שולחן ערוך אבן העזר כח טו

אמר לה: התקדשי לי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך, ועשה, אינה מקודשת, ויש אומרים שהיא מקודשת:

הגה: אם הוא קבלן על המלאכה, דאומן קונה בשבח כלי (טור בשם ר"י). ואם הכלי עדיין אצלו וקידשה בשכרו, לכולי עלמא מקודשת, דהוה ליה כמלוה שיש עליו משכון (ר"י נתיב כ"ג). נתן משלו פרוטה לצורך המלאכה וקידשה בו, מקודשת לכולי עלמא, דהוה ליה כמלוה ופרוטה (טור). עשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה, הוה ליה כמלוה ביד אחרים (ביאור דברי המרדכי לדעת הרב כמו שכתב ריש א"נ ומיד שעשה השכיר וכו'):

מפרשים

חלקת מחוקק

עריכה

(כו) ועשה אינה מקודשת: משום דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה ואף אם הוא אומן קבלן אין אומן קונה בשבח כלי:

(כז) וקדשה בשכרו: כלומר ע"פ הדעות שנתבאר לעיל בסעיף י"א דלדע' הראשונה צריך להחזיר לה הכלי ולדעה השניה אף שלא החזיר לה הכלי שהוא המשכון מאחר שהוא רוצה להחזיר לה בחנם זה הוא דעת ר' ירוחם דמאי דאמרו בגמר' אומן קונה בשבח כלי או אין קונה היינו בשכבר החזיר לה הכלי ואומר לה אח"כ תהא מקודשת בשכר שיש לי אצלך אבל אם מחזיר לה החפץ לכ"ע מקודשת מתורת משכון אבל הר"ן כתב דשאני משכון דקני ליה מדר' יצחק אבל לגבי אומן לא חשיב משכון הכלי שעושה והוכיח זה מכמה מקומות עיין בדף תרמ"ב ע"ב בקדושין ולא חשיב משכון דידיה עד דליתבעיה מיניה ותפיס לי' אאגריה ובב"ח כתב שהריטב"א כתב בשם הרמב"ן דאפי' קבעי מיניה ותפיס ליה אאגריה לא דמי למלוגא דשטרי דאין דין אומן כמלוה על משכון ומהתימ' על מור"מ איך פסק כר' ירוחם נגד דעת הרמב"ן והריטב"א והר"ן ולפחו' היה לו לפסוק דהוה ספק קדושין:

בב"ח כ' בשם תוס' רי"ד שאף שאמר בתחילה רצונך להתקדש לי בכלי שאעשה לך או בנופך שאוסיף לך ואמרה הן אינה מקודשת עד שיאמר לה בשעת נתינה וכן בגט ואף שבב"ח כתב זה פשוט לע"ד צריך ראיה גדולה:

(כח) ה"ל כמלוה ביד אחרים: כלומר ותלוי בדין שנתבאר לעיל סעיף י"ג אם מעמד שלשתן מהני במלוה דאחרים ובלא מעמד שלשתן פשיטא דלא מהני:

בית שמואל

עריכה

(לח) אינה מקודשת: דס"ל אין אומן קונ' בשבח כלי וס"ל ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ונעשה כל הפרוטה מלוה גם פרוטה אחרונה נעשה מלוה קודם שנתן לידה החפץ אף על גב דקי"ל שכירות אינו משתלמת אלא בסוף מ"מ שם שכירות חל ע"כ פרוטה ופרוטה כיון דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף אבל אם לא היה השכירות אלא בסוף לא היה נעשה מלוה כלל ולא היה חל שם שכירות עד שיתן לידה החפץ כן הוא בפרש"י והר"ן ולא כפרישה, ואם אמר בעת שנותן לה החפץ תתקדש בהנאת מחילת מלוה דינו כמ"ש לעיל, וכתבו תו' פ' הגוזל דף צ"ט בסוגיא שם אם אמר תתקדש בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת עד שיגיע הממון לידה ופריך מה ממון אילימ' אותו ממון היינו החפץ מכלל דר"מ סבר אותו ממון לא אלא במאי פי' לר"מ במאי מקדשה ואור"י דסברא היא שאינה מקודשת במה שמוחל לה שכרו כיון שא"י לתובעה בדין בעד שכרו עד שמחזיר לה החפץ ואין חשוב כנותן לה כלים במחילתו עד שתבוא שעה דיכול לתובע' בדין ע"כ מוכח מזה דאיירי שאומר לה בהנאת מחילת מלוה דהא כתבו זאת למ"ד אין אומן קונה הכלי ופשיטא לא מהני מחילת המלוה אלא ע"כ דאיירי באומר בהנאת מחילת מלוה ומ"מ לא הוי קידושין כשהכלי בידו, לפ"ז י"ל אם היא חייבת לו ממון שהלוה לה ועדיין לא הגיע הז"פ לא מהני אם אומר בהנאת מחילה כיון דא"י לתובע' בדין מיהו י"ל ש"ה כל זמן שאין מחזיר לה החפץ אין שם הלואה כלל ומ"מ נשמע אם אינו נותן לה החפץ אין שם מלוה כלל ולא מהני אפילו אם אמר בהנאת מחילת מלוה אף על גב דכתב הריטב"א אם נאנס הכלי מן האומן צריך הב"ב לשלם לאומן את שכרו אף על גב דאינו מחזיר לו החפץ מ"מ חייב לו השכירות והש"ך בחושן המשפט סי' קכ"ו הביא דבריו ש"ה דחפץ בידו אין שם מלוה כלל עד שיחזיר החפץ לידה, לפ"ז מ"ש בסמוך ואם הכלי עדיין אצלו וכו' איירי נמי שמחזיר הכלי מיהו מ"ש עשה מלאכה אצל אחר משמע דסותר לזה וצ"ל שם איירי אותו ב"ב שחייב לו נתחייב לו בקנין אז הוי כמלוה שמגיע הז"פ והיינו מ"ש ונתחייב לו וכ"כ בבדק הבית בא"ה שם ליישב דברי הש"ע שם בסעיף י"ז וי"ח דנראים דסותרים זא"ז ופי' שם מ"ש ונתחייב היינו חיוב קנין אז הוי כמלוה ממש:

(לט) וי"א שהיא מקודשת: כתב ב"ח בשם תוס' רי"ד בשעה שנותן לידה החפץ צריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה אבל מה שאמר בתחלה בשכר כלי זה שאעשה והיא אמרה אין לא הוי קידושין כמו בגט אם אמר לאשתו הרי את מגורשת בגט שאני עתיד ליתן לך אין זה הדבור כלום עד שיאמר בעת נתינת הגט ה"ז גיטך כן ה"נ וכן כל הדינים הללו איירי בעת שנתן הכלי אמר לה ה"א מקודשת לפ"ז גם בסי' ל"ח סעיף י"ג צ"ל נמי אחר שעשה עמה אמר הרי את מקודשת בשכר שעשיתי עמך ובפריש' סעיף ל"ד ל"ה משמע דהבין דא"צ לקדש אותה מחדש גם הט"ז מאריך בזה וכתב דא"צ לקדש אותה בעת הנתינ' וכן בח"מ כתב צריך ראיה גדולה לדין זה ודין אומן קונה בשבח כלי עיין בחושן המשפט סי' ש"ו וביש"ש פ' ג"ק:

(מ) לכ"ע מקודשת: ז"ל רי"ו דף קפ"ה מורי ר"א כתב כי נראה לו לכ"ע אם עשה לה כבר שירים ונזמים ואח"כ קידש בשכרו מקודש' דכיון שתופס אותם בשכרו הוי כמקדש במלוה שיש עליו משכון ול"ד לעשה לי שירים דאינה מקודשת דהתם לא תפסי להו אאגריה וכן אמרו בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ופרש"י וכבר החזיר לה השירים עכ"ל, ובד"מ הביא דבריו בקיצור וכתב אף על גב שכתבנו לעיל דבעינן דוקא דמטי לידו בתורת משכון נראה בכאן מודים כ"ע שכל אומן שמחזיק הכלי בידו הוא כמשכון על שכרו עכ"ל וכוונתו ע"ש אף על גב שכתבנו לעיל וכו' היינו שם הביא הטור בשם הרמ"ה במשכון שלה דוקא דמטא לידו בתורת משכון כמ"ש לעיל ולכאורה דברי הד"מ תמוהים דהא הטור כתב שם אי לא מטי לידי' בתורת משכון אינה מקודשת כל כמה דלא גלי דעתיה דנקטי ליה בתורת משכון אינה מקודשת ורי"ו איירי כשתופס על אגריה א"כ מה קשה ליה מדברי הטור על דברי רי"ו, ובהג"ה זו נמי משמע אפילו לא תפיס על שכרו הוי כמשכון וזהו לא כדברי הטור ולא כדברי רי"ו, גם קשה ליישב הסוגיא דאוקמי שם דפליגי אם שכירות חל מתחלה ועד סוף ולפי הבנה שלו קשה ממ"נ אי איירי דעדיין הכלי בידו א"כ למה אינה מקודשת הא הוי כמשכון בידו ואי איירי דכבר החזיר החפץ א"כ אפי' למ"ד אין שכירות אלא בסוף מ"מ כיון שכבר החזיר החפץ מיד נעשה השכירות מלוה ולמה היא מקודשת ודברי רי"ו שפיר משום דאיירי דתפוס על שכרו אלא לפירושו דהבין דאיירי דאינו תופס על שכרו קשה לישב הסוגיא והר"ן ס"ל דוקא כשתובע שכרו ממנה ותופס על שכרו והרמב"ן ס"ל דלא הוי משכון אלא דוקא כשבא לידו בתורת משכון אפי' באומן לא מהני מה שמגלה דעתו דתופס על שכרו מ"מ לא הוי כמשכון כיון שלא בא לידו בתורת משכון, נמצא ג' שיטות בדין זה להרמב"ן לא הוי כמשכון אלא דוקא כשבא לידו בתורת משכון ואין חילוק בין אומן לאחר, ולהטור ורי"ו כשמגלה דעתו דתופס על שכרו הוי כמשכון, ולהר"ן כשתובע שכרו ממנה ותופס על שכרו אז הוי כמשכון ועיין בתשו' א"ש סי' ל"ב:

(מא) נתן משלו פרוטה: לכאורה נראה דוקא אם נתן שום דבר מסוים איירי אבל אם נתן מעות נעשה ג"כ מלוה כמו השכירות ולא הוי קידושין:

(מב) עשה מלאכה אצל אחר: עיין בד"מ דפי' כן דברי המ' אם עושה מלאכה אצל א' אפילו עדיין לא נגמר יכול לקדש בשכר מלאכה ולמ"ש בסמוך איירי כשקיבל קנין והתחייב את עצמו הב"ב לשלם אז יכול לקדש במלאכה:

ט"ז - טורי זהב

עריכה

דאומן קונה בשבח כלי בטור כ' שגם הרא"ש ס"ל כן וכ' רש"ל ע"ז כאן לא דק המחבר שהיא סבר שדעת אביו כמו ר"י ור"ת דאומן קונ' מדהבי' בפ"ב דקידושין בתחלת דבריו דעת הרי"ף דאין אומן קונה כו' ואח"כ כ' דעת ר"י ור"ת דאומן קונה משמע דהכי ס"ל ולית' דבפ' הגוזל קמא נמי הביא דעת הרי"ף וכ' שם נמי דאין ראיה מדבריו אבל לא שחולק על דבריו ואדרבה שם הביא ראיה אחרת מסוגיות הגמ' לדעת הרי"ף אלא שכתב לבסוף מיהו יש לדחות ובפרק המקבל פסק להדיא כהרא"ש דאין אומן קונ' וכן כתב הטור בח"מ סי' של"ט דקבלן עובר משום בל תלין אלמא ס"ל דאין אומן קונה ואין לדחוק וליישב דהטור ס"ל דדעת אביו לפסוק לחומרא גבי קבלנות דעובר משום בל תלין משום דאין אומן קונה והכ' בקידושין לחומרא דמקודשת דאומן קונה כו' גם זו לית' שהרי בח"מ סי' ש"ז כ' דקי"ל דאין אומן כו' ומחייב לשלם אלמ' דקים לי' הכי שהרי מוציאין ממנו ע"ז ולאו ספיק' הוא ע"כ נראה דהמחבר לא דק עכ"ל ולא ראיתי ישוב לזה כי כל התירוצים דחוקין ואינן אמת:

ואם הכלי עדיין כו' בד"מ מבי' דברי רבינו ירוחם כן דאם עשה כלי לאש' ועדיין הוא אצלו בשכרו הוה מקודשת דהוי מקדש (במלוה) שיש משכון עליה וכתב ע"ז ואע"פ שהטור כ' בשם הרמ"ה דוקא דמטי המשכון לידיה בתורת משכון נראה דכאן הוא מודה דכל אומן הכלי שהו' בידו הוי כמשכון עכ"ל ותמוה לי דא"כ אמאי אמרי' דמקדש בשכר שעשיתי עמך דאינו מקודשת דמשמע בגמ' אפי' אחר הנתינ' ליד' ונלע"ד דמיירי שאומר בפי' שתופס הכלי בשכר ע"כ הוה מלוה ויש לו משכון וזה מוכח בדבריו מדאמר ועדיין הכלי אצלו בשכרו הא בשכרו הוא מיותר אלא דמורה בזה שבפי' משהא אותו בשכרו:

נתן משלו כו' זהו אפי' לדיע' קמיית' דתחלת סעיף זה:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}