קטגוריה:משלי טז ו

דקויות

חסד ואמת

ה"חפץ חיים" למד מהביטוי "חסד ואמת", שיש לחלק את ההשקעה - חצי לחסד, וחצי לאמת. בפרט, חז"ל פירשו: "אמת - זו התורה", "ועל כן, מהנכון שיחלק זה לחצאין, דהיינו, חציו על החזקת התורה.. וחציו על ענייני החסד... שתהיה בידו זכות של חסד ואמת" (שם עולם חלק ב, השמטות); "מאד צריך ליזהר, שלא יחסר לו מידת החסד אפילו יום אחד מימי חייו, כמו שצריך איש הישראלי" "ליזהר לעניין קביעת עתים לתורה בכל יום... כי כוח הקדושה נשלם על-ידי השלושה עמודים, תורה ועבודה וגמילות חסדים. ובעו"ה, כאשר חסר לנו עתה העמוד השלישי של עבודה מעת החורבן, ולא נשאר לנו כי אם אלה השני עמודים, מוכרחים אנו לחזקן ביתר שאת" (אהבת חסד ב יב); "כל העוסק בתורה מוחלין לו על כל עוונותיו... אין כוונת דבריהם שבלימוד התורה בלבד... יוצא ידי חובתו, הלא כבר אמרו "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו". אלא, עיקר התיקון על-ידי התורה למי שהיכולת בידו להבינה, ולומד על-מנת לקיים, וגם שב מדרכו הרעה... ועוסק בחסד ומרחם על הבריות" (החפץ חיים - חייו ופעלו, ג תתכד).

הקבלות

לפי רוב הפירושים, הפסוק מלמד שמעשי חסד ואמת מכפרים על כל עוון: "בחסד ואמת - הנה, מי שיתנהג ביושר ובאמת בגמילות חסדים יכופר לו העונש שהיה ראוי לבא עליו" (רלב"ג, ודומה לכך בבלי ברכות ה ב), "בעבור החסד והאמת אשר יעשה האדם יכופר העון, ובלבד כשהוא סר מרע בעבור יראת ה' לא מיראת הבריות" (מצודות, ודומה לו מלבי"ם).

איך זה מסתדר עם (דברים י יז): "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד"? והרי המצוות שהאדם מקיים הן כמו שוחד שהאדם נותן לה', כדי שיעלים את עיניו מהעוונות!

1. ייתכן שהפסוק בספר דברים מדבר רק על שוחד חומרי, כגון נתינת כסף למקדש או לקרבנות: "ולא יקח שחד - לפייסו בממון" (רש"י), והוא באמת לא מכפר על עוונות. אבל הפסוק בספר משלי מדבר על מעשים טובים של חסד ואמת, שהם בעיקר בין אדם לחברו, והם מכפרים.

- אולם, המושג "שוחד", גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה משפטית, מציין גם מעשים שאינם חומריים.

2. וייתכן שהפסוק בספר דברים מדבר על אדם שעובר עבירות ובמקביל מקיים מצוות; במקרה זה, כל מעשה ומעשה נשפט בפני עצמו והמצוות לא מכפרות על העבירות. אבל הפסוק בספר משלי מדבר על אדם שכבר הפסיק לעבור עבירות, וכבר קיים את מה שנאמר בסוף הפסוק סור מרע; במקרה זה, מעשים של חסד ואמת יכולים לכפר על עוונות העבר (ר' יונה, מצודות).

3. וייתכן שהחסד, האמת וכפרת העוון הם שלבים באותו תהליך: אדם העושה חסד עם נשמתו, ומחפש את האמת - יגלה מה הוא צריך לתקן, ויוכל לכפר על עוונו; ומתוך כך תתעורר בו יראת ה', שתעזור לו לסור מרע בעתיד (ע"פ גליה).

4. לענ"ד יש לתרץ את הקושיה לפי פסוק נוסף המלמד שמעשים טובים יכולים לכפר על עוונות, בדברי דניאל למלך בבל, (דניאל ד כד): "לָהֵן, מַלְכָּא, מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲליך[עֲלָךְ], וַחטיך[וַחֲטָאָךְ] בְּצִדְקָה פְרֻק, וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן, הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ". דניאל מציע למלך בבל לכפר על חטאיו במעשי צדקה (=עשיית צדק, מקביל לאמת) ובמתן חנינה או מתנת חינם לעניים (מקביל לחסד).

החטא העיקרי של מלך בבל בפרק זה הוא חטא הגאוה, (דניאל ד כז): "עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר: הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא, דִּי אֲנָה בֱנַיְתַהּ לְבֵית מַלְכוּ, בִּתְקַף חִסְנִי וְלִיקָר הַדְרִי!"; ה' דרש ממנו להכיר שהמלכות שייכת לה', והוא יתן אותה למי שירצה, (דניאל ד יד): "...עַד דִּבְרַת דִּי יִנְדְּעוּן חַיַּיָּא דִּי שַׁלִּיט עִליא[עִלָּאָה] בְּמַלְכוּת אֲנושא[אֲנָשָׁא], וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ, וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עֲליה[עֲלַהּ]".

גם בפסוק הקודם לפסוקנו נזכר חטא הגאוה, (משלי טז ה): "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב, יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה"*.

אם כך, ייתכן שהפסוק שלנו מתייחס רק לכפרה על עוון הגאוה: הדרך לכפר על עוון הגאוה היא להתמקד במעשים טובים - מעשים של חסד ואמת (= מעשים שמעבר לחובה, וגם קיום החובה); כשאדם משתמש בכל הכוחות שקיבל מה' כדי לעשות מעשים טובים, הוא למעשה מכיר בכך שהכוחות הללו אינם רכושו הפרטי, הם ניתנו לו כדי שיוכל למלא משימות מסויימות בעולם, וכך מכפר על מחשבות הגאוה.

הדרך לסור ולהימנע ממעשים רעים שנובעים מגאוה היא ביראת ה' - לראות את ה' כל הזמן מול העיניים ולחשוש מלעבור על דבריו; אדם שירא את ה' מכיר בכך שה' נמצא מעליו, ולכן הגאוה לא תגרום לו לעבור על דבר ה'.

אם כך, עצתו של דניאל למלך בבל נובעת מהפסוקים שלנו בספר משלי.

גם רמ"ד וואלי קישר את הפסוק שלנו לעניין הגאווה שנזכר בפסוק הקודם, אולם הוא פירש להיפך: "בחסד ואמת יכופר עוון - לרמוז שכל שאר העוונות מתכפרים בחסד, שהיא הצדקה, ובאמת, שהיא עסק התורה, חוץ מן הגאוה, שאם אינו מסירה מליבו, חסד ואמת לא יכפרוה בלי ספק, לפי שהקדושה רחוקה ממנו, שהכפרה והטהרה תלויה בה כידוע. ומה תקנה יש לו? שיתפוס ביראת ה', שאין כמוה להכניע את האדם ולסלק מלבו הרע הגדול של הגאוה".