רמב"ם על תמורה ו

<< · רמב"ם · על תמורה · ו · >>

ראו גם נוסח המשנה תמורה ו רמבם

תמורה פרק ו

משנה א

עניין אוסרין בכל שהוא - שאם נתערבו אחד מאלו ואפילו באלף מן הקדשים, כולם פסולים לגבי המזבח, ואין מקריבים מהם ואפילו אחד.

ואלו המנויים שהם פסולים לגבי המזבח, יש מהם מצד פסוק מלא, ויש מהם מצד אסמכתא אל המקרא:

• אך אתנן ומחיר, דיברה תורה מהם בפירוש.
• ונאמר בקדשים גם כן "שור או כשב או עז"(ויקרא כב, כז), [פרט לכלאים, כאילו אמר שיהא כל מין מאלה בלתי מעורב במין אחר].
• "כי יולד"(ויקרא כב, כז), פרט ליוצא דופן.
• ונאמר במעשר (וכל מעשר) בהמה הוא קדש, כמו שנתבאר "כל אשר יעבור תחת השבט"(ויקרא כז, לב), פרט לטריפה שאינה עוברת, כמו שבארנו כבר בבכורות.

ונאמר על אותן שאינן קרבין לגבי המזבח "משחתם בהם, מום בם"(ויקרא כב, כה), ואמרו חכמים ז"ל, כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה, ערוה דכתיב "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ"(בראשית ו, יב), עבודה זרה דכתיב "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל"(דברים ד, טז).

וכבר נתבאר בשלישי ממסכת עבודה זרה שהדברים הנעבדים אינם אסורים בהנאה אלא [אם כן] יש בהם תפיסת יד אדם, ולפיכך מי שעבד הר או ים או בעלי חיים אין אותו דבר אסור בהנאה, ולפיכך אמרו זה וזה מותרין באכילה, רוצה לומר המוקצה והנעבד. אבל הדבר שהוא על הנעבד כגון חולי זהב וכסף הרי זה אסור בהנאה, לפי שאותו דבר כבר נעבד ויש בו תפיסת ידי אדם כמו שנתבאר בשלישי ממסכת עבודה זרה.

אבל המוקצה הרי הוא אסור לגבי המזבח כמו שזכרנו, ומה שעליו מותר בהנאה לפי שלא נעבד. וכשאמר "זה לעבודה זרה" לא נאסר, לפי שעיקר בידינו אין הקדש לעבודה זרה. והמוקצה הוא מה שזכרו ואמרו "אין מוקצה לעבודה זרה אסור עד שיעשה בה מעשה, עד שיגזזו בו או שיעבדו בו", וכשמשתמשין בו הכומרים אם היה שור או גזזו אם היה כבש, אז יפסל לגבי מזבח משום מוקצה:

משנה ב

אין הפרש בין שתהא זונה או שפחה או כותית או ישראלית, ובלבד שתהא מחייבי לאוין או ערוה. אבל פנויה כבר בארנו פעמים שאם נבעלה לא נאסרה לכהן משום זונה לפי שאינה בעילת זנות, לפיכך אתננה מותר.

ודע שאתנן זכור לגבי מזבח אסור. ואם האשה היא שנתנה האתנן לאיש, הרי אינו אסור האתנן ההוא.

ומה שאמר אפילו הן מאה - עניינו שאם הסכים עמה על שכירותה בכבש אחד על דרך משל, ונתן לה מאה, הרי כולן אסורין משום אתנן, ולא נאמר שאותו התוספת שהוסיף לה אינו אתנן אלא מתנה הואיל ונתרצה עצמה בפחות הימנו, לפיכך הודיענו שכל מה שיתן לה מחמת אותה ביאה הרי הוא אתנן בין שהסכימו עליו שניהם או לאו.

ומה שאמר תלין שפחתך עם עבדי - אינו מדבר בעבד כנעני לפי שזה מותר לעשות, אבל הוא עבד עברי שאין לו אשה ובנים. ומן העיקרים שבידינו, שכשאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית, ולפי שהוא באיסור היה שכרה אתנן. ורבי אומר, הותר מכללו בשפחה כנענית.

והלכה כחכמים:

משנה ג

מה שאמר שכנגד הכלב אסורים - על מנת שהוא מחיר הכלב בפני עצמו יתר מכל אחד ואחד מהעשרה טלאים שכנגדו, לפי שהחלק שהוא תמורת אותו התוספת מצוי בכל אחד מהעשרה טלאים ולפיכך אסורים כולם. אבל אם היה מחיר הכלב כנגד מחיר אחד מהעשרה או פחות ממנו, מפריש אותו הכבש כנגד הכלב ויהיה מחיר, ויהיו מותרין התשעה שיש עמו.

ומה שאמר שנים - רוצה לומר עניין המשנה שהוא פי שנים, וכאילו חלק הדבור כשחלק הנסתר ודרש אותו לפיכך אסר שניהם, וסמך עניין "שנים" ועניין "הם":

משנה ד

כבר בארנו משביעי מזבחים שרוב המומין הפוסלין בבהמה אינן פוסלין בעוף, אמרו "תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעוף".

והביא ראיה לכל נדר להביא את העוף, לפי שהעוף יבוא בנדר ונדבה כמו שנתבאר פעמים הרבה.

ודע שאם נתן לה חיטים ועשאן סולת, זיתים ועשאן שמן, ענבים ועשאן יין, הרי כולם מותרים לגבי מזבח, לפי שהם אמרו "שניהם, ולא שנוייהן ולא ולדותיהן":

משנה ה

כשנרבעה בהמה והיא חולין ואחר כך ילדה והיא חולין, או הקדישה אחר שנרבעה וילדה, ולדה מותר לגבי מזבח. אבל אם נרבעה והיא מעוברת, ולדה אסור לגבי המזבח אף על פי שהיא חולין, והוא שאמרו "ולד נרבעת אסור".

וזהו שאמרו "אם הבהמה הזאת טרפה ואחר שנטרפה נתעברה". רבי אליעזר אומר, סיבת תולדת הולד הזה היא האם שהיא טרפה ואב שהוא כשר לגבי המזבח, וזה וזה גורם (מותר) [אסור]. ואם היתה הבהמה הזאת מעוברת והיא טריפה, רבי (יהודה) [אליעזר] אומר עובר ירך אמו. וחכמים אינם אומרים כן עליו אחר שיצא ונפרד ממנה, ולפיכך הוא אצלם מותר לגבי המזבח.

וזה שאוסר רבי חנינא בן אנטיגנוס כשירה שינקה מן הטריפה, הוא באותו היום בלבד שינקה, לפי שהיא יכולה לעמוד עליו מעת לעת והוא מתעכל ועד כאן לא נגמר עיכולו. אבל אם נתעכל, ואפילו היה זן אותה דרך משל בכרשינים של עבודה זרה עד שהשמינה בתכלית השומן, הרי היא מותרת לגבי המזבח לדברי הכל.

ואין הלכה כרבי אליעזר, וכרבי חנינא בן אנטיגנוס.

וכתוב בספרי "תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב, מכאן שאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים". וידוע שהטריפה אינה ראויה אלא לכלבים:

משנה תמורה, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב