מלאכת שלמה על מנחות א

מלאכת שלמה · על מנחות · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

בעה"י המלך המהולל בתשבחות. מסיר כל יגונות ואנחות. נתחיל מסכת מנחות

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים אחר זבחים מנחות כפי סדורם בתורה ע"כ. וכתוב במכלול עלה נ"א וגם בשרש מנח ולמה שנהגו לקרוא במשנה מנחות בשוא המ"ם דומה כי המ"ם שרשית וכן היא הקריאה בפי הכל מנחות א"כ המ"ם שרש כמו שתאמר מן גבעה גבעות ומן שפחה שפחות כן תאמר מן מנחה מנחות ואם תהיה המם נוספת היה ראוי לומר מִנְחוֹת בחירק תחת המם כמו מן מצוה מִצְוֹת או בפתח כמו מן מחתה מַחְתוֹת ומן מראה מראות ע"כ וכן ג"כ אני הדיוט לומד מתוך דבריו שהיא ג"כ כמו מן שמחה שמחות כדכתיב בשמחות וגיל וגם מן כִבְשָה כְבָשוֹת במוכרת כדכתיב מה הנה שבע כבשות האלה וזולתם. והנה זאת הקדמת הרמב"ם ז"ל למסכת זו:

ראיתי להקדים ג"כ למסכתא זו הקדמות כמו שעשיתי לזבחים. ואומר שהמנחות מתחלקות חלק ראשון לשני חלקים. יש מנחה שנשרפת עם הקרבן והיא באה עמו וזו היא נקראת מנחת נסכים ואי אפשר לאותו קרבן להיות מבלעדה. ויש מנחה שהיא מנחה בפני עצמה ר"ל שאינה מנחת נסכים. ומנחת נסכים היא כוללת צבור ויחיד. ואנחנו כבר ביארנו בהקדמות של מסכת זבחים שכל מיני הקרבנות קרבנות צבור וקרבנות יחיד ד'. עולה וחטאת ואשם ושלמים. ואלו הארבעה מינין נקרבין מחמשת מיני בעלי חיים מן הצאן והבקר והעזים והתורים ובני יונה כמו שביארנו שם תנאיהן. ואומר עתה שקרבן העוף אינו טעון מנחת נסכים בשום ענין וכתוב בספרי יכול עולת העוף טעון נסכים תלמוד לומר מן הבקר ומן הצאן וכן כתוב בפרשת נסכים וכן החטאת והאשם אין טעון שום אחד מהן מנחת נסכים לפי שנאמר בפרשת נסכים נדר או נדבה או במועדיכם ואמרו כל הבא בנדר או בנדבה טעון נסכים יצאו חטאות ואשמות שאינן באים בנדר ונדבה ומטעם זה אינן חייבים נסכים לא הבכור ולא המעשר בהמה ולא הפסח לפי שאין אחד מהן בא בנדר ונדבה. והנה עלה בידך מכל אלו ההקדמות כל עולת בהמה וכל קרבן שלמים הוא שטעון נסכים בין שהן קרבנות צבור בין שהן קרבנות יחיד והחטאת והאשם אינן חייבים בנסכים זולתי חטאת מצורע או אשמו בלבד כמו שנבאר עכשיו [פ"ט הל"ו]. והדבר הנקרא מנחת נסכים הוא סלת בלול בשמן זית. והנסכים הוא היין שמקריבין עם העולה או השלמים ג"כ והוא מה שנאמר ויין לנסך. ולפעמים קוראים לכל ר"ל הסלת בלול והיין נסכים דרך העברה בשמות לפי שאין היין בא בלא סלת ולא סלת בלא יין וכולן טכסיסי קרבן ר"ל העולה והשלמים כמו שביארנו. והשיעור שחייב להביא עם העולה מן הסלת והיין הוא בעצמו שמביאים עם השלמים. והשיעור הזה יתחלף וישתנה כפי שנוי הקרבן והן ג' שיעורין. השיעור הראשון שיהיה הקרבן ממין העזים ואין הפרש בין גדול לקטן או מצעירי הצאן ר"ל שיהיה כבש בן שנתו כמנחת נסכים שטעון כל אחד מהן בין שהם רבים או מועטים עשרון סלת בלול בשמן רביעית ההין ויין לנסך רביעית ההין בין שהקרבן עולה או שלמים. ואם העולה או השלמים מגדולי הצאן והוא הנקרא איל תהא המנחה שחייב בה ב' עשרונים בלול (ברביעית) [בשלישית] ההין שמן ויין לנסך שלישית ההין וזה השיעור הב' ממנחת נסכיס. והשיעור הג' הוא שתהא העולה או השלמים ממין הבקר ואין הפרש בין גדול לקטן. והמנחה הראויה לכל קרבן ג' עשרונים בלול בשמן חצי ההין ויין לנסך חצי ההין. והשיעור הזה נכפל כפי מנין הקרבנות בין שהן של יחיד או של צבור אמר רחמנא כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד במספרם. ואין שום דבר יוצא מכלל זה ואין מוסיפים עליהם ואין גורעין מהם זולתי הכבש שמקריבין בשני של חג המצות יום הנפת העומר שהיא עולה כמו שביארנו מה שכתוב עליו בתורה שתהא מנחתו שני עשרונים בלולים בשלישית ההין שמן. והנסכים שחייב בהן רביעית ההין יין כמו של כבש. וגם כן נבדלה חטאת מצורע ואשמו שעם כל א' משתיהן בא עשרון לפי שקרבן מצורע כמו שביארנו הוא שני כבשים וכבשה והן חטאת ועולה ואשם ונאמר במנחתם שלשה עשרונים וגו' וזו היא מנחת נסכים ששורפין עם הקרבן הן עם כל העולם הן עם אימורי שלמים. ואלו הם הנסכים שטעונים כל הקרבנות וכבר זכרנו אותן בחמישי משקלים ובכאן השלמנו סדורם וזהו חלק אחד מן המנחות. החלק הב' הם המנחות שאינם תלוין בקרבן והן שני מינים מנחת יחיד ומנחת צבור. ומנחת צבור ג'. אחד מהן עומר התנופה והוא הנקרב ביום שני של חג המצות ועוד יתבארו כל משפטיו במסכת זאת ומקריבין ממנו קומץ לגבי המזבח ואוכלין הכהנים הנותר. והמנחה השניה שתי הלחם והוא שמביאין אותה יום עצרת וכבר זכרנו אותה בתחילת זבחים אמר רחמנא עליה ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וקראה מנחה שנאמר בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם. והמנחה השלישית לחם הפנים שאוכלים אותו הכהנים בכל יום שבת והם י"ב חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ואלו הג' דוחין את הטומאה אבל לא תאכל אם באת בטומאה כמו שנתבאר בשביעי מפסחים. ומנחת העומר לבדה היא שדוחה את השבת כמו שיתבאר במסכת זו: ומנחת היחיד מתחלקת לחמשה חלקים. החלק הא' שיתחייב בה על עון שעווה. והחלק הב' שיתחייב בה על דבר שרוצה לתקנו. והחלק הג' שיתחייב בזה עם קרבן ידוע שנתחייב בו ואנו קורין זה מנחה דרך העברה ועוד יתבאר זה [פ"ז הל"ב]. והחלק הד' היא המנחה שחייב בה כהן גדול בלבד או הדיוט פעם אחת כמו שנבאר. והחלק הה' שיחייב עצמו בה בנדר או בנדבה: החלק הא' הוא שיהא שוגג בטומאת מקדש וקדשיו או שגג בשבועות ביטוי או עבר על שבועת העדות בין במזיד בין בשוגג והעובר על א' מאלה הד' חטאים חייב קרבן כמו שביארנו בתחילת דברינו במסכת זבחים ואם אין ידו משגת לאותו קרבן מקריב עשירית האיפה סלת לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה וזאת נקראת מנחת חוטא וכבר קראה ה' חטאת ודינה שמקריבין ממנה קומץ ויאכלו הכהנים הנותר. והחלק הב' היא מנחה שחייבת בה הסוטה ונבדלה מהמנחות כולן שהיא קמח שעורים והיא ג"כ בלא שמן ובלא לבונה ומקריבין ממנה קומץ לגבי המזבח ואוכלין הכהנים הנותר כמו שביארנו בב' מסוטה והיא הנקראת מנחת קנאות וכן קרא אותה הכתוב. והחלק הג' שחייב בה ג"כ קרבן ידוע כגון שיחייב אדם עצמו בקרבן תודה או ידור בנזיר ושלמו ימי הנזירות. וכבר זכרתי בחמישי מזבחים (הל"ו) שמקריב עם התודה מיני הלחם וכן עם איל נזיר ואלו המינים שמביאים עם התודה ואיל נזיר לא קרא אותה הכתוב מנחה בשום פנים ואינה מכלל המנחות והראיה על זה [מנחות מ"ו ע"ב.]67 שאם הביא הכהן תודה או איל נזיר שיאכל הלחם שמקריב עמהן כמו ישראל ואילו היה מנחה היה חייב לשרוף אותה כמו שאמר הכתוב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל אבל החכמים קראוה [מנחה] דרך העברה. והמסכת הזאת ג"כ חוקרת על מלאכת הלחם הזה ואיך יעשה וכמה שיעורו. והחלק הד' הוא הנקרא חביתי כהן גדול והוא עשירית האיפה ומקריבין מחציתו עם תמיד של שחר ומחציתו עם תמיד של בין הערבים והיא נשרפת כולה שנאמר חק עולם לה' כליל תקטר וזו היא המנחה שחייב בה כהן גדול בכל יום והיא נקראת ג"כ מנחת כהן משיח לפי שנאמר בה אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו אבל מה שחייב בה כהן פעם אחת הוא כפי מה שאני אומר והוא שהכהן לכשיגדיל ורוצה להכנס לעבודה בין שהיה כהן גדול או כהן הדיוט תחלת מעשיו שיביא עשרון סלת ומקריב אותו מנחה והוא נשרף כולו לפי שהוא מנחת כהן כמו שביארנו ורמז בזה במה שנאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' וגו' הרי שכלל בפסוק זה מנחת כ"ג שמקריב בכל יום ומנחת כל כהן כשיכנס לעבודה. ודע שהכהן משעה שחייב במצות כשר לעבודה אבל לא היו אחיו הכהנים מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן כ' שנה. והחלק הה' שיתנדב ויחייב עצמו בכך וזו נקראת מנחת נדבה כמו שנתבאר והוא ה' מינין. סלת בלול בשמן לבדו ונקראת מנחת הסלת. או מאפה תנור והוא שני מינין חלות או רקיקין או מנחה על המחבת או מנחת המרחשת וכל אלו פסוקי התורה ואיזה מין שיחייב בו עצמו חייב בו. וכן איזה שיעור. ולא יהיה פחות מעשרון כמו שהתבאר. ואלו הה' מינים צריכין לבונה ושמן וכולן סלת ומקריבין מהן הקומץ והנותר יאכל. והמותרות שיותירו מהמנחות אחר הקרבת הקומץ נקראים שירי מנחות והן נאכלין לכהנים אלא אם היתה מנחת כהן שהיא נשרפת כולה. ועוד יתבאר במסכת הזאת סדר מלאכת המנחות האלו כולן ושיעורן והפסולים הבאים עליהן וכל דיניהם וזהו הנדרש במסכת הזאת. וכבר נתבאר לך שכל המנחות סלת חוץ ממנחת העומר ומנחת סוטה שהן מן השעורים. ומנחת סוטה מיוחדת להיות מקמח שעורים. ואין שורפים א' מהן זולתי מנחת חוטא (צ"ע) ומנחת כהן מאיזה דבר שתהא וכן מנחת נסכים לאיזה אדם שתהא. וכל מנחה מקריבין מהן הקומץ ויאכלו הכהנים השיריים. וכלל כל הדברים שאמרנו שהן כוללין הזבחים בתחילת דברינו בזבחים ולא נשאר לבאר מכל מה שיש בדעתנו להקדים זולתי ביאור שיעור העשרון ושיעור ההין שבשני אלו המדות אנו משערין כל המנחות והנסכים. והנני אומר שכבר זכרנו בסוף פאה שמדה (שבתלמוד) [שיש בחללה] ד' אצבעות בארך וד' אצבעות לרוחב ברום שתי אצבעות ושביעית מעשר אצבע (נ"א וז' עשיריות מאצבע) ושתהא האצבע שמשערין בה גודל מיד בינונית כברייתה שזו המדה נקראת לוג ורביעיתה יקרא רביעית וההין הנזכר בתורה שבו משער הכתוב הנסכים ושאר המנחות ברביעיתו ושלישיתו ומחציתו הוא מחזיק י"ב לוגין. וכבר נתבאר שנסכי כבש ג' לוגין ונסכי איל ד' לוגין ונסכי שור ו' לוגין ובאלו השיעורין מן השמן בוללין הסלת כמו שזכרנו וכבר זכרתי בתחלת מסכת עדיות שאני שיערתי מדת הרביעית ודקדקתי בה כל מה שאפשר לי דזכרתי שמצאתיה מחזיקת מן היין קרוב לכ"ו דרכמונים מצריים וכן מצאתי [מחזקת] משמן הזית גם כן כ"ז דרכמונים מצריים וגרגרים לא חששתי בהן למעוטן ויהיה משקל מה שמחזיק הלוג מן היין או מן השמן כפי מה שמצאתי מאה דרכמונים וד' דרכמונים מצריים והעשרון הוא עשירית האיפה והוא העומר והוא שיעור חלה וכבר ביארנו שיעור המדה הזו בשני מחלה ובתחילת עדיות בצמצום ושם ביארתי ג"כ ר"ל בעדיות שאני מצאתי שיעור חלה במדה שעשיתי [תחזיק] תק"כ דרכמונים מקמח חטת מצרים וזה השיעור בעצמו מצאתי שמחזיק מסלת מצרים ג"כ והדרכמונים כולן מצריים וזה מה שראינו להקדים אותו ואחר כך אתחיל בפירוש. עכ"ל ז"ל:

כל המנחות שנקמצו וכו':    עבודה קמייתא נקט וה"ה כו' וד' עבודות יש בקומץ כנגד ד' עבודות שיש בדם. תוס' ז"ל:

אלא שלא עלו וכו':    בגמ' רמי דר"ש אדר"ש דבחדא ברייתא מוכח דס"ל דמנחת חוטא פסולה שלא לשמה כדין חטאת. ומנחת נדבה כשרה שלא לשמה אלא שלא עלתה לבעלים לשם חובה כדין אשם. וכדתנן במתני'. ובברייתא שאכתוב בסמוך מוכח דס"ל דאפילו מנחת חוטא שלא לשמה עלתה לבעלים לשם חובה. ומתרץ להו רב אשי דהא דאמר ר"ש עלו באומר הריני קומץ מחבת לשם מרחשת דכיון דלא אדכר שמא דמנחה אלא שמא דמנא דברי רוחות בעלמא נינהו. והא דקאמר ר"ש דלא עלו כגון דאדכר שמה דמנחה כגון קומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת דבמנחה דפסלה בה מחשבה קא מחשב. ולדידיה איכא לאוקמה למתני' כר"ש. דמתני' בדאדכר שמה דמנחה כדמפרש שלא לשמו ולשמו לשם מנחת נדבה ולשם מנחת חוטא וההיא ברייתא דעלו בדלא אדכר שמה דמנחה. אבל לרבה ורבא דתריצו ההיא רומיא בשנויי אחריני מסקי' דמתני' דלא כר"ש דתניא ר"ש אומר כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ואפילו מנחת חוטא ועלו לבעלים לשם חובה שאין המנחות דומות לזבחים שהקומץ מחבת לשם מרחשת מעשיה מוכיחין דמחבת היא והקומץ חריבה לשם בלולה דהיינו מנחת חוטא למנחת קנאות מעשיהם מוכיחין לשם חריבה. אבל בזבחים אינו כן דשחיטה אחת לכולן קבלה אחת לכולן זריקה אחת לכולן. והשתא פליגא מתני' עליה דר"ש בתרתי. חדא דמתני' קתני בכל המנחות דלא עלו וחדא דקפסיל תנא דידן מנחת חוטא לגמרי. ואיתה להאי ברייתא נמי בפ"ק דזבחים דף ט' וגם בפ' התכלת (מנחות דף מ"ט.) ועיין בספר קרבן אהרן בפ' צו פ' ג':

ומנחת קנאות:    של סוטה שאם קמצן שלא לשמן כגון וכו' לשון ר"ע ז"ל עד סופו ועוד מפרש טעמא בגמרא דכי קתני תנא דמתני' באה יחיד אבל באה צבור לא קתני וכי קתני באה בגלל עצמה אבל באה בגלל זבח כגון מנחת העומר שבאה עם הכבש לא קתני:

לשמן ושלא לשמן:    בפ"ק דזבחים מסקינן דסתמא כלשמן דמי. תוס' ז"ל:

כיצד לשמן ושלא לשמן לשם מנחת חוטא ולשם מנחת נדבה או שלא לשמן וכו':    יש מוחקין מלת או וכן בתלמוד ליתה: בסוף פי' ר"ע ז"ל אבל שלא לשמן [ולשמן] כשרות קמ"ל פי' קמ"ל דלא אזלינן בתר לשון ראשון ולא בתר אחרון לחודיה אנא בתר כולהו הלכך אצטריך למיתני הני תרי באבי. וביד פי"ד דהלכות פסולי המוקדשין סימן ב':

משנה ב

אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות וכו':    רפי"א דהלכות פסולי המוקדשין וסי' ג':

אחד מנחת חוטא ואחד וכו':    כך הגיה הר' יהוסף ז"ל. ובגמרא פריך למה ליה למתני' אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות וכו' ליתני כל המנחות שקמצם זר ואונן וכו' ומשני איצטריך סד"א הואיל ואוקימנא לרישא דלא כר"ש ה"א דפליג נמי בסיפא ואמר במנחת חוטא דכי היכי דאין קרבנו מהודר בשמן ולבונה כי קמצי לה פסולים נמי כשרה קמ"ל משנה יתירה אחת מנחת חוטא דלא אצטריך למתני' אלא לר"ש דר"ש מודה בסיפא. והקשו תוס' ז"ל תימא לרב אשי דריש פירקין דאתיא כר"ש מאי איכא למימר וי"ל דמ"מ ע"כ רישא דלא כר"ש דקחשיב הילוך שלא לשמו ור"ש מכשיר בהילוך בפ"ק דזבחים ע"כ תוס' כתיבת יד ועוד האריכו שם:

שקמצן זר ואונן וכו':    וה"ה שתויי יין ופרועי ראש במיתה ומחלי עבודה אלא תנא ושייר. תוס' ז"ל:

ערל טמא:    בכדי נקט טמא דהא תנא טבול יום וכ"ש טמא אלא לפי שרגיל התנא לשנות יחד ערל וטמא הערל וכל הטמאים וכן בקרא לא יוסיף עוד לעבור בך בליעל ערל וטמא. תוס' חיצוניות:

ע"ג כלים ע"ג בהמה:    לא זו אף זו קתני לא מבעיא כלים דחייצי אלא אפילו בהמה דהוי בשר והוי מין במינו חייצא ולא מיבעיא בהמה אלא אפילו רגל חבירו שהוא בשר אדם כמותו. תוס' חיצוניות. ותלמוד שלם וערוך הוא בפ' שני דזבחים דף כ"ד והביאו שם ר"ע ז"ל והוא אמתני' דהתם ראש הפרק:

קמץ בשמאל פסל:    בפ' קבלה דף כ"ד:

בן בתירא אומר יחזיר ויחזור:    כך מ"מ. ובת"כ פרשת ויקרא פרק עשירי יליף ר' יוחנן בן ברוקא מדכתיב וקמץ משם דהל"ל וקמץ ממנה אלא למידרש וקמץ משם ממקום שקמץ כבר בפיסול. ובגמרא תניא ר' יוסי בן יאסיין ור' יהודה הנחתום אמרו לא שנו דבן בתירא מכשיר בחזרה אלא שקמץ ולא קידש הקומץ בכלי שרת אבל קידש פסל ולא מהניא חזרה. ות"ק דידהו פליג עלייהו דאפילו קמץ וקדש מהניא חזרה. והכא גבי קמיצת שמאל לא פליג ר"ש כדפליג בזבחים גבי קבלה משום דהכא קרא כתיב קדש קדשים היא כחטאת וכאשם לאשמועינן דקמיצת שמאל פסלא:

קמץ ועלה בידו:    ר"פ שני דסוטה:

צרור או גרגר מלח וכו' והחסר פסול:    בהקומץ רבה יליף לה מדכתיב מלא קומצו תרי זימני רש"י ז"ל:

מבורץ:    מלא וגדוש לישנא אחרינא שיש קמח בין ראשי אצבעותיו לפס ידו רש"י ז"ל:

פושט את אצבעותיו וכו':    לשון הברייתא בגמרא חופה שלש אצבעותיו על פס ידו. וביד פי"ג דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ג וז"ל שם ואם הוסיף בקומץ כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ ה"ז פסול ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פ' ויקרא פרק עשירי:

משנה ג

ריבה שמנה:    ביד פרק י"א דהלכות פסולי המוקדשין סי' ח' ט':

חסר לבונתה פסולה:    שלא נתן בה אלא קורט אחד של לבונה אבל אם יש בה שני קרטין כשרה עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כר' יהודה ולא כר"ש דאמר על קורט אחד כשרה פחות מכאן פסולה דלא דריש הכא האי את ור"מ נמי פליג עלייהו וס"ל אינה כשרה אם חסר דבר מן הלבונה שנקבעה עם המנחה דהיינו קומץ שלם דדריש כל כפשטיה ושלש מחלוקות בדבר דפשטא דמתני' פי' רש"י ז"ל אליבא דר"מ דסתם מתני' ר"מ:

כזית משיריה בחוץ וכו' או להקטיר לבונתה בחוץ:    ואי קשיא אמאי לא תנא נמי כזית מלבונתה תריץ הך סתמא כרבנן דאמרי' בגמרא דלבונה כשרה בקורט א' הלכך לא תנא כזית. רש"י ז"ל. ותוס' חיצוניות הקשו עליו דלא נהירא דא"כ ליתני להקטיר קורט אחד מלבונתה ועוד דהא אוקימנא סתם מתני' כר"מ דאמר חסר לבונתה פסולה והעלו אלא נראה לומר דסמיך אכולהו כזית דלעיל ולא חשש להאריך וה"ה ללבונה ע"כ. וז"ל הרגמ"ה ז"ל ואי קשיא מ"ט לא אמר בלבונה בסיפא או כזית משום דסתם מתני' ר"מ היא וסבר את כל הלבונה גבי פגול דבכרת הוא לא מיחייב כרת עד דאיכא כולה לבונה גבי פסול דלית ביה כרת אפילו בכזית חוץ למקומו פסול עכ"ל ז"ל. ובגמרא איכא דר' חייא תני למתני' ולא תני או כזית בכוליה מתני' לא בקומץ ולא בשירים ולא בפגול ולא בפסול ומסיק אביי דטעמא דלא תני ר' חייא או כזית בברייתא דידיה משום דברייתא דידיה ר' אלעזר היא דלא חשיב הקטרה עד שיקטיר את כולו כדתנן בפ' השוחט והמעלה הקומץ והלבונה והקטרת וממזת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שהקריב מאחד מהן כזית בחוץ חייב ור' אלעזר פוטר עד שיקריב את כולו וכיון דבקמיצה לא מצי למיתני הקומץ ע"מ להקטיר כזית מקומצה למחר דלא מיפגל בהכי דהא לא חשיב בהקטרה גמורה הלכך לאו מחשבה היא ולא תני לה כלל אפי' בשירים ואי קשיא תנא דידן אמאי תני או כזית מקומצה למחר תריץ תנא דידן לית ליה דמתני' ר' אלעזר היא ואית ליה דמיפגל בהכי ופרכינן אי ר' אלעזר אמאי תני ר' חייא להקטיר קומצה למחר הא לר' אלעזר לא הויא הקטרה עד שיקטיר גם את הלבונה ואשתכח דלאו בהקטרה שלמה מחשב דתנן התם נמי הקומץ והלבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ חייב ר' אלעזר פוטר עד שיקריב את השני וא"כ הכא איבעי ליה ר' חייא למיתני להקטיר קומצה ולבונתה ומשני מתני' דחשיבא הקטרה בקומץ לחודיה במנחת חוטא קמיירי דאין בה לבונה וע"מ להקטיר לבונתה דתני במתני' דהוי פגול מוקים לה בלחם הפנים דאין בו אלא הקטרת לבונה ופרכי' ואיכפל תנא לאשמועינן קומץ דמנחת חוטא ומשני אין וכן כי אתא רב דימי א"ר אלעזר קומץ דמנחת חוטא ור' אלעזר היא:

פגול וחייבים עליו כזית:    האוכל משיירי מנחה דכתיב בחוץ לזמנו עונה תשא וכתיב בנותר ואוכליו עונו ישא מה להלן כתיב ונכרתה אף כאן האוכלו בכרת והך ג"ש בפ"ק דכריתות רש"י ז"ל אמר המלקט וגם בפ' קבלה עלה כ"ח איתא להאי גזרה שוה:

זה הכלל כל הקומץ והנותן בכלי וכו':    פ"ק דזבחים דף י"ג וכתבו שם תוס' ז"ל בהגשה אין פגול דקמיצה כנגד שחיטה ואין לומר פגול קודם שחיטה ע"כ ואיתה נמי בפירקי' דף ז' ובר"פ שני דמכלתין ובסופה:

קמץ בשתיקה:    שלא חשב כלום בקמיצה אלא בנתינת כלי או בהילוך או בהקטרה חשב:

או שקמץ חוץ לזמנו ונתן בכלי והלך והקטיר בשתיקה:    כצ"ל:

או שקמץ ונתן בכלי והלך והקטיר חוץ לזמנו:    שבכלם חשב מחשבת חוץ לזמנו. זהו שקרב המתיר כמצותו שאין בה פסול אחר אלא חוץ לזמנו. והא לא הוה צריך למתנייה אלא זו ואין צריך לומר זו קתני. הרגמ"ה ז"ל. וביד פ' שני דהלכות מעשה הקרבנות סי' ה' ובפ' י"ג דהלכות פסולי המוקדשין סי' ו' וספי"ד ובפט"ו סי' ב' ורפי"ו:

משנה ד

בפי' ר"ע ז"ל משנה ד' מתחלת מנחת חוטא וקנאות וכו' וטעות הוא וצריך למחוק אות הדלית משם ולכותבה לעיל קודם הלשון המתחיל קמץ חוץ למקומו וכו':

כזית בחוץ כזית למחר:    חשב באחת וכו' לשון ר"ע ז"ל עד מלות אמרינן בעבודות. צריך להגיה איירי בשתי עבודות:

וחכמים אומרים זה וזה פסול ואין בו כרת:    וא"ת היינו ת"ק וי"ל דאתא למיסתם כותיה דכה"ג משני בפ' המפלת. תוס' ז"ל. ועיין במה שפירשתי בס"פ שני דמסכת זבחים בס"ד:

שאין אכילה והקטרה מצטרפין:    בגמרא מוקי לה ר' ירמיה כר' אליעזר ואביי מוקי לה כרבנן וכדכתיבנא בס"פ שני דזבחים. וביד פי"ו דהלכות פסולי סימן ב':