תורת העולה/חלק ב/פרק א
פרק ראשון[עריכה]
טעם הקרבנות נבוכו בו רבים, ואכתוב לך בקצרה כל דבריהם:
הטעם האחד השיב החכם למלך הכוזר. ואחז בזה הדרך בעל העקידה וז"ל שם:
- "אמר שכבר ימצא דבוק השכינה האלהית עם האומה הישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית המקדש, כעניין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי המזונות שניזון בו. וכמו שלא נדע טעם הזנת זאת הנפש העליונה באלו המזונות הגשמיים שאינן מטבעה אבל מצאנו ראינו תועלת - ככה לא נדע טעם צורך השכינה אל אלו הקרבנות, אבל נמצא דבקות השכינה עמנו באמצעיות", עד כאן לשון החבר שהשיב למלך הכוזר בסיגנון שהביאו בעל העקידה.
ובעל תולדות יצחק הרחיב עוד הדבור בזה - אך כלל הדברים הוא זה שכתבתי, כי אין כוונתי להאריך בדברי זולתי, רק לספרם דרך הגדה ובקיצור במה שאפשר, מאחר שלא נתבאר בדבריהם כל פרטי דברי הקרבן. ובעקידה פרשת ויקרא הוסיף ביאור על דברי החכם הנזכר.
ונראה לי שאל זה כיון החכם אבן עזרא בפירוש לפרשת תצוה, וזה לשונו: "ריח ניחוח, והיודע סוד נשמתו יבין זה". ורצה לומר דעת החבר - כי ריח הניחוח הוא בדרך שהנשמה נהנית מדברים הגשמיים.
הטעם השני כתבו הרב המורה חלק שלישי פרק שנים ושלשים, כי באו כדי לעקור עבודה זרה מן העולם, לפי שהיה מנהג הקדמונים מהאומות שהיו מקריבים קרבנות בהיכלות לכוחות העליונים, והיה מחשבתם שבזה יתגבר מזלם בכך, וימשיכו כח מן המזלות שמקריבים להם, כמו שמצינו שמצריים היו עובדים למזל טלה, והיו מקריבין לו צאן, וכן הכשדים היו עובדים לצורת בקר והיו מקריבין לו שור. ועל כן צותה התורה להקריב מינים אלו להקדוש ברוך הוא, כדי שיתפרסם שהדבר שהיו חושבים לעיקר חטא הוא עצם הכפרה.
ועוד כתב הרמב"ם פרק שנים ושלשים מחלק ג' כי אילו היה אפשר בדרך הטבע לעקור עבודה זרה מן העולם בלא הקרבת הקרבנות - לא צוה הקדוש ברוך הוא בקרבנות כלל, אלא להיות שבימים הקדמונים היו מפורסם בעולם כאלו עניין הקרבנות למזלות ולככבים, על כן לא גזרה חכמת השם יתברך לצוות להניח אלו העבודות לגמרי, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאילו יבא נביא בזמנינו זה, שיקרא לעבודת השם יתעלה ויאמר צוה אתכם השם יתברך שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשוהו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם בלב בלתי מעשה, ומפני זה השאיר השם יתברך מיני עבודות ההם והעתיקם, ומהיותם לנבראים ולעניינים דוממים שאין אמיתות להם לשם יתעלה, וצונו לעשותן לו יתעלה, ועוד האריך בפרק ההוא לתת עוד מדברי הפסוקים, וזה לשונו: ובעבור זה נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלות והתחזקות להביא קרבנות, וביארו שאין הקרבנות מכוונין בעצמם כוונה צריכה מאד, והשם אינו צורך עליהם, אמר שמואל (ש"א, טו) החפץ ליי' בעולות וגו'. ואמר ישעיה (ישעיה, א) למה לי רוב זבחיכם וגו'. ואמר ירמיהו (ירמיהו, ז) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתי ביום הוציאי אותם וגו'. כוונת זה המאמר הוא מה שביארתי לך, וזהו שאמר שכוונתו הראשון אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי, וזאת המצוה בהקרבת הקרבנות וכוונת הבית, אמנם היתה בעבור שתעלה בידינו זאת הפינה, ובעבור העתקתי אלו העבודות לשמו, עד שימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת יחודי, ובאתם אתם ובטלתם התכלית ההיא, ואם כן אין לו צורך בקרבן.
והנה זהו דעת הרב בקרבנות, אך רבים מאנו בדעתו, והרמב"ן ז"ל מכללן. והוקשו אם היה אומר שהקרבן אין לו כוונה בעצמו, רק להרחיק עבודה זרה, למה הקריב נח קרבן ולמה הקריב אדם הראשון קרבן וכן קין והבל. והנרבוני רצה לפרש דברי הרב בדרך אחר ולא עלה בידו, כמו שהאריכו בזה בעל העקידה פרשת ויקרא, והרב שם טוב בפירוש המורה פרק הנזכר. והנראה בדעת הרב כי גם בימי אדם הראשון היה עבודה זרה בעולם כמו שכתב הרקנ"ט פרשת בראשית ממדרשם ז"ל: שעיקר קרבן אדם לא היה רק להעתיק עבודה זרה מן העולם, כי הבריות היו חושבים באדם שהוא בראן ואם כן היה עבודה זרה בעולם. ועל כן הקריב שור שהיה לו קרן אחד במצחו, לרמוז על האחדות כמו שנתבאר בדברי רבינו בחיי. והא דאמרינן במדרש רבתי פרשת צו: (מלאכי, ג) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. רבי אמר, כימי עולם, כימי נח. וכשנים קדמוניות, כימי הבל שלא היה עבודה זרה בעולם. נראה שלא היה עבודה זרה מרובה כמו אחר כך, אבל לא אמר שלא היה עבודה זרה כלל בעולם. ואם יאמר האומר, אף כי היה עבודה זרה בעולם מכל מקום למה הוצרך להקריב קרבן, שהרי עדיין לא היה מנהג מפורסם בעבודת הזולת עם הקרבן, ואם כן מה טעם הקרבת הקרבן להשם יתעלה מאחר שאין לו כוונה בעצמו? כי זהו אינו מן הקושיא, כי האדם לא ידע במה לעבוד פני קונו בתחלה ולקח מן הבא בידו כמו שהקריב קין זרע פשתן, כי לא ידעו עבודת השם יתברך עדיין, ולקחו דבר אשר שכלן נטה עליו בתחלה, ונתקבל ברצון לפי שבאמת על ידי זה נעקרה עבודה זרה, וה"ה אילו עשה עבודה אחרת נתקבלה גם כן, ועל כל פנים אנחנו צריכין להודות שעובדי עבודה זרה בעניין הקרבנות הסכימו תחלה בקרבנות, למה שראו שיש בה איזה תועלת ליראתן, וה"ה שהסכימו בה אדם ובניו לעבוד בזה השם יתברך, אף כי באמת אין לו עבודה בזה. כי (תהלים ל) אם ארעב לא אומר לך וגו'. וכדמות זה כתב השם טוב, וזה לשונו: התשובה האמיתית בזה, כי הרב לא נתן טעם לא לקרבנות שהקריבן אדם ובניו ולא לקרבנות נח, אלא נתן הסיבה למה צוה השם יתברך בהן, מאחר שאין לפניו לא אכילה ושתייה עד כאן לשונו. וטעם דבריו כמו שכתבתי, זהו הנראה בדעת הרב.
ובמדרש רבתי פרשת אחרי מות סיוע לדברי הרב, וזה לשונו שם: רבי פנחס בשם רבי לוי אמר, משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למוד לאכול נבילות וטריפות, אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נודר, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה זרה במצרים, והיו מקריבים קרבנותיהם לשעירים, והיו מקריבין באיסור במה ופורענות באה עליהם, אמר הקדוש ברוך הוא יהיו מקריבין בפני בכל עת קרבנותיהם באהל מועד, והם נפרשים מעבודות זרות והם ניצולין, עד כאן לשונו. הרי לך כדברי הרב בטעם הקרבנות. אמנם לפי שלא נמשכו על סדר פרטי הקרבנות, גם כי רבים הקשו עליו שתדקדק התורה כמה מיני חומרות ודקדוקים כמו שהם בהלכות הקרבנות, ושנחלל עליהם שבת ויום טוב, וכולן יהיו לכוונה שנית זה אי אפשר לקבל, על כן לא נספיק גם כן בדרך זה.
[1]והנה בעל תולדות יצחק אסף כל הטעמים יחד וכתבן בספרו, על כן אביא דבריו, ואף אם אחרים קדמוהו באותן הטעמים לא אשגיח בזה מלכתבן בשמו, מאחר שמצאתים בדבריו מכוונים, וזה לשונו ח"ג: פעולות האדם נכללות בשלשה דברים: מעשה, דיבור, מחשבה. על כן תחייב התורה להביא קרבן על חטאו ושיסמוך את ידו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, ושישרוף כלי העצה והמחשבה שהסכימו בחטא, והם הקרב והכליות, כדי שיתכפר בשלשה איברים אלו, ויזרוק דמו על המזבח במקום דם עצמו. וכשיעשה כל זה יחשוב בלבו שחייב מיתה בחטאו וראוי לעונש ארבע מיתות ב"ד, סקילה שריפה הרג וחנק, וכששוחטה הרי זה הרג, וכששורפה הרי הוא מודה כאילו חייב שריפה. ודומה לזה דרשו רבותינו ז"ל באברהם, מהו ויעלהו תחת בנו? אלא כל עבודה שהיה עושה באיל, היה מתפלל יהי רצון מלפניך שתהא עבודה זו כאילו עשויה בבני. וכיון שהחוטא ראוי שיהא דמו נשפך כדם הקרבן ושיהא גופו נשרף כגוף הקרבן, והקדוש ברוך הוא לוקח תמורתו וכפרתו, זהו חסד גמור מהשם יתעלה שלוקח נפש בהמה תחת נפשו ויתכפר עליו. וכעין הטעם הזה כתב בעל העקידה, והסכימו עליו רוב הפרשנים והאריך בו רבינו הבחיי.
הטעם הרביעי שישמור האדם ויזהר מן השגיאה, שיראה שיענש בממונו שחטא בשוגג, שאף השוגג נקרא חוטא, שאדם מועד לעולם, וכן פירש העקידה והבחיי.
הטעם החמישי שיתן האדם אל לבו, שחומר הוא כשאר חומרי בעלי חיים, יאבד ויכלה ככלות העולה על המזבח, והוא הדבר שבו נשתתף האדם עם הבעלי חיים, ובזה יתעורר שיזבח יצרו ויכניע תאותו בחוש המישוש שחרפה היא לנו וישפילנו, ולזה הכליות והחלב אשר עליהם יקטיר המזבח, וזהו למעט תאוות המשגל שבכליות, שבו הכח התאווני על המשגל, וגם ימעט תאוותו במאכל ובמשתה, ולכן היותרת על הכבד יסירנה, שהכובד בו המאכל, ומלת "יותרת" יורה על זה מצד שיתוף המלה, ולזה כל חלב יקטיר שהוא מותר ההזנה, ובזה יתעורר האדם להניח המותרות, שהחלב אמרו חכמי הרפואה שהאוכלו לא יזון ממנו לכשיתהפכו לגוף הניזון, לכשיהיה חלק אבר. ורבינו בחיי כתב פרשת שמיני: ועל כן היה מקטיר שלשה דברים הללו, החלב והכליות ויותרת הכבד, לפי ששלשתן מסכימין בחטא ומטין האדם מדרך טובה לדרך רעה. החלב הוא השומן המביא האדם ליד גסות הרוח, והוא מה שנאמר (דברים לב) וישמן ישורון ויבעט גו' שמנת עבית כסית, וכתיב (איוב טו) כי כסה פניו בחלבו. הכליות הן מקור העצה, הוא שאמרו הכליות יועצות, ולכן נאמר (תהלים כו) אף לילות יסרוני כליותי. הכבד משם הנפש המתאווה המתפשטת באדם, והיא המולידה החימה והכעס והמבקשת השררה ותענוגי הגוף. וכל זה היה מקטיר לצפון, כי משם תפתח הרעה, והכל היה בא לכפר על חטא האדם היוצא משומן הלב וממחשבת הלב, עד כאן לשונו.
הטעם הששה הוא מצורף לאלו הטעמים, שימשך תועלת מהם להחיות הכהנים, מורה התורה שראוי ליקח דרך להחיותן שיפרנסם ההמון ושיתכפרו הבעלים באכילת הכהנים, למען יוכלו הכהנים להניח עסקים עולמיים ויהיה להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות, כן כתב בעל תולדות יצחק. ולי סבה אחרת נאותה במה שאמרו: הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרין. כי בעוד הכהנים אוכלים בשר הזבח, תמיד חטאת החוטא נגד פניו ומתבייש על חטאתו בין הכהנים האוכלים הזבח, ומזכירים תמיד שם הבעלים על זבחו, ועל ידי הבושה מתכפר לו, כמו שדרשו רבותינו ז”ל: כשאדם מתבייש על עונותיו, נמחלין לו. ולמדו העניין מאחז.
עוד כתב בתולדות יצחק טעם שביעי, שכל חוטא הוא מצד הרוח הטומאה שהוא מתלבש בו. וכאשר ידמה שיתכפר, צריך שיכלה ויברח ממנו אותו רוח הטומאה, ועם זה יהיה טהור ומכופר מעונו, בהקרבת כל אחד מן הקרבנות, ובפרט עז או שעיר שהם מחלק רוח הטומאה, ואש המזבח תשרף ותכלה הכל יחד, לרמז שהחוטא שורף עצמו באשו של יצר הרע, ותבא אש המזבח ותכלה אותו לגמרי.
הטעם השמיני לפי שהעבודות זרות הם שלשה חלקים: האחד מלאכים, השני כוכבים, והשלישי שדים. כמו שכתב הרמב”ן בפסוק לא יהיה לך. נראה לי שהעולה נגד המלאכים, והשלמים נגד המערכת, והחטאת נגד השדים. העולה נגד המלאכים כי הוא בא על הרהור הלב, נגד המלאכים שעיקר פעולתם בעיון ובהשכל הלביי. והשלמים נגד המערכה, לפי שהשמים עושים שלום בין היסודות, ועושין הרכבות בתנועתן, וזהו אמרו (איוב כה) עושה שלום במרומיו. והחטאת נגד שדים, כי שדים הם מזיקין ומלאים עונות וחטאת, והוא שטן הוא יצר הרע. ונראה שלפי זה באו שלשה חלקי קרבן, שור או כבש או עז. שור נגד המלאכים, לפי שהוא הגדול שבשלשה מינין, כבש נגד הגלגלים שבהם חקוק מזל טלה, עז נגד שדים הנקרים שעירים. ונראה שלזה באו גם כן תורים ובני יונה, לפי שהגלגל נחלק לכוכב ובלתי כוכב, והכוכבים הגדולים הם שמש וירח, אם כן הכבש נגד הגלגלים, ותורים ובני יונה נגד שמש וירח, ולכן אמרו רבותינו ז”ל: תורים גדולים ובני יונה קטנים. נגד המאור הגדול והקטון, ולפי שמראה הירח היא נוטה אל לבנות, על כן בני יונה לבנים, עד כאן לשונו. והנה זהו מאמר חלוש מאוד, כי לפי דבריו היה להיות השור לעולם עולה והכבש שלמים והשעיר חטאת. ומאחר שאינו כן הוא מאמר בטל, ואף שאר דבריו אינן מספיקין, כי מקצת הטעמים באו על הבאות הקרבן והאחרים בחלקי הקרבן ואחרים בטעם הקרבן, והמעיין יראה בעצמו חולשת המאמר.
הטעם התשיעי כתבו בעל העקידה פרשת ויקרא, וזה לשונו: טעם כל הקרבנות אשר באו בתורה בזולת כפרת עון כזבחי שלמים נדרים ונדבות ועולת ראייה וכיוצא בהם, כלם הם לכוונת שיכוין המכוין המקריב להקריב את עצמו לפני יי', והוראות ממעשים אלו, כי כל אלו הבעלי חיים שהם במדרגות הנושא אל כח הדברי המיוחד באדם, ראוי להקריב אל האלקים ולהתיישר לפניו בכל מיני עבודות עד שישאר השכל זך ונקי והנפש שלימה מכל סיג וחלאה קרובה אליו יתעלה בכל מחשבותיה ופעולותיה, ואל זה אמרו ז”ל (מנחות קי א תוס' ד"ה מיכאל) מיכאל שר הפנים מקריב נשמותיהם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא במזבח של מעלה וכו'. וכתב עוד כי היו הקרבנות באות דווקא על השוגג ולא על המזיד, לפי שאם יחטא האדם בדעת, אז לא ניתן לקרבן משני טעמים, האחד: כדי שלא יתפרסם ברבים כי יש אדם שלם משכיל בדעתו ויודע רבונו ובלתי כובש עצמו מעשות הרע בעיניו, כי הוא שלוח רסן והתר הרצועה להורות חטאים בדרך פשעם. והשני: כי זה אשר חטא בנפש המדברת, אינו ראוי שיתכפר בנפש בלתי מדברת או בפחות ממנו, אבל הנפש החוטאת במזיד היא תבחר ותקריב על המזבח התשובה השלימה בצומות ועינויים ומעשים טובים, כמו שאמר הנביא כו'.
הטעם העשירי הוא קודש ליי', אחזו בו המקובלים ז”ל, ובאמת שבטעם ההוא יתבארו רובי פרטי הלכות הקרבנות יותר מבכל הדרכים שנתבארו לעיל, וכמו שיבא בדברינו אם ירצה השם בטעמי פרטי הקרבנות, וכמו שהאריך בזה ספר הזוהר פרשת בראשית, אך נדבר עתה על הכלל, ואביא לך דברי הבחיי שגילה סודן וכתב דבריהם מבואר, ז”ל: על דרך הקבלה אומר כי הקרבן הוא היחוד, וזהו לשון קרבן, כלומר קרוב הכחות ושמותיו של הקדש ברוך הוא, וכל מי שהוא מקריב אליו השמות הוא מייחד, וכשאמר (ויקרא, א) והקטיר הכהן את הכל המזבחה. בתוספות ה' לא בא לסתום כי אם לפרש, כי היא ה' אחרונה שבשם המקבלת תחלה ונקראה מזבחה, ומשם תתחיל המחשבה מעילוי לעילוי עד המחשבה הטהורה, וכן תמצא בדברי הימים (דה"ב, כט) ויאמר חזקיהו לעלות העולה להמזבח. לא אמר למזבח אלא להמזבח בתוספות ה"א, וכן (תהלים, יב) ועולתיך ידשנה סלה. בתוספות ה"א. עולה אשה. אמר עולה כי עשן הקרבן היה עולה עד הה"א, והה"א מגעת אותו משם ולמעלה, ואחר כלות העשן חוזר הבשר ומתהפך לאש, וזהו שאמר אשה. ואחר שיתבטל האש חוזר להיות רוח, ואותו רוח מתקרב ומתערב להתייחד בריח, ובריח עד המחשבה הטהורה, וזהו שאמר ריח, כלומר המשכת הרצון והשפע היורד ליי', כלומר למדת הרחמים, וזה לשון ריח ניחוח ליי', מלשון (מלכים ב ב טו) נחה רוח אליהו על אלישע. כן הריח העליון תנוח ותרד למדת הרחמים שהוא קיום העולם, וזהו ביאור מלת עולה אשה ריח ניחוח ליי', כי מתחלה יש להעלות האשה ליי', וריח הוא ההמשכה מלמעלה להוריד ליי'. ודרשו בתורת כהנים (פרשה ד פרק ו ט) עולה אשה ריח ניחוח ליי', עולה לשם עולה, אשה לשם אישים, ריח לשם ריח ניחוח, ליי' נחת רוח ליי', לשם מי שעשה את העולם. וביאור זה עולה לשם עולה, לשם העשירית המתעלה, ולא ששם תכלית הכוונה, אלא שמשם תתחיל המחשבה, ומשם תבא אל הקדש. אשה לשם אישים. הוא הכבוד המקבל מן הפחד, ושניהם נקראים אישים, וזהו את קרבני לחמי. יכול לחמי, תלמוד לומר לאישי, לאישים אתם נותנים. וכן במדרש שיר השירים (שיר השירים, א) הנך יפה רעיתי. פרנסתי, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, מה שאתם נותנין לאישים, כביכול כאילו אתם מפרנסין אותי, כן באה מלת אשה בה"א, והיא נוספת כהא: צנה ואלפים כלם. כי עיקר המילה אש, והטעם התוספות שלא אמר אש שתהיה המלה כפשוטה, ועוד לרמוז על ה' אחרונה שבשם, ועל החמשי' גם כן הנקראת האש הגדולה. ריח לשם ריח, כלומר לשם המקום שמשם כל ההמשכות נמשכות למטה, ומשם תנוח ותרד ההמשכה ליי' שהוא הרחמים, ואז יתברכו העליונים והשפלים, השמים והארץ וכל אשר בם. וזהו לשון ריח ניחוח ליי', כלומר ירידת ההמשכה והנחת הריח משם ליי', למדת רחמים שבו העולם מתקיים, זהו שאמר ליי', לשם מי שעשה את העולם, כאילו אמרו למדת רחמים שאין קיום העולם אלא בו, וכמו שאמרו (בר"ר יב, טו) ראה שאין העולם מתקיים בדין ושתף עמו מדת רחמים. והנה כל מדה ומדה היתה מסתפקת מן הקרבן, והכוונה להמשיך ולהניח הריח העליון במדות ולהקריב המדות אליו, וזהו הייחוד, וזה לשון (במדבר כח, ב) תשמרו להקריב לי. לא אמר לקרב לי אלא להקריב, כלומר להקריב לי הכוחות והמדות, ולכן נקרא קרבן, שהוא קירוב הכחות והמדות.
וצריך שתתעורר במה שאמר במסכת יומא סוף פרק קמא (דף כא:): אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. כי בהיות שם שתי אשות מעורבות, היה אות וסימן כי יש קישור להדיוט עם הגבורה על ידי הקרבן, וכמו ששתי אשות אלו מתערבות ומתייחדות זו עם זו, כן רצון ההדיוט עם הגבורה מתיחדים זה עם זה, וכן העשן העולה מפעולת הקרבנות למטה, היתה סבה לפעולה והתעוררות למעלה, בהדלקת השפע בניצוצי אוריו בצינורות המדות, וזה בדמיון שתי נרות זו על זו, כשתדליק התחתונה מתוך העשן העולה ממנה תתאחז השלהבת בעליונה ותדליק, גם צריך שתתעורר במה שהיה קרבן עולה זכר, כי עולה למעלה מהמקום ששם מתחלקין זכר ונקבה, כלומר למעלה מן המדות שיש בהן פועל ומקבל, אבל קרבן שלמים בין זכר ובין נקבה, כי הוא לקו האמצעי המשלים בין המדות והכלול מהם, וכן שלמים אותיות משלים. וכבר הזכרתי זה למעלה, ולכן כתוב בשלמים אם זכר אם נקבה. והחטאת נקבה ולא זכר, כי הוא למדות שמור ובדין שיהיה הקרבן נקבה, ומה שהיה קרבן אשם זכר, כי האשם בא על חיוב כרת, וכדי שיתכפר בו החוטא ותשוב נפשו אל האלקים אשר נתנה, כלומר אל הבינה אשר שם יסוד הנפשות ושמה תשובתן, על כן היה זכר כי המקום הזה הוא למעלה מן המדות, וזהו שאמרו רבותינו ז”ל (ברכות לד, ב) במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד. וביאור סוד המאמר הזה, כי סוד צדיק יסוד עולם, מעונו של עולם, אבל בעלי תשובה תשובתן הרמתה. כי שם ביאתה עד כאן לשון רבינו בחיי, והוא דרך המקובל. והנה ראיתי להעלות לפניך מה שנתגלה אלי מדברי הזוהר בסוד הקרבנות, ודבריו מטולטלין פרשת נח (ח"א ע, א) ופקודי (ח"ב רלח, ב) ופרשת בהר (ח"ג קי, ב) ופרשת פנחס (ח"ג רמ, ב) ושלח לך (ח"ג קסא, ב) שהאריך בזה ואעתיק לך כוונתו בקצרה:
דע והבן כי כל מה שבעולם התחתון יש לו כח ודוגמה בעולם העליון, והוא כחו ומזלו של התחתון נקרא בשמו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בר"ר י, ז) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה כו'. וכל שכן שאר הנמצאים החשובים מן העשבים, ולכן תיקנו המקובלים ז"ל עניין האצילות בדוגמת האדם ואבריו, וכינו כל כח לאבר מיוחד, ופירש כי על זה נאמר (בראשית א, ו) בצלם אלקים עשה את האדם. וכן הוא העניין בשאר הנמצאים, לכל אחד כח מיוחד, והם המלאכים וכחות המרכבה העליונה, מקצתם כחות של רחמים, ומקצתם כחות של דין, ומקצתם רוחניים יותר ממקצתם, והם גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, כמו שהוא בתחתונים נפש רוח ונשמה וכולם רוחנים, וכן הוא למעלה, יש מהם במדרגות הנפש, ויש מהם במדרגות הרוח, ויש מהם במדרגות הנשמה, יש במדרגות הגוף, ויש במדרגות הצמחים, ויש במדריגות הבהמה, ויש במדריגות העופות, וכולם נקראו בשם התחתונים אשר ממונים עליהם, וכלם נקשרים במרכבה העליונה, מקבלין דין מדין, ושפע ומזון ממה שעליהם, והקדוש ברוך הוא מחייה כלם על ידי אצילות ושפע היורד מלמעלה על ידי הספירה התחתונה, כמו שנאמר (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם וצבא השמים לך משתחוים. לקבל פרנסתן.
וידוע כי על ידי פעולת התחתונים מתעוררים כחות העליונים, ורוח החיות באופנים לפעול בעולם כפי קבלתן מלמעלה, וזהו עניין ישראל שמוסיפים כח וגבורה בפמליא של מעלה ומתישין כח של מעלה בעונותיהם. וזהו סוד הקרבנות, כי כשהקרבן נקרב כתקונו, ועולה לרצון על מזבח העליון, מקרב הכחות העליונים ביחד, כי על ידי פעולת הצדיקים מתדבקים העליונים והשפע והרצון יורד מלמעלה, והספירה התחתונה מאירה פניה, והיא שבע רצון ונותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה, הם כל הכחות העליונים המתפרנסים ממנה, ולכן אין הקרבן בלתי ליי' לבדו. (שמות כה, יט) וזובח לאלקים יחרם.
ובהיות הקרבן לרצון, אז כל מדריגות ניזונות משלה, יש ניזונת מן הרוח, ויש מן הנפש, ויש מן העשן, ויש מן הבשר, יש מן הריח, כל אחד מן הדבר אשר ממונה עליו, והקדוש ברוך הוא אין לו רק רצון העובד, וזהו אמרם (ספרי במדבר קמ"ד) נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני.
אמנם כל הנמצאים העליונים, כולם ניזונים מן הקרבן עצמו, ולזה באו מקצת קרבנות בהמות, ומקצתן מנחות, מקצתן זכרים ומקצתן נקבות, מקצתן פרים ואילים, כפי עניין הכח אשר צריכים להתגבר, לפי עניין הקרבן, וכפי ידיעת הבורא יתעלה, ולכן ביום הכפורים היו מקריבים שעיר לעזאזל להשתיק כח ההוא, וכפי מדרשם ז"ל (זוהר ח"ג ס"ג רע"מ) דוגמת מלך שעשה סעודה וצוה ליתן פרוסה לכלב. כי גם הוא צורך העולם, ולעולם הקרבן הוא לשם יתברך, אלא שהוא מפרנס עבדיו בזה כמלך שנותנין לו דורון והוא מצויהו ליתנו לאחד מעבדיו. זהו אמרו קרבני לאשי. לאישים שלי. ולכן היו מתהנין מן הקרבן העליונים והתחתונים, כי אם אין השפע יורד מלמעלה מצד התעוררות התחתונים, הכפירים שואגים לטרף לבקש מא-ל אכלם, מה שאין כן בעת הקרבן כולם מתברכים ומשפיעים למטה כפי רצון בוראם יתעלה, דבר זה לקטתי מדברי הזוהר, והם דברים הנתנים בסיני.
טעם האחד עשר, העיד עליו אבן העזר לפירושו פרשת ויקרא (א א). וכתב שיש לדבר סוד ולא גילה סודו כי אם אל עבדו המביא כל דבריו באמת וצדק בפרישתו צפנת פענח. כי הקרבן הוא תמורת נפשו, ועל ידי זה ינצל מן הגזירה שגזרו עליו מן השמים, כי דבר המערכה לא יסור אם נגזר עליו דבר רע, רק השם יתברך מחדש סבות לקיים הגזירה באחר כדי להנצל את זה, והוא כופר נפשו של אדם. ובזה הטעם כתב הצרור המור בשם הקדוש רשב"י בהיות כי המקטרג שואל דין מהשם יתעלה על חטאות האדם שהוא רע מנעוריו, והקדוש ברוך הוא עושה הכל בדין, ולפי שהשטן הוא להוט אחר הבשר ותכליתו לכלות כל בשר, צוה השם יתברך בקרבנות הבשר כדי להשביע עינו ותאוותו. בעניין שיהיה זה תחת זה, והנה האדם שהיה רשע, היה רחוק מן השם יתברך, ועל ידי תשובתו וחרטתו ווידויו מתקרב אל השם יתעלה, לכן נקרא קרבן, וכן נקרא קרבן מלשון קרב, שהוא לשון מלחמה עם המקטרג הזה, בכל מיני קרב בחרטה ווידוי ותשובה, ונתקיים (משלי, כה) אם רעב שנאך האכילהו לחם. רצה לומר הקרבן הנקרא לחם אשה, כעניין שבבשר הקרבן ממלא תאוותו ואינו מקטרג, ומתעסק בבשר הקרבן שנאכל על האש של מדת הדין שלמעלה, שהיא רבוצה כארי על גבי המזבח לאכול ולכלות הבשר, ובזה מתקרר דעת המקטרג. ורואה עצמו מנוצח מכח הדין, וצריך להקריב אש הדיוט לשרוף עליו הקרבן, כי צריך האדם לשרוף אש תאוותו ולהקריבו על גבי המזבח בעניין שיתקרר האדם מרתיחותיו, וזה על דרך (ישעיה, מג) ואתן אדם תחתיך. כי כשהופך הקדוש ברוך הוא הגזירה מעל איש פרטי, הוא מזמין למדת הדין במקום זה האיש החוטא איש אחר, ובו מתקיים הגזירה הרי זה תחת זה וכו'. והוא על דרך שכתב החכם הנזכר. ועוד כתב החכם אבן עזרא נבחרו הנקרבים לעלות על המזבח יותר משאר בהמות ועופות בעבור היותם נקיים וטהורים בתולדותם ואינם מזיקין, גם לא יקרבו מהם רק דברים המחטיאים, כמו הדם והחלב והכליות, וכשיתכוין האדם לדעת למה יקריב אלה האיברים יותר מהאחרים, הנה אז יחקור על תולדותם, וכשיחקור על תולדותם יבא לחקור בדבר התולדות שהיא חכמת הטבע, וכשיחקור עליה יבין כי התולדות משתנה כפי השתנות תנועים[2] היסודות ישתנה כפי ניצוץ הכוכבים. גם אלה ישתנו בכל רגע, כפי השתנות המערכת, ומתוך חקירות זה תכסוף נפשו ללמוד החכמות השכליות, והנה תבא לו מן הקרבן תועלת גדול, עד כאן לשונו.
הטעם השנים עשר כתב הרלב"ג, וזה לשונו: התועלת להישיר האנשים כאשר חטאו שישובו אל השם יתעלה, והוא יכפר להם עונותיהם, ובזה תועלת נפלא להניע האנשים אל השלימות האנושי, וזה כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם יאמינו האנשים שחטאו חטא מה, שהיה נכתם עונם תמיד לפני השם יתעלה, יוסיפו לחטוא עוד, לחשבם שכבר אבדו בסבת מה שחטאו ולא יועילו השמרם מחטא במה שעתיד. ואמנם כאשר ידעו שבשובם מדרכם הרעה וישובו לדרכי השם יתברך יכופרו להם עונם, אז יהיו נזהרים מחטא עוד, וישובו אל השם יתברך כדי שירחמם ויכפר אליהם מה שחטאו בו, והנה רצה השם יתברך שיהיה עם התשובה הקרבת הקרבן כדי שיתישב יותר בלב החוטא שכבר נתכפר לו אותו החטא, כי לא יצוייר אצל המון האנשים שיהיה האדם רשע ואחר כך יתנקה מרשעו בתשובתו בלבבו בזולת מעשה כלל, ולזה צוה השם יתעלה שיעשה אלו הקרבנות בבית הנכבד אשר בו שכינתו, ועל ידי הנכבד הנבדל לעבודת השם יתעלה, להשלים הכפרה לחוטא עם התשובה, וצוה מפני זה שיסמוך שתי ידיו על ראש קרבנו ויתודה עליו עונותיו, לישב בלבבו שאותם החטאים כאילו נעתקו ממנו ובאו על ראש הבעל חי ההוא, אם שבאופן עשית הקרבנות הערה להישיר האדם לעבודת השם יתעלה ולהרחיקו מההליכה אחר יצרו הרעה, כמו שנבאר הסבה למה היו מעשה הקרבנות הנזכרים בזאת הפרשה, בזה האופן אשר יצוה השם יתעלה. ועוד האריך בדבר זה, אך יספיק לנו מה שזכרנו מדבריו לפי כוונת זה המאמר, שבח ליי' שעזרני עד הנה לכתוב כל הטעמים שמצאתי בזה. ומעתה אתחיל ואומר הנראה לי בעזר א-לי וחי גואלי, ואני צריך להציע לך הצעות שעליהם אסמוך דברי, וזה יהיה בפרק שאתחיל.