תוספות יום טוב על כתובות ג

<< · תוספות יום טוב · על כתובות · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

אלו נערות. כסתם דלקמן מתניתין ח' קטנה יש לה מכר ואין לה קנס נערה כו'. גמרא:

הממזרת וכו'. פי' הר"ב שאע"פ שהן פסולין כלומר וכ"ש כשרות אלא פסולים אצטריכי ליה ובגמרא מקשי והכתיב (דברים כ"ב) ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו כדלקמן מ"ה וה"נ לפטור מקנס. ומשני שיתא קראי כתיבי באונס ומפתה נערה נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות תרי לגופייהו חד לכדאביי דלנערה דוקא הא בא עליה ומתה פטור. וחד לג"ש דבאונס כתיב חמשים ובמפתה כתיב ישקול דהיינו שקלים וילפינן מהדדי אייתרי ליה תרי חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. וכתבו התוספות דלמ"ד קדושין תופסין בחיייבי לאוין הוו חייבי עשין וחייבי לאוין כחדא לרבויינהו מחד קרא דכיון דמשום דכתיב תהיה ה"א למעוטינהו הלכך כי הדדי מרבינן להו כיון דאית בהו הויה וקרא תניין לחייבי כריתות ולמ"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאוין [בספ"ד דיבמות] חד לחייבי עשה ואידך לחייבי לאוין וכריתות דכי הדדי נינהו למעטינהו מולו תהיה ומרבינהו כהדדי. וליכא לאקשויי דאימא חד לאונס וחד למפתה דהא מג"ש ילפינן להו מהדדי ועיין מ"ש במ"ג:

הנתינה. עיין מ"ש בפ"ח דיבמות מ"ג וברפ"ג דמכות:

הכותית. פירש הר"ב האי תנא סבר כותים גירי אריות הם וכגוים הם חשובים וכן פירש רש"י ותימא דאם כן נכרית נמי וליתני לה דהוי רבותא טפי. ועוד הוכיחו בתוספות מהגמרא דפ"ק דנכרית אין לה קנס ועוד הקשו דמתניתין כר"מ דמתניתין ח' כמו שכתבתי לעיל ובהדיא אמרינן בגמרא פרק שור שנגח ד' וה' (דף ל"ח) דס"ל לר"מ דגירי אמת הן. אלא אף על גב דגירי אמת הן איצטריך לאשמעינן שיש להן קנס דסד"א דלקנסינהו שלא יהא להם קנס שלא יטמעו בהן ישראל ע"כ. ומסיים הר"ן כי היכי דקנסינהו מהאי טעמא לענין שור של ישראל שנגח שור של כותי דפטור כדאיתא התם קמ"ל דלענין קנס לא קנסינהו כדי שלא יהא חוטא נשכר. וכתבו התוספות וא"ת אמאי לא חשיב נמי אלמנה לכה"ג וי"ל דתנא ושייר כו' א"נ דהכא לא חשיב אלא פסולי קהל:

והבא על הגיורת. חלקן לשנות חייבי לאוין לחודייהו וגיורת ומשוחררת דכשרות הן לחודייהו וחייבי כריתות לחודייהו משום דבעי למיתני סיפא אף על פי שהם בהכרת כו' אבל בריש פרק ג' דמכות לא תני אלא הבא אחד על כולם. תוספות:

שנפדו כו'. עיין מ"ש במשנה ב' דפרק קמא:

ועל אשת אחיו וכו'. פי' הר"ב שנתקדשה לאחד מהן ונתגרשה משום אשת אחיו צריך לפרש ונתגרשה דאי נתאלמנה יבמה היא לו וזקוקה לו כמ"ש במ"ב פ"ט דיבמות ומה קנס וכרת שייך בה. והתוספות הביאו ירושלמי דמוקים לה בשיש לו בנים מאשה אחרת ומיירי בנתאלמנה ועיין במ"ג:

אף על פי שהן בהכרת. כתב הר"ב וה"מ כו' ואין אדם לוקה ומשלם דאמר קרא (דברים כ"ה) כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעות וסמיך ליה ארבעים יכנו פן יוסיף דהיכא דאיכא שתי רשעיות נעביד ביה הכאה. ועיין מ"ש במשנה דלקמן. ועיין פרק ח' דב"ק משנה ג':

בהכרת. עיין מ"ש במ"ב פ"ק דחלה:

משנה ב

ועל השבויה. אע"ג דמדאורייתא שבויה לא הויא בחזקת בעולה כדאמרן בכל דוכתי בשבויה הקילו [וכמ"ש במ"ו פרק דלעיל] מ"מ אין לה קנס דמשום גזירה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה. תוספות:

יתירות וכו'. כתב הר"ב ונבעלות בגיותן וכו' כן לשון רש"י והוא הדין לשפחה בעודה שפחה שגם היא כהפקר כדאמרינן בפ"ק ד' י"א דעבדא בהפקרא ניחא ליה נוח לו להיות עבד ויהא מותר בהפקר זימת השפחות:

רבי יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה כו'. ובגמרא תניא נמי לענין כתובתה מאתים דר' יהודה אומר שבויה שנשבית אפילו בת עשר שנים כתובתה מאתים. וקשיא דר' לא שנאו בפ"ק מ"ד ובשלמא לר' יוחנן דס"ל בגמרא דר' יהודה סובר דלא גזרו בה חכמים כלל אלא בקדושתה ממש קיימא ניחא דאיכא למימר דר' נטר לה עד הכא ושנאו לר' יהודה וה"ה לעיל אבל לרבה דר' יהודה נמי סובר דחכמים חששו שמא נבעלה ולפיכך אינה אוכלת בתרומה אם בת כהן היא והכא טעמא שלא יהא חוטא נשכר ולענין כתובה טעמא דלמא ממנעי ולא נסבי לה אי פחתת לכתובתה ומשוית לה בחזקת בעולה וא"כ חדא מאידך לא שמעינך הוה ליה לר' לשנותה בהדיא. ואפשר דר' לא שמיע ליה דפליג רבי יהודה אלא אדהכא. ובתוספתא לא נשנה לא לעיל ולא הכא:

על בתו ועל בת בתו כו'. עמ"ש בריש יבמות:

ועל בת אשתו. הוי מצי למתני אשת אביו וכלתו דהא חשיב נמי עריות דעל ידי קדושין אלא תנא ושייר. תוספות:

שנאמר ולא יהיה אסון וכו'. כתב הר"ב ואין הפרש בעבירה שחייבין עליה מיתת ב"ד בין שוגג למזיד וכו'. במ"ד פ"ה דב"ק אכתוב בס"ד דקרא דולא יהיה אסון מיירי באיש שמתכוין להרגו הא אם יהיה בו אסון פטור והשתא עיקר דרשא ממכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת (ויקרא כ"ד) הקישן הכתוב מה מכה נפש בהמה לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד כו' כדאיתא בגמרא דף ל"ה ופירש"י וכ"כ התוספות דמ"מ איצטריך ולא יהיה אסון דאי מהיקשא ה"א אדרבה לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם דהא מכה בהמה חייב [להכי אצטריך למכתב כולהו] וכ"כ התוספות דף ל"ה והכי דריש מה מכה בהמה לא חלקת במה שכתוב בו דהיינו חיוב דבכל ענין חייב אף מכה אדם כל עניני פטור ממון שכתוב בו לא תחלוק בין שוגג בין מזיד ע"כ ועיין במ"ה פ"ח דסנהדרין מה שיש בכלל מיתת בית דין. ועיין במשנה ד' פ"ה דב"ק מה שקשה על לשון הרמב"ם. ומ"ש הר"ב פטור מתשלומין עיין מ"ש במשנה ב' פרק ה' דחולין. ומ"ש הר"ב כרת או מלקות פירוש מלקות בלא כרת אבל כרת בלא מלקות לא משכחת דכל חייבי כריתות לוקין כמפורש בפ"ג דמכות. ועיין לענין חובל דמשלם ואינו לוקה במ"ג פ"ח דב"ק וכן הדין בעדים זוממים עיין במ"ב פרק קמא דמכות:

משנה ג

נערה שנתארסה ונתגרשה. דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס. רש"י. ודוקא נתארסה אבל נשאת שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה. אין לה קנס. טור סי' קע"ז וראיה גמורה ממשנה ד' דפרק קמא:

ונתגרשה. ל"ד וה"ה נתאלמנה וכמו שכתבתי ר"פ בשם ירושלמי:

אין לה קנס. [*ובר"פ] דקתני אשת אחיו ואשת אחי אביו דבנתארסה ונתגרשה עסקינן וקתני יש לה קנס. ר' עקיבא היא. רש"י:

יש לה קנס. עיין במשנה ו':

וקנסה לעצמה. כתב הר"ב דדרשינן אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה ופריך בגמרא אלא מעתה נערה ולא בוגרת הכי נמי דלעצמה. בתולה ולא בעולה הכי נמי דלעצמה [הא לא אשכחן דמשתמיט תנא ומתני בוגרת יש לה קנס ונימא ר' עקיבא היא] אמר לך ר' עקיבא האי לא אורשה מיבעי ליה נמי לגז"ש. דנאמר כאן אשר לא אורשה. ונאמר במפותה אשר לא אורשה. מה כאן חמשים אף להלן חמשים. ומה להלן שקלים [כדכתיב ישקול] אף כאן שקלים. וכתב רש"י וחד מינייהו לאפנויי א"נ לא מופנה ליכא למפרך מידי ע"כ. ומאי חזית דאשר לא אורשה לגז"ש ובתולה למעוטי [בעולה] אימא איפכא מסתברא הא אשתני גופה הא לא אשתני גופה. וריה"ג הא סברא [דחמשים שקלים] מנליה. מדתניא כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה. ונמצינו למדין שהסוגיא שכתבתי בריש פירקין דגז"ש מבתולה יליף אתיא כריה"ג. והכי נסיב לה לעיל בגמרא הך ברייתא דכמוהר הבתולות ונ"ל דלרווחא דמלתא נסיב אליביה דר' יוסי הגלילי אע"ג דלית הלכתא כוותיה. דאפ"ה אייתרי תרי קראי חד ללאוין וחד לכריתות. ועוד ניחא לסוגיא דהכא דאייתר להו תלתא קראי חד לעשה וחד ללאוין וחד לכריתות. וכ"ש לר"ע דס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ונמצא דחמירו מחייבי עשה ואל חייבי כריתות לא באו. ומיהו אנן אע"ג דבהא דהכא דקנסה לעצמה קי"ל כוותיה מיהו באין קידושין תופסין לא קי"ל כוותיה:

וקנסה לעצמה. משמע אבל צער ובושת ופגם לאביה. וכן כתב הרמב"ם וטעמא דס"ל דקרא דלא אורשה לא כתיב ביה בהדיא אלא קנס ועוד דלאחר אירוסין ונתגרשה שייך נמי טעמא דמסר לה למנוול וכו' דבריש פרק דלקמן. כך כתב הרא"ש אבל הקשה ממתניתין ו' דלקמן ושם ראיתי להאריך בס"ד:

משנה ד

נותן בושת ופגם. לקמן במתניתין ז' מפרש לה וע"ש בפירוש הר"ב ומ"ש שם:

האונס נותן את הצער. כתב הר"ב שאינו דומה נבעלת כו' והמפותה אין לה צער שהרי נאמר עינוי בתורה וכו' ה"ק שאינו דומה וכו' שהמפותה אין לה צער והכי איתא בגמרא דבברייתא תניא אין דומה וכו' ומפרש עלה בגמרא לפי שפקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער והא קא חזינן דאית לה אמר אביי אמרה לי אם כמיא חמימי וכו'. ומ"ש שהרי נאמר כו' כלומר ואיבעית אימא קרא וז"ל הרמב"ם בפירושו פירשו בגמרא ואמרו אינו דומה כו' וכמו כן לשון התורה כו'. ובחיבורו פ"ב מה' נערה שהנבעלת ברצונה כו' וכן הוא אומר כו':

לכשיוציא. כתב הר"ב כלומר לכשלא יכנוס דהא לאו אשתו היא ולא שייך למימר לכשיוציא. ומ"ש שאם יכנוס אינו נותן קנס. דאילו בושת ופגם נותן מיד כדתניא בגמרא:

שותה בעציצו. פירש הר"ב בעל כרחו ישאנה כדכתיב (דברים כ"ב) לא יוכל לשלחה. רש"י:

בעציצו. לשון הר"ב בכלי מאוס. וכ"כ הרמב"ם עציץ הוא כלי חרס קדירה שמשתמשין בה בדברים המלוכלכים. ע"כ. ובכמה מקומות אמרינן עציץ נקוב או שאינו נקוב ולא מצאנוהו לענין דמאוס. ורש"י והר"ן לא כתבו מאוס. אבל נמצא בתרגום דאסתר ריש סימן ה' בברתיה דהמן כשהיתה אצל הגי דכל יומא ויומא הות מקלקלא ברעי עצוצא ויתכן דגרף של רעי יקרא בארמית עציצא על שם ריעי עצוצא:

והמפתה אם רצה להוציא מוציא. ובגמרא מכדי מגמר גמרי מפתה ואונס מהדדי [לשקלים ולחמשים כדלעיל] להא מלתא נמי לגמרו מהדדי ומשני אמר קרא מהור ימהרנה לו לאשה לו מדעתו אבל באונס אע"ג דכתיב נמי גביה ולו תהיה לאשה ליכא למדרש מדעתו והא דכתיב לא יוכל לשלחה היינו היכא דכבר נשאה דאין סברא שיהיה מדעתו כיון שאם נשאה לא יוכל לשלחה. תוספות:

משנה ה

נמצא בה דבר ערוה. אחר שכנסה. הרמב"ם פרק א' מהלכות נערה. דאילו זנתה קודם שכנסה עדיין אשה הראויה לו היא שהרי כל שלא כנסה לאו אשתו היא כדדייקינן לעיל גבי מפותה אלא דבאנוסה חייב לכנוס:

שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. ובגמרא יהיב טעמא לקרא דלא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת משום דעשה דהכא אפשר דנדחה דאי אמרה לא בעינא ליה ליתא לעשה כלל דכתיב ולו תהיה מדעתה [כדלעיל בגמרא] ופירש רש"י השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה. והר"ן פירש דכיון דאפשר דמדחא עשה קיל הוא ולא דחי לל"ת:

משנה ו

המפתה פטור. כתב הר"ב ולא יתומה בלבד אלא כל נערה וכו' גמרא. ומכאן מוכיח הרא"ש דלא כהרמב"ם שכתב במשנה ו' דקנסה דוקא לעצמה הא בושת ופגם לאביה דאי איתא דבשתה ופגמה לאביה לא ה"ל למתני דמפתה פטור בסתם כיון דחייב בבושת ופגם והיינו טעמו משום דלענין גביית האב יש לבושת ופגם דין קנס משום דאתקוש לקנס דכתיב (דברים כ"ב) ונתן האיש השוכב וגו' חמשים כסף דדרשינן הנאת שכיבה חמשים כסף מכלל דאיכא בושת ופגם ולענין גביית האב אתקוש במקום שהקנס לאב גם הם לאב ומהאי טעמא תנן לקמן בפרק נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ואבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן אלמא בושת ופגם אע"ג דממונא הן אין מורישין לבניו משום דאתקוש לקנס לענין גביית האב הלכך נתארסה ונתגרשה כיון שנתמעט האב מלא אורסה מדין קנס נתמעט נמי מדין בושת ופגם והכל לעצמה עכ"ל. אבל בירושלמי איתא. אתיא דר' אלעזר בשיטת ר' עקיבא כמה דאמר ר"ע יש לה קנס וקנסה לעצמה כו' כן אמר ר' אלעזר יש לה קנס וקנסה לעצמה. מעתה אפילו במפותה. תפתר שמחלה לו. ויש אדם מוחל לדבר שאינו שלו. פתר לה ביתומה. ותנא דבי ר' היתומה ר' אלעזר אומר האונס וכו' ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו דקנס אינו ברשותו דאי הוה ברשותו משעה ראשונה א"כ אפילו מת האב עד שלא עמדה בדין ליהוי דאחין ולא תני הכי בפרק דלקמן ומשני בבושת ופגם הדא מתניתין דר' מנא אמר האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל ור' אבין אומר האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס. ע"כ בירושלמי. ומדמוקי לה ביתומה אע"ג דמעיקרא אמרינן דר' אלעזר כר' עקיבא סבירא ליה א"כ לוקמה ביש לה אב ואפ"ה יכולה למחול דלעצמה הוא הקנס. אלא ודאי משום דידע המתרץ דאכתי לא ניחא לפי דהקנס דבר שאינו ברשותו הוא ומש"ה מוקים ביתומה דבושת ופגם נמי לעצמה ומתניתין לא איירי אלא בבושת ופגם ובהו תנן דפטור אבל בקנס אה"נ דחייב לפי שאינה יכולה למחול ולא מצי מוקים לה ביש לה אב. דפטור אהיכא קאי אקנס לא קאי דהא אינה ברשותה ואבשת ופגם נמי לא קאי דלאביה היא. ולא קשיא כי מוקים לה ביתומה ממש למאי תנן שנתארסה ונחגרשה דמ"מ רבותא אשמעינן דלא כר' יוסי הגלילי דס"ל דלאחר אירוסין אין כאן קנס כלל. ומיהו קשיא להרא"ש הא קמן בהדיא דלירושלמי בשת ופגם דנערה שנתארסה ונתגרשה לאביה הן וכדעת הרמב"ם. ועוד קשיא ממאי דדייקינן דקנס אין לה משעה הראשונה ממתניתין דלקמן עמדה בדין כו' ולהרא"ש שכתב דאיתקש בושת ופגם בההוא מתניתין לקנס לענין גביית האב אם כן כי היכי דקנס אין לה משעה הראשונה מדתנן עמדה בדין כו' הה"נ בושת ופגם לית לה משעה הראשונה דהא כולהו דמו להדדי שאין לאחין אא"כ שהאב מת לאחר שעמדה בדין. והיאך מוקים למתניתין בבושת ופגם הא בהו נמי לא תהא יכולה למחול לפי שאינן ברשותה. ובדוחק יש לחלק דאע"ג דלענין גביית האב אתקשו מ"מ הואיל וממון הם הויין ברשותה מעיקרא לענין מחילה. משא"כ קנס דלאו ממונא אפילו לענין מחילה אינו ברשותה כמו שאינו ברשות האב להוריש לאחין. ומיהו למ"ד בירושלמי דמתניתין פטור מן הכל היא. וא"כ אף קנס יכולה למחול ונמצא שסברת הירושלמי שהקשה ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו. ליתא. לא קשיא ולא מידי. וכן י"ל דאין צורך להעמיד המשנה ביתומה ממש דוקא. וכולה סוגיא דירושלמי לא אתמר לאותו מ"ד ואין חלוק בין יתומה לנערה כו' שיש לה אב דבשתיהן אמרינן דפטור מן הכל וכדעת הרא"ש. ונראה לי דלהרא"ש הא דלעיל תנן קנסה לעצמה ולא תידוק מינה אבל בושת ופגם לאביה די"ל דמשום דעד השתא לא אדכר בשת ופגם כלל להכי תנן קנסה אבל הה"נ בשת ופגם וכמתניתין דהכא דסתמה ותניא פטור וכבר נשנו בושת ופגם וקאי אכולהו ולהרמב"ם נראה לי שסובר דמדנקט מתניתין דלעיל קנסה ש"מ דדוקא קתני אבל בושת ופגם לא ומתניתין דהכא [הא] אמרינן דאזלה בשיטת ר' עקיבא דההיא מתניתין הלכך עלה קאי ועלה היא סומכת דבקנס בלבד פוטרת כי ההיא מתניתין דלעיל. ומלישנא דהן דמתניתין דפרק דלקמן אין להוכיח די"ל משום שהקנס הוא חמשים כסף שייך למתני הן אע"ג דאקנס לחוד קאי [*ויש לי ראיה לפרש כן מפי' רש"י דפרק נערה שנתפתתה דף מ"ג ע"ב דאמרינן התם דטעמא דר' יהודה שהאב זוכה בכתובה הואיל וברשותו נכתבין וכתב רש"י הא דגרסינן נכתבין לשון רבים אמנה ומאתים דכתובה קאי. ואו מנה או מאתים קאמר דהא בחד כתובה מיירי נמצא דלשון רבים שייך על הזוזים ה"נ הכא על השקלים. וק"ק דרש"י הוה ליה לפרש כן לעיל מינה על הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן ואומר אני שאין לתמוה שהרי כן נמצא לירושלמי כמ"ש בפרק דלעיל במשנה ו' ועוד י"ל כמו שאכתוב שם בשם הר"ן. אלא שהרמב"ם בפ"ב מהלכות נערה פוסק לההוא מתניתין בכולהו ואפ"ה לא קשיא דמשום דלענין העמדה בדין שוים לא משום כך נתחייב להשוותם גם לענין במקום שהקנס לעצמה שגם הם לעצמה אלא הא כדאיתא והא כדאיתא שהרי למ"ד בירושלמי וכסברת גמרא דידן דפטור מן הקנס לא נפקא לן מידי במאי דאמרינן שמשעת העמדה בדין זוכה בה האב דאפילו הכי יכולה למחול כאילו זכתה בו משעה הראשונה:

משנה ז

איזהו בושת כו'. כתב הר"ב ובגמרא פריך מנלן וכו' ומתרץ אמר קרא ונתן האיש השוכב וכו' והאי קרא באונס כתיב. מפתה מנלן ונ"ל דכיון דאשכחן דבושת ופגם לאו בכלל קנס דאונס נינהו והנהו שקלים דכתיבי במפתה ילפינן בגזרה שוה מהני דגבי אונס אם כן הנהו דמפתה נמי בושת ופגם לאו בכלל [קנס] נינהו ועיין מה שאכתוב ר"פ דלקמן בס"ד:

הכל לפי המבייש. כתב הר"ב אדם בינוני וכו' ובפרק החובל מצאתי אדם קל וכו' ושניהם בפירש"י דהכא כתב אדם בינוני וכו' ובפרק החובל כתב אדם קל וכו' והלכך להר"ן שכתב על פירוש רש"י דהכא וז"ל ובודאי דבמילי אחריני הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולל יותר בשתו מרובה. ע"כ נראה דבהחובל גורס נמי בדברי רש"י כמו הכא. ומיהו הרמב"ם פוסק גם בפ"ג מהלכות חובל אדם קל וכו' וכן פסק טור ח"מ סימן ת"ך:

כאילו היא שפחה. כתב הר"ב אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה כו'. גמרא. כתבו התוספות תימא דמה שומא היא וכי אשה חשובה ממשפחה גדולה אינה נפסדת בפגמה אלא שוה שפחה הנישאת לעבד ויש לומר דכל אשה שמין לפי מה שהיא בענין זה כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה להשיא לעבדו אשה כזאת הנפגמת והא דנקט שפחה אורחא דמלתא נקט דאין דרך להשיא לעבדו אשה בת מלכים עד כאן. ומ"ש הר"ב להשיאה לעבדו שיש לרבו קורת רוח הימנו פירש"י שזהיר בעבודתו ואף הוא רוצה לעשות לו נחת רוח להטעימו טעם בתולה:

משנה ח

כל מקום וכו'. לאו לאתויי אתא דהא אין לנו אלא האי דקחשיב וסימנא בעלמא הוא וכה"ג זה הכלל במשנה ב' פרק ד' דמגילה ועוד דבפ"ק דחולין תנן לה כל מקום כו' בהדי אינך כל מקום דהתם ולא פירש אי אלו הן והכא אע"ג דמפרש להו ניחא ליה למנקט מעיקרא לישנא דהתם:

קטנה כו' ואין לה קנס. וילפינן לה בגמרא מדכתיב (דברים כ"ב) ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר. וכתב הר"ב אבל חכמים אומרים קטנה יש לה קנס ומפרש בגמרא משום דאמר קרא נער אפילו קטנה במשמע כלומר דכתיב נער בלא ה"א. ועיין מ"ש בסוף פ"ח דסנהדרין:

נערה וכו' ואין לה מכר. דתניא יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. רש"י ואיתא בגמרא דרפ"ח דערכין דף כ"ט:

[*הבוגרת. פי' הר"ב מבת י"ב כו' והביאה שתי שערות היא נקראת בוגרת ומצאתי *) בגליון דפוס ש"ע י"ד סימן רל"ד וז"ל שם בוגרת כלומר מלאה שער כי תרגום ירושלמי על איש שעיר גבר בגר עכ"ל ושלא בדקדוק כתב כן דהא משהביאה שתי שערות סגי אבל ר"ל שמתחלת להתמלא בשער וכך הוה ליה לכתוב]:

הבוגרת אין לה לא מכר ולא קנס. ודייקינן מינה הא בושת ופגם אית לה ודוקא אנוסה בוגרת אבל מפותה בוגרת אין לה כלום. הרי"ף. דהא בוגרת אין לאביה כלום. ואי מפותה מחלה:

משנה ט

האומר פתיתי וכו'. כתב הר"ב לא מיבעיא האומר אנסתי וכו' אלא אפילו האומר פתיתי כו' קמ"ל דניחא לה כו' כדי להשתכר הממון. ותמיהני הא תינח במקום שהבושת ופגם לעצמה אבל משנה סתמה תנן וכי הוה לאביה מאי נייחא איכא לה והרי אינה משתכרת שום ממון ועוד דמתניתין דייקא דמיירי היכא דלאביה הוא [*מדתנן בתו של פלוני ולא פתיתיך או פתיתי סתם] כדתנן גנבתי סתם. אלא למימרא דבא להתחייב עצמו כנגד אביה. ובגמרא ליתא אלא קמ"ל. ולא מסיים ולא מידי. ונ"ל דהכי קאמר קמ"ל דלא איכפת לן בהחזקת הלעז אלא כל שהוא מודה בממון מחייבין ליה לשלם.

משלם בושת ופגם. ודין צער באנוסה תמצא בס"ד במ"ד פ"ה דשבועות:

המית שורי את פלוני. כתב הר"ב והריני חייב בכופר. עיין בפירושו למ"ג פ"ג דערכין וקמ"ל דכופרא ממונא. ובאומר גנבתי קמ"ל דאע"ג דבכלל תשלומי כפל יש בו קרן וה"א דאגב דחייב בקרן ישלם גם כן הקנס קמ"ל דלא. ורישא אשמעינן דלא חיישינן להחזקת לעז דה"א דאפילו מקרן ליפטר. נ"ל:

זה הכלל. מוציא שם רע ויוצא בשן ועין דלא תני איכא למימר דאתיא בזה הכלל. תוספות:

כל המשלם יתר על מה שהזיק. מסיק בגמרא דפחות נמי משכחת לה דקי"ל פלגא נזקא קנסא והא דלא תני כל שאינו משלם כמה שהזיק כו' דמשמע פחות ומשמע יתר משום דלא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא:

משנה כתובות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב