ר"ן על הרי"ף/מגילה/פרק א

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף א עמוד א[עריכה]

מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר כו'. פעמים שהיא נקראת באחד עשר ופעמים בשנים עשר:

לא פחות: מאחד עשר:

ולא יותר: מחמשה עשר דהיינו ששה עשר ובגמרא מפרש מנא לן והשתא מפרש ואזיל כיצד היא נקראת בימים האלו:

כרכין המוקפין חומה בחמשה עשר: כדמפקינן מקרא בגמרא:

מימות יהושע בן נון: ולא שהן מוקפות עכשיו אלא מתחלה ושאין מוקפות כגון עיירות גדולות שיש בהן עשרה [בטלנין] כדמפרש בסמוך קורין בארבעה עשר כדמפקינן בגמרא:

אלא שהכפרים: כלומר כיון דמוקפין חומה בחמשה עשר ועיירות בארבעה עשר והיינו כולי עלמא בשלשה עשר ובשנים עשר ובאחד עשר היכי משכחת לה דקרו אלא משכחת לה שהכפרים שאין להן עשרה בטלנין ואין להן חזן הכנסת ושליח צבור שיקרא להם מגילה מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום שני ויום חמישי שמתכנסין בעיירות לקרוא בתורה כתקנת עזרא שתקן לקרוא בתורה בשני ובחמישי ומפני שהן מספקין כל השנה כולה ביום הכניסה שנכנסין בהן בעיירות מים ומזון לאותן שיושבין שם שכן דרך בני עיירות להתפרנס מבני הכפרים הקלו עליהם להיות קורין שם מגילה בשני או בחמישי שלפני הפורים ולא יצטרכו לחזור וליכנס שם ביום הפורים לשמוע מקרא מגילה בעשרה ומגילה דליליא אפשר דלא קרו לה בני כפרים דמגילה דיום עיקר כמו שאכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא וכשם שהקלו על בני כפרים להקדים כן הקלו עליהם שלא לקרות אלא מגילה של יום או אפשר שקורין אותה בלילה ביחיד ולמחר קורין אותה בעיירות בעשרה:

כיצד: כלומר כיצד נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר:

חל להיות יום ארבעה עשר: שהוא עיקר לפי שרוב העולם קורין בו ומשום הכי קתני ליה סתמא ושני בשבת יום הכניסה הוא:

כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום: כדינן:

מוקפין חומה למחר: כדינן:

חל להיות בשלישי וברביעי כפרים מקדימין ליום הכניסה: חל י"ד להיות בשלישי כפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום שני והוה ליה יום תליסר [וכשחל ברביעי כפרים גם כן מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום שני והוו ליה תריסר]:

חל להיות בחמישי: אם חל יום ארבעה עשר להיות בחמישי:

כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום: דהוא גופיה יום הכניסה ומוקפין חומה למחר:

חל להיות בערב שבת: אם חל ארבעה עשר להיות בערב שבת:

כפרים מקדימין ליום הכניסה: שהוא יום חמישי והוה ליה תליסר:

ועיירות ומוקפין חומה בו ביום: משום דיום של מוקפין חומה דהיינו יום חמשה עשר בשבת ואין קורין מגילה בשבת גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים כדאיתא בגמרא [דף ד ב] ומשום הכי מדחו מוקפין ליומא דלקמיה שהוא יום ארבעה עשר שקורין בו עיירות גדולות והוא יום קריאה לרוב העולם והכי עדיף להו טפי מלקרות ביום הכניסה בהדי כפרים:

חל להיות בשבת: כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום חמישי:

ומוקפין חומה למחר: שהוא יום ראשון בשבת שהוא יום חמשה עשר כדינן ועיירות גדולות היינו טעמא דמדחו ליום הכניסה משום דכיון דיום ארבעה עשר אתי בשבת לא סגיא דלא לידחו ובערב שבת לא אפשר דליקרו משום דאינו יום קבוע לשום אדם הלכך מידחו ליום הכניסה שהוא זמן הכפרים מיהת:

חל להיות בא' בשבת: כפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום חמישי והוה ליה חד סר דלעולם מקדימין [ולא מאחרין דכתיב] ולא יעבור:

ועיירות גדולות קורין בו ביום: כדינן:

ומוקפין חומה למחר: כדינן:

ויש כאן שאלה מה ראו אנשי כנסת הגדולה לחלוק מצוה זו לימים חלוקים ולקבוע יום מיוחד לפרזים ויום מיוחד לכרכים מה שאין כן בשאר מצות שהרי התורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יש לומר שמפני שהיהודים היושבים בערי הפרזות והיהודים אשר בשושן לא נחו מאויביהם ביום אחד שהרי היהודים הפרזים נחו בארבעה עשר והיהודים אשר בשושן נחו בחמשה עשר ועשו מאליהם כל אחד ביום מנוחתו משתה ושמחה לפיכך כשקבעו עליהם יו"ט לדורות קבעוהו לכל א' ביום שנח בו והשוו כל הכרכים המוקפים חומה לשושן [שאינה מוקפת חומה] מפני שבה היה עיקר הנס וכי תימא תינח לרבי יהושע בן קרחה דאמר בגמרא [דף ב ב] דבמוקפין חומה מימות אחשורוש תליא מילתא אבל לתנא דמתניתין דאמר מימות יהושע בן נון הא לא דמיא לשושן ומה ראו לקבוע להם יום חמשה עשר יש לומר דהיינו טעמא כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל כדגרסינן בירושלמי רבי סימן בשם ר' יהושע בן לוי אמר כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותן הימים ותלו אותה בימות יהושע בן נון ופירוש הענין שכיון שהוצרכו לחלוק בין מוקפין לשאין מוקפין כשם שנחלקה שושן משאר עיירות אילו תלו הדבר מימות אחשורוש היתה ארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים נידונת כפרזים והיה גנאי בדבר ולפיכך תלו הדבר בימות יהושע בן נון כדי שתהא נדונת ככרכים שאע"פ שעכשיו אין להם חומה כיון שהיתה מוקפת מימות יהושע בן נון הרי דינה כאילו יש בה חומה כדאמרי' בגמרא אע"פ שאין לה עכשיו והיה לה קודם לכן ואפי' למאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ונמצא שלא היתה חומת ארץ ישראל מעלה ולא מורדת לענין בתי ערי חומה מכל מקום לא היתה חוצה לארץ יתירה עליה בדין זה כלל אבל אם נתלה הדבר לענין מגילה בימות אחשורוש נמצאו כמה עיירות שבחוצה לארץ שנידונות כמוקפות חומה ורוב א"י כפרזים: אבל הרמב"ן ז"ל נותן טעם אחר לחלוק הזמן של פרזים ומוקפין ואומר שבזמנה של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו ברשיון כורש ונתישבו בעריהם ואע"פ שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגו' מ"מ אנשי כה"ג עם רוב ישראל בא"י בעת ההיא היו ושוב לא עלו מהן אלא מועטין בימי עזרא וכשצוה אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד היו הפרזים והעיירות שאין להם חומה סביב בספק סכנה גדולה שלא יעלו עליהם אויבים יותר מן המוקפין חומה וכשנעשה הנס עשו כולם יום נוח ומשתה ושמחה כדכתיב ושאר היהודים אשר במדינות המלך (אחשורוש) נקהלו ועמוד על נפשם ביום שלשה עשר בו ונוח בארבעה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה ושל שושן ג"כ עשו ממחרת הנס שלהן וזה היה בשנת הנס לבד ולאחר מכאן בשנים הבאות עמדו פרזים ונהגו מעצמן לעשות ארבעה עשר שמחה ומשתה ויו"ט אבל מוקפין לא עשו כלום לפי שלא היה הנס גדול כפרזים וזהו שכתוב על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ולא הוזכרו כאן מוקפין כלל ולאחר זמן שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים שראוי הנס הזה לעשות לו זכר לדורות וקבעו אותו על כל ישראל שכולן היו בספק וראו להקדים פרזים למוקפין מפני שנסם היה גדול שהם התחילו במצוה תחלה לעשות להם לבדם יו"ט לפיכך קבעו יום נוח של פרזים ביומן ושל כרכים מוקפין קבעו ביום נוח של שושן והיינו דאמרי' בגמ' [דף ה ב] גבי ספקא דטבריא לענין מקרא מגילה מאי פרזין ומוקפין דכתיבי גבי מקרא מגילה משום דהני מיגלו והנו מיכסו והא נמי הא מגליא או דילמא משום דהני מגנו והני לא מגנו והא נמי קא מגניא אלמא טעמא דתקנתא משום הצלה הוא דאית להו למוקפין חומה הצלה דמגנו בחומתן ונלחמים או דמיכסו ומטמרו מאויביהם זהו דרכו ז"ל. ואינו ברור אצלי דהא ודאי דעיירות המוקפות חומה בא"י [באותו זמן] מועטות היו שהרי אמרו בירושלמי כדי לחלוק כבוד לא"י כמו שכתבתי למעלה ואם רובה היתה מוקפת חומה היה להם לתלות בימי אחשורוש אלא על כרחן רובה היתה פרוצה וכרכין המוקפין חומה שבחוצה לארץ כפלים וכפלי כפלים ממוקפין שבא"י ומעתה ישראל היושבים בעיירות המוקפות שבחוצה לארץ שלא היו יכולין לבטוח בחוזק החומה שהרי אויביהם היו בתוכם עמהם למה לא עשו מעצמם יום משתה ושמחה כמו שעשו הפרזים ומה שאמרו ז"ל שרוב ישראל בארץ היו ששוב לא עלו מהן אלא מועטין בימי עזרא היינו מאותם שבבבל דאחר כך לא עלו מהן אלא מועטין כמו שמפורש בכתוב

דף א עמוד ב[עריכה]

אבל מ"מ נראה שרוב ישראל בחוצה לארץ היו מהודו ועד כוש שהרי כל העולים ראשונה לא היו אלא ארבעת רבוא אלפים ושלש מאות וששים ואפשר גם כן שלאחר שצוה כורש לבטל הבנין חזרו מהם בחו"ל ונתיישבו בכל המדינות ואילו היו ישראל רובם ועיקרם בארץ לא היה המן אומר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגו' לפיכך נראה שרוב ישראל היו בחוצה לארץ מפוזרין מהודו ועד כוש וכיון שכן למה לא עשו היושבין בעיירות המוקפות חומה בשנים הבאות משתה ויו"ט שהרי לא היה להם לבטוח בחומתם ומה שאמר הכתוב על כן היהודים הפרזים עושים וגו' אין ענינו שהפרזים עשו ולא מוקפין אלא נותן טעם למה חלקו מרדכי ובית דינו פרזין ממוקפין ומה שאמר שלאחר מיכן האיר הקב"ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה ולא ידעתי מה הוא זה שלא הוזכר זה בגמרא אלא שתכתב מגילת אסתר אבל לענין יו"ט לא ודאמרינן בספיקא דטבריא אי משום דמיכסו אי משום דמגנו היינו לומר שכיון שבאו לדמות לשושן כל העיירות הדומות אליה מפני שבה היה עיקר הנס נסתפקו עיקר חלוק מוקפות חומה כשושן משאינה מוקפת אם הוא משום דמיגניא אי משום דמכסיא ואע"ג דלענין בית בבתי ערי חומה במכסיא תליא מילתא התם גזירת הכתוב הוא:

ויש לשאול עוד היאך מתירין לכפרים להקדים ביום הכניסה קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות הניחא לרבה דאמר התם בפ"ק דיבמות [דף יד: וע"ש תוס' ד"ה כי] דליכא משום אגודות אלא בב"ד אחד פלג מורין כב"ש ופלג מורין כבית הלל דלדידיה לא קשיא דהכא כשני בתי דינין בעיר אחת דמי שהרי אנשי הכפר ואנשי העיר כל אחד כב"ד לעצמו אבל לאביי דאמר התם דאפי' בשני בתי דינין בעיר אחת איכא משום אגודות אגודות היכי שרינן לבני הכפרין לקרות בי"א ובי"ב ובי"ג בתוך העיירות שאין קורין אלא בי"ד ויש לומר דהני נמי כשני בתי דינין בשתי עיירות מיקרו שהרי בני הכפרים מצויינין לעצמן ודעתן לחזור ואחד מהן הוא שמוציאן שאינו נראה שיהא אחד מבני העיר פוטרן כיון שאינו מחויב בדבר הלכך הוו להו כשני בתי דינין בשני עיירות ושרי לכ"ע:

גמ' היכא רמיזא: דאית לה כולהו הני זמני דהא בקרא לא כתיב בהדיא אלא י"ד וט"ו:

ואימא ארביסר וחמיסר: דלהכי קרי להו זמניהם בל' רבים מפני שהן הזמנים המפורשין בכתוב שהן י"ד וט"ו:

אם כן לימא קרא זמנם: דאיהו נמי משמע זמנים הרבה מאי זמניהם שמעת מיניה תרתי ארביסר וחמיסר דכתיבי בהדיא ותרתי אחרינא בר מינייהו ולא אמרינן זמני' טובא דהיינו מראש חודש משום דבגמרא אמרינן דזמניהם דומיא דזמנם מה זמנם תרי אף זמניהם תרי וליכא טעמא להני תרי זמני דרבי קרא אלא משום הקדמת יום הכניסה דכפרים:

ואימא שיתסר ושיבסר: כלומר היכא רמיזא תקנתא דיום הכניסה לאקדומי ולא לאחורי ומפרקינן דאנשי כנסת הגדולה הכי תקון דאמר קרא ולא יעבור ושוב אין ב"ד שלאחריהם יכולין לשנות בדבר כלום שאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין כדאיתא בגמ' [דף ב א]:

(ובגמ' פרכינן) ואימא תריסר ותליסר: פי' דקרא כי מרבה לא מרבה אלא תרי יומי משום דזמניהם דומיא דזמנם כדכתי' וכיון שכן נימא דניהוי תריסר ותליסר ואכתי חד סרי מנ"ל ומהדרינן די"ג זמן קהלה לכל היא ולא צריך קרא ופרש"י ז"ל שהיא עת מלחמה לכל מש"ה לא צריך קרא והקשו עליו בתוס' שהרי אין הדבר תלוי במלחמה אלא בנייחא הוא שתלה הכתוב כדכתיב כימים אשר נחו בהם היהודים וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם בשלשה עשר בו ונוח בארבעה עשר בו על כן היהודים הפרזים וגו' אלמא דבנוח הדבר תלוי ולא במלחמה אבל בירושלמי מפרש שאין ראוי לרבותו מפני שהיה זמן מלחמה לכל דגרסי' התם [ימים] כנגד ימים י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו או י"ב וי"ג כנגד י"ד וט"ו אמר רבי חלבו יום י"ג יום מלחמה היה אף הוא מוכיח על עצמו שלא היה בו נייח מעתה אל יקראו בו לפניו קורין ובו אין קורין ובהכי ניחא לי לישנא דאמרי' ואימא תריסר ותליסר דלא ה"ל למימר הכי אלא הל"ל ואכתי חד סר מנ"ל אלא משום דחזייה לדעתיה דאתי לאוקומי הני תרי בחד סר ותריסר ולמיתי י"ג מק"ו פריך ליה דילמא תריסר ותליסר ומהדר ליה די"ג זמן מלחמה היה ולא דמי לי"ד וט"ו ומשמע ליה שהימים שנתרבו דומיא דארביסר וחמיסר בעו למיהוי מיהו י"ג לא צריך קרא דבק"ו אתי ור"ת ז"ל הקשה לכל הפירושים דא"כ הל"ל זמן מלחמה לכל היא ולאו קושיא היא דלישנא דקרא נקט דכתיב נקהלו ועמוד על נפשם אבל הוא ז"ל פירש זמן קהלה לכל היא שהיו מתענין כולם ביום המלחמה שכך הסכימו להיות מתענין בי"ג מפני שהם היו עומדים על נפשם וכן מצא בשאלתות דרב אחא ז"ל שכתב בלשון הזה ובי"ג עשו תעניות בימי מרדכי ואסתר לפי שהכל נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכין רחמים וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק דדרשינן במסכת תענית ומשה אהרן וחור מכאן לתענית צבור שצריך ג' ע"כ ולפי פי' זה יש לנו סמך לתענית י"ג שנוהגין בכל מקום ולא מצינו לו רמז ולפי זה נהגו בו רמז לאותו תענית ומה שאנו מקדימין התענית ליום חמישי כשחל פורים באחד בשבת ואין עושין אותו בע"ש נמצא בתשובת הגאונים דהיינו טעמא לפי שרגילין בתענית לומר סליחות ותחנונים ודבר זה אי אפשר לעשותו בע"ש שלא יוכלו לטרוח בצרכי שבת:

אמר רבה בר בר חנה זו דברי ר"ע סתימתאה: שנסתמה משנה זו לדעתו וכולהו סתמי דמתניתין כר"ע אתאן דאמרינן [סנהדרין פו א] סתם מתני' ר' מאיר סתם ברייתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי ר' שמעון וכולהו אליבא דר"ע משום דכולהו הוו תלמידיו ומיהו האי לישנא דסתימתאה במתני' דקיימי עלה בלחוד משמע דאשכחן האי לישנא גופיה בתלמודא גבי שאר תנאי כדאמרן [מגילה כו א] זו דברי ר' מנחם בר' יוסי סתימתאה:

כרכין המוקפין חומה וכו' קורין בט"ו וכו' מנ"ל: ומדפרזים בי"ד מוקפין בט"ו דהא כתיב לעשות את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר הלכך מדמייחד יום י"ד לפרזים מכלל דכרכים בט"ו

דף ב עמוד א[עריכה]

ואיכא מ"ד דכיון דבמוקפין חומה תלינן ביהושע דוקא בארץ אבל בחו"ל אפי' מוקפין חומה מימות יהושע קורין בי"ד מה ענין יהושע בחו"ל ועוד דבגמרא אמרינן דילפינן פרזי פרזי כתיב הכא היושבים בערי הפרזות וכתיב התם לבד מערי הפרזי מה להלן מוקפות דידהו מימות יהושע אף כאן מוקפות דידהו מימות יהושע ולבד מערי הפרזי בארץ ישראל כתיב ואע"פ שסתם שנינו כרכים המוקפין כיון שהזכירו מימות יהושע על כרכין שלו משמע אבל בתוס' הביאו ראיה שאפילו בחו"ל קורין בט"ו מדאמרינן [דף ה ב] רב אסי קרא מגילה בהוצל בארביסר וחמיסר מספקא ליה (וכו') אי מוקפת חומה וכו' אי לא והוצל בחוצה לארץ היתה כדאמרינן בסוף כתובות [דף קיא א] נקיטינן בבל לא חזיא חבלי משיח תרגמא הוצל ובפרק ערבי פסחים [דף קיג ב] נמי אמרינן הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי ולקמן [דף כט א] נמי אמרינן בבבל היכא בבי כנישתא דהוצל ואין זו ראיה לפי שכתוב במקצת הנוסחאות רב אסי קרא מגילה בהוצל דבנימין [וכן גריס רש"י ז"ל ופירש דתרי הוצל הוו וזו בחלקו של בנימין וההיא דבבל לא מיקרי דבנימין] ולא גרסינן בכתובות הוצל דבנימין אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמשמע דמוקפות דחו"ל קורין בט"ו דהא לרבי יהושע בן קרחה דאמר בגמרא [דף ב ב] כל שמוקפין חומה מימות אחשורוש משמע אפילו בחו"ל קורין בט"ו וכדאמר איהו כשושן ומדרבי יהושע בן קרחה נשמע לרבנן במוקפין חומה מימות יהושע בן נון דהא לא פליגי אלא בזמן דרבנן תלו לה בזמן יהושע בן נון ורבי יהושע ב"ק תלי לה בזמן אחשורוש אבל בעיירות שבחו"ל לא נחלקו וגם זו אינה ראיה דאיכא למימר דהא בהא תליא אלא שהוא ז"ל הביא עוד ראיה מדגרסינן בירושלמי הכרך שחרב ונעשה של עובדי כוכבים אית חמו בו אין קורין בחו"ל קורין פירוש בירושלמי שאלו מילתא דריב"ל דלקמן דכרך שחרב מי' בטלנים ולבסוף ישב או שנעשה של נכרים מהו והשיבו דק"ו הוא שהרי בכרכין המוקפין חומה שבחו"ל קורין בט"ו ואע"פ שהרבה כרכים בחו"ל שלא היו בהן ישראל כלל מימות אחשורוש וכ"ש שלא היה בהן עשרה בטלנין ואם הירושלמי מתפרש כך יש לנו ללמוד ממנו שהכרכין המוקפין חומה שבחו"ל קורין בט"ו וכן דעת הגאונים ז"ל:

אמר ריב"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך: מפרש בגמ' נראה אע"פ שאינו סמוך כגון דיתבא בריש טורא סמוך אע"פ שאינו נראה כגון שיושבת בנחל וי"מ דנראה וסמוך דקאמר היינו דמתחשב מתחומי העיר דוקא [ואפילו מופלג כמה] והכי דייק לישנא דקאמר נראה אע"פ וכו' ולא קאמר רואין אותו מן העיר מיהו הא והא נמי איתא דרואין אותו מן העיר בעינן אי נמי אפשר דכי אמרינן ועד כמה אמר רבי ירמיה כמחמתן לטבריא מיל אכולה מילתא מהדר בין לנראה עמו בין לסמוך ומ"מ [אפילו לפירושא קמא] אינו נראה שאם היה רחוק כמה פרסאות מפני שרואין אותו מן הכרך יהא נידון ככרך:

ואמר ריב"ל כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר מ"ט דכתיב ואיש כי ימכור בית מושב וגו': פירוש דמושב נקוד פתח והוא סמוך ומשמעו בית מושב של עיר החומה ומשמע שהחומה היתה שם תחלה וסובר רש"י ז"ל דדוקא לענין בתי ערי חומה הוא דבעינן הוקף ואח"כ ישב אבל לענין מגילה לא ולפיכך פירשה לזו לענין בתי ערי חומה וטעמו ז"ל מדאמרינן לקמן בגמרא [דף ה ב] חזקיה קרא מגילה בטבריא בארביסר ובחמיסר דמספקא ליה משום דחד גיסא ימא ופרכינן אמאי מספקא ליה דהא ודאי לאו חומה היא דתניא אשר לו חומה ולא שור אגר סביב פרט לטבריא שימה חומתה ומפרקינן דלענין בתי ערי חומה לא מספקא ליה וכי מספקא ליה לענין מגילה מאי פרזין ומוקפין חומה דכתיבי גבי מגילה משום דהני מיגלו והני מיכסו והאי נמי הא מיגלא או דילמא משום דהני מיגנו והני לא מיגנו והאי נמי אגנויי מיגניא אלמא לא בעינן חומה לענין מגילה כדבעינן לענין בית בבתי ערי חומה אלא [במגניא ובמיכסי תליא מילתא וכיון שכן כרך שישב ולבסוף הוקף הא נמי מיגני ומיכסי הלכך משמע שקורין בו את המגילה בט"ו וה"נ משמע מדאמר ריב"ל כרך והסמוך לו והנראה עמו נידון ככרך אע"פ שאין הדין כן לענין בית בבתי ערי חומה] קל הוא שהקלו חכמים בקריאתה [וכדאמרינן בירושלמי תני ר"ש ב"ר קל הוא שהקילו בקריאתה] דתנינן תמן כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות רמ"א אף השדות ותני כאן הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו אלמא אין דין ערי חומה שוה למקרא מגילה ובית בבתי ערי חומה הלכך משמע דהא דאמר ריב"ל בבית בבתי ערי חומה דוקא היא אלא שאינו נראה כן מדברי הרב אלפסי ז"ל שהביאה בהלכותיו ואף הלשון בעצמו מוכיח שאף לענין מקרא מגילה איתמר דאי לא הול"ל נידון כבתי ערי החצרים ולפיכך נראה דהא דריב"ל פליגא אדחזקיה דלריב"ל אינו נדון משום חומה [כמו] לענין בית בבתי ערי חומה אלא שהקלו בסמוך ונראה כיון שחומת הכרך חומה גמורה:

ומיהו איכא למידק בהא דריב"ל במאי עסקינן אי בשיש בה עשרה בטלנין אע"פ שישב ולבסוף הוקף היאך נדון ככפר להקדים ליום הכניסה ולמה לא יקראו בי"ד כדין עיירות גדולות וכי תימא בשאין בה עשרה בטלנים עסקינן ומש"ה קאמר דנידון ככפר א"כ אפילו הוקף ולבסוף ישב נמי דהא אמר ריב"ל בסמוך כרך שאין בו עשרה בטלנין נידון ככפר תרצו בתוס' דלעולם כל שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון מתוך חשיבות חומתה אע"פ שאין בה י' בטלנין אין מקדימין ליום הכניסה אלא קורין בט"ו והיינו הא דהכא דאמר ריב"ל כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר כלומר שמקדים ליום הכניסה ככפר והיינו ודאי בשאין בו י' בטלנין ומשמע דהאי הוקף ולבסוף ישב אע"פ שאין בו י' בטלנין קורין בט"ו ואידך דריב"ל דאמר כרך שאין בו י' בטלנין נידון ככפר לאו דוקא כרך המוקף מימות יהושע בן נון אלא עיר הגדולה שבגדולות קרי כרך כדאמרינן בריש כתובות [דף ד א] כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ותנן נמי בפרק שני דייני גזירות [דף קי א] אין מוציאין מעיר לכרך ומכרך לעיר והיינו דאקשינן עלה בגמרא מאי קמ"ל תנינא איזו עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר הלכך ודאי פשיטא דעיר גדולה שבגדולות מקדמת ליום הכניסה כל שאין בה י' בטלנין ומפרקינן כרך איצטריכא ליה אע"ג דמקלעי ליה מעלמא כלומר דרבותא אשמעינן בעיר גדולה שבגדולות אבל כרך המוקף חומה אינו קורא אלא בט"ו והיינו דתנן איזו עיר גדולה כל שיש בה י' בטלנין ולא קתני איזהו כרך דמשמע דבכרך לא בעי י' בטלנין ואפשר שהטעם בזה כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה מיושביה שקורין בה לעולם בט"ו אע"פ שאין בה י' בטלנין זו היא שיטתם ז"ל אבל היותר מחוור אצלי הוא שנאמר דכי אמר ריב"ל כרך שאין בה י' בטלנין נידון ככפר היינו לומר שאם רצה מקדים ליום הכניסה ומיהו אם לא רצו קורין בט"ו ואידך דריב"ל דאמר כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר היינו לומר שאין חומתו מעלה ולא מורדת אלא קורא בי"ד ואם אין בו י' בטלנין אם רצה להקדים מקדים:

אבל הרמב"ן ז"ל כתב כרך שאין בו י' בטלנין אם לא רצה להקדים קורא בי"ד והביא הוכחה לזה מן הירושלמי אע"פ שהגרסא מתחלפת ואין פירושו ברור וצ"ע לפי דבריו היאך נהגו עכשיו בארץ ישראל לקרוא בט"ו שהרי ברוב המקומות אין שם עשרה בטלנין שיהיו בטלין ממלאכתן לעמוד בבית הכנסת וי"ל דלאו דוקא בטלנין אלא כל שדרין שם י' בני אדם שהולכין בוקר וערב לבית הכנסת הרי הוא כאילו יש שם עשרה בטלנין והכי נמי מוכח מאי דאמר בגמרא כרך אצטריכא ליה אע"ג דמקלעי ליה מעלמא והא הנהו דמעלמא אין בטלין ודוקא משום דאתו מעלמא הוא דלא מהני הא אילו היו מהעיר נידונין כעשרה בטלנין ואם תאמר כיון דאמר דכרך דישב ולבסוף הוקף נידון ככפר עיר המוקפת מימות יהושע בן נון היאך קורין בה בט"ו ניחוש דילמא ישבה ולבסוף הוקפה י"ל ישיבת העובדי כוכבים אינה ישיבה ונמצא שבשעה שכבשה יהושע היתה בה חומה ולא ישבה עד שנתישבו בה ישראל וא"ת הרי בכל הערים המוקפות חומה מימות יהושע קורין בט"ו ואפילו בחו"ל ואי אמרת דישיבת העובדי כוכבים אינה ישיבה הרי הן כאילו לא היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון לפי שלא היה בהן באותו זמן ישיבה כלל י"ל כי אמרינן הכי ה"מ בארץ ישראל משום דכיון דלענין בתי ערי חומה דינן כמוקפין חומה מימות יהושע בן נון מפני שישיבת העובדי כוכבים אינה ישיבה אף לענין קריאת מגילה נדונות כמוקפות חומה אלא דאכתי איכא למידק בעיירות המוקפות חומה שבחו"ל ניחוש דילמא קדמה ישיבתן לחומתן ונמצא שהרי הן כאילו אין להם חומה אלא איכא למימר שהולכין אחר הרוב שעל הרוב קודמת חומתה לישיבתן שכן דרכי רוב המדינה מקיפין חומה תחלה ואחר כך מיישבין אותן:

ולענין עיירות המסופקות אם הן מוקפין חומה מימות יהושע בן נון או לא הורו הגאונים ז"ל שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה מימות יהושע וקורין בהן בי"ד ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול ה"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פטורות בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ודאמרינן בגמרא [דף ה ב] אטבריא והוצל שהיו קורין בהן בארבעה עשר ובחמשה עשר במדת חסידות היו נוהגין כן משום ספקא דטבריא דתליא במגניא ומכסיא ובהוצל מפני שהיו נחלקין בה בקבלתו זה אומר מוקפת וזה אומר אינה מוקפת והיו קורין בלא ברכה דספק דדבריהם לא בעי ברוכי כדאיתא בפרק במה מדליקין [דף כג א] אלא שראוי לברך בארבעה עשר מפני שהולכין אחר רוב העולם והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ה' מהלכות מגילה עיר שהיא ספק קורין בה בשני הימים ובליליהן אבל אין מברכין על קריאתה אלא בי"ד הואיל והוא זמן קריאה לרוב העולם:

דף ב עמוד ב[עריכה]

ואמר ריב"ל כרך שאין בו י' בטלנין נידון ככפר. פירשתיה למעלה:

אשר לו חומה: אשר לא כתיב באלף וקרי בוי"ו במסורת ללמד אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן הרי הוא כבתי ערי חומה:

ישראל במעמדן: עומדין היו על קרבנות צבור בשעת הקרבתן כדאיתא במסכת תענית שמבטלין מעבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה אע"פ שיש שהות ביום לעבוד עבודה ואח"כ לקרות אפ"ה מבטלין מעבודתו כדי לשמוע מגילה בצבור ומיהו דוקא בשיכולים אח"כ להשלים העבודה הא לאו הכי ודאי אין מבטלין העבודה דאורייתא משום מגילה דרבנן:

מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה: משום דבגמ' מסקינן דעבודה חמירא מתלמוד תורה דיחיד כלומר שאין ת"ת של כל ישראל:

אמר רבא פשיטא לי עבודה ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף מדר' יוסי בר חנינא: דאמר לעיל דמשפחות כהונה מתבטלין מעבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה:

תלמוד תורה ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף מדסמכו של בית רבי: שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה:

ת"ת ומת מצוה מת מצוה עדיף: מדתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. ולאו דוקא מת מצוה אלא אפילו שאר מתים נמי וכדתניא בהדיא בברייתא דמבטלין ת"ת להוצאת המת וסתמא משמע אכולהו מתים אלא משום דאיירי הכא [בעבודת] מצוה דוקא נקט נמי בהא מת מצוה (במת) ואי נמי י"ל דברייתא רשות קתני דאי בעי מבטל וכיון דלשאר מתים רשות לגבי מת מצוה חובה:

עבודה ומת מצוה מת מצוה עדיף מולאחותו: פי' דכתיב גבי נזיר לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם [במותם] וקרא יתירא הוא דהא לעיל מיניה כתיב על כל נפשות מת לא יבא הלכך אידך קרא דכתיב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו כוליה קרא יתירה הוא וכל חד וחד מלאביו ולאמו לאחיו ולאחותו מדרשי בנזיר ובספרי ומולאחותו דרשינן התם הכי הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא פי' משום דמצוה להטמא לקרובי' מדכתיב לה יטמא אמרת לא יטמא פירוש משום דלא אתי עשה דטומאת קרובים דקיל דלא הוי אלא עשה גרידא ודחי עשה דפסח ומילה דחמיר דהוי עשה שיש בו כרת יכול כשם שאינו מטמא לקרובים כך לא יטמא למת מצוה כלומר לדחות פסח ומילה תלמוד לומר ולאחותו דהוא קרא יתירא ודרשינן מיניה דלאחותו הוא דאינו מטמא כשאינה מת מצוה כגון שיש לו אחים שאינן נזירין דרמיא עליהו אבל מטמא הוא למת מצוה שאין לו קוברין אלמא מת מצוה עדיף מעבודה דהא מדחי פסח מקמיה:

מת מצוה ומקרא מגילה הי מינייהו עדיף: ופשטינן דמת מצוה עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה פי' באיסורא דרבנן ומאי לא תעשה לא תסור:

נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס: ועיקר הפי' דאף הן היו בסכנה והכי איתא בירושלמי וכן אמרו [בפסחים דף קח ב] לענין ד' כוסות ולענין נר חנוכה [שבת דף כג א] ואיכא מ"ד דכיון שהן חייבות מוציאות את הזכרים ידי חובתן שכל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן וה"נ משמע בשמעתא קמייתא דערכין [דף ג א] דאמרינן הכל חייבין לקרות את המגילה לאיתויי מאי לאיתויי נשים ומשמע שדינם כשאר החייבין להוציא רבים ידי חובתן וכן דעת רש"י ז"ל שם אבל בשם ה"ג כתבו שהן חייבות לשמוע את המגילה אבל אין חייבות בקריאתה ולפיכך אין מוציאות הרבים ידי חובתן והביא ראיה מדתניא בתוספתא דמכילתא הכל חייבין בקריאת מגילה וכו' נשים ועבדים וקטנים פטורין ממקרא מגילה ופירש בו שהן פטורות מהמקרא אבל חייבות בשמיעה וכדגרסי' בירושל' ריב"ל מכניף בניו ובני ביתו וקרי ליה קמיהון ואין זה מחוור אלא שראוי לחוש לדבריו להחמיר:

חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי: בהאי מזמור כתוב למנצח על אילת השחר ודרשוהו רבותינו ז"ל על אסתר המלכה וכתב ר"ת ז"ל שעיקר קריאתה ביום ולפיכך נוהגין לחזור ולומר זמן ביום אע"פ שאמרוה בלילה שעיקר פרסום הנס ביום הוא וה"נ משמע במתני' דאידך פרקין [דף כ ב] דתנן כל היום כשר לקריאת המגלה ותנן נמי [דף כ א] אין קורין את המגילה ולא מזין ולא מוהלין ולא טובלין אלא ביום ופרשי' בגמרא מנ"ל דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים בימים אין בלילות לא ואע"ג דאמרי' עלה לימא תיהוי תיובתא דריב"ל ומפרקי' כי קתני אדיום אפ"ה כיון ששנה עמהם מקרא מגילה ולא שנאה עם אותן שמצותן בלילה משמע דעיקר מצותה ביום היא אבל הרמב"ם ז"ל כתב בספ"ג מהלכות מגילה שביום אינו חוזר ומברך שהחיינו:

פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום: כתב הרב אלפסי ז"ל יום ט"ו לבני כרכים שחל להיות בשבת וכתב כן משום דארביסר לא מקלע לן בשבת אלא חמיסר ולענין מקרא מגילה ודאי מקדימין בע"ש כדתנן במתני' בריש פירקין וקאמר ריב"ל דכיון שהוא יום פורים שואלין ודורשין בענינו של יום כלומר בענינו של נס ודרשה של מגילה דאילו מגילה גופה כבר קראו אותה מע"ש דבשבת לא קרינן לה משום גזירה דרבה:

משה תקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח וכו': כלומר ששואלין ומפרשין הלכותיהן והא דאמרינן בעלמא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום ההוא ענינא אחרינא הוא דלאו למימר דמחייבין מהאי זימנא לדרוש בהלכות פסח אלא לומר שהשואל בהם בבית המדרש באותו זמן מיקרי שואל כענין דקי"ל בשני תלמידים שואלין שאם אחד שואל כענין ואחד שלא כענין שנזקקין תחלה לשואל כענין:

אבל מקרא מגילה בשבת לא קרינן מ"ט אמר רבה הכל חייבין בקריאת מגילה ואין הכל בקיאין בקריאת מגילה גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד"א ברה"ר והיינו טעמא וכו': פי' משום דלולב בזמן הזה דחשבי' נפשין בדלא ידעינן בקבועא דירחא חשיב לן כספקא ומש"ה דיניה כמגילה דרבנן שראוי לדחותו משום גזירה אבל בזמן שבהמ"ק קיים לא מדחי לולב ביום ראשון בשבת משום הך גזירה וכדאיתא פ' לולב וערבה [דף מג. ע"ש בתוס' ד"ה אינהו] ומיהו שופר לעולם נדחה מפני השבת ולא היו תוקעין אלא במקדש לפי שברוב השנים לא היו יודעין בשחרית שהיא שעת תקיעת שופר בקיבועו של חדש זה שהוא חג שהחדש מתכסה בו ורוב השנים לא היו באים העדים בשחרית דמש"ה [ר"ה דף ל ב] תמיד של שחר היה קרב כהלכתו כלומר שאפי' באו עדים בשחרית היו אומרים שיר של חול כהלכתו ברוב השנים ולפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעין שאם נתיר להם לתקוע כשבאו עדים בשחרית לשנה הבאה גם כן יתקעו אע"פ שעדיין לא באו עדים יאמרו אשתקד מי לא תקעו עכשיו ג"כ נתקע כשם שאנו נוהגין בו קדש ולפיכך לא רצו להתיר אלא במקדש במקום זריזין:

וגרסי' במס' סוכה [דף מג א] מפני מה אין לולב דוחה את השבת ביו"ט הא' והלא מצותו מן התורה אפי' בגבולין ואוקימנא משום דלא ידעי' בקבועא דירחא ומספיקא לא דחינן שבת והיינו טעמא

דף ג עמוד א[עריכה]

דשופר והיינו טעמא דמגילה. ע"כ לשון הרב אלפסי ז"ל ומ"ש והיינו טעמא דשופר כבר פירשתיו מיהו מ"ש היינו טעמא דמגילה אינו מחוור דכיון דמדבריהם הוא אפילו היינו בקיאין בקביעא דירחא לא היתה דוחה שבת וכבר השיג עליו הר"ז הלוי ז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל שלפי מה שאמר והלא מצותה מן התורה אפילו בגבולין ואמר משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ולא דחי שבת אלא ודאי דדברי תורה מש"ה אמר והיינו טעמא דמגילה כלומר שאינה דבר תורה ואין זה עולה יפה בלשון לפיכך נ"ל כיון דמסקנא התם בפרק לולב וערבה דמשום דלא ידעי' בקביעא דירחא אפילו דאורייתא כשופר ולולב לא דחי מש"ה אמר והיינו טעמא דמגילה שהרי מעתה טעמו של שופר ולולב מספיק בה ואינה צריכה לטעם בפני עצמה ואילו היה נותן בה טעם מפני שהיא של סופרים היה קשה עלינו א"כ שופר ולולב דאורייתא לידחו וכפי דרכו של הרב אלפסי ז"ל כך היה ראוי לכתוב:

אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד: זמנה היינו ארביסר לעיירות וחמיסר למוקפין ושלא בזמנה יש שפירשו כשמקדימין ליום הכניסה ולא נהירא דהא בימי רב ורב אסי כבר בטלה הקדמת הכניסה אלא שלא בזמנה היינו כשחל י"ד לבני עיירות בשבת או ט"ו לבני כרכין שמקדימין וקורין בע"ש והכי מוכח בגמ':

הוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי: כלומר לאצרוכי י' אפי' בזמנה ומשמע מדחש לה רב להא דרב אסי דהלכתא כוותיה אבל הריא"ף ז"ל כתב דאע"ג דחש לה רב קי"ל כרב דהא ר' יוחנן קאי כותיה דאמרינן לקמן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ולא אמרן אלא בצבור אבל ביחיד יצא והר"ז הלוי ז"ל כתב שאין זו ראיה דלא פליגי אלא למצוה אבל בדיעבד אפילו רב אסי נמי מודה דיצא וראיה לדבר ממה שלא מנו מקרא מגילה עם אותן שהן בעשרה דקתני להו בהך מסכת [דף כג ב] אין פורסין על שמע וכו' וכיון דבמגילה קיימינן אם איתא דבעינן בה י' לעכובא היה להם למנותה עמהן והרמב"ן ז"ל כתב שאין זו ראיה דכל אותם דקא חשיב התם חובת צבור הם ואין עושין אותם אא"כ בי' או רובם מחויבים בדבר כגון שלא שמעו קדיש וברכו אבל במגילה לא בעינן י' אלא משום פרסומי ניסא הלכך אפי' בשביל יחיד קורין אותה בי' אע"פ שיצאו הם כיון שהיחיד לא יצא ורב אסי משמע דלעכובא קאמר דאמר דחש לה רב לדרב אסי וכן נמי מדלא אמר מצותה בי' משמע דלעכובא קאמר הלכך קי"ל כרב דבזמנה אפי' לכתחלה קורין אותה ביחיד וא"ת והא דרשינן לעיל מדכתיב משפחה ומשפחה להביא משפחות כהונה ולויה שמבטלין מעבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה ואמרי' נמי דמכאן סמכו של בית רבי [שמבטלין ת"ת] ובאין לשמוע מקרא מגילה כלומר בצבור ולרב אמאי והא איהו דאמר דבזמנה קורין אותה ביחיד לכתחלה יש לומר דאפילו רב מודה דמצוה מן המובחר לקרותה עם הצבור משום פרסומי ניסא ולפיכך בשעה שהצבור קורין מבטלין עבודה ות"ת ובאין לשמוע עם הצבור ואע"פ שיש בבהמ"ד אפי' מאה כשל בית רבי (מיהו) משום דברוב עם הדרת מלך [מיהו] ס"ל לרב שלא הטריחוהו חכמים לכנוס י' כדי לקרותה:

וכתוב בספר המאור תניא בברייתא המפרש בים והיוצא לדרך קורין בשלשה עשר כתב עלה ה"ר אפרים ז"ל דהא דרב ודרב אסי דאית להו קריאה שלא בזמנה כגון שחל ארבעה עשר לבני עיירות בשבת או חמשה עשר לבני כרכין אבל י"א וי"ב ליכא קריאה כלל דהא בטלי להו וברייתא זו לא הזכירה אלא בי"ג בלבד אלו דברי הרב ז"ל ואני אומר הוא הדין לאחד עשר ושנים עשר וכדאי הוא ר"ע סתימתאה [דף ב א] לסמוך עליו בשעת הדחק כגון מפרש לים ויוצא בשיירא שמאחר שהתירו לו בשלשה עשר ה"ה לשנים עשר ואחד עשר ובירושלמי גרסינן רבי אבא בשם ר' יהודה כל שאמרו ידחה ממקומו ובלבד בי' ותו גרסינן בירושלמי מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן [בי"ד] וברייתא פליגא עליה במשמעה אי נמי יש לומר הא דאפשר ליה הא דלא אפשר ליה:

מתני' איזו עיר גדולה כל שיש בה י' בטלנין: מפרשינן בגמרא י' בטלנין של בית הכנסת כלומר שבטלין ממלאכתן שיהו מזומנין כל שעה לתפלה כדאמרינן [ברכות דף ו ב] לא מצא שם י' מיד כועס ורש"י ז"ל כתב דבטלין ממלאכתן ונזונין משל צבור ואין צורך אלא כל שמשכימין ומעריבין להיות מצויין בשעת תפלה לבית הכנסת די בכך:

באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין: כלומר בבני כפרים ובני עיירות שאין להם עשרה בטלנין וכן כשחל פורים בשבת ובע"ש וגרסינן בירושלמי באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת מגילה ותרומת שקלים פירוש בקריאת מגילה משום דכתיב ולא יעבור בתרומת שקלים משום דמר"ח ניסן ואילך לא סגיא לאתויי תמידין אלא מתרומה חדשה אבל סעודת ר"ח פירוש שהיו עושין כשהיו נסמכין לעבר את החודש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין ונראה לפי זה שכשחל י"ד להיות בע"ש שעיירות גדולות ומוקפין חומה קורין בו ביום שאין מוקפין חומה עושין סעודה עד אחד בשבת וכן נמי כשחל י"ד להיות בשבת לדידהו דמקלע שעיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה שאין בני עיירות גדולות עושין סעודת פורים עד אחד בשבת שהוא זמנן של מוקפין חומה והקשו על זה והיאך יאחרו מוקפין סעודת פורים לאחר ט"ו והא כתיב ולא יעבור ובני עיירות נמי היאך יאחרו עד ט"ו והא כתיב ולא יעבור דמשמע (נמי) דקאי נמי אזמנן של עיירות דהיינו י"ד שהרי כשחל י"ד להיות ברביעי אין בני כפרים מאחרין עד יום חמישי משום דכתיב ולא יעבור ואי נמי אמרת דולא יעבור לא קאי אלא לאחר ט"ו וכדאמרי' לעיל ואימא שיתסר ושיבסר ומהדר אמר קרא ולא יעבור מ"מ הא איכא משום זמנו של זה לא כזמנו של זה דעל כרחך כשחל ארבעה עשר להיות ברביעי מה שאין כפרים מאחרים עד למחר [שהוא יום הכניסה] היינו אי משום דכתיב ולא יעבור אי משום דזמנו של זה לא כזמנו של זה ולפיכך כשם שאין קורין את המגילה בראשון בשבת כשחל י"ד בשבת משום דזמנו של זה לא כזמנו של זה ה"נ אין לעשות הסעודה באחד בשבת אלא ביום הכניסה [או] בע"ש דהא אתקש זכירה לעשייה כדאיתא בגמ' וכ"ש כשחל ט"ו להיות בשבת שמקדימין המוקפין לקרות בע"ש שהוא י"ד שעושין הסעודה בו ביום דאילו באחד בשבת יום ט"ז הוא ואיכא משום ולא יעבור זהו מה (שפסקו) [שספקו] הראשונים על זה הירושלמי ולא העלו בו כלום ונראה שמדוחק קושיות הללו כתב הרא"ה ז"ל בפי' ההלכות וכן סעודת פורים מאחרין אחר קריאת מגילה לבני כפרים ולא מקדימין קודם קריאת מגילה דשמחת פורים דינה שלא תהא אלא בזמנה והפירוש בעצמו דחוק עם שאינו רואה שהירושלמי יסבול זה דגרסינן רבי זעירא בעי קומי רבי אבהו ויעשו אותם בשבת אמר ליה לעשות אותם ימי משתה ושמחה כתיב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים היא דשמחת שבת אינה מתקנת מרדכי ששמחתו בידי שמים היא ולפיכך אי אפשר שיתפרש הירושלמי כמו שפירש ז"ל אולי דעתו היה שהרב אלפסי ז"ל לא כוון במה שהוזכר בירושלמי אלא למה שפירש

דף ג עמוד ב[עריכה]

הוא ואינו במשמע אבל צריכין אנו לחוש למה (שפסקו) [שספקו] בו הראשונים ואני אומר דל"ק מידי משום דעל כרחין כי אמרי' דאתקש זכירה לעשייה ה"מ לעושין בזמנן אבל למקדימין לא דהא קורין המגילה בי"א ובי"ב ואעפ"כ שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה כדאיתא בגמרא בהדיא וקרא נמי דכתיב ולא יעבור אקריאה קאי ולא אשמחה שכלפי שנתנה תורה זמנים מי"ד וט"ו וסבירא לן בהני [דמקדימין] משום יום הכניסה הוצרך לפרש דמשום יום הכניסה מקדימין ולא מאחרין ולפיכך אמר ולא יעבור לאפוקי שיתסר ושבסר הלכך כשם שההקדמה אינה אלא לקריאה ולא לשמחה כך מה שאמר הכתוב ולא יעבור היינו לקריאה אבל לשמחה לא דבר הכתוב כלל לפי שאינם באותם זמנים אחרים שנתרבו ודאמרינן נמי זמנו של זה לא כזמנו של זה היינו באותן שזמנם קבוע כדממעטין מינה בגמרא לעיל דלא אמרינן פרזים בי"ד ומוקפין אי בעו בי"ד אי בעו בט"ו אבל במוקדמין לא איירי כלל וכשחל י"ד להיות ברביעי אי נמי בשבת אחר כן היינו טעמא שאין בני כפרים ועיירות קורין למחר משום דכתיב ולא יעבור דאשמעינן שהנדחים לקריאה אינם נדחים אלא לפניהם ולא לאחריהם ומעתה שמחה אינה בכלל זה כלל וכיון שאי אפשר לעשותה בשבת מטעמא דפרישית בירושלמי נדחו לאחריהם ככולהו אינך דלא מטו זמן חיובייהו והיינו דתנן אע"פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית דמשמע דכללא הוא לכל המוקדמין שמותרין בהספד ובתענית כל הימים שהם קודמים לי"ד וכיון שאי אפשר לעשות סעודת פורים בשבת נדחית לאחר השבת כך נ"ל ונמצאת אומר לפי דרך זה שכשחל יום י"ד להיות בערב שבת שמוקפין חומה קורין בו ביום עושים סעודה לאחר שבת אבל ארבעה עשר בשבת לדידן לא מקלע כדגרסינן בירושלמי לית כאן חל להיות בב' חל להיות בשבת חל להיות בב' צומא רבא בא' בשבת חל להיות בשבת צומא רבא בערובתא כלומר דלדידן לא מיקלע י"ד לא בשני ולא בשבת:

וספק מילה: נולד בין השמשות ובתוספתא מני לה ולפיכך הביאה רב אלפסי ז"ל אע"ג דליתא במתני' דהכא ובמתני' דפ' ר' אליעזר דמילה נמי תנן שמאחרין אותה:

וזמן עצי הכהנים והעם: שהיו בישראל כהנים וישראלים שהיו מתנדבין להביא עצים למערכה והיה לכל אחד זמן קבוע לספק בו עצים וכשחל זמנו בשבת לפי שאינו דוחה מאחרין ולא מקדימין:

וחגיגה: שלמי חגיגה שאדם חייב להקריב ביו"ט ואם חל יו"ט בשבת מפני שאין דוחין שבת נדחין עד למחר שיש להם תשלומין כל שבעה אבל להקריבם קודם זמנה א"א:

ותשעה באב: שחל להיות בשבת:

והקהל: דכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף והיו עושין כן בכל שנה ראשונה של שמטה במוצאי יו"ט הראשון של חג כדאיתא במס' סוטה פ' ואלו נאמרין [דף מא א] שהיה המלך קורא בספר משנה תורה וכל העם חייבין לבא ולהביא טפם ולא דוחה שבת ופרישו טעמא בירושל' ר' יצחק בריה דר' חייא אמר מפני הבימה ויעשו אותה מאתמול כדי שלא לדחוק את העזרה הלכך מאחרין ולא מקדימין:

(גמ') ט' באב דאקדומי פורענותא הוא לא מקדמינן: ולפיכך אין מתענין עד למחר:

והנך דאכתי לא מטא זמן חיובייהו: פי' הקהל קודם זמן חיובו לא אפשר כדפרישנא לעיל וכן זמן עצי הכהנים א"א לו להקדים מערב שבת אם חל בשבת מפני חבירו שהוא מספיק דא"א לו להכנס בתחומו וכן ספק מילה קודם לכן א"א דתינוק לאו בר חיובא וכן סעודת ר"ח ופורים קודם זמנן לאו כלום נינהו:

מתני' קראו את המגילה באדר ראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני: פירוש לא מבעיא היכא דנתעברה ואח"כ קראוה אלא אפילו קראוה ואח"כ נתעברה קורין אותה באדר שני והכי אסיקו בירושל' דגרסי' התם מתני' בשעברו ואח"כ קראו אבל אם קראו ואח"כ עברו לא הדא מתני' לא אמרה כן אלא קראו את המגילה באדר ראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני כלומר לישנא דמתני' משמע אפילו בשקראוה ואח"כ נתעברה:

אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים: נ"ל דהיינו טעמא דלא אמר נמי סעודת פורים משום דמסקי' בגמ' דלענין הספד ותענית זה וזה שוין כלומר שאסורין בזה ובזה ואסור בהספד ותענית משמחה ומשתה נפיק כדאמרי' בגמ' [דף ה ב] שמחה מלמד שאסור בהספד משתה מלמד שאסור בתענית והיינו עיקר חיוביה דסעודה יתירה דאמרינן מיחייב איניש לבסומי בפוריא או אפשר דאמרי' דמדרבנן בעלמא הוא ולאו מעיקר חיובא הוא וקרוב הדבר גם כן שראוי להרבות בסעודה בי"ד שבראשון אבל לענין לשלוח מנות כיון דדמו למתנות לאביונים דליתנהו אלא בשני משמע נמי דאף משלוח מנות אינו אלא בשני ואע"פ שהמקדימין לקרות נותנין מתנות לאביונים ביום קריאתם ואינם שולחים מנות שאני התם דלא עבדי סעודה [כדאמר לעיל שהשמחה אינה נוהגת אלא בזמנה]:

גמ' מתני' דקתני אין בין אדר ראשון לאדר שני וכו': הכי אסיקנא לה בגמרא:

אבל לענין הספד ותענית זה וזה שוין: דכאן וכאן אסור וסדר פרשיות נמי דקרינן באדר דהיינו ארבע פרשיות פרשת שקלים וזכור ופרה והחדש כדאיתא לקמן בפ' בני העיר [דף כט א] אסיקנא בגמרא שאפילו קראו אותם באדר ראשון חוזרין וקורין אותם באדר שני:

ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאדם אחד: היינו מיני מאכל ומשתה לעשירים ולאביונים די לכל אחד במתנה אחת שהיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול:

הוו מחלפי סעודתייהו להדדי: לא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו ולפיכך היו שולחין כל אחד סעודתם זה לזה כדי לאכול סעודת פורים ולקיים מצות משלוח מנות:

מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן: דאמרינן בגמ' דמיחייב למימר ברוך מרדכי ארור המן ברוכה אסתר ארורה זרש [גם] חרבונה זכור לטוב ומיחייב לבסומי עד דלא ידע מאי קאמר וכתב רבינו אפרים ז"ל מההוא עובדא דקם רבה ושחטיה לר' זירא כדאי' בגמ' אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למעבד הכי:

סעודת פורים שאכלה בלילה: ליל י"ד:

מלאכה לא קבילו עלייהו: מיהו מוכח בגמ' דבמקום שנהגו בו איסור אסור ונטיעה של שמחה ובנין של שמחה מותר

דף ד עמוד א[עריכה]

בכל מקום:

לאסור של זה בזה ושל זה בזה: י"ד לבני ט"ו וט"ו לבני י"ד:

ומדאמרי' שמחה מלמד שאסור בהספד נסתפקו מקצת החכמים אם נוהג בו אבלות או לא מיהו ביום ראשון פשיטא דנוהג בו אבילות דכיון דיום ראשון דאבילות מדאורייתא דחי עשה דפורים שהוא מדרבנן אבל מיום ראשון ואילך איכא לספוקי מי אמרינן כי היכי דאמרינן במ"ק [דף יד ב] דאבל אינו נוהג אבילותו ברגל משום דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים בדאורייתא הכא נמי לא אתי עשה דיחיד דרבנן ודחי עשה דרבים דרבנן או דילמא כיון דמדרבנן בעלמא הויא אבילות שחל עליו מתחלה דחי ליה ויש כאן במקצת נוסחי הלכות תוספת מר"א ז"ל תנן התם כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד וכו' ולא ראיתי לפרשו מפני שאינו מעיקר נוסחת ההלכות ועוד שכבר ביררתי הדברים יפה יפה בסדר תעניות כיצד בס"ד:

ת"ר מ"ח נביאים ושבע נביאות: מפרשינן בגמרא דהיינו שרה מרים דבורה וחנה ואסתר ואביגיל וחולדה:

ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה: וכי תימא והא איכא נר חנוכה איכא למימר באותו זמן כבר נפסקו הנביאים ובנביאים בלחוד הוא דאמרינן שלא הותירו מעולם מצוה בפני עצמה לגמרי אלא זו שהיתה בימי חגי זכריה ומלאכי שאע"פ שיש כמה תקנות ואיסורין דרבנן התם הנהו סייג לתורה למצוה או גדר לעבירה ואיכא אסמכתא דאורייתא דכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ומיהו נביאים טובא הוו כדאמרינן בגמרא אלא דלא חשבינן אלא אותן שהוזכרו בכתוב על ידי צורך:

מאי דרוש: להוסיף מקרא מגילה:

מעבדות לחירות אמרו שירה: ביציאת מצרים אמרו שירה על הים:

משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו שאר ארצות לומר שירה: היינו דוקא בעודן בארץ אבל לאחר שגלו חזרו שאר ארצות להכשירן לומר שירה והלל בנס העשוי בהם הלכך האי טעמא דברייתא לא סגי:

רב נחמן אמר קריאתה זו היא הלילא: קריאתה בזמנה וזכרון תקפו של נס זהו כהלל:

מתקיף לה רבא: למאי דאמרינן אי הכי הלילא נמי לימא:

אכתי עבדי אחשורוש אנן: דלא נגאלו אלא מן המיתה והאי טעמא דרבא סגי לכל נס העשוי בחוצה לארץ בעוד שישראל בגלות:

וא"ו דויזתא צריך למימתחיה בזקיפה: ויש לפרש דלאו למימר דבעי לאורוכי לוא"ו טפי משאר ווי"ן שהרי לא מצינו שנמנין במסורת באותיות גדולות אלא לפשוט ראשו הכפוף כגון זה והיינו לשון מתיחה שהוא זקוף מלשון זקיפה ואחרים פירשו שצריך להאריך בקריאתה ולא יחטוף אותה:

כל השירות כולן אריח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח חוץ מזו שאריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה: פרש"י ז"ל דלבינה הוא החלק שהוא רחב כפלים מן הכתב שהאריח חצי לבינה ופי' שלא תהא תקומה למפלתן שלא יהא לו מקום להרחיב צעדיו תחתיו ויותר נראין דברי ר"ת ז"ל שכמו שאריח הוא מן הכתב כמו כן הלבינה הוא מן הכתב וה"פ כל השירות אריח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח וקורא השטה הארוכה לבינה והקצרה אריח כעין שכתובות שירת הים ושירת דבורה ושירה זו אריח ע"ג אריח ואת ואת ואת שהן תיבות קצרות זו למעלה מזו והלבינה קורא לשמות שהם ארוכים והם ג"כ זה למעלה מזה ומאי דקאמר שלא תהא תקומה למפלתן טעמא של דבר שכשהחומה שוה בשני ראשיה ואין בה בליטות אין להוסיף עליה ולחזקה כמו שהיו יכולין אם היו שם בליטות ושיני החומה שאז יכולין להוסיף על הבנין ולחזקו וכגון זה שירת הים מה שאין כן זו שהעמוד הצר שלה כל אחד שוה משני צדדיו ושירת

דף ד עמוד ב[עריכה]

האזינו נמי כיוצא בזו היא שעמודיה שוין מפני שיש בה מפלתן של רשעים כדכתיב מראש פרעות אויב וכתיב כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו ומיהו כל שטותיה ארוכות כדמוכח במסכת סופרים דקתני התם האזינו שעשאה שירה ושירה שעשאה האזינו אל יקרא בו לפי ששירת הים השטות אחת ארוכה ולמטה ממנה קצרה ושירת האזינו כולן ארוכות ולא תקשי לך הא דאמרינן הכא כל השירות כולן אריח ע"ג לבינה ולבנה על גבי אריח דהכי קאמר כל השירות שיש בה אריח ולבינה הם נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח חוץ מזו שאע"פ שיש בה אריח ולבינה נכתבות אריח על גבי אריח ולבינה ע"ג לבינה אבל שירת האזינו אין אריחין כלל:

גרסי' בירושלמי [פ"ד ה"ז] צריך שיהיה איש בריש דפא ואת בסופה:

גרסי' בירושלמי [שם] רב אמר צריך לומר ארור המן ארורים בניו ברוך מרדכי ברוכה אסתר ר' פנחס אמר צריך לומר חרבונה זכור לטוב רבי יוחנן כד הוי מטי לההוא פסוקא אשר הגלה נבוכדנצר הוה אמר נבוכדנצר שחיק עצמות שכל נבוכדנצר דירמיה חי ברם הכא מת הוא:

סליקו להו מגילה נקראת