מלאכת שלמה על כלים יג
<< · מלאכת שלמה · על כלים · יג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
הסייף וכו': מימרא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ש בן לקיש פ' הפועלים דף פ"ד מאימתי גמר מלאכתם לקבל טומאה ר' יוחנן אמר משיצרפם בכבשן ריש לקיש אמר משיצחצחם במים:
פיגיון: פי' הרמב"ם ז"ל הוא סכין עקום כמין מגל קטן תופשין אותו הסוחרים והסופרים בקסתותיהם:
בפי' ר"ע ז"ל. וכן התער יש שאין בית יד שלו מחובר וכו' אמר המלקט פי' למאן דמפרש דשחור היינו תער:
מספרת: ר"ע ז"ל תפס פי' הר"ש ז"ל כמו שאעתיק אבל הרמב"ם ז"ל פירש חתיכת ברזל שמגלחין בה השיער באיזו צורה שתהיה ונקראת ע"ש פעולתה תרגום וגלח ויספר. והרא"ש ז"ל פי' מספרת הוא ברזל ארוך וכופפים אותו לאמצעיתו ובשני ראשיו כמין שני סכינים ע"כ וכן הוא ג"כ בפי' הר"ש ז"ל. וז"ל ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל מספרת ואינה של חוליות ודו"ק ע"כ. ובתוס' שבת פ"ד דף מ"ח משמע התם דהאי מספרת מיירי כשאינה של פרקים:
משנה ב[עריכה]
קוליגריפון: מצאתי מוגה קליגריפון בלי וי"ו וכן הוא שם בהשגת הראב"ד ז"ל וז"ל כלי שבראשו כף אחת כסבכה לצלות עליו ובקצה השני שִנַיִם להוציא בהן הבשר מן הקדרה או מעל האש אמר אברהם זה עשה תחת קליגריפון ובערוך לא פירש כן אלא בראשו אחד כעין פאלא להדביק בו פת בתנור ולרדותו והשני לגרוף בו את האפר והגחלים אבל נראה כדבריו שזהו קליגריפון ע"כ והרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה במשנה וגם בפי' הרמב"ם ז"ל קֵלַגְרִיפוֹן הקו"ף בציר"י והלמ"ד בפת"ח. ואפשר דמש"ה קרי ליה קלגריפון שם מורכב ע"ש שתי המלאכות שעושין בו קולי כמו אונקלי לתחוב בבשר או בלחם גריפון לשון גריפה שגורפים בו את הגחלים ואת האפר וכן נ"ל ג"כ הטעם בזומא ליסטרון זומא לשון זוהמא לסטרא לשון צד כלומר צד אחד מן הכלי להוציא בו הזוהמא. או אפשר ג"כ לומר לסטרא שהוא קרוב ללשון בשר מלשון דוכשוסטוס ולקמן פכ"ה פי' ר"ע ז"ל כמו שפי' הר"ש ז"ל כאן ושם דבכף מעלין בו המרק ויהיה זומא מלשון יוני מרק זומי. וראיתי מוגה זומי ביו"ד. ועיין בפי' הרמב"ם ז"ל שהוא ז"ל פירשו בדרך אחרת וז"ל שם בחבורו כלי שיש בראשו האחד כף להרים בו הדשן ובראשו השני מזלג לצלות בו הבשר וכו' עכ. והוא זומא ליסטרון דאסבריה רב סחורא לרבא בשלהי פ' אלו מציאות וכתבוהו תוס' ז"ל בס"פ מצות חליצה ובפ"ק דע"ז דף י"ט וכתבו שם הם ז"ל דרבה גרסי' בה"א. ואיתה למילתייהו ג"כ בר"פ ד' מיתות:
מכתב: שניטל הכותב בנקודת ציר"י התי"ו. וברמב"ם פי"א כתב והוא שיהיה הנשאר יכול לעשות מעין מלאכתו כיצד עט שניטל המוחק שלו ונשאר הכותב אם נשאר מארכו כדי שיגע לקשרי אצבעותיו טמא שהרי אפשר שיאחוז בו ויכתוב בו ניטל הכותב ונשאר המוחק אם נשאר מארכו מלא פס ידו טמא שהרי אפשר לו למחוק בו נשאר פחות מזה טהור וכן כל כיוצא בזה ע"כ:
משנה ג[עריכה]
חרחור: כתב הרמב"ם ז"ל שם המרדע הוא המלמד והוא עץ ארוך עב וכמו מסמר חד תקוע בקצתו מלמעלה וזה הברזל נקרא דרבן ובקצה השני מלמטה ברזל כמו רומח והעץ נכנס בו וזה הברזל נקרא חרחור ע"כ:
נשבר מקופו טהור: קשה קצת דאמאי איצטריך ליה לאשמועינן האי מילתא גבי חרחור וגבי קורדום דמאי שנא. וראיתי שנקד הר' יהוסף ז"ל מִקוּפוׁ המ"ם בחיר"ק וכתב ס"א מיקופו ע"כ:
משנה ד[עריכה]
מגריפה שניטלה כפה וכו' מגרה: נקראת ע"ש מלאכתה שנעשית ע"י גרירה:
שניטלו שניה אחת מבנתים וכו': כך צ"ל:
מלא [כ"ה בר"מ ד"נ ובר"ב ד"ו. אבל בכה"ד הסיט:] היסט: הרמב"ם ז"ל בשם אביו ז"ל ורוב הקדמונים ז"ל פירשו דמלא היסט הוא מראש הגודל עד ראש האצבע כל מה שיוכל לפתוח וזהו בעיניו חלוק בין אמרם מלא היסט או רוחב היסט וכן פי' הר"ש ז"ל ולזה הסכים ג"כ הרא"ש ז"ל:
והמפסלית: ס"א והמפסֶלֶת בלתי יו"ד ובנקודת סגו"ל תחת הסמ"ך והלמ"ד:
וכולן שנחלקו לשנים טמאים: לשון הר"ש ז"ל וכולן שנחלקו לשנים אין עושי' מעין מלאכתם חוץ מן המקדח ע"כ והיה נראה לי שצריך למחוק מלת אין אכן אחר זמן רב בא לידי תוספת יום טוב בשנת השפ"ג ירח סיון וראיתי שהעתיק לשונו וכתב שנראה שהוא ז"ל גורס טהורים ושכן הגיה מהר"ם ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל שם פי"א גריס טמאים. ובפירוש המשנה לא נזכרה זו הבבא:
והרוקני בפני עצמה טהורה: אבל הברזל בפני עצמו טמא וצריך לחלק בין הני דקתני בהו מתני' ניטל חסומן טהורין לקורדום דקתני עליה בתוספתא דאע"פ שניטל חסומה טמאה הר"ש ז"ל. ואית דגרסי והרונקי וכן הוא ברמב"ם וגם בפי' המשנה וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
משנה ה[עריכה]
מחט שנטל חרירה או עוקצה וכו': וכתב הר"ש ז"ל אית דגרסי חדידה מלשון תחתיו חדודי חרש ע"כ ופי' בערוך חרירה פי' מחט יש לה שני ראשים ראש אחד לתפירה שמו חרירה שעושה בה חורים בבגד וראש אחד להכניס בה החוט הוא עוקצה כמו עוקץ של אתרוג ויש אומרים אפכא חרירה מקום שמשימין בו החוט מלשון ויקוב חור בדלתו שהוא נקב ע"כ ושני הפירושים הביאם הר"ש ז"ל:
אם התקינה למיתון: כך היא גירסת הרמב"ם ז"ל ופירש שרוקמי הבגדים בעת אריגתם יש להם מחטים שכורכין עליהם חוט משי כמו שכורך הגרדי חוטי פשתן על הקנים הדקים ויהיה נקל להכניס המחטים בין הארוג בעת הריקום ואותן המחטין נקראין של מיתון מחמת כריכת החוטים עליהם מלשון לכתא ומיתנא שהוא דבר הכרוך בחוט ואותו מחט אם ניטל חרירה או עוקצה טמאה לפי שאין צורך בהן ע"כ וכן ג"כ פי' בפי"א דהלכות כלים אבל הר"ש ז"ל גריס מיתוח או מיתה. ועיין במ"ש בפ"ק דערלה בשם הערוך בסימן ד' והביאו הר"ש ז"ל הכא בפירקין וכתבתיו בשמו בסוף פירקי' אלא דבכתיבת יד ליתיה:
שהוא כותב בה: מכאן משמע דחרירה הוא קופא דמחטא שנכנס בו החוט והעוקץ שהוא חדוד ראוי לשלחני לכתוב בו על פנקסו כאותן מחטין הגדולים הר"ש ז"ל:
של מיתוח וכו': קשה קצת אמאי לא קתני אם התקינה למיתוח טמאה כדקתני ברישא:
ואם לאו טמאה: י"מ דמאי דקאמר בפ' במה בהמה והוא שרישומה ניכר קאי אהאי סיפא וה"פ ואם רישומה של מחט ניכר הוא דהויא כלי וטמאה הר"ש ז"ל:
צנורא: בהיותה כפופה היא כלי וכמו שפי' ר"ע ז"ל ואית דגרסי צנירה כמו שכתבנו לעיל:
משנה ו[עריכה]
כיצד פותחת של עץ וחפין שלה וכו': תוס' שבת פ"ח דף פ"א כתבו ז"ל דמשמע דאתיא מתני' דקתני אפי' אחת טמאה כר' נחמיה דאזיל בתר תשמיש דהיינו חותם ולא אזיל בתר מעמיד ולפירושם ז"ל סיפא לא אתיא כותיה דהא בהדיא תנן בברייתא טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג ר' נחמיה מטהר ורישא דמתני' ר' נחמיה וסיפא רבנן וכן פירשו הר"ש והרא"ש ז"ל דר' נחמיה פליג אדקתני וחותם שלה של אלמוג טמאה דס"ל הלך אחר החותם:
בפי' ר"ע ז"ל. אפי' אחת טמאה ואע"ג וכו' עד מ"מ השינים חשובים עיקר והפותחת משמשת. אמר המלקט אבל בטבעת הטבעת עיקר והחותם משמש ור' נחמיה פליג וכו' כדכתבינן:
השן שבטס: ל"ד לפין של פותחת דרישא דבעי' שיהא קבוע דהכא השן משמשת בפני עצמה מה שא"כ בפין:
שבפותחת ושבמפתח טמאה בפני עצמה: קשה דהא שן וחף הכל אחד והכא קתני שבפותחת טמאה בפני עצמה ובפ' המוציא יין תניא חפי פותחת טהורין ושמא יש קבועין ויש שאינם קבועין הר"ש ז"ל ובמה שכתבתי מתורץ:
משנה ז[עריכה]
הכרומין: ברוב הספרים כרומין ברי"ש אבל בערוך הביאו בערך כדום בדלי"ת ופי' שהוא זֵר של ברזל או של נחשת כאותם שתולין הנרות לפני הארון ובו קבועין אונקליות לצנן בהם המים וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל כדומין בדלי"ת:
המעבר: בערוך הביאו בערך מעדר מלשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון ואיכא דאמרי המעבר ואיכא דאמרי המעפר והוא כמו רחת אלא שהרחת רחב בפה וזה שִנַיִם שִנַיִם כדי להעביר התבן ממקום למקום ודומה ליד של בני אדם כדתנן שניטלה אחת משיניהם ע"כ ואני מצאתי מוגה המעבֵד בדלי"ת ובניקוד ציר"י בבי"ת:
והמגוב: בגימ"ל ובבי"ת והוא ליגוב בו תבואה המלוחלחת. וז"ל הערוך פי' מגיב כלי עור שלובש אדם על ידו פי' אחר כלי שדומה ליד של אדם ויש לו אצבעות והוא לנגב בו תבואה המלוחלתת:
ואין לי מה להשיב: מפני מה אמרו כן ולא נשאו לבו לחלוק עליהם ומשנה זו בפ' בתרא דטבול יום [וע"ש בתוי"ט] ועוד יש שם שתי משניות לפני זו ועל אלו שלשה משניות אמר ר' יהושע דבר חדש חדשו סופרים והיינו דקאמר על כולן הרא"ש ז"ל. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל דבר חָדָשֹ חִדשוּ וכו':
משנה ח[עריכה]
מסרק של פשתן וכו': ביבמות פ' החולץ אמרי' דמסיימי בה דווקני זו דברי ר"ש ולאו סתמא הוא:
ושל צמר שניטלו שניו אחת מבינתים טהור: בפ' החולץ פריך רישא לסיפא. ומשני הא בגווייתא הא בברייתא פי'. המסרק הוא של עץ ורחב הרבה ובית יד שלו הוא באמצע ואותם אמצעיים שכנגד הבית יד ע"י שנים מהם המלאכה נעשית אבל בברייתא שמכאן ומכאן שלא כנגד בית היד אין המלאכה נעשית בהן בפחות משלשה הר"ש והרא"ש ז"ל:
אחת והתקינה לנר: בהחולץ פריך דבשל פשתן קתני אחת אחת בפני עצמן טמאות בלא תקון והכא בעי תקון ומשני הא בקתייהו הא בלא קתייהו פי' כשניטל עמה חתיכת עץ היא נעשית לו בית יד וא"צ תקון ורב פפא משני הא באלימתא הא בקטינתא פי' גדולות לא בעי תקון דחזו לכתוב בהו דדמיא כל א' מהן לשל סקאים דתנן לעיל דאם ניטל חרירה טמאה מפני שהוא כותב בה הר"ש והרא"ש ז"ל:
או למיתוח: גם פה גריס הרמב"ם ז"ל למיתא והוא מלשון מיתנא כדכחבי' לעיל בפירקין ועיין במ"ש בשם הערוך בפ"ק דערלה דאית דגרסי למיתה למיתוח למיתוי למיתון והכל אחד וכן כתב ג"כ הר"ש ז"ל: