קטגוריה:משלי כט טז

דקויות

ברבות רשעים ירבה פשע

כאשר הרשעים מתרבים גם הפשע מתרבה - האין זה מובן מאליו?! המפרשים הציעו כמה תשובות לתמיהה זו:

1. הדגש הוא על פשע מאורגן, עבריינות של ארגוני פשיעה: "ברבוי הרשעים ירבה פשע בעולם, נוסף על מה שהיה ראוי שיעשוהו לו היה כל אחד מהם נפרד מחבירו, כי יעזרו קצת בקצת ויעשו יחד פשע בעולם שלא ישלם בסבת קבוצם" (רלב"ג, וכן מלבי"ם). כמות הפשיעה היא לא פונקציה ליניארית של כמות הרשעים, אלא עולה בקצב מהיר יותר.

- אולם, גם זה לכאורה מובן מאליו.

2. הדגש הוא על פשע שלטוני, עבריינות של המושלים הרשעים; "ברבות - ענין גדולה" (מצודות), מלשון רב, שליט. יש החושבים שכדאי לבחור במושלים רשעים, מתוך תקווה שהם יילחמו באויבינו. אולם זוהי תקוות שווא - כשהרשעים יגיעו לשלטון, הפשע רק יתרבה.

3. הדגש הוא על פשע של אנשים אחרים, לא של הרשעים עצמם: "אם אתה רואה שיש הרבה פשע במדינה, תדע לך שזה בגלל שמי שמושל כאן זה רשעים. זה הסימן. אם היה לך ספק אם המנהיגים של העם הם צדיקים או רשעים תסתכל מה קורה – יש פשע? יש ריבוי פשע במדינה, או שאין ריבוי פשע? הפסוק הזה אומר שאם יש ריבוי פשע, סימן שיש ריבוי רשעים. ריבוי רשעים זה הפושעים בעצמם, אז מה הוא חדש? הוא לא התכוון ש"ברבות רשעים" זה הפושעים עצמם, אלא שזה המושלים" .

4. ולענ"ד, פשע הוא מרד ובגידה. כשהרשעים מתרבים ועולים לשלטון, כל אחד מהם רוצה להיות השליט העליון. לכן הם מורדים ובוגדים זה בזה, וצדיקים במפלתם יראו - הצדיקים לא יצטרכו להתאמץ להפיל את שלטון הרשע, הם יראו מרחוק איך הרשעים מפילים את עצמם.

אם כך, הפסוק מציע נחמה - גם כשהמושלים רשעים, עדיין יש תקווה - בסופו של דבר שלטון הרשע יפיל את עצמו.

הקבלות

כשהשלטון מתנהג ברשעות, הציבור נאנח ורוצה שהשלטון יתחלף. ספר משלי, באופן כללי, מתנגד למרידות ומהפכות, ומציע לחכות בסבלנות עד שהשלטון המרושע ייפול מעצמו. היסוד לתקווה זו הוא המאפיינים של שלטון הרשעים, שעליהם ניתן ללמוד מכמה פסוקים:

• (משלי כח כח): "בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר אָדָם, וּבְאָבְדָם יִרְבּוּ צַדִּיקִים" - כשהרשעים בשלטון, אנשים צריכים להסתתר מאימת השלטון;
• (משלי כח יב): "בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת, וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם" - הרשעים לא עוזבים את בני-האדם במנוחה אפילו כשהם מסתתרים - הם רודפים ומחפשים אותם; ולכן, כשהרשעים בשלטון, אנשים צריכים להתחפש, לנהוג בצביעות ולהתחנף לשלטון.

ולכן, כשהרשעים מושלים, כל הציבור נאנח:

• (משלי כט ב): "בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם, וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם".

נראה, שהמאפיין העיקרי של המושל הרשע הוא, שאין הוא מוכן לקבל אנשים שמתחרים בו; הוא רוצה לשלוט לבד, ולכן הוא מחסל את כל מתנגדיו, ולכן כל מי שרוצה להישאר בחיים צריך להתחפש לחברו של המושל, או להסתתר מפניו; וכל מי שאינו מרוצה מהשלטון, יכול רק להיאנח, כי אסור לדבר נגדו.

אבל המאפיין הזה הוא גם נקודת הכשל של ממשל הרשע: במשך הזמן הרשעים מתרבים, ויש רשעים נוספים שרוצים להגיע לשלטון, ומכיוון שכל הרשעים שונאים את מתנגדיהם (הרשעים) באותה מידה - בסופו של דבר יהיו מרידות רבות שיביאו להפלת השלטון:

• (משלי כט טז): "בִּרְבוֹת רְשָׁעִים יִרְבֶּה פָּשַׁע, וְצַדִּיקִים בְּמַפַּלְתָּם יִרְאוּ": פשע = מרד; הצדיקים לא יצטרכו להשתתף במרד - הם רק יראו אותו מן הצד; מלאכתם תיעשה בידי אחרים, כמו ב(תהלים נח יא): "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע"*וב(תהלים צא ח): "רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה".
• (משלי כח א): "נָסוּ וְאֵין רֹדֵף רָשָׁע, וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח" - כשהמרידות יתחילו, הרשעים יתמלאו פחד ויברחו גם אם אף אחד לא ירדוף אחריהם;

לאחר שהרשעים נופלים, הצדיקים כבר לא צריכים להסתתר, והם מתרבים, ואף זוכים לכבוד ולריבונות:

• (משלי כח כח): "בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר אָדָם, וּבְאָבְדָם יִרְבּוּ צַדִּיקִים"

ואז העם כבר לא צריך להיאנח, ומתחיל לשמוח:

• (משלי כט ב): "בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם, וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם" *

אך הצדיקים, בניגוד לרשעים, אינם שונאים את מתחריהם; לכן, כשהצדיקים מתרבים, אף אחד מהם לא מנסה לקום ולמשול באחרים. לא כתוב "בקום צדיקים" או "במשול צדיקים" - הצדיקים מתרבים אך אינם קמים ואינם מנסים למשול; ובוודאי שלא לפגוע בזולת. ולכן, כאשר הצדיקים מתרבים, אין חשש של מרידות ומלחמות-אחים.

ולכן, כשהצדיקים מצליחים והרשעים אובדים, כולם שמחים וחוגגים:

• (משלי יא י): "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה, וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" - אנשים מרננים ושמחים, לא בגלל הסבל של הרשעים, אלא בגלל שהעולם נעשה טוב, רגוע ובטוח יותר כשאין בו רשעים*.

מכאן ניתן ללמוד איך לזהות מושל צדיק: צדיק אמיתי הוא סובלני. הוא אינו שונא את השונים ממנו, אינו מנסה להתנשא עליהם, למשול בהם או לפגוע בהם; כשהוא מגיע לעמדת-כוח, אף אחד לא מרגיש צורך להתחנף אליו או להסתתר ממנו; וכשטוב לו, כולם שמחים איתו.

לעומתו, הרשע אינו סובלני, ושונא אפילו את הדומים לו, (משלי כא י): "נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע, לֹא יֻחַן בְּעֵינָיו רֵעֵהוּ"*.

הסבר עמוק ומעניין על הקשר בין הפסוקים במאמר זה ניתן למצוא במאמר "מחרוזות פסוקי צדיקים במשלי", מאת הרב יצחק גינזבורג, כב שבט ה'תש"ׂע.