָׁר לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לְעֻמַּת זֶה, כָּל הַנַּעֲשֶׂה מִיִּשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מִתְבַּטֶּלֶת הַצּוּרָה הַכְּלָלִית שֶׁבּוֹ לְגַבֵּי הַצּוּרָה הָעַצְמִית הַמְּיֻחָדָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְזֶהוּ אֹשֶׁר גָּדוֹל לְיִשְׂרָאֵל וּלְעוֹלָם. הַחֲטָאִים שֶׁגּוֹרְמִים גָּלוּת הֵם הֵם שֶׁמְּדַלְּחִים אֶת הַמַּעְיָן הָעַצְמִי, וְהַמָּקוֹר מַזִּיל הַזָּלוֹת טְמֵאוֹת, (במדבר יט יג): "אֶת מִשְׁכַּן ד' טִמֵּא". וּכְשֶׁהַמָּקוֹר הָעַצְמִי הַמְּיֻחָד נִשְׁחַת, מִתְעַלָּה הַמְּקוֹרִיּוֹת הַיְּסוֹדִית לְאוֹתוֹ הַחֵלֶק הָעֶלְיוֹן הַתַּמְצִיתִי, שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל בִּסְגֻלַּת הָאָדָם, וְזֶה נִשְׁאַב דַּוְקָא בַּגָּלוּת, וְהָאָרֶץ מִתְחָרֶבֶת וּמִשְׁתּוֹמֶמֶת וְחֻרְבָּנָהּ מְכַפֵּר עָלֶיהָ. הַמַּעְיָן פּוֹסֵק מִלְּהַזִּיל וְהוּא מִסְתַּנֵּן קִמְעָא קִמְעָא, וְהַהוֹפָעוֹת שֶׁל הַחַיִּים וְהַמַּחֲשָׁבָה יוֹצְאוֹת דֶּרֶךְ הַצִּנּוֹר הַכְּלָלִי, שֶׁהוּא פָּזוּר בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, (זכריה ב י): "כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם", עַד אֲשֶׁר הַהַזָּלוֹת הַטְּמֵאוֹת הַפְּרָטִיּוֹת מִתְפַּסְּקוֹת וְחוֹזֵר כֹּחַ הַמָּקוֹר לְטָהֳרָתוֹ. וְאָז נִמְאֶסֶת הַגָּלוּת לְגַמְרֵי וַהֲרֵי הִיא מְיֻתֶּרֶת, וְהָאוֹרָה הַכְּלָלִית חוֹזֶרֶת הִיא לִהְיוֹת נוֹבַעַת מֵהַמַּעְיָן הָעַצְמִי הַפְּרָטִי בְּכָל חֵילוֹ, וְאוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ הַמְּקַבֵּץ נִדָּחִים מַתְחִיל לְהוֹפִיעַ, וְקוֹל בְּכִי תַּמְרוּרִים שֶׁל רָחֵל הַמְּבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מִתְמַתֵּק עַל יְדֵי שִׁפְעַת תַּנְחוּמִים, שֶׁל (ירמיהו לא): "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ד' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". וִיצִירַת הַחַיִּים הַמְיֻחָדִים בְּכֹל מְאוֹרָם וַחֲטִיבִיּוּתָם הַמְיֻחָדָה, רְווּיָה בְּטַל הָעֹשֶׁר הַכְּלָלִי שֶׁל הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים, בִּרְכַּת אַבְרָהָם, חוֹזֶרֶת הִיא דַּוְקָא עַל יְדֵי שִׁיבָה זוֹ לְהִתְגַּלּוֹת. (פסחים קיז:): "וֶהֱיֵה בְּרָכָה - בְּךָ חוֹתְמִים".
נוסח לא מנוקד[עריכה]
יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל.
לעומת זה, כל הנעשה מישראל בארץ-ישראל מתבטלת הצורה הכללית שבו לגבי הצורה העצמית המיוחדה של ישראל, וזהו אושר גדול לישראל ולעולם. החטאים שגורמים גלות הם הם שמדלחים את המעין העצמי, והמקור מזיל הזלות טמאות, (במדבר יט יג): "את משכן ד' טמא". וכשהמקור העצמי המיוחד נשחת, מתעלה המקוריות היסודית לאותו החלק העליון התמציתי, שיש לישראל בסגולת האדם, וזה נשאב דוקא בגלות, והארץ מתחרבת ומשתוממת וחרבנה מכפר עליה. המעין פוסק מלהזיל והוא מסתנן קמעא קמעא, וההופעות של החיים והמחשבה יוצאות דרך הצנור הכללי, שהוא פזור בכל העולם כלו, (זכריה ב י): "כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", עד אשר ההזלות הטמאות הפרטיות מתפסקות וחוזר כח המקור לטהרתו. ואז נמאסת הגלות לגמרי והרי היא מיותרת, והאורה הכללית חוזרת היא להיות נובעת מהמעין העצמי הפרטי בכל חילו, ואורו של משיח המקבץ נדחים מתחיל להופיע, וקול בכי תמרורים של רחל המבכה על בניה מתמתק על ידי שפעת תנחומים, של (ירמיהו לא): "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאם ד' ושבו בנים לגבולם". ויצירת החיים המיוחדים בכל מאורם וחטיביותם המיוחדה, רוויה בטל העושר הכללי של האדם הגדול בענקים, ברכת אברהם, חוזרת היא דוקא ע"י שיבה זו להתגלות. (פסחים קיז:): "והיה ברכה - בך חותמים"