מצוה:שלא ישא כוהן גדול אלמנה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה.
(ויקרא כא, יד)
שהזהיר כהן גדול מליקח אלמנה, והוא אמרו "אלמנה וגרושה וגו'" (ויקרא כא, יד).
ואולם כפל האזהרה על כהן גדול ב"גרושה וחללה זונה" בעבור העניין הכתוב בקידושין (דף עז.) והוא כי כשיקרה שתהיה אשה אחת אלמנה גרושה וחללה זונה, ובא עליה כהן גדול – לוקה ארבע; ואם כהן הדיוט – לוקה שלוש. ושם אמרו: "אלמנה וגרושה וחללה זונה" בזמן שהם כסדר חייב על כל אחת ואחת, וביארו שהוא באשה אחת. ועניין אמרו "כסדר" שיהיו בה אלו העניינים על סדר הפסוק: שתהיה תחילה אלמנה, ואחר כך גרושה, עוד תהיה אחר זה חללה, ואחר כך זונה. ואולם הוצרכנו לזה בעבור היותה אשה אחת, ובבעילה אחת, שנרצה שנחייבהו על ארבע מלקיות. והשורש אצלנו: אין איסור חל על איסור אם [לא] שיהיה איסור כולל או שיהיה איסור מוסיף או איסור בת אחת, כמו שבארנו במקומות מכריתות בפירושנו. וכשיהיו על הסדר הזה, יהיה בכולם איסור מוסיף כמו שהתבאר שם. אבל כשיהיו נשים רבות, כגון שבא על אלמנה, ועל אשה אחרת חללה, ועל אשה אחרת גרושה, ועל אשה אחרת זונה – אין ספק שלוקה על כל אחת ואחת.
ואפשר שתקשה ותאמר: אחר שהשורש אצלנו שאין לוקין על לאו שבכללות, לאיזה דרך יהיה לוקה על כל אחת ואחת, ובאה האזהרה מהם בכולן בלשון אחד. דע כי על זה העניין נכפלה האזהרה על כהן גדול בגרושה זונה חללה, כדי שילמדנו שדינו בהן כדין כהן הדיוט, מלקות על כל אחת ואחת. ואמנם נתחייב כהן הדיוט מלקות על כל אחת ואחת בעבור שנפרדה אחת מהן בלאו אחד והיו כולם לחלק, והוא אמרו "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (ויקרא כא, ז). ואחר שנפרדה הגרושה בלאו, הוא לוקה על הגרושה בפני עצמה. וזהו עניין אמרם בגמרא קידושין (דף עז:) כשם שחלוקה גרושה מחללה וזונה בכהן הדיוט, כך חלוקה בכהן גדול. ושם התבאר כי בהיות הנשים גופין מוחלקין, לוקה על כל אחת ואחת, בין שיהיה על הסדר בין שלא יהיה על הסדר.
הנה כבר התבאר לך כי האזהרה מכל אחד מהן – מצוה בפני עצמה, ולפיכך לוקה על כל אחת. ושם התבאר שכהן הדיוט אינו חייב מלקות על אחת מהן עד שיקח ויבעל, והם אמרו: בעל – לוקה; לא בעל – אינו לוקה. מה טעם קאמר? מה טעם "לא יקח" – משום "לא יחלל" (ויקרא כא, טו). וכבר התבארו משפטי מצוה זו, רוצה לומר ארבע מצוות אלו, על השלמות ביבמות וקידושין.
שלא ישא כהן גדול לבד אלמנה, שנאמר "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח" (ויקרא כא, יד). ולא היה צריך הכתוב לחזור איסור גרושה וחללה זונה בכהן גדול, שדרך כלל נאסרו על כל כהן והוא ראש הכהנים. ועל כן פירשו זכרונם לברכה (קידושין עז.) כי ללמד לנו עניין זה בא כפל האזהרה בגרושה וחללה זונה בכהן גדול. ואמרו בגמרא קידושין שבא ללמד שבזמן שיקרה שיהיו כל איסורין אלו באשה אחת, כסדר הזה – שבתחילה תתאלמן ואחר כך תתגרש ואחר כך תתחלל ואחר כך תעשה זונה, ובא עליה כהן גדול – שחייב על ביאה אחת ארבע מלקיות, והוא שהוזהר בארבעה לאוין. ואם בא עליה כהן הדיוט – לוקה שלוש. והטעם שיתחייבו עליה הרבה מלקיות כשהיא כסדר הזה, לפי שיש בה בעניין זה איסור מוסיף, וכמו שכתבנו למעלה (מצוה רסח) סמוך במצות איסור גרושה לכהן, שאין איסור חל על איסור אלא כשיהיה איסור מוסיף או איסור כולל או איסור בבת אחת, כמו שמתבאר במסכת כריתות (דף יד:). ואין צריך לומר שאם בעל ארבע נשים, ואחת מהן אלמנה, ואחת גרושה, ואחת חללה, ואחת זונה, והתרה על כולן – שחייב ארבע מלקיות, בין שיבוא עליה כסדר או שלא כסדר, הואיל והן גופין מוחלקין.
ואם תשאל ותאמר ואיך ילקה הרבה מלקיות בין באשה אחת בין בהרבה? והא קיימא לן: אין לוקין על לאו שבכללות, שהרי זה לאו שבכללות הוא, שהרי בכולן באה המניעה בלאו אחד, וכמו שכתוב למעלה (מצוה ז) לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. התשובה: דע שכבר בארו זכרונם לברכה ענין זה, וזהו אמרם בגמרא קידושין (דף עז:) במה שכתוב בכהן הדיוט "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (ויקרא כא, ז), שמפני כן נפרדה הגרושה בלאו, ללמד שמלקין על הגרושה בפני עצמה. וכמו שמלקין על הגרושה בפני עצמה, כך מלקין על החללה ועל הזונה בפני עצמה. ואמרו שם: כשם שחלוקה גרושה וחללה וזונה בכהן הדיוט כך חלוקה בכהן גדול, וללמד דברים אלו נכפלה המניעה בכהן גדול, כמו שאמרנו.
משרשי המצוה. לפי שיש בנשואי האלמנה מחשבות זרות, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים קיב.) שבחור שנשא האלמנה שלוש דעות יש במיטה וכו'.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נט.) שאלמנה היא נקראת אפילו מן האירוסין. וכהן גדול שמת אחיו אפילו מן האירוסין, הרי זה לא ייבם אלא חולץ. היתה מקודשת ספק קידושין ומת ארוסה, הרי זו ספק אלמנה ואסורה, שכל ספק בדאורייתא אסור הוא מן התורה. ועל כן אמרו זכרונם לברכה בכל מקום שספקא דאורייתא לחומרא. ויתר פרטיה ביבמות וקדושין.
וכהן גדול העובר על זה וקידש אלמנה ובעלה, לוקה שתי מלקיות: אחת, משום "אלמנה לא יקח", ואחת משום "לא יחלל זרעו" שהוא לאו בפני עצמו, וכמו שנכתוב אותו בסמוך (מצוה רעד). אבל קידש אותה ולא בעלה אחר כך, אינו לוקה כלל ואפילו משום "לא יקח", וכמו שאמרו שם בקידושין (דף עח.) בעל לוקה; לא בעל אינו לוקה. דמה טעם קאמר "לא יקח"? משום "לא יחלל". אבל בעל האלמנה אף על פי שלא קידשה לוקה אחת, משום לאו דלא יחלל משמע, שכן פירשו זכרונם לברכה (שם) ולא יחלל לא לה ולא זרעו, וכן אמרו שם בקידושין ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש לוקה. מאי טעמא? "ולא יחלל זרעו" אמר רחמנא, והרי חלל, כלומר דבכלל "ולא יחלל". משמע דלא יחלל כשרים ולא [יחלל] זרעו.
שלא יקח כהן גדול אלמנה, שנאמר בפרשת אמור: "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח" (ויקרא כא, יד). ושנינו ביבמות (דף נט.) כהן גדול לא ישא את האלמנה, בין מן האירוסין בין מן הנישואין.
וכהן גדול הוא בין נמשח בשמן המשחה, בין מרובה בגדים, ואף משוח מלחמה. כדתניא בהוריות (דף יב:) "והכהן הגדול מאחיו" זה כהן גדול שנמשח; "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" זה משוח מלחמה; "ומלא את ידיו ללבוש את הבגדים" זה מרובה בגדים; על כולם הוא אומר אחר כך "את ראשו לא יפרע וגו'" (ויקרא כא, י) ו"אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח". ותניא (הוריות, שם) וכולן אין נוהגין במשוח מלחמה חוץ מה' דברים האמורים בפרשה ואלו הן: לא פורע, ולא פורם, ואין מטמא אל הקרובים, ומצווה על הבתולה, ואסור באלמנה.
ותניא בתורת כהנים (אמור ב') ומביאה ביומא (דף יב:) נמשח יום אחד או נתרבה יום אחד, דין כהן גדול נוהג בו.