משנה אהלות ג ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ג · משנה ז | >>
טפח על טפח על רום טפח מרובע, מביא את הטומאה, וחוצץ בפני הטומאה.
כיצד, ביב שהוא קמור תחת הבית, יש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו, הבית טהור.
טומאה בבית, מה שבתוכו טהור, שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס.
יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח, הטומאה בתוכו, הבית טמא.
טומאה בבית, מה שבתוכו טהור, שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס.
אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו, הבית טמא.
טומאה בבית, מה שבתוכו טמא.
אחד חור שחררוהו מים, או שרצים, או שאכלתו מלחת, וכן מרבך של אבנים, וכן סואר של קורות.
רבי יהודה אומר, כל אהל שאינו עשוי בידי אדם, אינו אהל.
ומודה בשקיפים ובסלעים.
נוסח הרמב"ם
טפח על טפח על רום טפח, מרובע -
- מביא את הטומאה, וחוצץ בפני הטומאה.
- כיצד?
- ביב שהוא קמור תחת הבית,
- יש בו פותח טפח, ויש ביציאתו פותח טפח -
- טומאה בתוכו - הבית טהור.
- טומאה בבית - מה שבתוכו טהור,
- שדרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס.
- יש בו פותח טפח, ואין ביציאתו פותח טפח -
- טומאה בתוכו - הבית טמא.
- טומאה בבית - מה שבתוכו טהור,
- שדרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס.
- אין בו פותח טפח, ואין ביציאתו פותח טפח -
- טומאה בתוכו - הבית טמא.
- טומאה בבית - מה שבתוכו טמא.
- אחד חור שחררוהו מים, או שרצים, או שאכלתו מלחת,
- וכן מרבך של אבנים,
- וכן צוואר של קורות.
- רבי יהודה אומר:
- כל שאינו עשוי בידי אדם - אינו אוהל.
- ומודה - בשקיפין, ובסלעים.
פירוש הרמב"ם
ביב - היא החפירה אשר יעשו ביסודות הבתים והדירות להגרת המים, וילך תחת הארץ ויצא למקום אחר.
וקמור - מכוסה. וכבר בארנו זה בעירובין.
ואמרו יש בו פותח טפח - ירצה בו בזאת אשר תקרא ביב.
ויציאתו - הוא פתח זה הביב, אשר יצאו ממנו המים הניגרים בו, וזו צורתה:
ויתבאר מזה:
- כי כאשר היה בפתח הביב פותח טפח וביציאתו פותח טפח, והיתה הטומאה בזה הביב הבית טהור, לפי שהטומאה תצא דרך יציאת הביב אשר בו טפח ולא תכנס לבית.
- וכן אם היתה הטומאה בבית הנה לא יטמא מה שבביב, לפי שהטומאה לא תכנס מפתח הביב כאשר בו טפח.
- וכבר השרשנו לך שטפח על טפח חוצץ בפני הטומאה, ודרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס.
- אולם אם היה בפתח הביב טפח ולא תהיה ביציאה טפח, ותהיה טומאה בתוך הביב, הנה היא תצא מפתח הביב לבית אם לא אפשר יציאתו מיציאת הביב, לפי שאין בו טפח והטומאה לא תצא בפחות מטפח, כמו שהשרשנו שם באמרו "טפח על טפח, מביא את הטומאה".
- ואם היתה טומאה בבית הנה הדבר אשר בביב לא יטמא, לפי שהטומאה לא תכנס לביב מקערורית הבית, אחר שבמקום הטומאה יש בו טפח על טפח וכבר חצץ בפני הטומאה וחלק לה מקום.
- אולם אם היה בפתח הביב אשר בקרקע הבית פחות מטפח על טפח, הנה הוא כמו מקום קערורית בקרקע הבית אשר דינו ודין הבית שווה, לפי שכל מה שבקרקעית הבית טמא, אם לא יהיה בזה המקום טפח על טפח הנה הוא יטמא ומתטמא. אמרו "וכל אשר באוהל"(במדבר יט, יד), לעשות קרקעיתו של בית כמוהו עד התהום, כמו שהתבאר.
ואמרו טפח על טפח, מרובע - כדי שלא תטעה ותחשוב שפתח הוא במדידת טפח על טפח איך שתהיה תמונתו, כמו אמרם בשיעור מקווה אמה על אמה ומה שדומה לזה, ולזה התנה באמרו "מרובע". אולם אם היה פתח ברוחבו דרך משל חצי טפח ובאורכו שלשה טפחים או ארבעה, הנה זה הפתח אינו מביא את הטומאה אף על פי שיש בשיעורו יותר מטפח על טפח, וזהו עניין אמרו "מרובע". והבן זה.
ואמרו אחד חור שחררוהו מים - רוצה לומר כל בקיעה בו טפח על טפח הנה הוא אוהל ומביא את הטומאה, בין נעשה על ידי אדם או חררו אותו מים או אחד מבעלי חיים, או שנתבקעה הארץ מעצמה עד שהשאיר שם חפירה, וזה מה שיתחדש תמיד.
ומרבך של אבנים - אבנים מסודרות קצתן על קצתן, וכן תרגום גם כן "מורבכת תביאנה"(ויקרא ו, יד), שהוא מעניין הסידור.
וצואר של קורות - כמו חבילות קורות, ונקרא צואר של קורות.
ואמר שכל טפח על טפח בזאת התכונה והדומה לה אוהל הוא, ואף על פי שלא יכווין בו לעשות אוהל.
ורבי יהודה אומר, שלא נשים טפח על טפח אוהל אלא אם כן עשאו אדם בכוונת אוהל. אולם אם היה נעשה על ידי אחד משאר בעלי חיים או עשאו אדם בבלתי כוונה, כמו שיקרה במרבך של אבנים וצואר של קורות, הנה הוא אינו אוהל אצל רבי יהודה אלא אם כן היה שיעורו מלא אגרוף, וכן התבאר בתלמוד.
ולזה הוא מודה בשקיפין ובסלעים אשר הם גדולי הסיכוך, והסככות היוצאות מן הבניין והדומה להן, תרגום "וסעיפי הסלעים"(ישעיה ב, כא) "ובשקיפי סלעיא", והוא מעניין הנקיבה והיציאה מן נשקפה.
וכן אמרו סלעים - ירצה בו האבנים הבולטין היוצאים מעצם הקורות.
ואין הלכה כרבי יהודה:
פירוש רבינו שמשון
מביא את הטומאה. כגון דף שהוא רחב טפח על טפח וגבוה מן הארץ טפח ומאהיל על כזית מן המת ועל הכלים טמאים ואם אין הדף רחב טפח לא חשיב אהל להביא את הטומאה ואפי' רחב טפח אם אין גבוה מן הארץ טפח אין מביא הטומאה דאין זה אהל: כיצד. כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה אבל לא אתא לפרושי כיצד מביא הטומאה: ביב. חפירה בקרקע ומקורה היינו קמור ושם יורדין שופכין של בית ומשם יוצאין לרשות הרבים כדאמרינן פרק כיצד משתתפין (דף פח.) ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים: יש בו פותח טפח. היינו טפח על טפח על רום טפח ויש ביציאתו פותח טפח. אותה יציאה חוץ לבית שיש בפותח טפח בביב פתוח לרשות הרבים ודוקא דליכא בביב אלא כזית שפתחו טפח: הבית טהור. והיינו דקתני חוצץ בפני הטומאה: הבית טמא. דטומאה בוקעת ועולה כיון דאין פחח לטומאה לצאת: מה שבתוכו טהור. דחוצץ בפני הטומאה: אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח. על חנם נקט ואין ביציאתו פותח טפח ולאו דוקא דכיון דאין בו פותח טפח ביציאתו לא (שנא) חיישינן וכאין שם חלל כלל דמי: שחררוהו מים. בין יהא זה הביב על ידי מים או על ידי שרצים כך דינו: מלחת. מלשון (ירמיה יז) ארץ מלחה כמין עפר לבן דומה למלח ומתאכל ונופל ונעשה כמין חור כדכתיב (ישעיה נא) שמים כעשן נמלחו: מרבך של אבנים. אבנים סדורות שיש תחתיהן חלל: סואר של קורות. מוכרי קורות סודרים אותן זו על זו שלא יתעקמו ואית דאמרי צברי קורות צבורות זו על זו: אינו אהל. בריש הישן (דף כא.) אמרי' מאי טעמא דר' יהודה יליף אהל אהל ממשכן מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם: שקיפים הם סעיפי הסלעי' דמתרגמי' (תחות) שקיפי כפיא (ישעיה ב). ובסלעים היינו נקיקי סלעים ובריש הישן (דף כא.) גרסי' ובנקיקי הסלעים ונקיקי דומיא דשקיפין אלא אחד נעשה על ידי מטר ואחד נעשה מאליו ואע"ג דלא נעשה בידי אדם מודה רבי יהודה כדאמר בריש הישן (שם) כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר מודה היה ר' יהודה במלא אגרוף ואמרי' התם תניא נמי הכי מודה היה ר' יהודה בשקיפים ובנקיקי הסלעים ותימה דממתני' הוה ליה לאתויי:
תניא בתוספתא (פ"ה) ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו ארבעה טפחים ויש ביציאתו ארבעה טפחים ונפל לתוכו הבית טהור. נפל בבית מה שבתוכו טהור. יש בו ד' טפחים ואין ביציאתו ד' טפחים ונפל בתוכו הבית טמא נפל בבית מה שבתוכו טהור. אין בו ד' טפחים ואין ביציאתו ארבעה טפחים נפל בתוכו הבית טמא נפל בבית מה שבתוכו טמא. רחב מבפנים וצר מבחוץ טומאה ברוחב הבית טמא בצר הבית נידון מחצה על מחצה כו' טומאה בין ברוחב בין בצר הבית טמא. טומאה בבית כלים שברחב טהורין ושבצר טמאין. ומודה ר' יהודה בשקיפין ובסלעין שאף על פי שאינן לאהל חשובין כאהל. וברייתא ומתני' לא פליגי אלא המשנה מפרש כזית מן המת פתחו בטפח ובתוספתא מפרש (כזית מן) במת שפתחו בד'. וכל הענין קתני אע"פ שאין ביה שום חידוש. טומאה בבית כלים שברוחב טהורין דהא אית ביה ארבעה. ושבצר טמאים דהא לית ביה ארבעה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
טפח על טפח על רום טפח - דף שהוא רחב טפח על טפח וגבוה מן הארץ טפח כז, ומאהיל על כזית מן המת ועל הכלים, מביא את הטומאה על הכלים:
מרובע - שאם היה רחבו פחות מטפח אע"פ שהיה ארכו שני טפחים, לא אמרינן שים מה שיתר על ארכו ברחבו ורבעהו, להכי קתני מרובע, שצריך שיהא ברחבו טפח ובארכו טפח:
כיצד - כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה:
ביב שהוא קמור - חפירה בקרקע ומקורה, והיינו קמור, ושם יורדים שופכים שבבית ומשם יוצאים לרשות הרבים:
יש בו פותח טפח - דהיינו טפח על טפח ברום טפח בביב עצמו:
וביציאתו - בפתח הביב שממנו יוצאין המים לרשות הרבים:
טומאה בתוכו - כזית מן המת בתוך הביב. דכזית מן המת פתחו בטפח:
הבית טהור - שהטומאה יוצאה דרך פתח הביב היוצא לרשות הרבים. והיינו דקתני חוצץ בפני הטומאה:
טומאה בבית מה שבתוך הביב טהור - דאין דרך טומאה להכניסה דרך פתח הביב, שדרך הטומאה להוציאה דרך פתח הבית ולא להכניסה לביב:
ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא - דטומאה עולה מן הביב לבית כיון שאין לה דרך לצאת דרך פתח הביב היוצא לרשות הרבים, דכל פחות מטפח אין הטומאה יוצאה:
אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח - לחנם נקט ואין ביציאתו פותח טפח, דכיון דאין בו פותח טפח, על יציאתו לא חיישינן, דכאילו אין שם חלל כלל דמי והרי הביב נחשב כקרקע הבית, ואמרו חכמים כל אשר באוהל יטמא, לרבות קרקעיתו של בית כמוהו עד התהום כח:
אחד חור שחררוהו מים - האי פותח טפח שמביא את הטומאה כט, לא שנא אם נעשה החור הזה על ידי מים או שנקבוהו שרצים:
או שאכלתו מלחת - לשון ארץ מלחה. כמין עפר לבן דומה למלח ומתאכל ונופל ונעשה חור מאליו:
מרבך של אבנים - אבנים גדולות ערוכות וסדורות זו על זו, ופעמים שהאחת סדורה על גבי שתים והתחתונות מפורדות זו מזו ויש שם אוהל טפח:
מואר של קורות - קורות ערוכות זו על זו ועומדות לבנין, ופעמים שיש ביניהן אוהל טפח:
כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אוהל - דיליף אוהל אוהל ממשכן ל, מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם:
בשקיפים - תרגום סעיפי הסלעים, שקיפי כפייא:
ובמלעים - בנקיקי הסלעים. ושקיפי ונקיקי הסלעים אחד הן, אלא שזה נעשה על ידי מטר וזה נעשה מאליו. ואע"ג דלא נעשו בידי אדם מודה בהם רבי יהודה, דלא יליף גזירה שוה דאוהל אוהל ממשכן אלא לפותח טפח בלבד, אבל ביותר מטפח, כגון מלא אגרוף, אמרינן בסוכה [ריש] פרק הישן. דמודה רבי יהודה שאפילו נעשה מאליו מביא את הטומאה. וכן בשקיפים ובסלעים לא. ואין הלכה כרבי יהודה:
פירוש תוספות יום טוב
טפח על טפח על רום טפח. פי' הר"ב דף שהוא רחב כו' וגבוה טפח ומאהיל. וצריך שיהא החלל [פנוי] טפח שאל"כ והטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת. הראב"ד רפי"ב מהט"מ וכך דקדק הר"ב בלשונו שבפי' מ"ה פ"ו:
כיצד. ל' הר"ב כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה. אבל לא אתי לפרושי כיצד מביא את הטומאה הר"ש. ועיין בדבור אחד חור כו' ומ"ש שם:
קמור. פי' הר"ב מקורה. וחבירו כבש כשב שמלה שלמה. ובעירובין פ"ח מ"ט פירש הר"ב קמור כמין כיפה מכוסה כו' ולפי זה יש טעם בדבר שלפי שאין זה הקירוי כשאר קירוי לפיכך נתחלף השם באותיותיו:
הטומאה בתוכו הבית טמא. עיין במ"ב פ' דלקמן דר"י פליג:
אין בו פותח טפח כו'. כתב הר"ב והרי הביב נחשב כקרקע הבית וכו'. לרבות קרקעיתו וכו'. לא שהקרקע עצמה טמא עד התהום דמה טומאה שייך בקרקע עולם. אלא לרבות הטמון בתוך הקרקע עד התהום. וז"ל הרמב"ם שכל מה שבקרקעית הבית [טמון] וכו'. וכתב מהר"ם מה שבתוכו טמא דכלים שבתוכו כאילו הן בבית. ואף ע"פ שהן מכוסי' בעפר. לא הוו ככלי חרס המוקף צ"פ אלא כאוכלין שגבלן בטיט דלא חייץ הטיט בפני הטומאה. כדאמרי' בפ"ק דזבחים [דף ג ע"ב] נ"ל. ע"כ:
אחד חור שחררוהו מים כו'. פירש הר"ב האי פותח טפח שמביא את הטומאה כו' ואתי שפיר דמפרש נמי למביא את הטומאה. אלא שקצת קשה שהיה למתניתין עצמה *)לסיים הכי בבבא זו. והל"ל אחד חור כו'. וכן מרבך כו' מביא את הטומאה. ועוד אי הכי מאי דוחקיה להר"ב לפ' בכיצד כלומר כיצד חוצץ כו' כיון דהשתא מפרש נמי לכיצד מביא. וא"כ כיצד קאי שפיר אתרוייהו. איברא דהרמב"ם מפרש לענין מביא. אבל היא לא פירש כיצד כלומר כיצד חוצץ כו'. והר"ש שמפרש כן בכיצד דכלומר כיצד חוצץ כו'. הוא מפרש בכאן חור שחררוהו מים בין יהא זה הביב ע"י מים כו' כך דינו. ולפיכך הר"ב שכתב לעיל בכיצד. כפירוש הר"ש. ובכאן מפרש בחור כדברי הרמב"ם. לא דק:
שחררוהו מים. כגון בשפה גבוהה על נהר והמים חוטטין מתחתיה ונכנסין ועושין נקב ארוך או שרצים כגון חולדות ואישות. רש"י רפ"ב דסוכה:
מרבך של אבנים. פירש הר"ב אבנים גדולות כו' וכן לשון רש"י שם. ויתכן בעיני שהוא שם מורכב מן מורביות דמשנה ה פ"ג דשביעית. ומן נדבכים די אבן גלל דעזרא ו. וזה דבשביעית מיירי באבנים שעודן מחוברים במחצב. ונקראים מורביות. ודעזרא מיירי בקבועים בבנין. והנך דהכא מיירי כשהן חצובים מן המחצב ועדיין לא הוקבעו בבנין. ולפיכך מורכב משמות אשר בארץ ואשר בבנין. והרמב"ם כתב מרבך של אבנים. אבנים מסודרות קצתן על קצתן. וכן [פירשו] ג"כ מרבכת תביאנה שהוא מענין סדור. ובנא"י מענין צבירה. ונא"י נ"ל עיקר כמ"ש כבר ברפ"ז דמנחות [ד"ה ורבוכה]. ויהיה ג"כ לשון רבוי. כמו שפירשתי בשביעית בשם מורביות. אלא שאני מוסיף לתת טוב טעם בהרכבתו עם הכ"ף:
וכן סואר של קורות. לשון הר"ש ואית דאמרי צברי קורות. והרמב"ם העתיק בפירושו סואר [פירוש חבילות קורות] ובחיבורו רפי"ג מהט"מ כלל למרבך וסואר. וכתב או שצבר אבנים או קורות כו':
רבי יהודה אומר כל אהל שאינו נעשה בידי אדם אינו אהל. כתב הר"ב דיליף אהל אהל ממשכן. כתיב הכא (במדבר יט) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב התם (שמות מ) ויפרש את האהל על המשכן. ורבנן אהל אהל ריבה [אהלים טובא כתיבי בפ' פרה לרבות אף העשוי מאליו] גמרא בסוכה רפ"ב. וכתבו התוס' וא"ת אי ממשכן יליף אפילו עשוי בידי אדם נמי לא יביא הטומאה אלא פשתן. כדאשכחן בפרק במה מדליקין. [כדפירש הר"ב שם משנה ג] וי"ל דכל המאהילים דמטמאים ילפינן בספרי בפ' פרה. בקל וחומר ממצורע. דתניא מנין לעשות שאר המאהילים. כאהל. אמרת מה מצורע הקל. עשה בו כל המאהילים כאהל. מת החמור לא כ"ש. דלגבי מצורע כתוב מושבו. ודרשינן בת"כ מושבו טמא. מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר. טמא. וא"ת א"כ כי לא עביד נמי בידי אדם נילף בק"ו ממצורע. וכ"ת א"כ גז"ש מאי אהניא. הא איצטריכא ליה לדרשא דפרק במה מדליקין דכל היוצא מן העץ כו'. וי"ל דמושבו לא משמע לא ריבוי ולא מיעוט לענין שאינו עשוי בידי אדם. ולר"י דמעטיה רחמנא גבי מת. ילפינן מצורע הקל בק"ו ממת דלא מטמא ולרבנן לא מחלק לא הכא ולא הכא. ואע"ג דסתם [*ספרי] ר' יהודה. אתיא שפיר ההיא דאילן כר"י. דהא מודה בכמלא אגרוף. וא"ת כיון דשאר המאהילים ילפינן במת ק"ו ממצורע. א"כ נימא דיו. [כדתנן בפ"ב דב"ק] [מ"ה] ולא תטמא עוברים. כמו קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה [דתנן לקמן פ"ו משנה ב] ויש שם כלים. דמצורע עובר אינו מטמא באהל. כדתנן במסכת נגעים פי"ג [משנה ז] ר"ל דק"ו זה אינו אלא גלוי מלתא בעלמא הוא. דלא ילפינן ממשכן למעוטי שאר המאהילים ע"כ:
ומודה בשקיפים ובסלעים. כתב הר"ב דר"י מודה בכמלא אגרוף. וכן בשקיפים. כלומר שיש בהם חור גדול. וכן פירש הרמב"ם. וכך הוא בסוגיא בפרק הישן ושיעור מלא אגרוף תנן במשנה י"ב פי"ז דכלים. וכתבו הר"ב לקמן רפי"ג:
ובסלעים. פי' הר"ב בנקיקי הסלעים. הכי תניא בהדיא בברייתא רפ"ב דסוכה. ובהכי מתרץ מהר"ם דלא מייתי התם ממתניתין. משום דמתניתין הוה משמע שקיפים וסלעים חלולים חלולים גדולים ראוים לדירת אדם. אבל נקיקי סלעים הן חורים קטנים. ע"כ:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כז) (על הברטנורא) וצריך שיהא החלל פנוי טפח, שאל"כ והטומאה ממעטת את החלל טפח, טומאה רצוצה היא:
(כח) (על הברטנורא) פירוש, הטמון בתוך הקרקע. ועתוי"ט:
(כט) (על הברטנורא) הר"מ. ואתי שפיר דמפרש נמי למביא את הטומאה. והר"ש שמפרש כיצד אחוצץ ולא אמביא כו', לא סיים כאן למביא כו'. והר"ב הרכיב שני הפירושים ולא דק:
(ל) (על הברטנורא) סוכה ריש פרק ב'. וע"ש בתוספ':
(לא) (על הברטנורא) כלומר שיש בהם חור גדול. גמרא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בפי' ר"ע ז"ל צ"ל לא אמרי' שים מה שיתר על ארכו ברחבו וכו':
כיצד. כלומר כיצד חוצץ אבל כיצד מביא לא פירש כאן:
יש בו פותח טפח. לשון הר"ס ז"ל פי' בחללו אמנם בכניסתו דהיינו מקום שפתוח לבית אין בו פותח טפח שאם יש בו פותח טפח בכל ענין הבית טמא ולא שייך לומר שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס ומפי' הרמב"ם ז"ל נראה שמפרש יש בו פותח טפח בכניסתו ונראה שזה ט"ס כי זה הפי' אי אפשר כלל ובחבורו הגדול כתב המשנה כצורתה וכן כתבה סמ"ג ובסוף כתב ומכאן אתה למד כל שיש בו פותח טפח ואין ביציאתו טפח שמטמא באהל מלמעלה וצריך לחלק בין זה לארונות כמו שחילק רבינו משה עכ"ל משמע מדברו שאין בכניסתו כלל פותח טפח שאם יש בכניסתו פותח טפח מה חדוש אתא לאשמועי' לומר מכאן אתה למד וכו' ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל בס"א ל"ג שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס לא ברישא ולא בסיפא ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל דכזית מן המת פתחו בטפח. אמר המלקט אבל ביותר מכזית קתני בתוספתא דבעינן שיהא בו ד' וגם ביציאתו ארבעה וכדתנן נמי לעיל גדול מכזית כמת:
עוד בפירושו ז"ל ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא דטומאה בוקעת ועולה מן הביב לבית וכו' עד סוף הדבור. אמר המלקט אבל אם טומאה בבית מה שבתוכו טהור דחוצץ בפני הטומאה כיון דיש בו רוחב אין הטומאה בוקעת לתוכו כדתנן לקמן בפט"ו טומאה בבית כלים שבחצץ אם יש במקומן טפח על טפח על רום טפח טהורים ואם לאו טמאים.
עוד בפירושו. ז"ל ואין ביציאתו פותח טפח לחנם נקט וכו' אמר המלקט אלא אגב דתני בתרי באבי קמאי ויש ביציאתו ואין ביציאתו תניי' נמי הכא. ועיין לקמן בפ' כוורת סימן י"ד:
אחד חור וכו'. ופירשו תוס' ז"ל ארישא קאי דאיירי בביב שהוא קמור תחת הבית וקמ"ל אע"פ שנעשה ע"י מים או שרצים ע"כ. וז"ל החכם הר"ס אוחנא ז"ל אחד חור שחררוהו וכו' הכא משמע בחור שחררוהו מים שיעורו להביא טומא' ובפי"ג קתני סתמא דמתני' חררוהו מים או שרצים וכו' שיעורו מלא אגרוף וכן בפי"ז מכלים קתני סתמא דמתני' מאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו כמלא אגרוף גדול וכו' ודוחק הוא להעמיד אותם המשניות אליבא דר' יהודה דקאמר הכא ומודה בשקיפים ובסלעים פי' שיש בהם מלא אגרוף ויש לחלק בין חור דהכא למאור דהתם דהכא איירי בחור שהוא כמין ביב דאיירי בי' מתני' דהכא א"נ בחור שאינו למאור והתם איירי במאור שנכנסת ממנו האורה והתם בעי מלא אגרוף כיון שנעשה מאליו וכן פי' רבינו שמשון דחור דהכא אביב קאי והרמב"ם ז"ל כתב שתיהן בחבורו ולפי זה מוכרח לחלק בין זה לזה כנ"ל עכ"ל ז"ל:
מרבך. פי' הרמב"ם ז"ל מלשון מורבכת תביאנה שהוא לשון סדור אבל הרא"ש ז"ל נראה דגריס מדבך בדלי"ת שפירש מדבך שורה כמו נדבכין די אבן גלל והכי איתא הגירסא ר"פ הישן בגמ' וברש"י. והכי איתא נמי הגירסא במכילתא שהובאה בילקוט פ' משפטים סימן שמ"ה בפסוק כי תצא אש וכן הי' נראה קצת ג"כ מן הערוך בערך סוור אבל בערך רבג גריס מרבג ס"א מרבך ופי' מרבג כמו בנין אבנים זה על גב זה כדתניא בריש תורת כהנים ספ"ד לענין זריקה יכול שיהא זורק ורובג פי' שיתן אחד על אחד כמו מרבג של אבנים ע"כ:
סואר. אית דגרסי צבר של קורות לשון צבורות זו ע"ג זו הר"ש ז"ל וכן כתב ג"כ הרב בעל הערוך ז"ל. והכי נמי איתה לגירסא בירושלמי דשבת פ' במה טומנין אבל בבבלי דשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ה) ובסוכה ר"פ הישן ובביצה פ' המביא דף ל"א. ובתוספתא ביום טוב פ' שלישי ובפ"ד דנזיר דף כ"ו כמו גרסתינו דהכא:
ומודה בשקיפים ובסלעים. בר"פ שני דסוכה מייתי לה בשם ברייתא דקאמר תניא נמי הכי. והלשון שם בשקיפין ובנקיקי הסלעים ואפ"ה כתבו שם התוס' ז"ל שהיא משנה שלימה ע"כ. ופי' שם רש"י ז"ל בשקיפין סלעים הנופלים ומתפרקין ברוח ויש חור גדול במקום עקירתם: נקיקי בקיעין ע"כ.
בסוף פי' ר"ע ז"ל. דמודה ר' יהודה שאפי' נעשה מאליו מביא את הטומאה. אמר המלקט דהכי אמר ר' יהודה אההיא דחצרות היו בירושלים וכו' דבפ"ג דמסכת פרה תני עלה ר' יהודה אומר לא היו מביאין דלתות אלא שוורים והא שוורים אהל שאינו עשוי בידי אדם הוא אלא ודאי במלא אגרוף דהיינו יותר מטפח מידה:
תפארת ישראל
יכין
טפח על טפח על רום טפח מרובע: לאפוקי בארוך יותר מטפח. אבל אין ברחבו או ברומו טפח:
מביא את הטומאה: כשהטומאה והטהרה באותו הרווח תחת אהל א':
וחוצץ בפני הטומאה: כשתקרת האהל של טע"ט חוצץ בין הטומאה להטהרה:
כיצד: ר"ל כיצד חוצץ. ונ"ל דלהכי שואל כיצד רק אחוצץ ולא גם אמביא טומאה. ה"ט משום דבמביא מבואר הדבר מעצמו. וליכא למטעי בפירושו. אבל בחוצץ סד"א דה"פ דכשיש אהל טע"ט. אפי' אם אין לו פתח טע"ט נמי חוצץ. קמ"ל דליתא דאדרבה אז הו"ל קבר סתום ומטמא כל סביביו. ותו סד"א דדוקא כשאין פתח בהתקרה שבין הטומאה להטהרה. אז חוצץ. אבל כשיש פתח ביניהן. אף שהפתח נעול אפ"ה אינה חוצצת. להכי קמ"ל ביב דודאי פתוח להבית אפ"ה כיון שקמור ומכוסה הוא חוצץ. ותו קמ"ל דדוקא ביב וכדומה שהאהל בעצמו אמק"ט חוצץ. אבל אדם וכלים שמאהילין על מת. אף שמביאין את הטומאה אינן חוצצין [כלקמן רפ"ו]:
ביב: רעננע שברצפת הבית. לשפוך לתוכה שופכין כדי שיצאו לחוץ דרך פיה שברה"ר:
שהוא קמור תחת הבית: ר"ל שהביב מקורה. והיינו שפניה שלמעלה הנראה בבית וגם פיה שבבית הם מכוסים [ער"ש רפ"ה]:
יש בו פותח טפח: ר"ל אם יש בהביב למעלה מהטומאה אייר טע"ט:
ויש ביציאתו: דהיינו פתח הביב שברה"ר:
טומאה בתוכו: ר"ל אם כזית ממת מונח בביב:
הבית טהור: דאף שיש להביב ג"כ פתח להבית. אפ"ה כיון דפתח זה מכוסה. אין טומאה מתפשטת דרך שם מהביב להבית ואמרינן דרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס מהביב להבית:
שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס: הך טעמא קאי ארישא וסיפא דברישא כשהטומאה בהביב אמרינן דדרך הטומאה לצאת משם דרך הפתח שמהביב לרה"ר. ולא להכניס דרך פתח הביב של הבית. ובסיפא כשהטומאה בבית אמרינן דרך הטומאה לצאת מהבית דרך פתחו שלרה"ר. ולא להכנס להביב דרך הפתח שבין הבית להביב. מיהו אם הטומאה הוא יותר מכזית. אז פשוט צריך שיהיה הפתח שליציאתה ד' על ד' טפחים. ואל"כ אף להכנס מתפשטת הטומאה. ואם שני אלו הפתחים קטנים משיעור ד'. כל הרווח טע"ט שהטומאה בתוכה בוקע למעלה ולמטה. ככל קבר סתום:
יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח הטומאה בתוכו הבית טמא: דכיון שיש בהמקום של הטומאה אויר טע"ט ממעל להטומאה. ואין להרווח פתח טע"ט לרה"ר אף שהפתח שלהבית ג"כ אין לו טע"ט. עכ"פ כיון דמקום הטומאה טע"ט. והוא סגור מכל צד. הו"ל כקבר סתום שמטמא מדאורייתא דאם הקבר באויר מטמא למעלה עד הרקיע. ולמטה עד התהום כל שכנגד הקבר. וגם בצדדיו מתפשטת הטומאה בכל ד' אמות שסביב להקבר לכל צד [כרש"י ב"ב די"ב א'] ואם יש אהל ממעל להקבר. כי הכא שהבית מאהיל על חלול הביב. מתפשטת הטומאה בכל הבית. ונטמא כל אשר בו:
טומאה בבית מה שבתוכו טהור: דאע"ג דכל אהל שטומאה מונחת בתוכה הו"ל כמליא טומאה [כשפוד פ"א מ"ג] וכל הטמון בהקרקע נגד כל האהל עד התהום טמא [כפט"ו מ"ה] זהו באין במקום שהטהרה מונח שם תוך הקרקע חלול טע"ט. אבל במונחת הטהרה בחלול שיש בו טע"ט שהוא תחת קרקע האהל. אז אף שאין להחלול ההוא פתח כלל. אפ"ה אין הטומאה בוקעת לתוך החלול ורק בקבר סתום שיש אהל תחתיו או ממעל לו בא הטומאה לתוך האהל [ועי' בקרית ארבע סי' ג' אות ב]:
אין בו פותח טפח: שאין החלול שממעל להכזית שבביב טע"ט:
ואין ביציאתו פותח טפח: נ"ל דלרבותא נקט הכי דלא מיבעי בסתום שם לגמרי. ודאי טומאה בוקעת לתוך הבית. אלא אפי' פתוח שם קצת רק שאין פתוח טע"ט אפ"ה טומאה בוקעת לתוך הבית ומתפשטת בהבית גם להצדדים בכל הבית. ואע"ג דכבר שמעינן לעיל כן בבבא דיש בו פותח טפח. היינו התם קמ"ל לענין קבר סתום דמטמא כל סביביו. והכא קמ"ל לענין טומאה רצוצה. דג"כ מתפשטת בכל הבית. ואע"ג דהוה מצי למנקט רבותא טפי. דאפי' יש בהפתח שמהביב לרה"ר פ"ט. אפ"ה מדאין חלול טע"ט במקו' הטומאה טומאה בוקעת משם לתוך הבית. נ"ל דמשום טומאה בבית נקט אין ביציאתו פותח טפח לרבותא. משום דבהכלל אין ביציאתו פ"ט. היינו גם מקום מוצא הביב להבית. להכי קמ"ל שפיר דכשהטומאה בהבית אף שאין מקום מוצא הביב מזה ומזה פ"ט. ואין דרך טומאה לכנוס שם אפילו הכי הביב טמא:
הבית טמא: מדהו"ל טומאה רצוצה. ובוקעת ועולה להבית ומתפשטת שם הטומאה בכל הבית:
{{דה מפרש|דכל בית שטומאה בתוכו כל קרקעיתו עד התהום טמא. מדכתיב כל אשר באהל יטמא לרבות קרקעיתו [כלקמן כט"ו מ"ד] ולהכי כל הכלים הטמונים בקרקעיתו כמונחים בבית דמי. ולא כמונחים תוך צמ"פ. אלא כמגובלים שביב בטיט שאינו חוצץ [ודוקא כשיש אהל ע"ג הטומאה ועי' לקמן בקרית ארבע כלל א]:
או שאכלתו מלחת: ארץ מלחה:
וכן מדבך של אבנים: שורות אבנים סדורות שורות שורות זו ע"ג זו. ולפעמים נשאר חלול בין האבנים:
וכן סואר של קורות: שורות קורות סדורות זו ע"ג זו. כולן ביש חלול ביניהן טע"ט הו"ל אהל להביא הטומאה ולחצוץ בפני הטומאה אף שנעשה אהל שלא בכוונה:
כל אהל שאינו עשוי בידי אדם: נ"ל דר"ל אע"ג דמרבך וסואר ודאי נעשה אהל בידי אדם. אפ"ה מדלא נעשה בידי אדם בכונה שיהיה אהל. לא מחשב אהל. ורק בשקיפין וסלעים מודה. וכן משמע נמי בסוכה [דכ"א א] דהרי דלתות שעל גבי שוורים דלר"י לא הוה אהל. והרי גם הונחו בידי אדם על השוורים אע"כ דלר"י כוונת אהל צריך. וכך כ' כאן הרמב"ם בפירושו [ובזה יתורץ דלא תקשה הרי מרבך וסואר הוה זו ואצ"ל זו נגד מים שרצים ומלחת. די"ל דנקט מים ושרצים וכו' לרבותא דת"ק אף דלא חלו בה ידי אדם כלל אפ"ה נידון כאהל. ונקט מרבך לרבותא דר"י]:
אינו אהל: מרש"י [סוכה כ' ע"ב] משמע דלא לחומרא שלא יחוץ אלא אפי' לקולא שלא יביא תחתיו טומאה ממקום למקום. ס"ל לר"י דמדלא נעשה בכונה אינו אהל:
ומודה בשקיפים: נ"ל דשקיפין הוא מלשון שקופים אטומים. דפי' רש"י התם דר"ל חלון. וה"נ ר"ל חור מפולש שבציר מעבר לעבר מברייתו:
ובסלעים: ודרך הסלעים שיש בהן חורים ונקיקים באמצע גבהן. בהנך מודה ר"י שהאהל שלהן רחב מאד וקבוע. הו"ל כשאר אהל. אף שבידי שמים הוא רגילים בני אדם להשתמש בו כבשאר אהל. ומודה נמי כשהאהל רחב כאגרוף של בן בטיח דהיינו כראש כל אדם. [כסוכה כ"א א']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת