הקדמה
הרוצה ללמוד את הלשון אין לו צורך בהקדמתי זאת, ויוכל לדלג עליה ולהתחיל תיכף ומיד בסדר האלפא ביתא, רק טוב לקרוא את ההקדמה, למען דעת על מה אדני הלשון הטבעו.
הקורא בקחתו את המחברת הזאת לידו, בלי תפונה יעמוד כמשתאה מחריש לדעת היאמין אם לא, כי לבו נוקפו אולי הדבר הזה הוא אחד מהדברים ילדי הרעיון היוצאים מגדר האפשרות; לכן טרם כל אבקש את הקורא לעזוב את ספקותיו ואי־אמון אשר יתגנבו אל לבבו ויביט על הענין הזה בשום לב ובעין בקורת.— אך למותר אחשוב לחקור פה ברחבה על גודל התועלת אשר היתה מביאה לבני אדם שפה אחת אשר היו מסכימים עליה כלם פה אחר, שהוא לשון כל עם, אשר היתה יכולה להיות משותפת לכלם ולא היתה שייכת לאחד מן העמים אשר על פני האדמה. כמה זמן מאבדים בני אדם על למוד לשונות זרות, ומה גדלה העבודה אשר יקדישו ללמודים האלה, ועכ"ז בעת עזבם ארץ מולדתם, אין לאל ידם לדבר כהוגן עם בני אדם הרומים לנו. כמה זמן, עבודה, וכסף מאבדים בני אדם, להעתיק ספרי לשון אחת ללשון אחרת, לספח פרי מחשבות ספרות אחת לספרות אחרת, ואחרי כל אלה תביאנה לנו העתקות כאלה, אך מעט מזעיר מספרות אחרת, ואפס הקצה נראה וכלה לא נראה. ולוא היתה שפה אחת, היו מעתיקים הכל ללשון הזאת, באשר היא לשון הכלל מובנת לכלם. והספרים הנושאים עליהם חותם תכנית הכלל, היו נכתבים בעצם וראשונה בשפה ההוא; חומת הסינים המבדלת בין ספרות לספרות, היתה נופלת, וספרי עמים אחרים היו מובנים לנו כספרי עמנו, קריאת הספרים היתה משותפת לכלנו, ולרגליה היו עולים במעלות גם החינוך, האידעאלים, ההחלטות וכל העמים התחברו למשפחה אחת באהבה והמטרות ואחוה, בלי שנאה ובלי קטטה. אם נאלצים אנחנו להקדיש זמננו ללמוד כמה לשונות בפעם אחת, אי אפשר לנו לחקור כל לשון כראוי, ולבוא עד תכליתה, ובעבור זה רבים מאתנו אינם יודעים היטב גם את שפת ארצם, וגם הלשונות בעצמן לא תוכלנה להשתלם כראוי, ואם מדברים אנחנו בשפת ארצנו, נאלצים אנחנו או להשאיל לנו מלות ומבטאים מעמי נכר, או לדבר בשפה רפה מחסרון המלות באיזה מן המקצועות; ולוא היה לכל אחד מאתנו רק שתי לשונות, לשון ארצו ולשון כל עם, היינו גם אנחנו מדברים כהוגן באחת ובשניה; וגם השפות בעצמן היו משתלמות בתכלית השלמות יותר מהלשונות המתהלכות עתה בארץ.—
