ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קכ א

<< · ספר מכלול (רד"ק) · לפי דפים · קכ א · >>

ויש בפעל הזה מלה יוצאה מן הכלל – "מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא" (קהלת יא, ג), כי משפטו יִהְיוּ, ונפלה עי"ן-הפעל ממנו כמו שנפלה במלת "גַּם אַתְּ תִּשְׁכְּרִי תְּהִי נַעֲלָמָה" (נחום ג, יא), שמשפטה תִּהְיִי; והאל"ף הכתובה כאל"ף "וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ" (ישעיהו כח, יב). ורבי יהודה כתב כי יְהוּא לשון יחיד, וכמו שאמרו מן היה בחסרון יְהִי, כן תאמר מן הוה – יְהוּא, שמשפטו יֶהְוֶא.

זכה – "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ" (ישעיהו א, טז) – כבר הזכרנו דקדוקו בשלמים בבנין הִתְפַּעֵל.

חיה – "חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים" (במדבר יד, לח), "וְחָיְתָה נַפְשִׁי" (בראשית יב, יג), "וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ" (דברים ל, טז). וכתב רבי יהודה כי מרוב השתמשם בשרש הזה הפילו הה"א ברוב ואמרו "כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי" (בראשית ה, ה), "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה) – משפטם חָיָה. וכן הפילו הה"א בנקבה ואמרו "וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (שמות א, טז), שמשפטה וְחָיְתָה. והתאר – "הַעוֹדֶנּוּ חָי" (בראשית מג, כז), "אִם עוֹדֶנִּי חָי" (ש"א כ, יד), "אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ). והיה משפטו חָיֶה בפלס כָּלֶה, דָּוֶה. וכן יש לומר לרבים חָיִים ברפיון, כמו כָּלִים דָּוִים, כמו שנאמר לנקבות "כִּי חָיוֹת הֵנָּה" (שמות א, יט). אבל מה שנדגש "חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) וזולתו לחסרון יו"ד אחרת במקום ה"א למ"ד הפעל, כמו שנדגש גם כן חַיָּה, חַיּוֹת. ויש לומר כי חַי העבר, וכן התאר חָי, וחַיִּים, שרשם חיי מפעלי הכפל, ונפל הכפל כמשפט, ומלת וָחָיָה נרפית, שהיתה ראויה להדגש. וכן "כִּי חָיוֹת הֵנָּה" נרפה שלא להתערב עם חַיּוֹת השדה. ונרפו אלה כמו שנרפו בכפולים זי"ן "הֵעֵזָה פָנֶיהָ" (משלי ז, יג) וזולתו מן הכפולים. והשם – "מָוֶת וְחַיִּים" (משלי יח, כא)והוא בלשון רבים לעולם ולא יתפרד. ורבי יהודה כתב כי "חֵי פַרְעֹה" (בראשית מב, טו) הוא יחיד מן "מָוֶת וְחַיִּים". והנכון שהוא לשון רבים בסמוך, והיו"ד יו"ד הרבים, ויו"ד השרש נעלמת, והראוי חַיֵּי. "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לו) הוא לגזרת פָּעֵל, או נח הלמ"ד ומשפטו חַיֵּה, או חסר הכפל ומשפטו חָיֵי. ועתידי השרש הזה כעתידי היה שכתבנו.

חפה – בא ממנו בפעל הכבד כבעלי האל"ף – "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם" (מ"ב יז, ט).^[1]

כלה – "כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה" (מ"א יז, יד) – היה ראוי תִּכְלֶה בסגול, ובא הקמץ

נימוקי רבי אליהו בחור

1. לא ידעתי למה לא יהיה השורש חפא, ויהיה "וַיְחַפְּאוּ" על משקל "וַיְרַפְּאוּ" (ירמיהו ו, יד).