ספר הבחור/מאמר א/עיקר ו

<< · ספר הבחור · מאמר א · עיקר ו · >>

העקר הששי

בביאור המקור והצווי

א

דע כי האותיות המשמשות במקורים הם בכל"ם. ואין צריך לומר גם הוי"ו עמהם, כי כן שמושה על כל הפעולות והשמות והמלות, זולת על מלת אוֹ ועל מלת אֲבָל ועל תיבה אשר ראשה ה"א התימה, כמו שאבאר בספר ההרכבה, במלת "וְהֶאֱזְנִיחוּ" (ישעיהו יט, ו).

ב

ודע כי על הרוב לא יבא המקור זולת בכל"ם, רק כאשר סמוך אליו עבר או עתיד. כמו "הָלוֹךְ הָלַכְתָּ" (בראשית לא, ל), "אָמוֹר אָמַרְתִּי" (ש"א ב, ל), "שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים יא, כב), "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן" (דברים יב, ב) ודומיהם. ובא כן להורות על חוזק הפעולה. ועל הרוב הוא לפני הפעלים. אך במקומות מעטים אחריהם, כמו "וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ" (יהושע כד, י) ודומיהו. אבל עם הצווי הוא תמיד אחריו, כמו "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ" (ישעיהו ו, ט) ודומיהם, וזה להורות יותר על חוזק הצווי.

ג

דע כי האות היותר משמשת במקור היא הלמ"ד, כמו לִשְׁמוֹר, לִזְכּוֹר ודומיהם. ואפילו כשיבא זולת בכל"ם, על הרוב הוראתו כאלו הוא עם הלמ"ד. כמו "הִסְכַּלְתָּ עֲשֹה" (בראשית לא, כח), "רְאֹה פָנֶיךָ" (בראשית מח, יא), שהם כמו לַעֲשֹוֹת, לִרְאוֹת. וכל המקור כשיבא במקום צווי, כמו "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות כ, ז), "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז, א) ודומיהם, יש לפרשם כאלו הם לִזְכּוֹר, לִשְׁמוֹר. או הם כמו צוויים ממש, כמו זְכוֹר, שְׁמוֹר. ובשאר הבנינים זולת בנין הקל, אין הפרש בכתיבה ובקריאה בין המקור כשהוא זולת בכל"ם ובין הצווי ליחיד, וזה יתבאר לך יותר בעקר שלש עשרה במאמר שני.

ד

ואשר אמרתי כבר כי אין למקור זמן, אומר עתה, כשהוא בא עם בכל"ם יש בו קצת הוראת זמן. כי עם הבי"ת והכ"ף הוא מורה על הרוב על זמן העבר. כמו "בִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן" (במדבר י, לה), "כִּשְׁמוֹעַ עֵשָׂו" (בראשית כז, לד), שהם כמו כאשר נָסַע, כאשר שָׁמַע. ועם הלמ"ד והמ"ם הוא מורה על הרוב על זמן העתיד, כמו "לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ" (בראשית ג, כד), "מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב" (בראשית לא, כט), שהם לעתיד.

ה

עד כאן דברתי מהמקור, ועתה אדבר מהצווי.

דע כי לא תבא אות שמושית בראש הצווי לעולם זולת הוי"ו לבדה. ואף כי כבר אמרתי כי אין צווי אלא לנכח, אומר עתה כי תוכל לצוות גם לנסתר, אכן בלשון עתיד. כמו "יַעֲשֶׁה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִידִים" (בראשית מא, לד) ודומיהו רבים.

ו

וכן יבא הצווי לנוכח בלשון עתיד, כגון רוב מצוֹת עשה. כמו "תִּסְפּוֹר לָךְ" (דברים טז, ט), "תַּעֲשֶׂה לִי" (שמות כ, כא) ודומיהם. וכן בלשון עבר עם וי"ו ההפוך, כמו "וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ" (דברים ו, ה), "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ" (דברים כו, ה) ודומיהם. והבאים בלשון צווי ממש הם מעטים, כמו "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ" (שמות כ, יא), "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ו, ד). אבל מצוות לא תעשה לא יבאו לעולם רק בלשון עתיד, כמו "לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב" (שמות כ, יב), לא נאמר לֹא רְצַח, לֹא נְאַף, לֹא גְנוֹב. כי לא יבא הצווי לעולם אחר אחת ממלות האלו: אַל, לֹא, פֶּן, אֲשֶׁר, אֵת, לְמַעַן, בַּעֲבוּר ודומיהם.

ז

והנה למדבר בעדו לא שייך צווי כלל, כי אין אדם מצוה לעצמו. ולפעמים בא הצווי על לשון בקשה ותחנון ובפרט כנגד השם יתעלה, כמו שנמצא לרוב בספר תהלים. ולפעמים משימין אצלו מלת נָא או אָנָּא להורות על התחינה, כמו "סְלַח נָא" (עמוס ז, ב), "אָנָּא יְיָ הוֹשִׁיעָה נָא" (תהלים קיח, כה). גם נמצא צווי בלשון גזום, כמו "שְׁמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ" (קהלת יא, ט), "בֹּאוּ בֵּית אֵל" (עמוס ד, ד) ודומיהם מעטים.