392
ר' יהושע בפרט
וזה לשון הרמב״ם בה׳ שמיטה ויובל פרק ט׳ הלכה ל׳:
"מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה שנאמר השמר לך וכו׳ וחטא גדול הוא שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין שנאמר השמר לך פן וכו׳ וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל הרי זה מצות לא תעשה והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן שנאמר נתן תתן וכו'״.
וזה הי׳ דבר תקנת הלל כמו שהוא מפורש במשנה, והוא לגמרי סייג וגדר ומשמרת למשמרתי ככל התקנות דרבנן, ולא נתקן אלא בזמן ששמיטת כספים דרבנן.
הארכנו בכל זה אף כי רוב הדברים הנם פשוטים לגמרי, כי לחרפתם של ישראל הלכו בדרכים כאלה אנשים מבני ישראל ויבדו דברים אשר ידעו שקרם הם עצמם, למען השחיר פניהם של ישראל ולהכחיש את תורתם, ויתנו להם גם תואר של חקירה, ויכתבום גם בתוך דברי ימי ישראל.
והחכם ווייס בראש דבריו גם יאמר על ר׳ יהושע:
״אם גם כי מבלי יכולת להתנכר על רוח זמנו נדב גם הוא ככל חביריו רוב זמנו וכחו לחצוניות התורה ולדקדק בכל דבר קטן מצורת המצוה כחוט השערה, עם כל זה לא עצם עיניו וכו'״.
ומה אפשר לאמר לסגנון דברים כאלה נגד כל תורת ד׳ אשר מראשה לסופה כל עיקר דבריה החוקים התורה והמצוה.
אבל הננו רואים לפנינו כי החוקרים האלה אשר עזבו את חוקי התורה ומצותיה ויאמרו לקחת משם רק את מדות המוסר אשר קראו בשם פנימיות התורה, עזבו כל כך גם את פנימיות התורה ודרכי המוסר עד כי לא יבושו לבדות שקרים גלוים על חכמי התורה, וגם על ישראל כולו, וישליכו עליהם שקוצים בדברים אשר בדו מלבם ומחזות שוא ומדוחים אשר ידעו בעצמם כי לא כן ידברו, למען כסות כלימה את עמם ולאומם.
וכמה ירדה חכמת ישראל פלאים וכמה הורדה מעלתה על ידי חוקרים כאלה עד שנדרש לבאר דברים מבוארים כאלה.
פרק מ״ה.
סוף ימי טראיאנוס ובני ישראל בכלל.
דברי ימי ישראל בימי קיסרי רומא מאחר החרבן עד סוף ימי טראיאנוס נוגעים בכללם את דברי ימי ישראל בארץ ישראל לבד.
לא כן בסוף ימי טראיאנוס, בימים ההם היתה אימה חשיכה במושבות בני ישראל הגדולים מצרים קירענא ואי קיפראס, ותגע גם בבבל ותך גלים גם בארץ ישראל, ובני ישראל הוצעו חללים למאות אלפים במדה נוראה מאד.
בכל ימי קיסרי רומא אחר החרבן אין לנו דבר מסופרי ישראל, ובכל הדברים מהמאורעות הכוללות אין לנו שם דברי סופרים בתור תולדות הימים כי אם דברי
