מלאכת שלמה על מנחות ז

<< · מלאכת שלמה · על מנחות · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

התודה וכו':    פ' ידיעות הטומאה (שבועות דף ט"ו.) וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל התודה היתה באה וכו' חמש סאין שהן שש וכו' כלומר הלחם של התודה היה מדת הסלת שלו ה' סאין של ירושלים שהם היו כשש סאין של המדבר והם שתי איפות בי האיפה היא שלש סאין הרי שש סאין של מדבר הם שתי איפות. והרי החמש סאין של ירושלים הם שש מדבריות ושתי איפות והיינו עשרים עשרון שנאמרו בתודה. וגבי תודה עשרה לחמץ ויו"ד למצה כי עשרה עשרונות הם איפה שלמה כי עשרון ר"ל עשירית האיפה ואלה העשרה עשרונים שבאו לחמץ עשו מהם עשרה חלות והרי צריך עשרון לכל חלה וחלה אבל המצה לא היה בה עשרון שלם כי המצה היה בה שלשה מינים נמצא שיש בכל מין ג' עשרונות ושליש ונמצא ששלש חלות נעשות מעשרון אחד עכ"ל ז"ל:

חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות:    כמו שהוסיפו על הסאה שתות כך הוסיפו על האיפה שתות דלעולם קים לן גם עכשיו איפה שלש סאין. וא"ת כי אמר רחמנא עשרון ניזיל בתר השתא כדאשכחנא גבי חמש סלעים של בן בפרק יש בכור בתר דהוסיפו עליהם וי"ל דשאני התם דגלי קרא כדדריש מדכתיב יהיה. תוס' ז"ל. וכן כתוב בסמ"צ וכתב ר"ש לוריא ז"ל שם בפ' ידיעות הטומאה דלפירושם שהוסיפו גם על האיפות שתות מתני' הכי פירושה התודה היתה באה מן המדות הגדולות שחמש היו שש ראשונות אבל לעולם אין פוחתין מששה מדות ע"כ: וז"ל תוס' חיצוניות וא"ת וליבעי לתודה שתי איפות ירושלמיות כדאמרינן בפ' יש בכור דחמש סלעים דבכור הוו לפי התוספת. וי"ל דשאני התם דגלי קרא להוסיף על השקלים כדכתיב יהיה. אבל גבי איפות לא אשכחנא רשות להוסיף מן התורה ולכך אנן משערין למדה מדברית ע"כ: בפי' רעז"ל דקיימא לן מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות ואותו שתות הוא מלבר ע"כ. אמר המלקט נפקא לן בגמרא מקרא דכתיב ביחזקאל גבי מנה של קדש שהיה כפול והשקל עשרים גרה כתיב עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם הרי ששים שקלים מנויין במקרא. פי' אותם ס' שקלים יהי' לכם המנה והסלע ד' זוזים הרי מאתים ומ' זוזים דהיינו דינרין הוו בהאי מנה וקיימא לן דמנה דאורייתא אינו אלא כ"ה סלעים שהן ק' זוזים אלא דמנה של קדש כפול היה דהיינו מאתים זוזים. וש"מ דמוסיפים על המדות שתות דהיינו מ' למאתן דקדש ודכוותה למאה של חול עשרים וש"מ שתותא מלבר שלחמש מוסיפים הששי שעל ה' פעמים ארבעים הביאו מבחוץ מ' פעם ששית ולא אמרינן שיחלקו המאתים לשש חלקים דהוי לכל חלק וחלק ל"ג זוז ושליש ומאותם חלקים יוסיף אחד על המנה דה"ל שתות מלגו ומהאי קרא נפקא לן דאין מוסיפין על המדות ולא על המטבעות יותר משתות דמנה הוי משקל וסלע הוי מטבע:

שתי האיפות:    אית דגרסי שתי איפות וכדאיתיה בפי' רעז"ל:

האיפה שלש סאין:    מפיק לה בגמרא מקרא דכתיב ביחזקאל מעשר הבת מן הכור עשרת הבתים חומר פי' בת אחת יהיה לכם מעשר מן הכור כיצד עשרת הבתים יהיו לכם החומר ואז יתכן ליטול ממנו בת אחת למעשר לפי שהחומר יהי' עשרה הבתים וכור פשיטא להו לבני בבל שהוא שלשים סאים שהיו מודדים תבואתם בסאים ובכור וכור היינו חומר כדמשמע מהאי קרא ובת היינו איפה דכתיב האיפה והבת תוכן אחד להם:

עשרה לחמץ מעשרון לחלה ועשרה למצה ובמצה ג' מינים וכו':    כך צ"ל:

לכל מין ומין משלשה חלות וכו':    כצ"ל. ובמקום אחר מצאתי מוגה לכל מין ושלש חלות לקב וגם בסיפא דמתני' הגיהו לכל מין ושתי חלות לקב ותימא הוא בעיני. וביד פ"ט מהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ז י"ח. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' ל"ג:

משנה ב

הנזירות היתה באה וכו':    עיין במ"ש בפרקין דלעיל סוף סי' ה'. וביד רפ"ח דהלכות נזירות ובפ"ט דהלכות מעשה הקרבנות סי' ט' כ"ג:

ה"ג נמצא עשרת קבים ירושלמיות שהן ששה עשרונות וַעֲדוּיִין:    ונלע"ד דאי הוה גרסי' וְעוֹדְויַין הוה שפיר טפי. וספק אצלי שמא מצאתי אח"כ גירסא זו. אכן אחר זמן. רב בא לידי הספר עצמו של החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וכמדומה לי שנקד וְעֹדיִן או וְעוֹדְִין וכתב פי' ושני ועוד כלומר ושני שלישים של עשרון מוסף עוד על השש עשרונות שהרי כל מין היה בו שלשה עשרונות ושליש והרי בשני מינים יש שש עשרונות ושני שלישים עכ"ל ז"ל. וכתב עוד ס"א ועדווין ע"כ. ואיתה בירושלמי פ' ששי דכלאים:

ומכולן היה נוטל וכו':    האי בבא איתה בגמ' קודם בבא דהמלואים היו באים וכו' ואפילו בגמ' המוגהת ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וגם רש"י ז"ל שבכתיבת יד בבא דומוכלם פירש ראשונה ואחר עָלֶה אחד פי' מתני' דהמלואים אלא שהמפרש שבדפוס פירש בבא דמלואים ברישא:

שנאמר והקריב ממנו אחד וכו':    ממנו דריש ליה בברייתא בגמרא מן המחובר למעוטי שלא מן המוקף. ועוד גרסינן בברייתא בגמרא למדנו לתרומה שהיא אחד מעשרה מג"ש מתרומת מעשר כמו שכתב רעז"ל במתני' דלעיל אבל עדיין איני יודע מכמה קמח הוא עושה החלה של חמץ נאמר כאן לחם חמץ ונאמר להלן בשתי הלחם לחם מה להלן עשרון לחלה דכן כתיב שתים שני עשרונים אף כאן עשרון לחלה ועוד כתיב בשתי הלחם תביאו יתירה דהא לעיל מיניה כתיב והקרבתם מנחה חדשה ומצי למיכתב ממושבותיכם לחם תנופה אלא ללמד שכל הבאות שאתה מביא הדומות לזו שבאין חמץ יהיו כזה עשרון לחלה. אי מה להלן שני עשרונות אף כאן שני עשרונות ת"ל בשתי הלחם תהיינה חד יו"ד דמייתרא דמשמע עשרה ומסתברא דהאי יו"ד דתהיינה אתביאו לחם דאוקימנא בלחמי תודה קאי דאי אשתי הלחם לא מצי למיכתב יו"ד דהא שתים שני עשרונים כתיב כן פי' רש"י ז"ל. ועיין בתוס' שהקשו על גרסתו ופירושו דיו"ד לא מייתרא דיו"ד אחת של עיקר ואחת לשמוש. ועיין בספר קרבן אהרן פ' צו ריש פרשה ז'. ובפרשת אמור ראש פ' י"ג. וביד פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות סי' ז' י"ב כ' כ"א כ"ב כ"ג:

משנה ג

השוחט את התודה בפנים:    פ' תמיד נשחט (פסחים דף ס"ג) ובפ"ק דמעילה דף ד'. ובירושלמי ס"פ שני שעירי. וביד פי"ב דהלכות פסולי המוקדשין סי' ט"ז י"ז י"ח:

שחטה עד שלא קרמו וכו':    תוס' פ' ואלו מנחות דף ע"ו: בפי' רעז"ל רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים. אמר המלקט אבל חוץ לעזרה קדוש והוא פי' רש"י ז"ל כאן. עוד בפי' רעז"ל לא דרשינן על בסמוך ע"כ. אמר המלקט ר"ל דהכא לא דרשינן על בסמוך אבל בשאר דוכתי דרשינן ליה שר"ל בסמוך כדאשכחן לעיל דדריש ליה רבי בפ' כל המנחות באות מצה כמו שפי' שם רעז"ל וכן נמי דרשינן ליה לקמן בסמוך בפ' שתי הלחם:

עד שלא קרמו בתנור:    לאו לחם נינהו אלא עיסה בעלמא עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט והכתוב אומר על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו כלומר כשהוא מקריבו כששוחטו יהא כבר לחם שיהו פניו מתקרמין כבר בתנור. ומפ' בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ז) וגם פה כל שפורסה ואין חוטים נמשכין ממנה נקרא קרמו פנים:

שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם:    כצ"ל. ומפרש התם בריש מעילה קדש הלחם ליפסל דבעי שריפה אבל לא למעילה. ואיתה בתוס' פ' הקומץ זוטא דף ט"ז:

שחטה ונמצאת בעלת מום ר' אליעזר אומר קדש וחכמים אומרים לא קדש:    גמרא מתני' מני ר"מ היא דתניא שחטה ונמצאת בעלת מום ר' אליעזר אומר קדש. ור' יהושע אומר לא קדש דברי ר"מ א"ר יהודה לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על חוץ לזמנו שקדש ועל בעל מום שלא קדש על מה נחלקו על חוץ למקומו שר"א אומר קדש ור' יהושע אומר לא קדש ע"כ. ועל פי דרכנו למדנו דחכמים דמתני' היינו ר' יהושע בר פלוגתיה דר' אליעור: בפי' רעז"ל בגמ' מוקי לה בדוקים שבעין דבכי האי מומא סבר ר' אליעזר דאם עלו לא ירדו ע"כ. אמר המלקט ור' עקיבא נמי כותיה ס"ל בפ"ט דמסכת זבחים:

וכן שני כבשי עצרת:    אית דל"ג מלת וכן אלא ושני כבשי:

משנה ד

נסכים שקדשו בכלי ונמצא וכו':    כך צ"ל ותרתי בעינן ליפסל בלינה וביוצא כלי שרת ושחיטת הזבח ואיתה בתוס' פ' הקומץ זוטא דף ט"ו. ופי' שקדשו בכלי שניתנו בכלי. וביד כוליה מתני' עד סוף סי' ה' פרק שני דהלכות מעשה הקרבנות סימן י"ב י"ג ובפי"ב דהלכות פסולי המוקדשין סי' ו' ח':

ואם לאו יפסלו בלינה:    כתב רש"י ז"ל ה"ג ואם לנו יפסלו בלינה וכן הוכיחו ג"כ תוס' ז"ל מן הגמרא אבל המפרש שבתלמוד בדפוס כפי מה שהגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז"ל כך הוא לשונו אם יש זבח אחר שאין לו נסכים יקרבו אלו נסכים עמו ואם משקדשו בכלי לנו יפסלו בלינה. פירוש אחר אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו שאם לא יפסלו ע"כ. ואיתה למתני' בירושלמי דשקלים פ"ד:

ולד תודה וכו':    בכריתות פ' המביא אשם תלוי דף כ"ז:

לא ולדה וכו':    טעונים לחם אבל הם עצמן קריבין דכתיב אם על תודה יקריבנו וכו' יקריבנו קרא יתירה הוא דמצי למיכתב על תודה והקריב על זבח התודה וגו' אלא יקריב מלמד על המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות יקריב איזה מהם שירצה ולחמה עמה יכול שתהא שניה טעונה לחם ת"ל יקריבנו נו"ן וי"ו קדריש מיעוטא הוא כשהוא אומר אם על תודה ריבה להקרבה ולדות וחליפות ותמורות דעל תודה משמע קרבנות אחרים יוסיף על התודה. יכול יהא ולדות ותמורות טעונים לחם ת"ל התודה התודה טעונה לחם ולא ולדה וכו'. ופי' רש"י ז"ל חליפין הוא דנפקי מיקריבנו א' ולא שנים אבל ולדות ותמורות לא נפקי מיניה דליכא למימר בהן ולא שנים דאי נמי מקריב לחם בהדייהו לאו שנים נינהו דהא לא הפרישן לשם תודה אלא מותר תודה הם ואיצטריך קרא למעוטי מותר תודה מלחם:

ולד תודה:    אין טעון לחם אע"פ שהוא ולד תודת חובה כגון אחד מד' הצריכין להודות כך פי' רש"י ז"ל. ואית דמפרשי דלא מיקרי תודת חובה אם לא אמרה הרי עלי. ובגמרא אמר ר' יוחנן לא שנו דאין טעון לחם ולד תודת חובה אלא אחר שנתכפר באחת מהם שוב אין טעון לחם לאחרת אבל לפני כפרה טעון לחם דסבר ר' יוחנן אדם מתכפר בשבח הקדש דהיינו הולד וכיון דיכול להתכפר באיזה שירצה או באם או בולד ה"נ טעונות לחם ושמואל פליג עליה דס"ל דאין אדם מתכפר בשבת הקדש.

שנאמר והקריב על זבח התודה חלות התודה טעונה לחם וכו':    כך נראה שצ"ל אע"פ שבתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל לא הוגהה מלת חלות. וגם ה"ר יהוסף ז"ל לא הגיהה רק כתב ולא חליפתה פי' לישנא דקרא נקט לא יחליפנו ולא ימיר אותו ועל כן הקדים כאן חליפה לתמורה ע"כ. ועיין בת"כ פ' צו פי"א:

משנה ה

האומר הרי עלי תודה וכו':    עד סוף הפרק בת"כ פ' צו פרשה ה':

התודה היא ולחמה מן המעשר יביא:    פי' אם ירצה דהא ודאי תבא עליו ברכה אי מייתי מן החולין:

ולא יביא מחטי מעשר שני וכו':    גמרא רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו לא שנו אלא מחטי מעשר שני אבל מחטין הלקוחות ממעות מעשר שני יביא וכן א"ר ירמיה. ור' זירא אמר אפילו מחטין הלקוחות ממעות מעשר שני לא יביא ואימא טעמא דידי ודידהו דידהו דמהיכא קא ילפינן דתודה יכול להביאה ממעות מעשר שני מדקרייה רחמנא לתודה שלמים כדכתיב תודת שלמיו ושלמים באים ממעות מעשר שני כדילפינן בעלמא שם שם ממעשר. ומינה מה שלמים אין גופן מעשר דהא אין מעשר שני אלא בתבואה ופירות אלא ממעות מעשר קאמר קרא דיביא שלמים אף לחמי תודה נמי לא יביא מגוף המעשר דהיינו מן החטים הראשונים של מעשר והני חטים הלקוחות ממעות מעשר אין גופן מעשר ומש"ה קא שרי תו לאתויי לחמי תודה מינייהו. ואימא טעמא דידי תודהי מהיכא ילפינן לה משלמים ושלמש שם שם ממעשר מה שלמים אינם מין מעשר דהא שלמים בשר ומעשר פירות אף לחמי תודה שמביא מן המעשר לא יביאם ממין מעשר דהיינו נמי חטים הלקוחות לשם מעשר אלא מן המעות יקנה לחמי תודה לשם תודה דמעות לאו מין מעשר הוא. וביד פי"ו דהלכות מעשה הקרבנות סי' ט"ו ט"ז י"ז:

משנה ו

להקיש דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח:    תימא תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן ולמאן דיליף בגמרא מחטאת ניחא תוס' ז"ל ונראה לע"ד משום דבקרא דזאת התורה דכתיב ביה חטאת להקיש כמו שנכתוב בסמוך כתוב שם מנחה וזבח השלמים וגם דעופות ומנחות איקרו חטאת:

מה הפסח שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין:    כצ"ל. ומתני' ר' אליעזר היא דיליף לה מהאי קרא וכדפי' רעז"ל מהקישא דועבדת את העבודה הזאת וכו' אבל ר' עקיבא יליף לה מקרא דזאת התורה לעולה למנחה ולחטאת והקשא דלחטאת דכתיב בהאי קרא דריש ליה ר' עקיבא הכי מה חטאת אינה באה אלא מן החולין כדכתיב גבי פרו של אהרן והקריב את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל צבור אף כל בין פסח בין תודה אינו בא אלא מן החולין ור' אליעזר האי הקשא איצטריך ליה לאשמועינן דמה חטאת מקדשא בבלוע פי' אם בלע בשר שלמים מבשר חטאת צריך לאכלו ליום ולילה כדין חטאת ואם פסולה היא נפסל גם הוא ונפקא לן מקרא דכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה אם פסולה יפסל ואם כשרה יאכל כחומר שבה אף כל הקרבנות מקדשין בבלוע ור' עקיבא תרתי שמעת מינה. וקרא דוזבחת פסח וגו' מיבעי ליה לר"ע לאשמועינן דמותר פסח קרב שלמים והכי דריש ליה מותר הפסח דהיינו כגון אם הפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון יהא שלמים דהיינו דבר הבא מן הצאן ומן הבקר ור' אליעזר יליף להא מקרא אחרינא כדאיתא בגמרא:

לפיכך האומר הרי עלי תודה וכו':    כצ"ל. ופי' המפרש ז"ל משנה שאינה צריכה היא דהא תנינן לה לעיל אי לאו משום סיפא דצריכה דקתני נסכים מכל מקום ואפילו היכא דאמר הרי עלי זבח ולא אמר ונסכים א"נ דאמר זבח ונסכים ואפילו לא אמר עלי אלא אמר הרי זו לא יביא אלא מן החולין ע"כ:

והנסכים מכל מקום:    כך צ"ל:

לא יביאו אלא מן החולין:    דכל דבר דכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בספרי וכו' תוס' ז"ל: בפי' רעז"ל דכי שרא רחמנא לאתויי שלמים ממעשר ה"מ וכו' ע"כ. אמר המלקט פי' כדגמרינן שם שם הני מילי וכו' אבל נסכים דתודה ושלמים דכליל הם וכו':