תולדות תנאים ואמוראים/ח/רב חיננא בר שילא
רב חיננא (או חנניא–חנניה) בר שילא (או שילת)[עריכה]
קרוב הדבר לומר שהיה בן שילא אחי ר' חייא דודו של רב. והיה אוהבו של רב כסנהדרין עב: דאמר רב כל דאתי עלי במחתרת קטלינא ליה, לבר מרב חנינא בר שילא, ופריך מ"ט אילימא משום דצדיק הוא, קאתי במחתרתא? אלא משום דקים לי בגוויה דמרחם לי כרחם אב על הבן, וכירושלמי שם פ"ח סה"ח רב אמר כל דייתי עלי אנא קטל ליה חוץ מחנניה בן שילא דאנא ידע דלא אתי אלא מיסה מגוסתיה מיניי, א"ר יצחק מכיון דאברי ליביה עלוי למיעבד ליה דא מלתא אין זה חנניא בן שילא, ובמבוא הירושלמי לג: יאמר לפעמים הירושלמי מפרש בדרך רחוק מאוד והבבלי בדרך פשוט, ומביא ראיה מזה שהבבלי מפרש משום דמרחם עלי כאב על בנו, ובירושלמי מפרש דלא אתי אלא מיסב מגוסתיה מיניה.
וכמה זרות יש בדבריו ללא אמת ולא ידע שהבבלי והירושלמי נשלבין יחד וכדאמרו ד"ת עניים במ"א ועשירין במ"א, ונפרש.
בלי שום ספק שהמעשה הזה בא מבבל לא"י יען שרב אמר זה על ר' חנינא ב"ש כשידע אותו היטב, וחנניה ב"ש היה בבלי ובבבל וכאשר נביא לקמן, ורב אמר עליו סתם כל דאתי עלי – חוץ מחנניא בר שילא, ורב לא פירש טעמו, ואך הרבנן שקלו וטרו בישיבה מאיזה טעם אמר רב עליו כן, ורצו לומר רבנן דירושלמי יען שהיה בא אך ליקח ממונו ולא נפשו, וע"ז א"ר יצחק שא"כ אין זה חנניה ב"ש, ובבבלי סברו לומר אילימא משום דצדיק הוא הא קאתי במחתרת (א"כ אין זה חנניא ב"ש וכקושית ר' יצחק), אך בבבלי באו לידי מסקנא מטעם אחר דקיים ליה בגוויה דמרחם עליו כרחם אב על הבן, ובזה לא קשה א"כ אין זה חנניה ב"ש יען שגם האב הבא במחתרת על בנו לא כדין עושה אבל מ"מ אסור להורגו, יען שברור שלא בא להרוג את בנו, ומסקנת הבבלי חסרה בירושלמי מפני שלא נסדרה כראוי כהבבלי וזה ברור.
וכפי הנראה היה הסופר בב"ד של שמואל כדמוכח ב"מ טו. שא"ל שמואל לרב חיננא בר שילת (בדק"ס בכל הכ"י בר שילא) אמליך וכתוב וכו' (ופרש"י סופר היה), וכעירובין יב. שהיה לו חצר וא"ל שמואל את לא תעביד עובדא אלא או ברוב דופן וכו', והיה עשיר שהיה רגיל לאכול גוזלות אחר סעודתו כפסחים קיט: שאמר שמואל כגון אורדילאי לי וגוזלייא לאבא (רב) ורב חיננא בר שילא, ור' יוחנן אמר כגון תמרים וכו', וכן הוא בפירו בירושלמי סוף פסחים שמואל אמר כגון ארדילי (לי) וגוזליא דחנניא בר שילת, ובמסורת הש"ס ובסה"ד העתיקו לשון הבבלי "ורב חיננא בר שילא ור' יוחנן אמרי", ובמחילה מכבודם שלא ראו הירושלמי.
והיה חשוב מאוד בעיני הריש גלותא כשבת נח. שא"ל שמואל כולהו רבנן דבי ריש גלותא לא ליפקו בסרבלי חתימי לבר מינך דלא קפדי עליך. ולא נשאר לנו ממנו שום דבר הלכה או אגדה