משנה מנחות א ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק א · משנה ב | >>
אחת מנחת חוטא ו ואחת כל המנחות שקמצן זר, אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כפורים, שלא רחוץ ידים ורגלים, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגלי חברו, פסול.
קמץ בשמאל ז, פסול.
בן בתירא אומר, יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין.
קמץ ועלה ח בידו צרור ט או גרגיר י מלח או קורט של לבונה, פסול מפני שאמרו, הקמץ היתר והחסר, פסול.
איזהו היתר, שקמצו מבורץ.
וחסר, שקמצו בראשי אצבעותיויב.
כיצד הוא עושה, פושט את אצבעותיו על פס ידו.
משנה מנוקדת
אַחַת מִנְחַת חוֹטֵא וְאַחַת כָּל הַמְנָחוֹת,
- שֶׁקְּמָצָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם,
- מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים,
- שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם,
- עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב,
- עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵּלִים,
- עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה,
- עַל גַּבִּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ,
- פָּסוּל.
- קָמַץ בִּשְׂמֹאל,
- פָּסוּל;
- בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר:
- יַחֲזִיר, וְיַחֲזֹר וְיִקְמֹץ בִּימִין.
- קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ צְרוֹר,
- אוֹ גַּרְגִּיר מֶלַח,
- אוֹ קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה,
- פָּסוּל;
- מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ:
- הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר, פָּסוּל.
- אֵיזֶהוּ הַיָּתֵר?
- שֶׁקְּמָצוֹ מְבֹרָץ;
- וְחָסֵר,
- שֶׁקְּמָצוֹ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו.
- כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה?
- פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ:
נוסח הרמב"ם
אחד מנחת חוטא, ואחד כל המנחות, שקמצן -
- זר, אונן, טבול יום,
- מחוסר בגדים, ומחוסר כיפורים,
- ושלא רחוץ ידים ורגלים,
- ערל, טמא, יושב,
- עומד על גבי כלים,
- על גבי בהמה,
- על גבי רגלי חברו - פסל.
- קמץ בשמאל - פסל.
- בן בתירה אומר: יחזור - ויקמוץ בימין.
- קמץ - ועלה בידו צרור,
- או גרגר מלח,
- או קורט של לבונה - פסל,
- מפני שאמרו, הקומץ את היתר ואת החסר - פסול.
- איזה הוא יתר? - שקמצו מבורץ.
- וחסר - שקמץ בראשי אצבעותיו.
- כיצד הוא עושה? -
- פושט את אצבעותיו על פס ידו.
פירוש הרמב"ם
הפסולים האלו כולן כבר זכרנו אותן אחד באחד בפרק השני מזבחים, תדרוש אותם באותו הפרק.
וכמו שאומר בן בתירא על מי שקמץ בשמאל, כן הוא אומר בשאר פסולים שאם קמץ יחזיר הקומץ לתוך המנחה ויחזור הכשר ויקמוץ.
ומה שאמר עלה בידו גרגר מלח, כאילו אמר צרור, רוצה לומר שאם נזדמן ונתערב עם הסולת שום דבר מזה ויעלה בידו.
וכבר זכרנו לך בסדר הקמיצה שהוא בורר כל הלבונה לצד אחד וקומץ, ואחר כך מלקט אותה ונותנה עם הקומץ ושורף הכל. ואם נזדמן בכל הקומץ צרור, או גרגר מלח, או קורט לבונה, יהא הקומץ חסר.
והאמת בסדר הקמיצה והוא מה שלמדנו מן התלמוד מה שאמר "מלא קמצו כדקמצי אינשי, מלא חפניו כדחפני אינשי". ונדחה דבר האומר שהוא מן העבודות הקשות שבמקדש ושיש בה קושי ושמירה מעלייתא.
ומבורץ - גדוש, ו"בירוץ" גדישת המידה. ושם אותו התוספת שמוסיפין בגדישה "בירוצין".
וראוי שתדע שאינו צריך להרים הכלי מעל הארץ ואחר כך יקמוץ, אבל העיקר בידינו קומצין מכלי שעל גבי קרקע, וכן מקדשין מנחה בכלי שעל גבי קרקע.
וכן העיקר בידינו קומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש.
וכן המנחה שקמצה בהיכל כשירה, אבל אין זה מותר לכתחילה.
וכלי שרת מקדשין שלא מדעת, רוצה לומר אף על פי שלא חשב בדעתו שהן בקדש, כשהכניס שום דבר בהם יתקדש:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
זר ואונן וטבול יום כו' - כולהו מפורשים בפרק ב' דזבחים. ומוכחינן להו מקראי דעבודתן פסולה:
ערל - כהן שמתו אחיו מחמת מילה:
יושב - דבעינן לעמוד לשרת. על גבי כלים כו'. דבעינן שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הרצפה:
בן בתירא אומר יחזיר - הקומץ לתוך המנחה:
ויחזור ויקמוץ בימין - והוא הדין לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין סבירא ליה לבן בתירא שאם עבר אחד מהן וקמץ יחזיר הקומץ למקומו ויחזור כהן כשר ויקמוץ. ואין הלכה כבן בתירא:
עלה בידו צרור - נמצא קומץ חסר מקום הצרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה. דקודם קמיצה בורר כל הלבונה לצד אחד וקומץ ואח"כ מלקט אותם ונותנה עם הקומץ ושורף הכל, ואם נזדמן בתוך הקומץ גרגיר מלח או קורט של לבונה הרי הקומץ חסר כדי מקום הקורט:
מבורץ - מלא וגדוש יא:
שקמצו בראשי אצבעותיו - שלא פשטן על כל פס ידו:
פושט את אצבעותיו על פס ידו - מכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח לתוך ידו ומוחק באצבע קטנה שלא יצא הקמח חוץ לקמיצה ומוחק בגודל שלא יצא הקמח חוץ לאצבע. וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת דמעשיהן אפויין יג ולאחר אפייתן פותתן וקומץ, ואי אפשר לפותתן דקות כל כך שלא יהיו יוצאות חוץ לקומץ, הלכך מוחק בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה. וזו היתה מעבודות קשות שבמקדש, דבקושי גדול יכול להשוות שלא יהא לא חסר ולא יתר. ורמב"ם כתב, שנדחו דברי האומר שזו עבודה קשה שבמקדש, והוא מפרש וקומץ כדקמצי אינשי האמור בגמרא [דף י"א], דהיינו שממלא כפו ממנו כדרך שבני אדם ממלאים ידיהם ממה שלוקחים בידם. ואני אומר, שאין פירוש כדקמצי אינשי אלא שמכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח בצדי אצבעותיו לתוך ידו, אבל אינו נוטל קמח אלא מלא שלש אצבעותיו על פס ידו ולא יותר, וכדי שלא יהיה מבורץ ומבצבץ ויוצא, מוחק מלמטה באצבע קטנה ומלמעלה בגודל. ולא נדחו כלל דברי האומר שזו עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש ושיטת הגמרא כדברי. וכן פירשוה כל רבותי:
פירוש תוספות יום טוב
אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות. ומשום דר"ש אמר טעמא דלא בעי מנחת חוטא לבונה ושמן שלא יהא קרבנו מהודר סד"א כי קמצי לה פסולין נמי תתכשר. קמ"ל. גמרא:
קמץ בשמאל פסול. דאמר קרא (שם ט') ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה כף זה איני יודע מהו כשהוא אומר (שם י"ד) ויצק על כף הכהן השמאלית כאן שמאלית הא כ"מ שנאמר כף אינו אלא ימין. ולגופיה לא איצטריך. שמאלית אחרינא כתיב כו'. גמרא:
בן בתירא אומר יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין. כתב הר"ב וה"ה לכל הנך פסולין כו'. גמרא. וכתבו התוספות דיש לתמוה דלא עריב [פסול] שמאל בהדי פסולי דלעיל וי"ל משום דס"ד דשמאל כיון דאית ליה הכשרא ביה"כ [כדתנן ביומא רפ"ה ועיין מ"ש שם] [קבעה] עבודה. ולא תועיל בה חזרה. ע"כ:
קמץ ועלה בידו צרור. וא"ת מאי איריא עלה אפילו נשאר בשיריים נמי. דה"ל מנחה שחסרה קודם קמיצה ופסולה [כדתנן במשנה ה' פ"ג העשרון מיעוטו מעכב את רובו] וי"ל שאין רגילים לצמצם העשרון. שלא יהא בו מעט יותר. וא"ת ולר"י בן בתירא נימא דיחזור ויקמוץ ושמא סתם לן תנא דלא כוותיה א"נ יש לחלק בין קמיצה פסולה לקמיצה הנעשית מפסולין. תוספות. [*אבל הר"ב כתב דאה"נ דלבן בתירא כולן שוים]:
צרור או גרגיר של מלח או קורט של לבונה. כל הני למה לי צריכא דאי תנא צרור משום דלאו בת הקרבה היא אבל מלח דבת הקרבה היא [דלאחר שהיה הקומץ על המזבח היה מולחו דהכי אמר בפ"ג [דף כ'] יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח ת"ל (ויקרא ב) על כל קרבנך. קרבן טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח. [רש"י]] אימא תתכשר ואי תנא מלח דלא אקבע בהדי מנחה מעיקרא שאינו *) [ממלח] אלא הקומץ בלבד אבל לבונה דאיקבע בהדי מנחה מעיקרא אימא תתכשר קמ"ל. גמרא [דף י"א]. וכתב רש"י ואי קשיא ולאשמועינן לבונה וכ"ש צרור ומלח. תריץ אי תנא לבונה ברישא ה"נ דלא מיבעי ליה למתני צרור ומלח אלא הואיל ונקיט צרור ברישא תנא מלח ולבונה:
או גרגיר מלח. אין להביא מזה ראיה שמשליך המלח על כל המנחה שהרי כבר נתבאר בברייתא [דף כ'] שאין משליכים המלח אלא על הקומץ אלא דומיא דצרור ר"ל שאם נזדמן ונתערב עם הסולת שום דבר מזה ויעלה בידו. הרמב"ם בנא"י:
מפני שאמרו הקומץ היתר כו'. ותיפוק ליה משום חציצה פירש"י דחוצץ בין ידו לקמח וחציצה פוסל א"נ חוצץ בין קמח לקמח כגון באמצע הקומץ וחולק את הקומץ ונראה כשני חצאי קומצין אמר רבי ירמיה מן הצד. פירש"י למעלה אצל גודל או למטה אצל קמיצה דליכא חציצה דהיינו מן הצד דלאחר שקמץ הופך גב ידו למטה כדי שלא יפול מן הקומץ כלום והוי גודל וקמיצה מן הצד. והשתא ליכא חציצה שאצל הקמח מוטל הצרור. אבל חסרון איכא:
והחסר. עיין משנה ה' פ"ג:
מבורץ. פירש הר"ב מלא וגדוש. וז"ל הרמב"ם ובירוץ גדישת המדה ושם אותו התוספת שמוסיפין בגדישה בירוצין ע"כ ובערוך פירשו מלשון ריצה שהוא יוצא ורץ לחוץ:
וחסר. שקמצו בראשי אצבעותיו. אגב דמפרש יתר חוזר ומפרש חסר כיוצא בו אע"ג דצרור וגרגיר וקורט משום חסר הוא. תוספת:
פושט את אצבעותיו על פס ידו. לשון הר"ב מכניס צדי אצבעותיו בקמח וכו'. וז"ל רש"י מכניס צדי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו ע"כ ולא שיכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ וא"נ שנותן גב ידו על הקמח והולך ידו עד שנכנס הקמח דרך צדו לתוך ידו דכל הני אבעיא לן בגמרא ועלו בתיקו. ומ"ש הר"ב וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת הכי איתא בברייתא [דף י"א] וסתמא דמלתא ה"ה מאפה תנור ועיין רפ"ו ומ"ש שם ואע"ג דשלשתן נקמצות לאחר אפייה נקט הר"ב וכן בפירש"י ותוספות לתוך קמח. דהואיל ופותת שייך לקוראן קמח ועוד דמשכחת נקמצות קמח אותן שאין בהן שמן. מנחת חוטא וקנאות:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ו) (על המשנה) אחת כו'. ומשום דר"ש אמר טעמא דלא בעי מנחת חוטא לבונה ושמן שלא יהא קרבנו מהודר, ס"ד אמינא כי קמצי לה פסולין נמי מתכשר, קמ"ל. גמרא:
(ז) (על המשנה) קמץ כו'. בגמרא ילפינן לה מקרא:
(ח) (על המשנה) ועלה. וא"ת מאי אריא עלה אפילו נשאר בשיריים נמי, דהויא מנחה חסרה. וי"ל שאין רגילים לצמצם העשרון שלא יהיה בו מעט יותר. תוס':
(ט) (על המשנה) צרור כו'. כל הני למה לי, צריכא, דאי תנא צרור משום דלאו בת הקרבה היא, אבל מלח דבת הקרבה היא [דלאחר שהיה הקומץ על המזבח הוא מולחו] אימא תתכשר. ואי תנא מלח דלא איקבע בהדי מנחה מעיקרא שאינו מולח אלא הקומץ בלבד, אבל לבונה דאיקבע בהדי מנחה מעיקרא אימא מתכשר, קמ"ל. גמרא:
(י) (על המשנה) גרגיר כו'. אין להביא ראיה מזה שמשליך המלח על כל המנחה, שזה אינו כו'. אלא דומיא דצרור, ר"ל שאם נזדמן ונתערב עם הסולת שום דבר מזה ויעלה בידו. הר"מ:
(יא) (על הברטנורא) ושם אותו התוספות שמוסיפין בגדישה בירוצין. הר"מ. ובערוך פירש מלשון ריצה, שהוא יוצא ורץ לחוץ:
(יב) (על המשנה) וחסר כו'. אגב דמפרש יתר. מפרש חסר כיוצא בו, אע"ג דצרור כו' משום חסר הוא. תוס':
(יג) (על הברטנורא) גמרא. וה"ה מאפה תנור. והא דנקט קמח, משום דפותתן, שייך לקוראן קמח. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות וכו': רפי"א דהלכות פסולי המוקדשין וסי' ג':
אחד מנחת חוטא ואחד וכו': כך הגיה הר' יהוסף ז"ל. ובגמרא פריך למה ליה למתני' אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות וכו' ליתני כל המנחות שקמצם זר ואונן וכו' ומשני איצטריך סד"א הואיל ואוקימנא לרישא דלא כר"ש ה"א דפליג נמי בסיפא ואמר במנחת חוטא דכי היכי דאין קרבנו מהודר בשמן ולבונה כי קמצי לה פסולים נמי כשרה קמ"ל משנה יתירה אחת מנחת חוטא דלא אצטריך למתני' אלא לר"ש דר"ש מודה בסיפא. והקשו תוס' ז"ל תימא לרב אשי דריש פירקין דאתיא כר"ש מאי איכא למימר וי"ל דמ"מ ע"כ רישא דלא כר"ש דקחשיב הילוך שלא לשמו ור"ש מכשיר בהילוך בפ"ק דזבחים ע"כ תוס' כתיבת יד ועוד האריכו שם:
שקמצן זר ואונן וכו': וה"ה שתויי יין ופרועי ראש במיתה ומחלי עבודה אלא תנא ושייר. תוס' ז"ל:
ערל טמא: בכדי נקט טמא דהא תנא טבול יום וכ"ש טמא אלא לפי שרגיל התנא לשנות יחד ערל וטמא הערל וכל הטמאים וכן בקרא לא יוסיף עוד לעבור בך בליעל ערל וטמא. תוס' חיצוניות:
ע"ג כלים ע"ג בהמה: לא זו אף זו קתני לא מבעיא כלים דחייצי אלא אפילו בהמה דהוי בשר והוי מין במינו חייצא ולא מיבעיא בהמה אלא אפילו רגל חבירו שהוא בשר אדם כמותו. תוס' חיצוניות. ותלמוד שלם וערוך הוא בפ' שני דזבחים דף כ"ד והביאו שם ר"ע ז"ל והוא אמתני' דהתם ראש הפרק:
קמץ בשמאל פסל: בפ' קבלה דף כ"ד:
בן בתירא אומר יחזיר ויחזור: כך מ"מ. ובת"כ פרשת ויקרא פרק עשירי יליף ר' יוחנן בן ברוקא מדכתיב וקמץ משם דהל"ל וקמץ ממנה אלא למידרש וקמץ משם ממקום שקמץ כבר בפיסול. ובגמרא תניא ר' יוסי בן יאסיין ור' יהודה הנחתום אמרו לא שנו דבן בתירא מכשיר בחזרה אלא שקמץ ולא קידש הקומץ בכלי שרת אבל קידש פסל ולא מהניא חזרה. ות"ק דידהו פליג עלייהו דאפילו קמץ וקדש מהניא חזרה. והכא גבי קמיצת שמאל לא פליג ר"ש כדפליג בזבחים גבי קבלה משום דהכא קרא כתיב קדש קדשים היא כחטאת וכאשם לאשמועינן דקמיצת שמאל פסלא:
קמץ ועלה בידו: ר"פ שני דסוטה:
צרור או גרגר מלח וכו' והחסר פסול: בהקומץ רבה יליף לה מדכתיב מלא קומצו תרי זימני רש"י ז"ל:
מבורץ: מלא וגדוש לישנא אחרינא שיש קמח בין ראשי אצבעותיו לפס ידו רש"י ז"ל:
פושט את אצבעותיו וכו': לשון הברייתא בגמרא חופה שלש אצבעותיו על פס ידו. וביד פי"ג דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ג וז"ל שם ואם הוסיף בקומץ כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ ה"ז פסול ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פ' ויקרא פרק עשירי:
תפארת ישראל
יכין
שקמצן: עבודה קמייתא נקט בכל דוכתא בפרקן. וה"ה נתינת הקומץ בכלי. או הלכה. או הקטרה:
זר: אפילו כהן בעל מום מחשב כזר:
אונן: ביום מיתת קרובו אפילו לאחר קבורה נקרא אונן [עי' זבחים פ"ב סי' ב']:
טבול יום: שטבל מטומאתו ולא העריב שמשו:
מחוסר בגדים: שחיסר מלהתלבש א' מבגדי כהונה:
מחוסר כפורים: שהיה צריך להביא קרבן אחר שנטהר מטבילתו. ולא הביאו עדיין:
שלא רחוץ ידים ורגלים: והרי צריך לקדש ידים ורגלים קודם עבודה:
ערל: שלא מל. ואפילו מחמת אונס:
טמא: קמ"ל דוקא בטומאה וודאית אבל לא בנטמא טומאת התהום:
יושב: והרי צריך לעמוד בשעת עבודה:
על גבי רגלי חברו: שאחד מאלו היה חוצץ בין רגליו לרצפה. וה"ה בהיה חציצה בין בשרו לבגדים. או בין ידיו להדבר הנקרב [ועי' פי' מרווח בכל זה בזבחים פ"ב מ"א]:
בן בתירא אומר יחזיר: הקומץ לתוך השיריים:
ויחזור ויקמוץ בימין: ה"ה בשאר פסולים דלעיל ודלקמן בפרקן. בכולהו ס"ל לבן בתירא דמהני החזרה. והא דנקט החזרה רק בשמאל. ה"ט דקמ"ל רבותא לת"ק דאפילו שמאל דכשר לכה"ג ביו"כ [כיומא פ"ה מ"א]. אפ"ה לא מהני גבה החזרה:
קמץ ועלה בידו צרור: נמצא שחסר מהקומץ כשיעור מקום הצרור. ומיירי שהיה המנחה עשרון בלי שיעור הצרור. דאל"כ בל"ז פסול מדלא היה מנחתו עשרון שלם. ונקט סתמא מדהיו רגילין לבלי לצמצם בשיעור עשרון. והביאו קצת יותר. כדי שלא יטעו להחסיר שיעורו [כך כתבו תוס'. ולכאורה יש ראיה לרבעתוס' דעשרון היתר מעט כשר מדקאמר בש"ס (ד"ט ב') בעשרון שאם חסר כ"ש פסול. משמע הא יתר מעט כשר. אבל באמת אין זה ראיה דהרי תני התם נמי גבי שמן הכי. והרי בשמן וודאי גם יתר פסול. (כמ"ג). ואדרבה דבריהן תמוהין. דהרי לקמן (פ"ה מ"א). מוכח דלכ"ע בעשרון יתר מעט דמי לחסר מעט ושניהן פסולין. וכ"כ מתוספתא שהביא רכ"מ (פ"ב ממעק"ר ה"ה) נראה ג"כ כך. אולם קו' רבעתוס' אחמ"כ בל"ז לק"מ די"ל מסתמא בסתם מנחה שיש בה עשרון מיירי. שנפל בה צרור אחר שנמדד]:
או גרגיר מלח: שנזדמן שנתערב, דהרי א"צ למלוח המנחה רק הקומץ. וקמ"ל אף דמלח בת הקרבה היא עם הקומץ. אפ"ה מחשב הקומץ על ידו כחסר. אם נקמץ עמו:
או קורט של לבונה: קמ"ל אף דהלבונה איקבע בהדי מנחה שהרי מביא כל המנחה (והקומץ) [והלבונה] עליו בכלי א'. אפ"ה כשנקמץ עם הקומץ. דינו כחסר הקומץ. ולהכי כשירצה הכהן לקמוץ המנחה. מלקט ובורר ממנה הלבונה. ומניחו מן הצד. וקומץ רק מהמנחה. ונותן הקומץ בכלי קודש. ומניח עליו הלבונה:
מפני שאמרו הקומץ היתר והחסר פסל: אי"ל בל"ז פסול. מדחוצץ הקורט בין ידו להקמח. או בין קמח לקמח. שהגרגיר חולק הקומץ ונראה כב' חצאי קומצים. י"ל דמיירי אפילו הגרגיר דבוק מן הצד של קומץ. למעלה אצל אגודל. או למטה אצל אצבע קטנה. דשם אין בשר ידו נוגע בקומץ. וגם מדרוב הגרגיר מגולה אינו חולק הקומץ ואפ"ה פסול משום שחסר עכ"פ שיעור הקומץ:
איזה הוא היתר שקמצו מבורץ: מלא וגדוש יותר משיעורו:
וחסר שקמצו בראשי אצבעותיו: שלא כפף אצבעותיו על פס ידו בשעת קמיצה. וה"ה בהיה הקורט או שאר דבר מחסר הקומץ. רק בסיפא נקט שקמץ בראשי אצבעותיו. לאשמעינן באיזה אופן צריך לקמוץ:
פושט את אצבעותיו על פס ידו: כך הוא עבודת הקמיצה. קודם שיתחב אצבעותיו בהקמח כופף ופושט אצבעותיו על פס ידו. ומניח רווח בין האצבעות להפס יד. ומכניס צד פסת ידו בהקמח. ועי"ז הקמח נדחק ונכנס לתוך הרווח שבין האצבעות הכפופים להפס יד ומוציא ידו מהקמח. ואח"כ מוחק באגודל את הקמח מצד זה. ובאצבע הקטנה מצד האחר. כדי שלא יהא בהקמיצה יותר ממה שנכנס תחת הג' האצבעות האמצעיים. וזהו שאמרו שהקמיצה א' מעבודות הקשות שבמקדש. שהרי במנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור. שהיו כולן אפויין ופתותין. וכל פתיתה היה צריך שיהיה כזית [כפ"ו סי' כ"ז]. ואפ"ה היה צריך ליזהר מאד כשמחק בהאגודל ובהאצבע קטנה כלעיל. שלא יהא שם חסר או יתר בהקמיצה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת