משנה כלים יג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק יג · משנה א | >>
הסייףא, והסכין, והפגיון, והרומח, מגל יד, ומגל קציר, והשחור, והזוג של ספרים, שנחלקוה, הרי אלו טמאין.
רבי יוסי אומר, הסמוך ליד, טמא.
והסמוך לראש, טהור.
מספרת שנחלקה לשנים, רבי יהודה מטמא, וחכמים מטהרין.
משנה מנוקדת
הַסַּיִף, וְהַסַּכִּין,
- וְהַפִּגְיוֹן, וְהָרֹמַח,
- מַגַּל יָד, וּמַגַּל קָצִיר,
- וְהַשְּׁחוֹר, וְהַזּוּג שֶׁל סַפָּרִים,
- שֶׁנֶּחְלְקוּ,
- הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין.
- שֶׁנֶּחְלְקוּ,
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- הַסָּמוּךְ לַיָּד, טָמֵא;
- וְהַסָּמוּךְ לָרֹאשׁ, טָהוֹר.
- מִסְפֶּרֶת שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם,
- רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא,
- וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:
נוסח הרמב"ם
הסיף, והסכין, והפגיון, והרומח,
- ומגל יד, ומגל קציר, והשחיר, וזוג של ספרים,
- שנחלקו - הרי אלו טמאין.
- רבי יוסי אומר:
- הסמוך ליד - טמא,
- הסמוך לראש - טהור.
- ומגל יד, ומגל קציר, והשחיר, וזוג של ספרים,
- מספרת שנחלקה לשנים -
- רבי יהודה - מטמא.
- וחכמים - מטהרין.
פירוש הרמב"ם
פגיון - סכין מעוות דומה למגל קטן ישתמשו בו התגרים והסופרים.
מגל יד - ומגל קטן יקיימו אותו לצרכי הבתים.
והשחור - מספרים קטנים.
וזוג של ספרים - מספרי הספרים בעלי ההקזה והוא גדול עגול הקצוות.
ומספורת - הברזל אשר יגלחו בו השיער איך שיהיה תמונתו נקראת מפעלתו על שם הגילוח תספורת תרגום "ויגלח וספר.
ואין הלכה לא כרבי יוסי, ולא כרבי יהודה:
פירוש רבינו שמשון
סייף. תליך וקשתך מתרגמינן סייפך וקשתך (בראשית כז):
פגיון. סכין שיש לו שתי פיות:
מגל יד. עשוי לשבר עצמות ועצים וחלק:
מגל קציר. עשוי שינים:
השחור. בפרק בתרא דביצה (דף לה:) אמרינן מאן דתני משחירין לא משתבש דתנן השחור וזוג של ספרים משמע דשחור הוא מספריים ונקרא שחור על שם שמשחיר את השער וזוג של ספרים גדול מן השחור ויש בו שני סכינין ולהכי מקרי זוג ויש מפרשים שחור תער:
שנחלקו. שהם של חוליות ופורקין אותן זה מזה וכן התער יש שאין בית יד שלו מחובר ופורקים אותה. טמאים אע"פ שנחלקו שראויין למלאכה כל אחד לעצמו:
הסמוך. ליד חזי טפי לתשמיש. אבל הסמוך לראש ירא שמא יחתוך ידו:
מספורת שנחלקה. הן מספריים של נשים טס של ברזל ארוך וכפוף לאמצעיתו ובב' ראשים כאורך ב' סכינים וכשנחלקה אכתי כל חד חזי לחתוך:
וחכמים מטהרים. מכיון דנשברה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הסייף והסכין והפגיון - סכין שיש לו שני, פיות קרוי פגיון:
מגל יד - מגל חלק עשוי לשבר עצמות ולחתוך עצים:
מגל קציר - מלא פגימות ותלמים:
השחור - הם מספריים קטנים שמגלחין בהם. ונקראים שחור לפי שהם משירין את השער, דמשירין ומשחירין חד הוא, והכי אמרינן בפרק משילין פירות [ביצה לה] מאן דתני משחילין ב לא משתבש. ויש מפרשים, השחור, תער ג:
והזוג של ספרים - מספריים גדולים מן השחור:
שנחלקו - שהן של חוליות ומפרקים אותן זה מזה. וכן התער יש שאין בית יד שלו מחובר ד, ומפרקין אותו:
הסמוך ליד - חזי למלאכה טפי. אבל הסמוך לראש, ירא שמא יחתוך ידו. ואין הלכה כר' יוסי:
מספורת שנחלקה - הם מספריים של נשים ו, וכשנחלקה אכתי כל חד חזי לחתוך:
וחכמים מטהרין - כיון שנשברה. והלכה כחכמים:
פירוש תוספות יום טוב
הסייף. תליך וקשתך. מתרגמינן סייפך וקשתך. הר"ש:
והשחור. כתב הר"ב. [*והכי אמרי' כו' משחילין כו'. איברא דהכי איתא התם. ומייתי לה מדתנן השחול והכסול כו' בפ"ו דבכורות מ"ז. אבל הר"ש הביא הא דאמרינן התם. מאן דתני משחירין לא משתבש. והוא הנכון דמייתי לה ממתני' דהכא השחור וכו' ומ"ש הר"ב] י"מ תער. כ"פ רש"י רפ"ה דביצה. וטעמיה נמי משום דמשחיר השער. ומ"ש הר"ב שאין בית יד שלו מחובר כו'. כ"כ התוס' שם בשם הקונטרס. והקשו דבית יד למאי חזי לעצמו. ומפרשי' דשחור. היינו מספרים קטנים וכו':
שנחלקו. כולה פרקין מיירי בשבר שישבר בו הכלי ולא יקבל טומאה. או יטהר מטומאתו. כך הבינותי מהרמב"ם רפי"א מה"כ [הלכה ח]. ועיין בפי' הר"ב ר"פ דלקמן. ומ"ב:
הסמוך ליד טמא וכו'. פי' הר"ב דחזי למלאכה טפי. אבל הסמוך לראש כו'. כ"כ הר"ש. ואין תמונת אלו המספרים ידוע ומובן אצלי:
מספרת. והר"ב העתיק מספורת. וכן העתיק הר"ש. אבל הרמב"ם העתיקה בפירושו כגי' הספר. אך בחבורו פי"א מה"כ [הלכה ט] העתיק מספרים:
מספרת שנחלקה כו'. לשון הר"ב הם מספרים של נשים. טס של ברזל ארוך וכפוף לאמצעיתו. ובשני ראשים כאורך שני סכינים וכשנחלקה אכתי. וכו' הר"ש:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) הסייף. תליך וקשתך מתרגמינן סייפך וקשתך הר"ש:
(ב) (על הברטנורא) ובר"ש איתא משחירין. ועיין שם בגמרא:
(ג) (על הברטנורא) וטעמיה נמי משום דמשחיר השער:
(ד) (על הברטנורא) התוס' הקשו על זה, דבית יד למאי חזי לעצמו. ומפרשים, דשחור היינו מספריים קטנים כו'.
(ה) (על המשנה) שנחלקו. כולה פרקין מיירי בשבר שישבר בו הכלי ולא יקבל טומאה, או יטהר מטומאתו. כך הבינותי מהר"מ. ועיין ריש פרק דלקמן בהר"ב:
(ו) (על הברטנורא) טס של ברזל ארוך וכפוף לאמצעיתו, ובשני ראשיה כאורך שני סכינים וכשנחלקה אכתי כו'. הר"ש
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
הסייף וכו': מימרא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ש בן לקיש פ' הפועלים דף פ"ד מאימתי גמר מלאכתם לקבל טומאה ר' יוחנן אמר משיצרפם בכבשן ריש לקיש אמר משיצחצחם במים:
פיגיון: פי' הרמב"ם ז"ל הוא סכין עקום כמין מגל קטן תופשין אותו הסוחרים והסופרים בקסתותיהם:
בפי' ר"ע ז"ל. וכן התער יש שאין בית יד שלו מחובר וכו' אמר המלקט פי' למאן דמפרש דשחור היינו תער:
מספרת: ר"ע ז"ל תפס פי' הר"ש ז"ל כמו שאעתיק אבל הרמב"ם ז"ל פירש חתיכת ברזל שמגלחין בה השיער באיזו צורה שתהיה ונקראת ע"ש פעולתה תרגום וגלח ויספר. והרא"ש ז"ל פי' מספרת הוא ברזל ארוך וכופפים אותו לאמצעיתו ובשני ראשיו כמין שני סכינים ע"כ וכן הוא ג"כ בפי' הר"ש ז"ל. וז"ל ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל מספרת ואינה של חוליות ודו"ק ע"כ. ובתוס' שבת פ"ד דף מ"ח משמע התם דהאי מספרת מיירי כשאינה של פרקים:
תפארת ישראל
יכין
והפגיון: סכין פיפיות דאלך בל"א:
מגל יד: האנדזיכעל שקוצרין בו תבואה. ופיו חלק:
ומגל קציר: זענזע בל"א שקוצרין בו תבואה. ופיו מלא פגימות כמגירה:
והשחור: תער שמשיר בו השער:
וזוג של ספרים: מספרים לגלח בו השער והוא מחובר מב' סכינים. ולכן נקרא זוג:
הרי אלו טמאין: דכל כלים הנ"ל כשנחלקו לב' כל חלק וחלק חזי למלאכת הכלי בתחלה. אף שרק מדוחק חזי קצת. ולהכי אם טמאין הן לא נטהרו בשבירתן. ובטהורין עדיין מק"ט להבא:
רבי יוסי אומר הסמוך ליד: אותו חלק שנשאר בו מקום האחיזה:
טהור: דאותו חלק לא חזי לתשמישו. מדירא שיחתוך בידו כשיאחזנו. ולת"ק יכול לכרוך דבר עפ"י החידוד במקום שיאחזנו:
מספרת: הוא כמין סכין כפוף כל כך עד שיכול להגיע חדודו של כל חלק שבו נגד חדודו של חלק האחר. ועי"ז אפשר לחתוך דבר שבין ב' חדודים לשנים. ככל הנחתך במספרים. ומצוי אצלינו ג"כ כלי כזה לגזוז צמר הכבשים:
רבי יהודה מטמא: מדהן השתא כב' סכינים. וכ"א ראוי לתשמיש:
וחכמים מטהרין: דמספרת כזו בל"ז אינה חדה כל כך. רק אעפ"כ כשהיא שלימה חותכת ע"י ההידוק של חידודי ב' החלקים שדוחקים זע"ז. ובנחלקה לא חזי כל א' לחתוך רק ע"י דחק מאד:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת