קטגוריה:משלי י כז

דקויות

1. הפסוק נסמך על ההנחה, שלכל אדם ישנו זמן קבוע שהוקצב לו לחיות, אבל המעשים שלו יכולים להשפיע על אורך חייו: יראת ה' תוסיף ימים ותאריך את חייו מעבר למה שהוקצב לו, ושנות רשעים תקצורנה וחייהם יהיו קצרים יותר ממה שהוקצב להם (מצודות). וכך סיפרו חז"ל:

"רבי שמעון בן חלפתא הלך לברית מילה, וסעד שם אביו של תינוק, והשקה אותן יין ישן בן ז' שנים. אמר להן: "מן היין הזה אני מיישן לשמחתו של בני"! היו סועדין עד חצי הלילה."

"ר' שמעון בן חלפתא, שהיה בטוח על כחו, יצא לו בחצי הלילה לילך לעירו. מצא שם מלאך המות בדרך, וראה אותו משונה. אמר לו 'מי אתה?' אמר לו: 'שלוחו של מקום!'. אמר לו: 'ומפני מה אתה משונה?' אמר לו: 'משיחתן של בריות, שהן אומרים 'כך וכך אנו עתידין לעשות', ואינו יודע אימתי הוא נקרא למות! אותו האיש שהיית סועד אצלו, ואמר לכם 'מן היין הזה אני מיישן לשמחת בני', והרי הגיע פרקו ליטול אחר שלושים יום!'. אמר לו ' הראה לי את פרקי!' אמר לו 'לא עליך ולא על כיוצא בך אני שולט. פעמים שהקב"ה חפץ במעשים הטובים, ומוסיף בכם חיים, שנאמר יראת ה' תוסיף ימים'." (דברים רבה ט א).

"יראת ה' תוסיף ימים, הגם שהיראה מפני דבר דרכה לקצר הימים, לא כן יראת ה', שהיא תוסיף ימי האדם; ושנות רשעים תקצרנה ע"י עונשי ה'" (מלבי"ם). לדוגמאות, ראו "הקבלות".

2. ויש שפירשו שהפסוק אינו מתייחס לזמן הכולל המוקצב לאדם בחייו, אלא ליעילות שבה אדם מנצל את זמנו:

"על-ידי שיהיה שומר [לשונו] כדין, ממילא בוודאי יהיו דיבוריו מצומצמים כדי שלא יילכד בלשונו... וממילא יתווסף" "לו איזה שעות בכל שבוע שיהיו פנויות ללימוד תורה, ובמשך שנה יוכל להתווסף לו כמה מאות שעות. ובדרך רמז נוכן לאמר על איש כזה מה שכתוב יראת ה' תוסיף ימים, ואשרי חלקו" (חפץ חיים, חובת השמירה ח יא),

"ובחינת זקן, דהינו להרחיב ולהאריך ימיו בתוספות קדושה בכל פעם כנ"ל, הוא על ידי יראה, שהיראה מביאה תוספות קדושה בכל יום ויום. שעל-ידי-זה נתארכין ונתרחבין הימים, בבחינת יראת ה' תוסיף ימים" (לקוטי מוהר"ן ס).

הקבלות

1. חזקיהו מלך יהודה חלה במחלה אנושה, והנביא ישעיהו ניבא לו שימות בקרוב. אולם חזקיהו היה ירא ה', הוא לקח ברצינות את דבר ה' והתפלל לה' מכל הלב, וה' אמר לישעיהו, (ישעיהו לח ה): "הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה".

2. בימי בית ראשון, הכהנים הגדולים היו נאמנים לתורה (גם כאשר המלכים חטאו), והאריכו ימים בתפקידם. אולם בימי בית שני, הכהנים התייחסו לתפקידם כאל עוד "ג'וב" שנועד להביא להם כבוד ופרנסה, וקנו את כהונתם בכסף, ולכן רובם לא זכו לסיים אפילו שנה אחת בתפקיד:

"יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים - זה מקדש ראשון, שעמד 410 שנים, ולא שמשו בו אלא 18 כהנים גדולים; וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה - זה מקדש שני, שעמד 420 שנה, ושמשו בו יותר מ-300 כהנים; צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, ועשר ששמש ישמעאל בן פאבי... מכאן ואילך צא וחשוב, כל אחד ואחד לא הוציא שנתו" (רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן, בבלי יומא ט א),

"מקדש ראשון, על ידי ששמשו בו באמונה, שמשו בו 18 כהנים, הוא ובנו ובן בנו; מקדש שני, על שהיו נוטלין אותה בדמים, ויש אומרים: שהיו הורגין זה את זה בכשפים, שמשו 80 כהנים... מעשה באחד ששלח ביד בנו שתי מדות של כסף מלאות כסף מחוקיהן כסף, ועמד אחד ושלח ביד בנו שתי מדות של זהב מלאות זהב ומחוקיהון זהב, אמרו "כפה סייח את המנורה" (= השוחד של השני ניצח את השוחד של הראשון)" (ויקרא רבה כא ט).