תוספות יום טוב על יבמות ג

<< · תוספות יום טוב · על יבמות · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

ארבעה אחין וכו'. לא מיבעיא ג' אחין ושנים מהן נשואים ב' אחיות ומתו דתרוייהו עליה רמיא וזיקתו חמורה וכי נסיב פוגע באחות זקוקתו אלא אפילו ד' אחים כו' דנפלי קמי תרי אחי ולא אלימא זיקתו דקמא דמיבם מצינו למימר היאך היא דרמיא עליה ואחותה על אחיו אפ"ה אסירי. כך פירש"י:

נשואים שתי אחיות. כ' הרמב"ם סוף פ"ז מהלכות יבום כל מקום שאמרו שתי אחיות אחת ב' אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה וכיוצא בו ענין הדברים שהן שתי נשים שהאחת מהן ערוה עם האחרת וא"א לישא שתיהן משום ערוה. ע"כ. אלא דתנא נקט ב' אחיות משום דמינייהו ילפינן [דכתיב בהו] ואשה אל אחותה לא תקח. ועיון משנה ד':

הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו. כתב הר"ב כיון דתרווייהו זקוקין כו' וליכא למימר דכי חליץ חד לחדא דלייבם אידך לאידך דכל יבמה שנאסרה שעה אחת על יבמה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לעולם. משא"כ במתניתין ז' פ"ב דאחד חולץ ואחד מיבם ואם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם דהתם זו שנאסרה משום אחות זקוקה לאו יבמה היתה וכי פקע איסור אחות זקוקה ביבום אחותה הרי זו מותרת ועומדת דלאו אשת אח היא הלכך מספיקא לא מפקינן לה דאימא כל חד וחד דידיה אתרמי ליה. כדלעיל בגמרא פ"ב דף כ"ד:

רבי אליעזר אומר ב"ש אומרים יקיימו. כתב הר"ב בגמרא מפכינן לה כו' ובמסכת עדיות מני בשם ר"א כו' כלומר וחכמים פליגי עליה וסברי דב"ה אומרים יקיימו והיינו בברייתא אבא שאול הוא דאמר הכי. ור"ש נמי סובר דלא נחלקו אלא כ"ע סברי יקיימו. וז"ש הר"ב בגמרא מפכינן לה לא משכחת לה בהדיא כלל ועיין רפ"ח דחולין. וכן פסק הרמב"ם בפירושו דיקיימו ומשמע דע"כ ל"פ אלא ביקיימו ויוציאו אבל בחולצות ולא מתייבמות בהא ל"פ ולכ"ע חולצות ולא מתייבמות ותקשה לך השתא מאי שנא מהא דפ"ב דאחד חולץ ואחד מיבם דהא השתא דכיון דקי"ל יקיימו ליכא לתרוצי משום דכל יבמה כו' דא"כ לא יקיימו. ונראה דאה"נ דקשיא והא דלא פרכינן לה בגמרא היינו טעמא דבלאו הכי מותבינן לה אדרבי יוחנן דאמר כשנפלו ב' אחיות בזו אחר זו אין לשנייה היתר לעולם כיון דבשעת נפילתה אין אני קורא בה יבמה יבא עליה אבל נחלצה השנייה חזרה הראשונה להיתירה הראשון ומותיב ליה מדתנן חולצות ולא מתיבמות ואמאי ליקו חד מינייהו לחלוץ לה לשנייה ותיהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון. ומחולצות ל"ק דאיכא למימר דלכתחלה לא א"ל לחלוץ ולייבם לאידך גזירה שמא יחלוץ לראשונה ברישא וייבם לשנייה. אלא מדקתני ולא מתייבמות דמשמע דליכא כאן דין יבום כלל קשיא. וכי תימא דלא ידעינן הי נפול ברישא א"ה הא דקתני קדמו וכנסו יוציאו בשלמא ראשונה א"ל מאן שריא לך אלא שניה אמר חברא שניה מיבם אנא ראשונה מיבם ופירש רש"י דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה ובכה"ג אמרינן בפרק דלעיל קדמו וכנסו אין מוציאין מידן. ומסיק דאמר רבי יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן. כלומר זו אינה משנה. נמצינו למדין דלפום קושטא דדינא אם קדמו וכנסו אין מוציאין מיד מי שלקח הראשונה אחר שנתיבמה השנייה ואם לא נודע מי ראשונה ומי שנייה הך דמיבם בשנייה אינו מוציאה ולכתחלה חולצות ולא מתייבמות ואי קדים וחליץ אחד מן האחין לאחרונה הותרה הראשונה אלא דלכתחלה לא שבקינן להו לחלוץ לאחרונה תחלה דילמא אתי למיעבד איפכא. ומפני זה אני תמה על הרמב"ם שבחבורו פ"ז מה"י פסק כר' יוחנן דאם נחלצה האחרונה הותרה הראשונה ואפילו הכי פסק שאם קדמו וכנסו מוציאין אותן מידם. והכ"מ הסכים על ידו משום דר"א הוא דאמר בש"א יקיימו ובה"א יוציאו ואנן כת"ק אית לן למפסק ומשום הכי חזר בו מדבריו שבפירושו שפירש דב"ש במקום ב"ה אינו משנה ולפיכך פסק ההלכה בכאן יקיימו עכ"ד הכ"מ. ולמאי דאמרן הא משכחת [לה] דמקיים אותו שכנס השנייה אחר כניסת אחיו את הראשונה והמגיד כתב על דברי הרמב"ם ואף בשאין ידוע איזה מהן מת ראשון אם קדמו וכנסו יוציאו ע"כ. וקשיא נמי דהא בהדיא אמרינן דזה שיבם בשנייה יקיים. וגם הרי"ף והרא"ש אע"פ שכתבו להא דר"י דקי"ל כוותיה השמיטו סוגיא זו דאותבינן עליה ודדחי משנה זו אלא הביאו המשנה כצורתה ולא הביאו עליה ג"כ ברייתא דאבא שאול דנראה מזה שרצונם לפסוק כת"ק דלא מתיבמות כלל ודיוציאו ולזאת הסוגיא משכחת לה דמתיבמת האחת ושאם קדמו וכו' האחד מקיים וצריך עיון. ויש ג"כ בדברי הרמב"ם ט"ס שכתב מתה האחרונה וכו' חולצות ולא מתיבמות. ופשוט שצריך להיות או מתיבמות. והטור בסי' קע"ה פוסק כמשנתינו דאין מוציאין מידן וכדברי הרמב"ם והר"ב בפירושם. וקשיא לי ג"כ עליו שבסי' קע"ו אמתני' דפרק [ב' מ"ו] דאם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם כתב בשם הרא"ש ז"ל דוקא היכא שכל אחד ואחד אומר כנסתי הזקוקה אבל מי שעבר ויבם אחות זקוקתו בודאי יוציא כיון שבא עליה באיסור בודאי צריך להוציא. ע"כ. ובודאי דאע"ג דהותרה הזיקה מיירי. דאי לא תימא הכי פשיטא דיוציא דכל דבעיל באיסור בעיל. ומאי האי דקאמר כיון שבא עליה באיסור והרי עדיין הוא עומד באיסור. אלא אע"ג דהותרה הזיקה קאמר. וכן לא הביא הרא"ש לברייתא דאבא שאול אלא כתב המשנה כפשטה משמע דכתנא קמא רוצה לפסוק דיוציאו כשהיו זקוקות בודאי וכל זה דלא כמו שכתב בסי' קע"ה במשנתינו דשתיהן זקוקות בודאי ואפילו הכי אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם וצ"ע. [*ומ"ש הר"ב והכי אמרינן בעלמא רוצה לומר בפרק כיצד מברכין ד' ל"ו] [ע"ב יבמותט' ע"א ביצה י"א]:

משנה ב

הייתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה וכו'. בגמרא הא תני חדא זימנא במ"ג פ"ב אחותה שהיא יבמתה וכו' ומשני צריכא. דאי מהתם משום דליכא למגזר משום שני דהתם ליכא אלא חד אחא. אבל הכא דאיכא למגזר דילמא שני אתא לייבומי כאחיו אימא לגזור קמ"ל. ואי מהכא משום דאיכא שני ולא מיבם קא מוכח דאחות זקיקתו אסירא ולא אתא למשרי בעלמא אלא ידעינן מדהאי מיבם והאי לא מיבם דטעמא משום דערוה לא רמיא קמיה אבל היכא דליכא אלא חד אח אימא לגזור דילמא אתי למשרי אחות זקוקתו בעלמא צריכא:

איסור ערוה. פי' הר"ב כגון חמותו ואם חמותו. עמ"ש במ"ג פ' שני:

והשני אסור בשתיהן. מוקי בגמרא כגון דנפלה הך דאינה חמות ברישא. דכי נפלה החמות ברישא ואזל חתן ויבם הך דאינה חמות הויא חמות לגבי אידך יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להיתירה הראשון וכמ"ש לעיל להא דר' יוחנן. והב"י שכתב על דברי הטור בזה שסיים הרמב"ם ז"ל ואם קדמו וכנסו כל אחד אחת מן האחיות מוציאין אותן מהן ע"כ. ונראה מדבריו שסובר שנשמטו מהטור שלא במתכוין. ולי נראה שבדין ובמתכוין השמיטן לפי שהוא אינו סובר כן אלא דיקיימו וסמך בזה אמה שיכתוב כן אח"כ בסמוך בהעתיקו משנה דלעיל ופוסק בה דיקיימו:

איסור מצוה וכו'. בגמרא הא תנינא חדא זימנא במ"ג פ"ב איסור מצוה וכו'. [התם איסור מצוה לחודה הכא איסור מצוה ואחותה] סד"א משום מצוה עבוד רבנן שתתקיים מצות יבום. ולא העמידו איסור זיקה דמדבריהם לאסור את אחותה. [היכא דהיה עליו איסור מצוה] קמ"ל:

משנה ג

היתה אחת מהן וכו'. בגמרא הא תו למה לי היינו הך. מה לי לחד מה לי לתרי. צריכא דאי אשמועינן התם משום דאיכא שני דמוכח. אבל הכא דליכא שני דקמוכח. שהרי שתיהן מתייבמות. ואתי למשרי אחות זקוקה בעלמא. ואימא לא לייבמן קמ"ל. ואי אשמועינן הכא אדרבה תרווייהו מוכחי אהדדי. שזה לא יוכל לישא את אחרת. וכן זה. מוכח מילתא שזו אסורה ע"ז וזו ע"ז. לפיכך ליכא אחות זקוקתו אבל אידך לא. צריכא:

וזו היא שאמרו אחותה כו'. גמרא זו היא למעוטי מאי למעוטי איסור מצוה לזה. ואיסור מצוה לזה. וצריכא דמהו דתימא כי לא אמר אוקי איסור מצוה במקום איסור ערוה להתייבם אחותה היכא דאין איסור מצוה אלא באחת. ולשני שתיהן זקוקות דאיכא למגזר משום שני. אבל היכא דליכא למיגזר משום שני. אימא להאי אוקימנא איסור מצוה במקום איסור ערוה. וכן להאי. ולייבמו קמ"ל. ואתי נמי שפיר דלא תני וזו היא שאמרו במתני' דלעיל. דא"כ לא אתי למעוטי מידי. כיון דאיסור מצוה וכו' בהדיא קתני לה התם.

משנה ד

או אשה ובתה. דהני שכיחי טפי שיהיו נשואות לשני אחין מבתו ובת בתו השנויות בתחלה בריש מכילתין. להכי נקטינהו. והוא הדין לכל העריות. וכמו שכתבתי בר"פ. והא דפריש להו תנא הכא. נ"ל דמשום ר"ש נקטיה דלא תימא הא דפוטר דוקא באשה אל אחותה דמינה יליף ובשאר עריות מודה דאין זיקה אלא מדרבנן. ותדע דמשום ר"ש נקטיה. דהא סיפא תנינא חדא זימנא במשנה ג' פ"ב. אחותה שהיא יבמתה וכו' אלא כולה מתני' משום ר"ש נקטיה:

הרי אלו חולצות. דסבירא לן יש זיקה ולפיכך חולצות מדאורייתא. ולא מתיבמות מדרבנן. נ"י:

ורבי שמעון פוטר. פירש הר"ב טעמא דר"ש דכתיב וכו' בשעה שנעשות צרות זו לזו. היינו כשנפלו לפני אח אחד דנעשות צרות. וכן פי' הרמב"ם וכ"כ התוס'. דכשנפלו לפני ב' יבמין לא פליג והכי תניח וכו' ע"כ והיינו טעמא דלא פליג בד' אחין דריש פירקין:

היתה אחת וכו'. ומפרש בגמרא דמשום ר"ש תני ליה דמהו דתימא הואיל וס"ל דזיקה דאורייתא לגזור באחת מהן ערוה משום אחיות דעלמא ולא ליבם לאחותה של הערוה קמ"ל:

איסור מצוה וכו' חולצות ולא מתיבמות. פריך בגמרא הא אמר ר"ש דזיקה דאורייתא ולפטור בלא חליצה והא ודאי דלר"ש איצטריך ומשני גזירה משום ההיא דאיסור מצוה דעלמא שאינו אחות ערוה דאתו לפטור נמי בלא חליצה שיאמרו דאיסור מצוה יוצאת בלא חליצה [דהוי כערוה] ובאחותה דאיסור מצוה נמי גזרו לחלוץ ולא פטרו בלא חליצה אע"ג דזיקה דאורייתא היא לר"ש משום ההיא דאיסור מצוה ואע"ג דבאחות ערוה ל"ג משום הערוה דשאני ערוה דכ"ע גמירי לה וידעו דלא רמיא קמיה ואחותה לאו אחות זקוקה ולא אתי למשרי אחות זקוקה דעלמא אבל ערוה דנעשות צרות דר"ש לא כ"ע גמירי לה ואי אתית ומפקה בלא חליצה אתי נמי למיפק אחותה שהיא איסור מצוה בלא חליצה ונפקא מינה חורבא לאיסור מצוה בעלמא:

משנה ה

ואחד מופנה. כתב הר"ב בלא אשה. וה"ה אם הוי נשוי נכרית אלא לאשמועינן שאין צריך שיהיה נשוי אלא סגי ליה במופנה דאילו במתני' אחרינא לא סגי ליה במופנה אלא צריך שיהיה נשוי נכרית. נ"י:

מאמר. מפורש רפ"ב:

ב"ש אומרים אשתו עמו. פי' הר"ב דקסברי ב"ש בעלת המאמר היא חשובה ככנוסה. ולשון רש"י ככנוסה דמיא. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ד. וכתבו התוספות דלבית שמאי אפילו מדאורייתא וכו':

והלה תצא. פירש הר"ב אף מן החליצה. לפי שהמאמר דוחה לאחותה דחייה גמורה. וה"מ ביבמה דחזיא לכולהו מילי דיבמה להתייבם ולחלוץ כי הכא הילכך חזיא למקצתייהו למאמר לדחות אחותה דחייה גמורה. אבל בר"פ דקודם שיעשה מאמר כבר נפלו שתיהן ולא חזיין לכולהו מילי דיבמה דהא לא מצי ליבומי הלכך למקצתה למאמר נמי לא חזיא שתדחה בה אחותה דחייה גמורה ומשום הכי תנן התם בית שמאי אומרים יקיימו דדוקא דיעבד אבל לכתחילה לא מצי חד אחא לעשות מאמר אע"פ שאין במאמר שום איסור ותדחה אחותה דחייה גמורה והלה יכניסנה. משום דלא חזיא לכולהו לא חזיא למקצתה כמפורש בגמרא:

זו היא שאמרו וכו'. למעוטי הך דר' יהושע דבמשנה ז' פי"ג דקאמר נמי אוי לו וכו' אלא אי כר"ג אי כר"מ דפליגי התם. גמרא:

אוי לו וכו'. כלומר ראוי לו להצטער שהפסיד אשתו בלא פשיעתו וכן בהך דפי"ג שכתבתי הפסיד בלא פשיעתו ומש"ה בשאר דוכתי בפ"ד ובפי"ד דתנן נמי תצא אשתו וכו' לא קתני ביה אוי לו וכו' משום דבהנהו איהו דאפסיד אנפשיה דפשע שהכניס עצמו בספק וכו'. תוספות:

משנה ו

הראשונה לנפילה. רש"י:

עשה בה מאמר כו'. כתב הר"ב ה"ה אע"ג דלא עשה בה מאמר וכו' הכי אמר רב אשי בגמרא אמתני' דלקמן וברפ"ב תנן נמי עשה בה מאמר וכו' ואמרינן עלה בגמרא דה"ה לא עשה בה מאמר וכו' אלא לאפוקי מבית שמאי וכו'. ותמהו התוספות דמה צריך למתני בב' מקומות לאפוקי מב"ש. וי"ל דאי לאו משנה יתירה הוי דייקינן מתניתין כפשטא דמשמע דוקא עשה בה מאמר. ע"כ:

הראשונה. לנשואין. רש"י. והתוספות כתבו דהכא גרסינן השנייה:

ושניה משום צרתה. בגמרא בעי למה לי הך מתני' השתא ומה משנה ראשונה דאחות אשה קא הוי' צרה לנכרית אמרת נכרית אסירא הכא דאחות אשה עיקר נשואה היא לא כ"ש דאוסרת נכרית שהיא טפלה. ומשני דאחרונה נשנית ראשונה מפני שהיה סבור דראשונה שריא והדר סברא לאיסורא וכתבה תחלה משום דחביבה ליה דחידוש הוא ומשנה זו אחרונה משום שכבר היתה שגורה בפי התלמידים לא זזה ממקומה וכתבו התוספות לפי שבבא שלימה דלא צריכה היא לא משני כמו בשאר מקומות דזו ואצ"ל זו קתני:

משנה ז

ואחר נשוי נכרית. כתבו התוספות לא תנא מופנה משום דקמ"ל דצרת אחות אשה שעה אחת אסורה וקצת קשה שאינו מזכיר הצרה כלל עכ"ל. והר"ב כתב ומסתברא דחולצת ולא מתיבמת. ומהרמב"ם למד כן שכתב לפי שאני מסופק אם אסורה משום ערוה ותהיה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום או אסורה עליו מדרבנן שאמרו הואיל ונאסרה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית והיא [כמו] שנייה וצרת שנייה או חולצת או מתיבמת לפיכך תחלוץ להחמיר:

הואיל ונאסרה עליו שעה אחת. עיין בר"פ מ"ש שם בס"ד:

גירש אחד מבעלי אחיות וכו' ומת נשוי נכרית. ואיכא למידק דבריש מכילתין בצרת ערוה מן הנשואין תנן וכולן שגירשו מותרין ואלו הכא טעמא שגירש ואחר כך מת נשוי נכרית אבל מת נשוי נכרית ואח"כ גירש לא הותרה לפי שקודם שגירשה היתה זקוקה לשני אחין נשואין ב' אחיות וה"ל צרת אחות אשה בזיקה והלכך אסורה עליו עולמית והכי מפרש לה רב אשי למתניתין. ותירץ הרי"ף דהתם כיון דערוה היא מגמר גמרי לה אינשי וקלא אית לה הכא זיקה דרבנן היא ואיכא למגזר משום זיקה דעלמא. א"נ התם גבי ערוה כיון דגרשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהני בה גירושין דכי נפלה צרה קמי יבם בהיתירא נפלה קמיה אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהני בה גירושין ולא מידי והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מההוא קמא ע"כ. וכתבו התוספות וא"ת והיאך כנסה המגרש והא ה"ל צרת אחות אשה בזיקה ר"ל דלא חשיב צרת אחות אשה בזיקה אלא כשמת אחיו ונפלו שתיהן לפניו אבל כשהוא חי לא. ע"כ. ולשון רש"י בשלמא אי לא כנסה הוי מותרת לי' מחמת זיקת אחיו הראשון אבל משכנסה ועכשיו זקוקה לזה מכח בעל הערוה אסורה ואע"ג דלא היתה צרתה אלא בזיקה ע"כ. ומדבריו למדנו בביאור דדוקא בכנסה להאחרת לא מהניא בה גירושין דהואיל ונעשית זקוקה קודם שגירש והכי משמע דדיוקא דדייקינן ממתניתין דדומיא דמתניתין היא דהיינו בכנס. וכ"כ המגיד בשם הרשב"א לדעת הרי"ף דאם לא כנס לא יפה כח זיקתו של השני כשהוא מת מכח זיקתו כשהוא קיים שכל אחד היה יכול לכנסה אבל הרמב"ם בפ"ו מה"י כמ"ש עליו המגיד סובר אפילו בלא כנסה ולשון הטור סימן קע"ה אם מת נשוי נכרית קודם שגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו אפילו אם לא כנס את הנכרית ומת וכו' אסורה לאח הנשאר אפילו גירש הערוה קודם שמת וכ"ש אם לא גירש הערוה ומת אבל אם כנס בעל האחות את הנכרית וגירש הערוה ומת ל"ש גירש קודם שכנס ול"ש אח"כ מותרת לאח הנשאר עכ"ל ודבריו סותרים זא"ז שמתחילה כתב אפילו אם לא כנס וכו' וזהו כדעת הרמב"ם. ואח"כ כתב בהפך אבל אם כנס וכו' מותרת דדוקא לא כנס אסורה אבל כנס מותרת משום דהוי כצרת ערוה מן הנשואין דגירושין מתירתה. וזה דלא כהרמב"ם כמ"ש עליו המגיד וכרש"י וסיעתו נמי לא דלדידהו דוקא בכנס. ותמיהני שהבית יוסף לא העיר בזה כלל. ומה שכתב הבית יוסף על אבל אם כנס וכו'. בפרק קמא אהא דתנן היתה בתו וכו' נתגרשה ואחר כך מת אחיו צרתה מותרת אמרינן בגמרא אליבא דרבא לא שנא גירש ולבסוף כנס ולא שנא כנס ולבסוף גירש צרתה מותרת. עד כאן לשון הבית יוסף. זו אינה ראייה מכרחת לנדון דידן דהיתה צרת אחות אשה בזיקה קודם שכנסה ולפיכך שוב אין לו היתר על ידי הגרושין אפילו אחר שכנסה וכמו שהיא סברת רש"י בדוקא כשכנסה ולהרמב"ם לא מיבעיא כשכנסה אלא אפילו לא כנסה כמו שכתב המגיד. אבל יש לי לומר שגם הרמב"ם סובר דוקא לא כנס וכדמסיים הטור דמכיון שכנוסה היא הרי הגירושין של הערוה מתירתה שזהו לשון הרמב"ם גירש אחד מבעלי האחיות את אשתו אחר שמת נשוי הנכרית ומת המגרש הרי הנכרית חולצת וכו'. ויש לפרש דבריו דדוקא בלא כנסה מיירי ויהיו דברי הטור האחרונים כדעת הרמב"ם אבל דבריו הראשונים שכתב אפילו אם לא כנס. נשארים בצריך עיון. ונראה לי דתיבת אפילו טעות סופר היא. [*אבל מ"מ צריך עיון על הטור שאין [נראה] כן מדברי אביו ז"ל אלא דסבירא ליה כהרי"ף דדוקא בכנסה]:

זו היא שאמרו וכו'. לשון הרמב"ם רוצה לומר שזאת המשנה ג"כ נכללת בזה העיקר ע"כ. ועיין סוף פרק ז' דגיטין. וקשיא לי אמאי אינו מפרש דלמעוטי מת ואחר כך גירש כדכתבינן לעיל והכי משמע בגמרא דהא אדרב נחמן פרכינן וכי תימא דהוא הדין אפילו מת ואחר כך גירש צרתה מותרת אלא זו היא למעוטי מאי. שמע מינה דכי אמרינן מת ואחר כך גירש צרתה אסורה. זו היא דתנן למעוטי הך הוא דאתא:

משנה ח

ספק קרוב לו ספק קרוב לה. פירש הר"ב שהיו ח' אמות מצומצמות ביניהן ברה'"ר וכו' ובמשנה ב' פרק ח' דגיטין מפרש בענין אחר ותנן התם במשנה ג' וכן לענין קדושין ושם אפרש בסייעתא דשמיא. ומה שכתב הר"ב דד' אמות של אדם קונות לו ברה"ר למאי דפירש הר"ב במשנה ד' פרק קמא דבבא מציעא דארבע אמות ברשות הרבים לא תקינו הא דקאמר הכא ברשות הרבים לאו דוקא אלא בסמטא או בצידי רשות הרבים קאמר כמו שמפרש שם כן כתבו תוספות פרק ח' דגיטין דף ע"ח ומסיים הר"ן ואמאי קרי לי' רשות הרבים לפי שאינן רשות היחיד כדמפרקינן בעלמא ע"כ וכלומר בריש מסכת שבת [דף ו']. גם בפ"ה דב"ב ריש דף פ"ה לענין מקח וממכר. אבל למאי דפירש הר"ב במשנה ג' פ"ד דפיאה דדוקא כי נפל על המציאה דגלי דעתיה [דבנפילה ניחא ליה דלקני הוא] דלא קנה. כי לא נפל קונות ד"א אפילו ברה"ר:

זהו ספק קדושין. גמרא זהו למעוטי זמן דליכא בקדושין דלמ"ד רפ"ב דגיטין משום פירי ארוסה לית ליה פירי ולמ"ד משום שמא יחפה על בת אחותו. בגירושין מהניא תקנתא דזמן לפי שהיא יראה למחוק דסברה שהגט יפסול בכך אבל בקדושין מחקה לי' לזמן דאם יפסל שטר הקדושין כ"ש דלא הוי אשת איש מעולם. ומספקא לר"י כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אי מהני בקדושין או לא. דכיון דאין צריך זמן מה לנו אם אין עליו עדים. תוספות:

ספק גירושין כתב בכתב ידו וכו'. הני גיטין פסולין הם ואם נשאת הולד כשר כדתנן במשנה ד' פרק ט' דגיטין והיינו טעמא דחולצת צרתה דכיון דגיטא הוא דאם נשאת הולד כשר. ולא מתיבמת כיון דלאו גיטא מעליא הוא דקרו להו פסולין לכתחלה הלכך אי שרית לה אמרי אינשי צרת ערוה מתיבמת. וכתב נמוקי יוסף דספק גירושין דקתני לאו דוקא דודאי כשר מדאורייתא ופסול ודאי מדרבנן אלא קרי להו ספק משום דכשרין מדאורייתא:

זהו ספק גירושין. [מפרשינן] בגמרא דלאו דוקא דלא אתי למעוטי מידי דכל שיש בקדושין יש בגרושין וכדתנן בגיטין פרק ח'. אלא משום דתנא זהו בקדושין תנא נמי זהו בגרושין:

משנה ט

שלשה אחין נשואין וכו'. ה"מ למנקט ואחד מופנה. תוספות:

חולצות ולא מתיבמות. ופליג אמתניתין דספ"י כמ"ש בס"ד:

ולא שעליה זיקת שני יבמין. כתב הר"ב דגזירה וכו'. שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד וכו' דתנן במשנה י"א פ"ד דאחת פוטרת כולן ואי שרית ליה הכא לחלוץ לבעלת זיקת שני יבמין וליבם לאידך חיישינן דלמא בשתי יבמות הבאות מבית אחד אתי נמי לחלוץ ברישא והדר ליבומי והא קאי עליה בלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. גמרא. ועיין פ"י משנה ח' וט':

שני אחין וכו' ה"ז אסורה עליו עולמית וכו'. משנה זו נשנית ראשונה מפני שהיה סבור דמתניתין ז' בשלשה אחין דלא מדחיא מהאי ביתא לגמרי דחזיא לנשוי נכרית היה סובר דשריא דקורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה. והדר סברא לאסורא ושנאה תחילה משום דחביבה לי' דחידוש הוא. ומשנה זו אחרונה לא זזה ממקומה. גמרא. ועיין מ"ש בשם התוספות במשנה ו':

משנה י

החליפו. בגמרא תני הוחלפו דאי לת"ה הא דתנן ומפרישין אותן ג"ח שמא מעוברות הן הא לאו הכי שריין ואי במזיד מי שריא ואתי שפיר שפירש הר"ב חייבין קרבן משום דבשוגג איירינן:

היו אחין משום אשת אח. כתב הר"ב אית ליה להאי תנא דבאיסור כולל וכו' לשון רש"י כשקידש ראובן את רחל תחילה נאסרה על שמעון משום אשת אח וא"א היינו בת אחת. חזר שמעון וקדש לאה מגו דאסרי ליה הנך קדושין בכולהו שאר אחוותא משום אחות אשה אסרי ליה נמי באשת אחיו משום אחות אשה ואף ע"ג דאסורה עליה וקיימא היינו איסור כולל. ועדיין רחל זו מותרת לראובן בעלה. פירשה נדה מגו דאתוסף איסור עלה לגבי בעלה משום נדה אתוסף בה נמי איסור לגבי שמעון הרי איסור מוסיף עכ"ל. וכן נאסרה לאה על ראובן כשקדשה שמעון באיסור אשת אח וא"א אע"ג דאסורה עליה וקיימא משום אחות אשה. מגו דאתוסף בה איסור א"א לכ"ע ואיסור אשת אח לגבי שאר אחים אתוסף בה נמי לגבי ראובן:

ואם היו כהנות. פירש הר"ב בנות כהנים כלומר ונשואות לישראל דהשתא לא מהני זנות דאונס לאוסרה על בעלה אפילו הכי נפסלו מן התרומה לאחר מיתת בעלה וכן לינשא לכהנים כדפירש הר"ב במשנה ב' פרק ו' וע"ש וכן בפרש"י:

משנה יבמות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב