מי מרום/חלק א/פתיחה ב
ואף גם זאת אפי' אם יבואו מהמופת אל הקבלה, אין לו ערך ודמות, לאם באים מהקבלה אל המופת לגלות מה שמקובל.
דהנה אנו קוראים את הסיבה הראשונה בשם "עילת כל העילות ומסבב כל הסיבות" ובזה אנו מביעים כי אין שום דבר קודם לו, ובכן אם יעלה על הדעת איזה הכרח, הרי נותנים הקדמה לענין אחר שהכריחו ח"ו, ועל כן יחס הרצון שאנו מייחסים כלפי מעלה, הוא רצון חפשי בכל המובן שבחופש המוחלט שלא הי' שום גורם והכרח ח"ו.
ולא עוד אלא שאע"פ שיצר ד' אותנו בצלמו בצלם דמות תבניתו והוא כח הבחירה שלנו, שיסוד הבריאה היא בשביל ישראל שנקראו ראשית ועיקר גילוי הצלם האלקי רז הבחירה היא אך לישראל ואוה"ע אין להם בחירה כ"א מחמת נפשות בית ישראל שנתערבו אצלם מהחטא הקדום שהכל נתערב רע בטוב וטוב ברע. והנה שאלתי את כ"ק רבינו הרב זצ"ל על ענין אמרם (ב"ר הובא ברש"י בראשית א' י"ג) יודע את רבונו ומכוין למרוד בו – איזה הגיון יכול להצטייר ולתאר תרתי דסתרי כזה להכיר ולמרוד, והשיב לי כי כן הוא הדבר כח נועז כזה ג"כ נוצר בקרב האדם להכיר ולדעת ואעפי"כ למרוד, עכתיד"ק. ועילת הדבר מדוע נוצר כח נועז כזה, נראה שהוא באמת לרגלי הבחירה, כי גם הידיעה בהאמת הזו כי משלם שכר טוב ליראיו ונותן לרשע רע כרשעתו לא תשלול את הבחירה, כי כח הבלגה ועזות כזו נמצא ג"כ באדם להבליג על כל צרה ויגון כאבים ויסורים, ועם זה לבעוט בכל אושר וטוב וכל זה מפני שאושר הבחירה עולה על כל האשרים שבעולם.
בכל זאת גבול ניתן גם לבחירתנו שגם לנו אין הבחירה רק במה לרצות אבל לא נוכל לשחרר א"ע מעצם הרצון, לחדול ולא לרצות, זה לא אפשר, ונמצא שבקרבנו יש צד של הכרח על כללות הרצון. לא כן למעלה גם הכרח זה איננו, וזה הטעם שהבריאה נבראה בזמן שנבראה ולא קודם, כדי לגלות לנו, שגם הרוצן לרצות למעלה הוא בהחופש המוחלט, בלא שום מועקה והכרח ח"ו.
ולזאת, אם הקבלה קודמת והמופת בא רק למען הגילוי הרי הכל סובב על הציר הרצוני והחפשי המוחלט, משא"כ כשמתחילים מהמופת אל הקבלה אפי' אם מכוונים עם דרכי המופת לבא אל הקבלה, לא יוכלו להשתחרר מציורי הכרח. באשר דרכי המופת מזה העולם ותנאיו הם באים והעולם הלא הוא מוכרח שכן הרוצן העליון מכריח שיהי' מה שהוא רוצה, ועל כן גם כל הנולד מתוך הדרכים של המופתים מוכרח שיהי' בהם טעם של הכרח איזה שהוא, וזהו ליקוי פנימי, כי על כן צריכים לשמור על הסדר לבוא מלמעלה למטה.
ואמנם יש לבאר ביותר ביסוד הצורך להגילוי שיגולה הכל במופת ויהי' המופת כערך גילוי הדיבור על המחשבה, שהוא בעיקר כדי למלאות את המגמה העליונה בהבריאה, שהיתה לא רק להקנות לה ובקרבה שכלים עליונים אלא גם שתתאחד היא גופה כל הבריאה איחוד גמור עם השכלים העליונים והיו לאחדים עד שעצם הבריאה יהי' גם הוא שכלי רוחני אלוהי, לא כהפילוסופיא שחשבה כל מעלת האדם בעבור השכל הנקנה בלבד שזה הפרת תורה, והפלת חומת האמונה, וגם כי מזה נצמחת ובאה הכפירה בתחית־המתים, באשר האדם עצמו אינו ענין כלל רק השכל הנקנה בלבד, ובמותו שהשכל נבדל הימנו, אין ממנו ענין כלל, ולא כן הוא דעת התורה האלהית שנאמר ויהי האדם לנפש חיה, לא רק שנכנס בו נפש חיה אלא שהוא עצמו נעשה הנפש חיה ויהי בו נפש חי' לא נאמר אלא ויהי האדם לנפש חיה.
כי על כן נדרש הוא הגילוי למען לרומם את המציאות לגדלה לשכללה לעשות את המציאות עצמה לידי הפלאה מאוחדת שתהי' כולה מעידה על מחוללה, השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע.
וכן כל העבודה בזיכוך המדות אם היא כולה למען ההתדבקות בו ית"ש, הנה מגלים בעבודת קודש זו את המדות העליונות בו בעצמו בההוי' כולה, והתגלות המדות העליונות אינה בשביל הפעולה של המדות לבדה, אלא גם בעיקר מצד עצמיותם של המדות, שכן עצם גילוי הרחמים והחנינה החסד והגבורה, יותר יקרים מתהגלותם בפועל. שכל זה סובב לגמור את המגמה של והיה ד' על כל הארץ ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד.