330
בו ביום
ועל כן לא הי׳ ר' יהושע יכול להשיב אחרת מאשר השיב לא בביתו ולא
בבית הוועד.
השאלה בביתו אשר היתה על ידי תלמיד אחד (ר׳ שמעון בן יוחאי) השיב בסגנון בית המדרש "רשות" לאמר שהיא חלוקה משחרית ומנחה ואיננה חובה כמותם.
אבל כשנשאל על זה בפני כל העם הנאסף לדרשה לא הי׳ יכול להשיב אחרת כי אם ״חובה״ ולא הי׳ יכול להשתמש שם בסגנון חכמי ההלכה ולאמר "רשות".
ויותר מזה שכבר השיב רבן גמליאל שם ״חובה״, וכששאל בפני כל העם אם אין שם חולק על זה השיב ר׳ יהושע וקיים דברו.
אבל לתמהון חכמי הוועד ובפני כל העם הנאסף לשמוע הדרשה קרא גם הפעם להאב בית דין ״יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך״.
וכאשר ר׳ יהושע בענות צדקו השיב שכן הדבר, ושלהתלמיד השואלו השיב כהלכה, לא הסתפק רבן גמליאל גם בזה ויענוש אותו ממש כמו שענשו בפעם העבר ויניחו לעמוד כל עת הדרשה, אף כי ידע כי העם כבר התמרמרו נגדו על זה בפעם העבר, ויקראו כבר אז להפסיק הדרשה.
והדבר הזה העלה חמת כל העם עד להשחית, כי לבד בזיון של ר׳ יהושע ראו בזה גם עלבונם הם, כאלו ירצה רבן גמליאל להראות להם, כי לא יחוש להמונם.
אז יצאו כל העם הנאסף מגדרם ויקחו כל הדבר בידם הם.
״עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד, אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בראש השנה אשתקד צעריה בבכורות במעשה ר׳ צדוק צעריה הכא נמי צעריה תא ונעבריה".
ואחרי אשר העם לקחו בידם כל סדרי הדברים, וחכמי הוועד גם עליהם הי׳ מוטל חוב קדוש לתבוע עלבונו הגדול של רבן של כל ישראל, לא נשאר לפניהם דרך אחרת כי אם זאת לאסוף את כל זקני בית הוועד כולם, להקים מחדש את דבר הנשיאות וכל סדרי בית הוועד.
ואחרי כל הדברים האלה אשר אינם כי אם ״דבר המעשים כמו שהם" כאשר נחקרה לדעת אז נראה ונשתומם על כל כשרון המעשים האלה.
א) בכל הדברים והמעשים האלה אשר לא יוכל להיות ספק כי נגעו לר׳ יהושע עד החומש וקרעו את לבבו, בכל מקום לא נמצא שם אף הגה אחד מר׳ יהושע עצמו לתבוע עלבונו.
בכל השלשה מעשים האלה נראה ונשתומם כי ר' יהושע העביר על מדותיו באופן נפלא כל כך עד כי גם לא השיב דבר לרבן גמליאל, ולא הוציא הגה מפיו.
כי ידע ר' יהושע כי אם תצא אש ומצאה גם קוצים, ואז יוכל להיות נאכל גם גדיש וקמה.
ראשי חכמי התורה בכל פנות אשר פנו היו עינם ולבם רק לטובת הכלל. ואך מתוך המבט הכללי הזה עשו מה שעשו ופעלו כל פעולותיהם.
