פרקי דרבי אליעזר פרק יט

<< · פרקי דרבי אליעזר · פרק יט · >>

פרק יט

עשרה דברים נבראו בערב־שבת בין השמשות (אבות ה, ו) ואלו הן: פי־הארץ, פי־הבאר, פי־האתון, הקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות. ויש אומרים: אף מזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של יצחק. ויש אומרים: אף הצבת.

בשבע שעות ביום בערב שבת נכנס אדה"ר בגן־עדן והיו מלאכי־השרת מקלסין אותו ומכניסין אותו לגן־עדן ובין השמשות בערב־שבת גורש ויצא, והיו מלאכי השרת קוראין עליו ואומרים (תהלים מט, יג): "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ", "כבהמה נדמו"^[1] אין כתיב כאן, אלא "כבהמות נדמו" שניהם. בא יום השבת ונעשה סניגור לאדה"ר אדם הראשון, אמר לפניו: רבון העולמים בששת ימי־בראשית לא נהרג הרג בעולם ובי אתה מתחיל? זו היא קדושתי וזו היא ברכתי שנאמר (בראשית ב, ב): "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו"?! ובזכות יום השבת ניצל אדם מדינה של גיהנם וראה אדם כחה של שבת, אמר: לא לחנם ברך הקב"ה את השבת וקדש אותו, התחיל משורר ומזמר ליום השבת, שנאמר (תהלים צב, א): "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת".

רבי ישמעאל אומר: המזמור הזה אדה"ר אמרו ונשכח בכל הדורות עד שבא משה וחידשו, שנאמר (תהלים צב, א): "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" – ל"יום" שכלו "שבת" ומנוחה לחיי העולם הבא. (תהלים צב, ב): "טוֹב לְהֹדוֹת לַה'" – אדה"ר אמר: בי ילמדו כל הדורות שכל מי שיודה פשעיו ועוזב, ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר (תהילים צב ב): טוב להודות לה' (תהלים צב, ג): "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ" לכל באי העולם [ה]בא שהוא דומה ל"בקר", (תהלים צב, ג): "וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת" – לכל באי העולם הזה, שהוא דומה ללילה, יגידו ויאמרו אמונתו וחסדו של הקב"ה שעשה עמי והצילני מדינה של גיהנם.

(תהלים צב, ד): "עֲ‍לֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל" כל עדות נאמנות לישראל בעשרה: הכנור שהיה מנגן בו דוד – בעשרה נימן, עדות ברית מילה – בעשרה, עדות המת – בעשרה, עדות ברכת השם – בעשרה, עדות חליצה – בי', עדות ברכת נשואין – בעשרה, שנאמר (רות ד, ב): "וַיִּקַּח בֹּעַז עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים". אמר הקב"ה: אני רוצה מישראל הגיון פיהם מנבל וכנור, שנאמר (תהלים צב, ד): "עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר". (תהלים צב, ה): "כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ", אמר אדם: שמחני הקב"ה והכניסני בגן־עדן והראני ד' מלכיות מושלין ואובדין, והראני דוד בן־ישי מושל לעתיד לבא, ולקחתי משנותי שבעים שנה והוספתי על ימיו, שנאמר (תהלים סא, ז): "יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ דֹר וָדֹר", ונתתי לאל רנן ושבח וזמר ממעשיו, שנאמר (תהלים צב, ה): "בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן", (תהלים צב, ו): "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'", התחיל מפאר ומהלל לשם עליון ואומר: "מה גדלו מעשיך ה'" אבל לעומק מחשבותיך תהום רבה למאד מאוד, שנאמר (תהלים צב, ו): "מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ"; (תהלים צב, ז): "אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע" – אדם שהוא "בער" מישראל ולא למד בינה, חכמי־ישראל ילמדוהו בינה, שנאמר (תהלים צד, ח): "בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם"; אבל אדם בקי בעכומ"ז הוא כסיל, למה שאינו יודע דברי תורה, שנאמר (תהלים צב, ז): "וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת", (תהלים צב, ח): "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב" – בזמן שאתה רואה "רשעים" שרבו "כמו עשב" לכסות את פני־הארץ, והציצו כל עובדי עכומ"ז, שהם ומעשיהם און רע, לימות המשיח, והרשעים שרבו כמו עשב – לא הרבן הקב"ה אלא לאבדן מן העוה"ז ומן העולם הבא. (תהלים צב, ח): "לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד", (תהלים צב, ט): "וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה'", ראה דור שרבו רשעים כמו עשב לכסות את פני כל הארץ והציצו כל עובדי עכומ"ז שהם ומעשיהם און ולא אמר "הללויה" עד שראה שהן עתידין להשמד, שנאמר (תהלים קד, לה): "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ", ואז הקב"ה מלך מרומם בעליונים ובתחתונים, שנאמר (תהלים צב, ט): "וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה'", (תהלים צב, י): "כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ ה'", אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבון כל העולמים נתנו אויביך עלינו עול קשה על צוארינו אבל אנו יודעין שהן לאבדן, שנאמר (תהלים צב, י): "כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ";

וכל עכומ"ז יתפרדו כמוץ לפני רוח, שנאמר (תהלים צב, י): "יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן". (תהלים צב, יא): "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי" – מה ראם קרנותיו גבוהות מכל בהמה והוא מנגח לימינו ולשמאלו, כך מנחם בן עמיאל בן יוסף קרנותיו גבוהות מכל בהמה, ומנגח לד' רוחות העולם, ועליו אמר משה (דברים לג, יז): "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו", ועמו רבבות אפרים ואלפי מנשה, שנאמר (דברים לג, יז): "וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה";

ועליו יתיצבו מלכים להרגו, שנאמר (תהלים ב, ב): "יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ"; וישראל שבארץ בצרה גדולה אבל צרתה כזית רענן, שנאמר (תהלים צב, יא): "בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן";

["ותבט עיני בשורי" (שם שם יב)] ישראל שבארץ רואין במפלתן של שונאים, שנאמר (תהלים צב, יב): "וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי". (תהלים צב, יג): "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" – מה תמרה זו נאה במראיה וכל פירותיה מתוקים וטובים, כך בן־דוד נאה במראהו וכבודו וכל מעשיו טובים ומתוקים לפני הקב"ה.

(תהלים צב, יג): "כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" – מה הארץ שבלבנון שרשיו מרובים למטה בארץ ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, כך בן־דוד כחו ומעשיו לפני הקב"ה מרובים, אפילו כל העכומ"ז באין עליו – אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (תהילים צב יג): "כארז בלבנון ישגה". (תהלים צב, יד): "שְׁתוּלִים בְּבֵית ה'".

עתיד הקב"ה לקבץ כל ישראל מארבע כנפות־הארץ, כגון הגנן הזה שנוטע מערוגה לערוגה – כך עתיד הקב"ה ליטע אותם מארץ טמאה לארץ טהורה, שנאמר (שם): "שְׁתוּלִים בְּבֵית ה';

וכעשב השדה יפרחו ויצמחו בבהמ"ק, שנאמר (תהלים צב, יד): "בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ". (תהלים צב, טו): "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה" – מה השיבה הזו הדר וכבוד לזקנים, כך הם הדר וכבוד, שנאמר (תהלים צב, טו): "דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ". (תהלים צב, טז): "לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה'" – כל אלו למה? להגיד להלל ולשנן כח מעשיו של הקב"ה ולהגיד שהוא צדיק וישר ואין עול, שנאמר (תהלים צב, טז): "צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ".

פירושים

פר אחד

עד שבא משה וחידשו שנאמר מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת. הכונה כמו שרמזו דהוא ר"ת למש'ה. ועיין בחי' על המד"ר סדר בראשית פרשה כ"ב.

עדות המת ביו"ד. לא פורש כיצד הוא דבעי עשרה. וגם מ"ש והכניסני בג"ע ולקחתי משנותי ע' שנה. הרי זה היה אחר שחטא דנגזר דיחיה אלף, ומה בקש בגן עדן אחר שחטא, דאי חזר אחר שעשה תשובה לא ידענו מזה. ועיין בריש פ' שאח"ז ובסוף הפרק שהיה בהר המוריה ושם נתן אל לבו לחצוב לו קבר יע"ש

וכבודו וכל מעשיו טובים ומתוקים לפני הקדוש ברוך הוא. מה שהבין מוה"ר כהן הראש בספר ולע"א [ולא עוד אלא] דמשמע דעתיד לעשות דברים מכוערים לעיני בני אדם ולשוט בתוך הקליפות כדי לברר ניצוצות והרואה זר מעשהו. ומעלת הרב ועצום המגיה נר"ו הביא לו סיוע ממה שרשום בזכרונו והוא מפורש בספר חומת אנך במלכים א' סימן י"א ובספרו יוסף תהלות סימן קכ"ז, אחר המחילה רבה לא כן אנכי עמדי בכונת המאמר, דחלילה לומר על משיח ן' דוד כן דיכנס בזה כי אם על דברים הנגלים אלינו דדן בלתי עדים והתראה ובמלחמותיו דלא יעשה כמו משה וקראת אליה לשלום וכיוצא, וכביכול דהפיל ארצה שרים של האומות והאלילים כליל יחלוף אז ממילא רווחא דיתבררו ויתלבנו ויוצאים בשיר כל ניצוצות הקדושה שנפלו בקליפות כמו מלחמת אברהם דיצא רבא כמו שהביא בשער הפסוקים של מהרח"ו ס' לך לך ס"יוד כנודע. ועיין למוה"ר שם בפמ"ז דק"ה ע"ב בבנות מדין דהביאו אותם דרצה לפרש בין לילך אצלם להיכא דמביא אותם יע"ש, והוא הפך ענין שלמה, אלא די"ל דבשלמה מצאה קפידא דעשאן מלכות ופלגשים.

1. צ"ל: נדמה (כך בכתב יד JTS EMC 866 - המופיע במאגר של האקדמיה ללשון).