פרדס רמונים ג ג
<< · פרדס רמונים · ג · ג · >>
פרק שלישי:
אחר שבפרק הקודם השתדלנו להעמיד בהכרח שאין הא"ס הוא הכתר, אלא כל אחד מהם ענין בפ"ע - ר"ל זה מאציל וזה נאצל - ראינו בפרק זה לבטל סברא אחרת קרובה לדעת המקובלים הקודמים, והיא סברת הר' שם טוב בספר האמונות שער ד' פ"א שתחלה מנה הספירות ואמר שכתר היא ספירה ראשונה, אח"כ אמר שאין הכתר בכלל הספירות.
וזה טופס לשונו בקצור נמרץ:
- כל המקובלים הסכימו למנות עשר ספירות אלו: א' כתר עליון. ב' חכמה וכו'. אולם המופלאים והעמוקים שבחכמה הסכימו שאין למנות כתר עליון ע"ד האמת בכלל העשר, כי הוא כאין סוף, וכמו שסבת כל הסבות אין למנותו כלל - כן אין ראוי למנות לכתר עליון, כי אין שום התחלה ושום קץ וסוף בו. והוא הכל. ורשב"י הזהיר על זה בכמה מקומות.
- ועל זה כוון בס' יצירה "עשר ולא אחד עשר" - וכבר ידעת היות מוסכם אצל חכמי המשנה שאליהו הנביא מתגלה אל כל הראוים. ויש קבלה למקצתן מן האחרונים ז"ל שהיה מתגלה להרב הגדול ר' אברהם אב"ד החסיד ז"ל וממנו קבל הרב הגדול הראב"ד חתנו והרב החסיד רבי יצחק שקבלתו סלת נקייה לעמוק מאד בחכמת הקבלה. והוא ג"כ פירש "י' ולא י"א" שאין להכניס במנין הכתר. והמשלים המנין הוא הדעת העליון שרמז הכתוב (משלי ג, כ) "בדעתו תהומות נבקעו". ועליו אמר בספר הבהיר שהוא היכל הקודש. ועיקר שם המיוחד הכתוב בספרי הנביאים כוונו באותיות השם באמצעות הת"ת לזה כי הוא היכל לשרש העליון.
עכ"ל.
ועוד האריך הרבה ע"פ הסברא הזאת. ובמקום אחר כתב כי מטעם זה קרא בספר יצירה לחכמה "עומק ראשית" כי הוא תחלה וכו'.
זאת היא סברת ר' שם טוב שרצה לומר שהכתר אינו במנין הספירות; עם שהודה בענין שהאין סוף אינו הכתר כדמוכח מתוך לשונו שאמר "וכמו שסבת כל הסבות אין למנותו כלל - כן אין ראוי למנות לכתר עליון" - הורה שסבת כל הסבות אינו הכתר, אמנם הכתר נאצל ממנו.
וקודם שנכנס בהריסת סברא זו ראוי שנדע מי הביאם בטעות זה. ונאמר כי הוזקקו לסברא זו מפני ג' דברים:
- ראשונה מאמר "בעשרה מאמרות נברא העולם" (משנה, אבות ה, א) שהעתקנהו בשער הקודם בפ"ג. ושם השתדלנו בענין והכרחנו שאין מאותו המאמר ראייה לדבריו כלל.
- והשני שראו בספר יצירה התחיל למנות משנת העמקים מחכמה באומרו "עומק ראשית ועומק אחרית" שהן חכמה ובינה, שנראה שהיא ראשונה לאצילות ואין הכתר בחשבון הספירות. וכן באמרו "אחת רוח אלקים חיים וכו' שנייה רוח מרוח" - אמרו "כי אחת רוח אלקים" - חכמה, "ורוח מרוח" - בינה וכו' נראה שמחכמה מתחיל מנין העשר ספירות.
- והשלישית כי מצאו אילן גדול לתלות בו, והוא האלהיי רשב"י ע"ה באדרא וז"ל: "אתר דשירותא אשתכח מעתיקא קדישא דאתנהיר ממזלא וכו'", כמו שנעתיקהו בע"ה.
והנה אחר כי תחלת האצילות הוא מחכמה המתנהרת מהכתר - נראה בפי' שאין הכתר מכלל מנין עשר ספירות. לכן דחקו עצמם לבקש תשלום מנין העשר ובקשו דעת. והאמת לא בקשו צדק. כי ענין הסברא הזאת היא דחויה - אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא.
ראייה מן הסברא מפני שלא ימלט מב' דברים בכתר אם הוא נאצל או אינו נאצל. אם הוא נאצל א"כ מאחר שהוא עלול מהסבה הראשונה - למה לא יכנס במנין הספירות? כי מי המעיט בכבוד האצילות עד שהכתר מפני שהוא כאין סוף והוא גדול ומשובח לא יכנס במנין הספירות. כי הספירות הם חכמה ובינה הם ג"כ כאין סוף בכחם ומעלתם, ועכ"ז לא מנענו עצמנו מלמנותם בעשר. והרי אחר שהכתר עילה לחכמה, וחכמה עילה לבינה, ושלשתם ודאי נאצלים -- א"כ כערך חכמה אל הבינה כן ערך הכתר אל החכמה, וכמו שהחכמה נמנית במנין הספי' עם הבינה - כן הכתר ימנה עם החכמה. א"כ מה הטעם שנעלה הכתר על כל שאר הנאצלים.
ועוד כי מה שאמר שהוא כאין סוף - אינו מעלה כלל, לפי שהרי אי אפשר שיהיה שוה אל המאציל ממש מאחר שהוא עלול ממנו - בהכרח ירד ממעלת עילתו ואחר שנפליג בעלת כל העלות כל מה שאפשר במה שהוא אין סוף אין ראוי להפליג כ"כ בכתר, כי אינו במעלת מאצילו אחר שהוא נאצל ועלול מעילה ראשונה כדפירשנו. וכמו שפי' הרשב"י ע"ה באמרו "אוכמא איהו קדם עלת העלות" - הורה שאין הוא במעלת האין סוף ח"ו. וא"כ למה הוא כאין סוף? כי גדר האין סוף הוא תואר שלא יתואר בו כלל באמיתית כ"א במאציל. ומאחר שישנו בכלל הנאצלים ואינו כאין סוף -- א"כ למה לא יבא במנין הספירות? כי אינו רק ממנין הנאצלים ולמה נמנה קצתם ונניח קצתם? זה בלתי ראוי.
וא"ת שאינו נאצל -- זה אי אפשר להאמינו אם לא שנאמר שהוא סבת הסבות ואין זולתו, שאל"כ הוא שניות ח"ו שנאמר שיהיה דבר אחד זולת סבת הסבות ולא היה נאצל ממנו.
ואם נאמר שהוא נאצל ג"כ אלא שאינו כדמיון שאר הנאצלים מפני שקדם להם זמן רב -- זה אי אפשר; כי אי אפשר קדימה על החכמה אלא קדימת עילה ועלול, כי א"א להפרד ולהבדיל בין כל נאצל ונאצל אלא כהבדל עילה ועלול. וכן ההבדל ג"כ בין החכמה ובין הבינה. וכמו שנכניס במנין הנאצלים החכמה עם הבינה -- כן נכניס ג"כ הכתר עם החכמה!
ואחר שמתוך הסברא הוא מוכרח שהכתר הוא במנין עשר -- ג"כ מוכרח מתוך הראיה מדברי הרשב"י ע"ה בתקונים (תיקוני זהר, תקונא ע, דף קיח), וז"ל: "ואברין אלין כלהו בספירן. רישא - כתר עליון, מוחא - חכמה, בינה - לבא ובה לב מבין, תרין דרועין - חסד וגבורה, גופא - עמודא דאמצעיתא, תרין שוקין - נצח והוד, יסוד - אמה, שכינתא - אות דיליה", עכ"ל.
ועם היות שיש בו להתעורר קצת -- עכ"ז אינו מהמתיחס אלינו. והנה מנה י' ספירות נגד האברים, ומנה כתר עליון רישא ולא מנה דעת כלל! הרי שכתר עליון בכלל ספירות.
עוד בתקונים (בהקדמה דף ג): "ואשמע את קול כנפיהם - בעשר מיני תהלים. בשיר פשוט - דאיהו י' כתר, שיר כפול - דאיהו י"ה - חכמה ובינה, משולש ביה"ו - דאיהו חג"ת, מרובע ביהו"ה - דאיהו נהי"ם", עכ"ל. הנה מנה עשר ספירות בעשר אותיות ולא מנה הדעת כלל אלא הכתר.
ואין סברא לומר כי זה הכתר שמנה הוא הדעת - א"כ היה לו להתחיל מחכמה שהוא ראשית האצילות לפי דעתם.
ועוד דכולי עלמא סברי שזה כתר שמו וזה דעת שמו, ולא פליגי אלא איזה מהם יבא במנין עשר.
ועוד ראייה מהזהר פרשת בראשית (ח"א לא, א) וז"ל:
- "ועל דא בראשית - ב' ראשית היא חכמה כמה דתרגם יונתן בראשית בחכמתא. בגין דאיהו תניינא לחשבנא ואקרי ראשית, דהאי כתרא עלאה טמירא היא קדמאה, ועל דלא עייל בחושבנא, תניינא הוי ראשית, בגין דא ב' ראשית", עכ"ל.
ופי' כי הוקשה לו במלת "בראשית" כי הבי"ת היא גדולה, והיא רומזת לחכמה כנודע, ומלת 'ראשית' ג"כ הוא רומז בחכמה - נמצא א"כ החכמה נרמזת בתיבה זו שני פעמים שלא כראוי. וזה כוון באמרו "בראשית - ב' ראשית היא חכמה" - פי' שניהם רומזים בחכמה; הבי"ת כמפורסם שהוא בי"ת, וראשית באמרו ראשית שהיא חכמה.
ומטעם כי מתוך קושיא זו הייתי אומר בראשית בכללה רומז בחכמה, ר"ל כי אין הרמז בחכמה למלת ראשית אם לא שיבא בב"ית דהיינו "בראשית" - לזה הכריח כי מלת 'ראשית' לבד הרמז בחכמה. וראייה לזה מתרגום יונתן שפירש "בחכמתא" ולא אמר 'חכמתא' - כנראה כי הבי"ת לעולם היא רומזת בחכמה מלבד מלת ראשית שהוא ג"כ רמז בחכמה כמו שפירש יונתן בחכמתא הבי"ת שימושית. והנה מת"י מוכרח שלעולם הוא כפל - כי 'ראשית' היא חכמתא והבי"ת ג"כ רומז אל החכמה.
והשיב אל הענין הכפל מפני שמלת ראשית מורה על תחלת, והיה נראה שהחכמה תחלת האצילות וראשיתו. וזה אינו, כי הכתר תחלת האצילות, לכן באה באות ב"ית בתחלתה כאומר: אע"פ שנקרא ראשית - עכ"ז היא שנית לעשר למנין הספירות, וכתר הוא הראשון.
וז"ש: "בגין דאיהו תניינא לחושבנא" - פי' חכמה שנית למנין הספירות. "ואיקרי ראשית" - פי' ולמה נקרא ראשית והוא מקום הטעות לפי האמת מפני שהכתר הוא הראשון והקדום, ולכן הוצרך לומר ב"ית כדמסיק בסוף דבריו. לז"א "דהאי כתרא עלאה טמירא היא קדמאה" - פי' מפני שהוקשה לו כי כיון שלפי האמת היא שנית ולא ראשונה - א"כ למה נקרא ראשית שאינה ראשונה מאחר שהכתר קודם אליה? ולזה אמר שהכתר טמיר ונעלם ואין ראוי שיקרא ראשית, כי פירוש 'ראשית' ר"ל תחלת הגלוי, ותחלת הגלוי הוא בחכמה, לא בכתר כמו שיתבאר בע"ה. לכן נקרא החכמה 'ראשית' ולא הכתר.
ועם היות שאין ראוי לכתר להיות נק' ראשית - עכ"ז הוא ראשון לאצילות, ונכנס בחשבון האצילות. וז"ש "היא קדמאה".
"ועל דלא עייל בחושבנא" - ר"ל בכלל הגלוי כדפירשנו, "תניינא הוו ראשית" - פי' הוי הוא שנית עם שהיא נקרא ראשית מן הטעם שבארנו.
"בגין דא ב' ראשית" - פי' ולפיכך באה מלת ראשית כפולה לומר לך חכמה נקרא 'ראשית' ועם היותה ראשית היא שניה, והיינו ב"ית שבראש התיבה.
עד כאן פי' המאמר.
והנה הורה לנו בפירוש כי הכתר הוא במנין עשר ספירות, ושאין בו פקפוק, עם שהחכמה נקרא 'ראשית'. ויש לנו עוד ראיות טובות הרבה מאד כהנה וכהנה, ולא נטריח עצמינו בהעתקתם הנה להיות שאנו מוכרחים להעתיקן בשערים הבאים בע"ה.
והנה הכרחנו בפירוש שהכתר ממנין הספירות (עיין בפלח הרמון):