כולו בנחת וחנינא בצער פסק מטרא, כי מטא לביתיה אמר לפניו רבש"ע כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת אתא מטרא. ועניותו גדלה כ"כ עד שלא היה לו מה לאכול ולהכין לכבוד שבת, ואשתו היקרה בנשים והצנועה קבלה באהבה את רוע מזלם, וכדי שלא יתודעו השכנים מעניותם היתה רגילה כל ע"ש להחם התנור והניחה שם דבר שמעלה עשן כדי שידמו השכנים שאופים בביתה, אך שכנה אחת שידעה שאין להם כלום דפקה על הדלת, ואשת רחב"ד כדי שלא תתבייש נחבאתה בחדר הקטן, וכשבאתה השכנה לבית מאצה שהתנור מלא לחמים והעריבה מלאה בצק, והתחילה לצעוק שתביא מהר המרא לרדות את הפת מן התנור שלא תשרוף, ותען לה אשת רח"בד הלא גם אני הלכתי לחדר הקטן להביא המרדא, וגם היא היתה מלומדת בנסים וידעה שיעשה לה נס שלא תתבייש. ואשתו לא יכלה נשא את הדחק והעוני ואמרה לבעלה עד מתי נצטער כ"כ בעי רחמי דניתבו לך מידי, בעא רחמי ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא, וחזיא בחלמא שעתידין צדיקים שיאכלו על שלחן של זהב בשלש רגלים ושולחנו יהיה בעל שתי רגלים, וסיפר זאת לאשתו, א"ל א"כ לא בעינא, בקש רחמים ויקחו להם את אשר נתנו לנו וכן היה. ופ"א אירע שמצא את בתו יושבת עציבא, א"ל בתי למאי עציבת, א"ל כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת א"ל בתי, מאי איכפת לך מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק, והיה דולק כל היום עד מוצ"ש.
ופ"א בנתה שכנתו בית והיו הכשורי קצרות ובאת וסיפרה לפני רח"בד א"ל מה שמך א"ל "איכו", א"ל איכו נימטו כשוריך והגיעו עד שיצאו אמה לכאן ולכאן.
ופ"א עבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולין ומצאתן אשתו של רח"בד, א"ל אל תאכלי מביציהן, והרבו ביצים ותרנגולין והיו מצערין אותן ומכרן וקנה בדמיהם עזים, ובאו וא"ל שעזיו יפסידו בשדות אחרים א"ל א"כ הוא יאכלום זאבים ואם לא תביא כל עז זאב בקרנה, ויהי כן, והנה לעת ערב הביאה כל חדא וחדא זאב בקרניה, ולאחר זמן עבר אותו האדם שהניח התרנגולין על פתח רח"בד ונתן לו סימן וא"ל הא לך העזים שהן שלך, והיה זה למשל בפי החכמים לאמר אי הות חזית לאתרחיש לך ניסא הוה אתרחיש לך ניסא כרח"בד דמתיין עיזי דובי בקרנייהו כב"מ קו..
והיה זהיר מאוד להפריש מעשר כאשר יסופר בירושלמי דמאי פ"א ה"ג שפ"א ישב לאכול בליל שבת ונפחת השולחן, וסיפרה לו אשתו ששאלה משכנתה תבלין (שחייב אך בדמאי) ולא עשרתיו, והזכיר תנאי (שהמעשר יפריש ממק"א לאחר השבת) ועלה השלחן מאליו.
ולא לבד שהיה זהיר כ"כ עם ב"ב אבל גם לחמורו לא היה נותן לאכול עד שעישר, וכאשר יסופר אבות דר"נ ספ"ח שפ"א גנבו את חמורו וכשהניחו לפניו לאכול לא טעם כלום, ויאמרו הגנבים מה בצע לעכבו עמנו הלא ימות ברעב, ופתחו לה הדלת עד שבאת לרח"בד כיון שהגיעה אצלו שמע בנו קולה – א"ל בני פתח לה הדלת שכבר מתה ברעב, והיתה לשיחה בפי החכמים שבת קיב: אם ראשונים כמלאכים אנו כב"א ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רח"בד.
תפלתו היתה בכונה כ"כ ממש כדין המשנה ברכות פ"ה מ"א שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, וכשהתפלל לא הרגיש בשום דבר וכאשר יסופר ברכות לג. מעשה במקום אחד שהיה
