המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותאר הגבול ונסב לפאת ים נגבה מן ההר אשר על פני בית חרון נגבה והיה [והיו] תצאתיו אל קרית בעל היא קרית יערים עיר בני יהודה זאת פאת ים
"ותאר הגבול ונסב לפאת ים נגבה" - בעטרות אדר כלה אורך הצפוני מן המזרח למערב ומשם נסב החוט לגבול המערב של בנימין לילך נגבה מן הצפון לדרום חוט המערבית מן ההר אשר על פני בית חורון נגבה מן ההר אשר בדרומה של בית חורון משם היה מתחיל מקצוע מערבית צפונית של בנימין ובא לו החוט מצפון לדרום
"והיו תצאותיו" - מקצוע מערבית דרומית שלו אל קרית יערים של יהודה נמצא רוחב גבול בנימין נוטל כל רוחב הארץ שבין יהודה לאפרים גבול דרומי שלו עם גבול צפונית של יהודה ושם היתה ירושלים כמו שאמור למטה בענין לפיכך היה לשני השבטים חלק בה וגבול צפוני של בנימין ודרומי של אפרים נוגעין זה בזה ושם היתה שילה בחלק אפרים כמה שנאמר (תהילים עח ס סז) ויטש משכן שילה וגו' וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ואף לבנימין היה בו חלק וכן שנינו בשחיטת קדשים (זבחים נד ב) בג' מקומות שרתה להם שכינה לישראל בשילה ונוב ובית העולמים ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין
"ותאר הגבול". הגבול הקיף את ההר משלש רוחותיו (שזה גדר ותאר): "ונסב" וכו' "מן ההר". ובשפולי ההר סבב כמין דל"ת לצד הדרומי והלך הקו מן הצפון לדרום וכלה בקרית בעל שהיה ליהודה, ובזה נסמן גם גבול המערב של בנימין מצפון לדרום, שהיה מהר בית חורון שהיה במקצוע צפונית מערבית אל קרית יערים במקצוע דרומית מערבית:
