ילקוט שמעוני בלק

<< · ילקוט שמעוני · בלק · >>

במדבר - פרק כב - רמז תשסה

(תנחומא - ובמדבר רבה פרשה כ):
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר" (במדבר כב, ב). זהו שאמר הכתוב "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ וגו'" (דברים לב, ד). לא הניח הקדוש ברוך הוא פתחון פה לאומות העולם לעתיד לומר שאתה ריחקתנו ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעה"ז, מה עשה הקב"ה כשם שהעמיד מלכים ונביאים [וחכמים] לישראל כך העמיד מאומות העולם, ובדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של אומות העולם: העמיד שלמה מלך על כל הארץ - וכן עשה לנבוכד נצר, [שנאמר "וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׁדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ" (ירמיה כז, ו). זה בנה בית המקדש וזה החריבו. נתן לדוד עושר קנה הבית לשמו - נתן להמן עושר לקח אומה שלימה לטביחה. כל גדולה שנטלו ישראל את מוצא שנטלו אומות העולם. כיוצא בו העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו בכל זמן כך העמיד לבלעם. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, נביאי ישראל מזהירים את האומות על העבירות, וכן הוא אומר "צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וגו'" (יחזקאל ג, יז). ונביא שעמד מן הגוים העמיד פירצה לאבד את הבריות מן העולם. ולא עוד אלא כל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן אמר ישעיה "עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ" (ישעיה טז, יא). וכן יחזקאל "בֶן אָדָם שָׂא עַל צֹר קִינָה" (יחזקאל כז, ב). וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חינם על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סילק הקדוש ברוך הוא רוח הקודש מאומות העולם.

(תנא דבי אליהו):
כיון שבא נח לעולם א"ל הקב"ה לשם, שם באו עשרה דורות הראשונים והחרבתי את עולמי מפניהם מה הועלתי בעולמי, עכשיו שא נבואה והתנבא אם יקבלו תורתי עליהם. שם נתנבא ארבע מאות שנה ולא קבלו ממנו, מכאן ואילך אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי ואיוב מארץ עוץ, ובלעם בן בעור האחרון שבכולם. מפני מה נתנבא בלעם, מפני שעתידין אומות העולם לומר ליום הדין רבונו של עולם אילו נתן לנו נביא כמשה כבר קבלנו תורתך, לפיכך נתן להם בלעם בן בעור שישמעו לו בחכמתו יותר ממשה. במשה יתר אות אחת - בבלעם חסר אות אחת: במשה חסר דבר אחד - בבלעם יתר דבר אחד. במשה כתיב "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א, א). בבלעם כתיב "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם" (במדבר כג, ד). במשה כתיב "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג, יג). בבלעם כתיב "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במדבר כד, טז). כיון ששלח לו בלק "לְכָה נָּא אָרָה לִּי" (במדבר כב, ו). באותה שעה היה שמח שמחה גדולה ואין שינה באה עליו, וכיון שאמר לו הקב"ה "קוּם לֵךְ אִתָּם" (במדבר כב, כ). היה לו שיאמר לפניו: רבונו של עולם לא איש אתה שתכזב ולא בן אדם אתה שתגעול מעשה ידיך, הללו חביביך בני חביביך, בני אברהם יצחק ויעקב שעשו לך רצונך בתורתך, והוא לא עשה כן אלא היה שמח שמחה גדולה. אמר לבלק: אביהן של אלו עמד ובנה מזבח והקריב עליו שלש פעמים בשנה כ"א שור כ"א איל, אבל אתה "בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וגו'" (במדבר, כג). באותה שעה היה הקדוש ברוך הוא יושב משחק עליו, שנאמר "הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי" (מיכה ו, ז) וגו'. "זְכָר נָא מַה יָּעַץ" (מיכה ו, ה):

(כתוב ברמז כ"ט - (סוטה ט, ב)):
"וַיַּרְא בָּלָק" (במדבר כב, ב). שנו רבותינו "סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, מה שביקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלו הימנה, וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עינו במה שאינו ראוי לו ומה שבידו נטלו הימנו, אמר הב"ה אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה עכשיו ארור הוא "מִכָּל הַבְּהֵמָה" (בראשית ג, יד). אני אמרתי יהלך בקומה זקופה עכשיו "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ" (שם). אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם עכשיו "עָפָר תֹּאכַל" (שם). הוא אמר אהרוג את האדם ואשא את חוה עכשיו "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה" (שם טו). וכן מצינו בקין וקרח ובלעם דואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניה ועוזיה והמן שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שבקשו לא נתנו להם ומה שבידם נטלו מהם":

(תנחומא - ובמדבר רבה פרשה כ):
"וַיַּרְא בָּלָק" (במדבר כב, ב). ראה בפורענות שעשו ישראל לאמורי. וַיַּרְא בָּלָק - נוח לרשעים שיהיו סומין שעיניהן מביאים מאירה לעולם, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל (בראשית ג, ו). וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹקים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם (בראשית ו, ב). וכתיב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן (בראשית ט, כב). וכתיב וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה (בראשית יב, טו). וכתיב וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן (בראשית כח, ח). וכתיב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר (בראשית לד, ב). וכן וַיַּרְא בָּלָק (במדבר כב, ב). עליהם נאמר תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת (תהלים סט, כד). אבל צדיקים יראו וישמחו, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וגו' (בראשית יח, ב). וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים (בראשית כד, סג). וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק (בראשית כב, ד). וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל (שם יד). וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה (בראשית כט, ב). וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם (שמות ב, יא). וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר (במדבר כה, ז). משל (למי) [למלך] שהושיב שומרין לשומרו מן הגייס והיה בטוח עליהן שהיו גבורים, עבר הגייס והרגן והיה מרתת על עצמו, אף בלק ראה מה נעשה בסיחון ועוג שהיה מעלה להן שכר לשומרו ונתיירא מעצמו. זהו שאמר הכתוב וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ (ישעיה נז, כ).

(ילמדנו):
אתה מוצא ישראל נמשלו לחול, שנאמר "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם" (הושע ב, א). ונמשלו האומות לים, שנאמר "הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן" (ישעיה יז, יב). והם מתייעצין על ישראל והקב"ה מתיש גבורתם לפניהם, אמר ישעיה וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ (ישעיה נז, כ). הגל הראשון אומר: עכשיו אני עולה ומציף את העולם כיון שבא לחול הוא כורע לפניו, לא היה לו לשני ללמד מן הראשון, כך בא פרעה ונתגאה על ישראל והפילו הקב"ה, שנאמר וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף (תהלים קלו, טו). לא היה לו לעמלק ללמד מפרעה אלא וַיָּבֹא עֲמָלֵק (שמות יז, ח). וכתיב וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק (שמות יז, יג). ולא היה לסיחון ועוג ללמד מעמלק אלא וַיֵּצֵא סִיחֹן (דברים ב, לב). וכן וַיֵּצֵא עוֹג (במדבר כא, לג). וכן אף בלק לא היה ללמד מסיחון ועוג אלא בא להתגרות על ישראל ומשלח אחר בלעם לבא לקלל את ישראל. אמר רבי יהודה בר סימון כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח (ישעיה נד, יז). כיון שלא הצליח בלעם התחיל בלק מחרק שיניו, רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס (תהלים קיב, י) זה בלק, תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד (שם) זה בלק ובלעם שאבדה תאותם, ועליהם הכתוב אומר מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לּא לוֹ (משלי כו, יז). משל למה הדבר דומה, לזאב שבא וחטף גדי מן הצאן, והיה שם כלב של קדרים יצא והיה מנבח בו ומריב עמו, אמר לו הזאב: אתה כלב של קדרים למה אתה מריב עמי שמא נטלתי משלכם, לא נטלתי אלא מעדרו של רועה - אתה מה לך. הוי מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב (שם).

(תנחומא - ובמדבר רבה פרשה כ):
"וַיָּגָר מוֹאָב" (במדבר כב, ג). מהו וַיָּגָר? כשהיו [ישראל] נראים לעמונים נראים עטופים לשלום, למואב נראין מזויינין, שנאמר וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם (דברים ב, יט). כל מין צרה, וְאַל תִּתְגָּר בָּם (שם) כל מין גירוי, ולמואב אמר אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב (דברים ב, ט) מה שאתה יכול לחטוף מן החוץ חטוף, לפיכך נראין מזויינין והן היו נאגרין לעריהם, שנאמר וַיָּגָר מוֹאָב (במדבר כב, ג). אין וַיָּגָר אלא לשון אסיפה, כמא דאת אמר אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל (משלי י, ה). דבר אחר: וַיָּגָר לשון יראה, שהיו מתייראים מפניהם, שראו כל האמות ביד ישראל, שבא סיחון ונטל ארץ מואב, וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן (במדבר כא, כו). ועוג נטל כל ארץ בני עמון, שנאמר כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וגו' (דברים ג, יא). באו ישראל ונטלוה משניהם, גזל שאין בו עולה. והיו אלו רואין את ארצם ביד ישראל והיו אומרים: לא אמר להם הקדוש ברוך הוא כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה (דברים ב, ט). הרי ארצנו לפניהם, לכך היו מתייראין.

"וַיָּקָץ מוֹאָב" (במדבר כב, ג). שהיו רואין את עצמן כקוץ בפניהם. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן (שם ד). מה טיבן של זקני מדין כאן, כיון שהיו רואין את ישראל נוצחין שלא כדרך כל הארץ, אמרו מנהיג שלהן במדין נתגדל - נדע בהם מה מידתו, אמרו להן זקני מדין [אין כחו אלא בפיו, א"ל אף אנו נבוא כנגדן באדם שכחו בפיו, וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וגו' (שם ד)]. והלא אתה מוצא שמואבים נלחמין עם המדיינים, שנאמר הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב (בראשית לו, לה). והשנאה ביניהם מעולם. משל לשני כלבים שהיו נובחין זה בזה, בא זאב על אחד מהן - אמר האחד אם איני עוזרו היום הורג את זה ולמחר יבא עלי, לפיכך נתחברו מואב עם מדין, היינו דאמרי אינשי כרכושתא ושונרא עבוד הלולא מתרבא דבישא גדא [פירוש תרגום ירושלמי של העכבר כרכושתא, כלומר כשהעכבר והחתול עושים מחול סימן רע להם]. עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר (במדבר כב, ד). מה שור כוחו בפיו אף הם כוחם בפיהם. מה שור כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה אף אלו כל מה שמלחכין אין בו סימן ברכה, מה שור מנגח בקרניו אף אלו [מנגחין בתפלה, שנאמר] וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו (דברים לג, יז):

"וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא" (במדבר כב, ד). והלא מתחלה נסיך היה, שנאמר "אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי (מִדְיָן) [סִיחוֹן]" (יהושע יג, כא). אלא משנהרג סיחון המליכוהו תחתיו. בָּעֵת הַהִוא שנזדמנה לו אותה שעה:

(כתוב ברמז ע - בראשית רבה פרשה מא):
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם" (במדבר כב, ה). וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם וגו' (בראשית יג, ה). ד' דברים טובים היה לו ללוט בעבור אברהם, וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט (בראשית יב, ד). וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם וגו' [הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים] (בראשית יג, ה). וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ (בראשית יד, טז). וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹקים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט (בראשית יט, כט). - וכנגדן היו צריכין לפרוע לבניו טובות, ולא דיין שלא פרעו להם טובות אלא רעות, הה"ד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כב, ה). וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן (שופטים ג, יג). ואחרי כן באו אליו מואב ובני עמון (שם). והדין, יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ (איכה א, י). ונכתבה חטא שלהן בד' מקומות, לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי (דברים כג, ד). עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ (דברים כג, ה). עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ (מיכה ו, ה). כי לא קדמו ישראל בלחם וישכור עליך את בלעם לקלל. ועמדו ארבעה נביאים וחתמו גזר דינם, ישעיה אמר מַשָּׁא מוֹאָב כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב (ישעיה טו, א). וירמיה אמר לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְהִשְׁמַעְתִּי אֶל רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תְּרוּעַת מִלְחָמָה (ירמיה מט, ב). ויחזקאל אמר לִבְנֵי קֶדֶם עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה לְמַעַן לֹא תִזָּכֵר בְּנֵי עַמּוֹן בַּגּוֹיִם (יחזקאל כה, י). וּבְמוֹאָב אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים (שם יא). צפניה אמר לכן כה אמר ה' צבאות כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה (צפניה ב, ט).:

(סנהדרין פרק חלק דף קה, ע"א):
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם" (במדבר כב, ה). בִּלְעָם בלא עם. דבר אחר שבילה עם. בֶּן בְּעוֹר שבא על (בעור) [בעיר], תנא הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי, בְּעוֹר שבא על (בעור) [בעיר], כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות אחד בימי יעקב ואחד בימי שפוט השופטים, ומה שמו? לבן הארמי שמו. כתיב בֶּן בְּעוֹר (במדבר כב, ה). וכתיב בְּנוֹ בְעֹר (במדבר כד, ג-טו). אמר רבי יוחנן אביו בנו הוא לו בנביאות, בלעם דואג ואחיתופל וגחזי ארבע הדיוטות שאין להן חלק לעה"ב, בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי, הא שאר עממים אתו לעלמא דאתי, מתניתין מני? רבי יהושע היא, דתניא ר' אליעזר אומר יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה (תהלים ט, יח) אלו פושעי ישראל, כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹקים אלו אומות העולם, א"ל רבי יהושע וכי נאמר גוים והלא לא נאמר אלא כל גוים, אלא ישובו רשעים לשאולה מאן נינהו? כל גוים שכחי אלקים, ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו, אם תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים (במדבר כג, י) תהא אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ (שם), ואם לאו הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי (במדבר כד, יד):

(תנחומא ובמדבר רבה פרשה כ):
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה" (במדבר כב, ה). שם עירו. ויש אומרים שולחני היה שהיו מלכי גוים נמלכים בו כשולחני הזה שהכל מריצין לו. ויש אומרים בתחלה פותר חלומות היה, חזר להיות קוסם וחזר לרוח הקודש. אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ - ארץ שמשם היה בלק [כשנמלך], והוא אמר לו סופך למלוך. לִקְרֹא לוֹ - שכתב לו לא תהא סבור שלעצמי אני עושה ואני לבדי מכבדך, אם תעקרם - מכל האומות אתה מתכבד וכנעניים ומצריים הכל משתחוים לך. הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם. אמר ליה: אתה מה איכפת לך? אמר ליה: הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ - שתי עינים שהארץ תלויה בהן, סיחון ועוג החרימום וכסו עיניהם.

(כתוב בתחלת פרשת בא - תנחומא):
"הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ" (במדבר כב, ה). "וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ" (שמות י, ה). אמר ריש לקיש כל מה שברא הב"ה באדם ברא בארץ, אדם יש לו ראש - והארץ יש לה ראש, שנאמר וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל (משלי ח, כו). אדם יש לו עינים - והארץ יש לה עינים, שנאמר וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ (שמות י, טו). אדם יש לו אזנים - ובארץ כתיב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ (ישעיה א, ב). אדם יש לו פה - והארץ וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ (במדבר טז, לב). אדם יש לו ידים - והארץ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם (בראשית לד, כא). אדם יש לו זרוע - וכתיב וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם (דברים לג, כז). אדם יש לו טבור - וכתיב ישְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ (יחזקאל לח, יב). אדם יש לו ירכים - והארץ וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ (ירמיה לא, ז). אדם יש לו רגלים - וכתיב וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת (קהלת א, ד). האדם אוכל - וכתיב אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (במדבר יג, לב). האדם שותה - והארץ לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם (דברים יא, יא). אדם מתגעש - והארץ וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ (תהלים יח, ח). אדם משתכר - וכתיב נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר (ישעיה כד, כ). אדם מקיא - וכתיב וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ (ויקרא יח, כה). וכשם שהאשה יולדת כך הארץ, שנאמר הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת (ישעיה סו, ח). אלו ישראל שבפעם אחת הב"ה מביאן ומכניסן לירושלים, שנאמר וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה (ישעיה מט, כא). א"ל הקב"ה חייך לשעה קלה אני מקבץ גלותך, שכך אמר ישעיה שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי וגו'.

"וְהוּא ישֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כב, ה). - ממלי כתיב, כמה דאת אמר בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם (תהלים קיח). וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה (במדבר כב, ו). מהו אָרָה לִּי? אמר אולי אוכל אני לשלוט בהן קימעא קימעא, כאדם שהוא אורה את התאנים. כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי - לא שהן גיבורים ממני ולא חיילותיהם מרובים משלי, אלא שהן נוצחין בפיהם מה שאיני יכול לעשות. אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ - מה ראה זה להתגרות, לא כך אמר להן הקב"ה שלא יהו נוטלין מארצם? אלא שהיה בעל נחשים וקסמים יותר מבלעם, שכך כתיב בו וַיַּרְא בָּלָק (במדבר כב, ב). אלא שלא היה מבין הדברים לאמתם, וכן הוא אומר נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וגו' (ישעיה מז, יג). הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם וגו' (שם יד). והיה רואה [בהובריו] שישראל נופלין בידו, לפיכך הפקיר בתו ונפלו בה עשרים וארבעה אלפים, לכך נתגרה בהם ולא היה יודע היאך. אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ. כמו שמנכה אחד מעשרים וארבעה לסאה, וכך נפלו עשרים וארבעה אלף מישראל חסר חד. וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ, שלא היה מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ. כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר, מנין היה יודע, שבשעה שביקש סיחון להלחם במואב היה מתיירא לפי שהיו גבורים, שכר בלעם ואביו לקלל את מואב, שכן הוא אומר עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים וגו' (במדבר כא, כז). כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן וגו' (שם כח). אוֹי לְךָ מוֹאָב וגו' (שם כט). לכך אמר כִּי יָדַעְתִּי:

וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם (במדבר כב, ז). שהוליכו בידם כל מיני קסמים שהן קוסמין בהן, שלא ליתן לו עלילה [לומר אין כלי תשמישי עמי], וביד זקני מדין היו הקסמים, שאמרו אם יבא עמנו יצליח ואם יעכב שעה אחת אין בו תועלת, כיון שראו שאמר להם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה (במדבר כב, ח). הלכו להם זקני מדין שידעו בקסמים שלהם שאין בו הנאה. וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם (במדבר כב, ח). ושרי מדין להיכן אזלי, כיון דאמר להם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, אמרו כלום יש אב ששונא את בנו:

"וַיָּבֹא אֱלֹקים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ" (במדבר כב, ט). זהו שאמר הכתוב מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע (משלי כח, י). זה בלעם, שבתחלה הבריות [נהגו] בכשרות ובדבריו אלו ניהגן בעריות. שבראשונים [נאמר] וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כט, ט). וכן וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת (שמות ב, טז). עמד בלעם הרשע והטעה את הבריות בעריות. וכמו שהטעה הוטעה, בעיצה שנתן בה נפל, (שנאמר) בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל (משלי כח, י). והטעהו הקב"ה, שנאמר מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם וגו' (איוב יב, כג). שאל לו מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ, אמר אותו רשע אינו יודע בהם אלא בלק מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי (במדבר כב, י). הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם (במדבר כב, יא). להודיע שהוא שונא לישראל יותר מבלק, שבלק לא אמר קָבָה אלא אָרָה (במדבר כב, ו), וזה אמר קָבָה (במדבר כב, יא) בפירוש [שנוקב השם ומפרש], והוא אמר וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ (במדבר כב, ו). וזה אמר וְגֵרַשְׁתִּיו (במדבר כב, יא) מן העולם הזה ומעולם הבא:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" (במדבר כב, יב). אמר ליה אם כן אקללם במקומי, אמר ליה לֹא תָאֹר אֶת הָעָם. אמר ליה אברכם, אמר ליה אין צריכין לברכתך כִּי בָרוּךְ הוּא, אומרים לצרעה לא מן דובשיך ולא מן עוקציך. אמר רב [נחמן] חוצפא אפילו קמי שמיא מהניא, מעיקרא כתיב לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, ולבסוף כתיב לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים (במדבר כב, לה). רב ששת אמר חוצפא מלכותא בלא תגא היא, שנאמר וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וגו' (שמואל ב' ג, לט). אמר רבי אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה דכתיב לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם (במדבר כב, יב). וכתיב קוּם לֵךְ אִתָּם (שם כ). מן הנביאים דכתיב אֲנִי ה' אֱלֹקיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ (ישעיה מח, יז). מן הכתובים דכתיב אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן (משלי ג, לד):

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם וגו'" (במדבר כב, יג). לא אמר להם לא נתן לו הקב"ה רשות לילך ולא לקלל, אלא מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם, אמר לי אינו כבודך לילך עם אלו אלא עם גדולים מהם שהוא חפץ בכבודי, לכך אמרו מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ (במדבר כב, יד). לפיכך וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה (במדבר כב, טו). וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי (במדבר כב, טז). כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד (במדבר כב, יז). יותר ממה שהיית מתכבד לשעבר אני נותן לך, כל מה שאתה חפץ ומה שאתה גוזר אעשה. וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל (שרי) [עַבְדֵי] בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וגו' (במדבר כב, יח). מכאן אתה למד שהיה בו רוח גבוהה עין רעה ונפש רחבה. עין רעה - שנאמר וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו (במדבר כד, ב). רוח גבוהה - מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם (במדבר כב, יג). ונפש רחבה - אִם יִתֶּן לִי בָלָק וכו' (במדבר כב, יח). לֹא אוּכַל לַעֲבֹר (שם). מתנבא שאינו יכול לבטל את הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה. וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם (במדבר כב, יט). [מהו גַּם אַתֶּם?] שסופכם לילך בפחי נפש כראשונים. וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה'. שהיה מתנבא שעתיד הקב"ה להוסיף להם ברכות על ידו. וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כב, כ). זש"ה בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים וגו' (איוב לג, טו). אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וגו' (איוב לג, טז). לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה (איוב לג, יז). מהו מִגֶּבֶר יְכַסֶּה? העלים הקב"ה ממנו שהליכתו מאבדתו מן העולם ומוליכו לבאר שחת וכו', שבשעה שאדם הולך לחטוא השטן מרקד לפניו עד שהוא גומר את העבירה, כיון (שאבדו) [שעברו] חוזר ומודיעו, שנאמר הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם וגו' (משלי ז, כב). עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ (משלי ז, כג). כך העלים הקב"ה מבלעם עד שהלך ואיבד את נפשו שיצא מכבודו, כיון שידע התחיל לבקש על נפשו, תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים (במדבר כג, י):

"וַיָּבֹא אֱלֹקים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה" (במדבר כב, כ). זה שאמר הכתוב "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה" (שמות יב, מב). כל ניסים שנעשו לישראל ופרע להן מן הרשעים בלילה (הזה) [היה]. וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה (בראשית לא, כד). וכתיב וַיָּבֹא אֱלֹקים אֶל אֲבִימֶלֶךְ (בראשית כ, ג). וכתיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה (שמות יב, כט). וכתיב וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה (בראשית יד, טו). וכולם ליל שמורים. דבר אחר למה נגלה עליו בלילה, לא היה ראוי לרוח הקודש [אלא בלילה], לפי שכל נביאי הגוים בלילה מדבר עמם. וכן אליפז אמר בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה (איוב ד, יג):

"קוּם לֵךְ אִתָּם" (במדבר כב, כ). כיון שהעיז פניו, שנאמר וַיִּחַר אַף אֱלֹקים כִּי הוֹלֵךְ הוּא (במדבר כב, כב). אמר לו הקב"ה רשע איני חפץ באובדן של רשעים, הואיל ואתה רוצה ליאבד מן העולם קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר (במדבר כב, כ). ללמדך שבהתראה הלך, מיד השכים בבקר, שנאמר וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ (במדבר כב, כא). (כתוב ברמז צ"ז):

"וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב" (במדבר כב, כא). ללמדך שהיה שמח בפורענות ישראל, אמר לו הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם לעקדת יצחק בנו. וַיִּחַר אַף אֱלֹקים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' (במדבר כב, כב). מלאך של רחמים היה ולו נעשה שטן, וכך אמר לבלעם גרמת לי לשמש זו דרך ארץ, [אדם חשוב] היוצא לדרך צריך שנים לשמשו וחוזרין ומשמשין זה לזה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ (במדבר כב, כג). וכי לא היה יכול המלאך לנשוף בו ולהוציא רוחו אלא אם כן שלף חרבו, והרי כתיב בסנחריב וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (ישעיה לז, לו). וכתיב וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ (ישעיה מ, כד). אלא אמר לו הפה ניתנה ליעקב, שנאמר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז, כב). והאומות כולם בחרב חייהם ואתה מחליף אומנותך ותבוא אליהם בשלהם אף אני אבוא אליך בשלך. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים (במדבר כב, כד). וכי לא היה יכול לילך אחריו לשדה, אלא שלא כמדתו של הקב"ה מדת בשר ודם, מלך בשר ודם משלח ספקלטור להרוג את האדם, רודף אחריו ימים רבים וזה שנתחייב מיתה אוכל ושותה והספקלטור מהלך אחריו ממקום למקום, ולפני הקב"ה אינו כן, הספקלטור במקומו ומי שנתחייב מיתה בא אצלו ברגלו. כך כדי שלא יהא המלאך מצטער אחר בלעם אלא קדמו לדרך. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים (במדבר כב, כד). אמר ליה הכרמים נמכרים כשועלים. גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. אין אתה יכול לשלוט בהם שבידיהם שני לוחות כתובים מזה ומזה. כתיב וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וגו' (במדבר כב, כה). וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר (במדבר כב, כו). מה ראה לקדמו שלש פעמים? [עד שלא נראה לו סימנים של אבות הראה לו], עמד לו בראשונה והיה ריוח מכאן ומכאן, שנאמר וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ (במדבר כב, כג). בשניה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד. בשלישית אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול (במדבר כב, כו). ומה היו הסימנין האלו? בקש לקלל בניו של אברהם אבינו והיה מוצא בני ישמעאל ובני קטורה מכאן ומכאן, ואם בקש לקלל בניו של יצחק היה מוצא לצד אחד עשו, זהו וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר (במדבר כב, כה). אלא על בניו של יעקב לא מצא בהן פסולת ליגע בהן, לכך כתיב בשלישית בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול (במדבר כב, כו). [בְּמָקוֹם צָר זה יעקב, דכתיב וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ (בראשית לב, ח)]. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וגו' (במדבר כב, כז). על בזיון שבזתה אותו. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן (במדבר כב, כח). להודיעך שפה ולשון ברשותו שאם בקש לקלל פיו ברשותו. וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים (במדבר כב, כח). רמזה לו אתה מבקש לעקור אומר החוגגת שלש רגלים בשנה. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי (במדבר כב, כט). אע"פ שהיה ארמי היה מדבר בלשון הקדש, ארמי לשונו סרוח. לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ (במדבר כב, כט). משל לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך נחש בדרך, ראה אנקה אחת התחיל מבקש מקל להרגה, אמרה לו זו אין אתה יכול ליטול והיאך באתה לרפאות בלשונך נשוך נחש, כך אמרה האתון לבלעם: לי אין אתה יכול להרגני אלא א"כ יש חרב בידך והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלמה, שתק ולא מצא תשובה, התחילו תמהים שרי מואב שראו גם שלא היה כמותו בעולם. י"א שאמר להם אינה שלי, השיבתו הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (במדבר כב, ל). הא למדת שלא היה זקן שהיתה גדולה ממנו:

כתיב "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במדבר כד, טז). השתא דעת בהמתו לא ידע - דעת עליון מי ידע! מאי דעת בהמה? דאמרי ליה מאי טעמא לא רכבת אסוסיא, א"ל שדא להו ברטיבא, אמרה ליה הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ לטעינא בעלמא, אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי אקראי בעלמא, מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם וגו'. ולא עוד אלא שאני עושה עמך מעשה אישות בלילה, כתיב הכא הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי (במדבר כב, ל). וכתיב התם וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת (מלכים א' א, ב). אלא מאי דַּעַת עֶלְיוֹן? שיודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה, והיינו דאמר ליה נביא לישראל: עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וגו' (מיכה ו, ה). מאי לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' (שם), א"ל הקב"ה לישראל, דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם, שאלמלי כעסתי עליכם בימי בלעם הרשע לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, והיינו דא"ל בלעם לבלק מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה' (במדבר כג, ח). ללמד שאותו היום לא זעם ה':

(תנחומא ומדרש רבה):
הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה (במדבר כב, ל). כיון שדברה מתה, שלא יהו הבריות אומרין זו [האתון] שדברה ועושין אותה יראה. דבר אחר חס הקדוש ברוך הוא על כבוד של אותו רשע שלא יאמרו זו היא (שסילקה) בלעם. (כתוב ברמז קנב - ילמדנו): אמר ר' שמעון בן אלעזר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של גוים לא היה יכול לעמוד בתוכחת אתונו, שנאמר הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא (במדבר כב, ל) וכו'. וכן הוא אומר וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה (ויקרא כ, טז). ואומר וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ (שם טו). ואם חס המקום על כבודן של רשעים אין צריך לומר על כבודן של צדיקים, וסתם פי הבהמה שאלו היתה מדברת לא היו יכולין לעמוד בה ולשעבדה, שזו טיפשת שבבהמות וזה חכם שבחכמים ודברה ולא היה יכול לעמוד בה:

וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא (במדבר כב, לא). וכי סומא היה? אלא להודיעו שאף העין אינה ברשותו. וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו שדבר עמו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ (במדבר כב, לב). וכי עלבון האתון בא המלאך לתבוע מידו? אלא מודיעו ומה האתון שאין לה זכות ולא ברית אבות נצטויתי לתבוע עלבונה מידך, ישראל שיש להן זכות וברית אבות שאתה מבקש לעקור על אחת כמה וכמה. הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַ"ט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי (שם). [נוטריקון] י"ראה ר"אתה נ"טתה. דבר אחר ירט - באה לעשות לה מגן, שכן יָרַ"ט בא"ת ב"ש מג"ן. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי וגו' אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי (במדבר כב, לג). מכאן אתה למד שהרג את האתון:

ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי. להודיע שהוא רשע ערום ידע שאין עומד בפני פורענות אלא תשובה, שכל מי שחוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו. כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי, אמר לו אני לא הלכתי עד שאמר לי המקום קום לך ואתה אומר לי שאחזור כך אומנותו לא כך אמר [הקב"ה] לאברהם להקריב את בנו ואחר כך ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אל תשלח ידך למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו, הוא אומר לי קום לך אתם ועכשיו אם רע בעיניך אשובה לי. ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים שחלקך עמהם [וסופך ליאבד עמהם]. וילך בלעם עם שרי בלק מלמד שכשם שהיו שמחים לקלל את ישראל כך היה בלעם שמח:

וישמע בלק כי בא בלעם, מלמד ששלח אליו שלוחים לבשרו. ויצא לקראתו אל עיר מואב אל מטרפולין שלו. אשר בקצה הגבול מה ראה בלק לקדמו לגבולין, אמר לו הגבולין הללו נקבעו מימי נח שלא תכנס אומה לגבול חברתה ואלו באים לקלקל והיה מראה לו היאך פרצו ועברו גבולות סיחון ועוג לכך קדמו לגבול כאלו קובל עליהם:

ויאמר בלק אל בלעם הלא שלח שלחתי אליך וגו'. נתנבא שסופו לילך בקלון, ואף בלעם השיבו בענינו שנאמר ויאמר בלעם אל בלק הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומה שאין בידי רשות לומר מה שאני רוצה. וילך בלעם עם בלק ויבאו קרית חוצות שעשה שוקים של מקח וממכר ועשה לו איטליז להראות לו אוכלוסיו לומר ראה מה אלו באין להרוג בנים ותינוקות שלא חטאו להם. ויזבח בלק בקר וצאן, הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, באברהם כתיב ואקחה פת לחם ואחר כך מהרי שלש סאים קמח סלת ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר וגו' ויקח חמאה וחלב, ורשעים אומרים הרבה ועושין מעט, בלק אמר כי כבד אכבדך מאד כשבא לא שגר אלא בקר וצאן, התחיל בלעם חורק שיניו עליו שהיתה דעתו רחבה אמר כך שלח לי זה למחר אני נותן מארה בנכסיו:

ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל. בלק היה בעל קסמים ונחשים יותר מבלעם שהיה בלעם נמשך אחריו כסומא. למה היו שניהן דומים לאחר שהיה בידו סכין ואינו מכיר את הפרקים וחברו מכיר את הפרקים ואין בידו סכין, [כך] בלק רואה את המקומות שישראל נופלין בהן שנאמר ויעלהו במות בעל (פעור) שראה שישראל נופלין שם:

ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות. אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק. אמר ר' חנינא בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק. אמר ר' חנינא בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים. איני והא אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם וכו' יצא ממנה שלמה שכתוב בו אלף עולות יעלה שלמה, מחשבתו יהא לקללה הואי. בנה לי בזה שבעה מזבחות למה שבעה מזבחות כנגד שבעה צדיקים שבנו שבעה מזבחות מאדם עד משה ונתקבלו, אדם הבל נח אברהם יצחק ויעקב ומשה, אמר למה קבלת את אלו לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת, השיבתו רוח הקדש טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב טוב מנחה בלולה בשמן וחרבה מבית מלא זבחי ריב שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין בני. וילך שפי דעתו היה לקלל שעד אותה שעה דעתו היה שפי ומאותה שעה נטרד. אמר רבי יוחנן בלעם חגר ברגלו אחת היה שנאמר וילך שפי, שמשון בשתי רגליו שנאמר שפיפון עלי ארח. בלעם סומא באחת מעיניו היה שנאמר נאם בלעם בנו בעור ונאם הגבר שתם העין. ויקר אלקים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח, אמר לו הקב"ה רשע מה אתה עושה, אמר לו את שבעת המזבחות ערכתי, משל לשולחני המשקר במשקלות בא בעל השוק הרגיש בו אמר לו מה אתה מעול ומשקר במשקלות, אמר לו כבר שלחתי דורון לביתך, אף כך בלעם קראו רוח הקודש אמר לו רשע מה אתה עושה, אמר לפניו את שבעת המזבחות ערכתי, אמר לו טוב ארוחת ירק (ושלוה בה) [ואהבה שם] משור אבוס וגו', טוב ארוחת ירק שאכלו ישראל במצרים על מצות ומרורים מפרים שאתה מקריב על ידי שנאה (כתוב בריש פרשת צו):

וישם ה' דבר בפי בלעם. ר' אלעזר אמר מלאך, ר' יוחנן אמר חכה, דבר אחר שעקם את פיו (ועקמו) [ופקמו] כאדם שקובע מסמר בלוח. ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר וישב אליו והנה נצב על עולתו שהיו עומדים ומצפין מתי יבא. אמר הקב"ה לישראל בני רשע זה חשב לקלל אתכם ואני עוקם את פיו והופכה לברכה שנאמר ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם. וישם ה' דבר בפי בלעם מלאך ישב לו בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ואין דבר האמור כאן אלא מלאך שנאמר ישלח דברו וירפאם. רבי יוחנן אמר מסמר של ברזל נתן בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ואין דבר האמור כאן אלא מסמר ברזל שנאמר כל דבר אשר יבא באש. וישא משלו אל תקרי משלו אלא משלו, שהיה בלעם מבקש להוציא קללות מלבו ואין הקב"ה מניחו:

מן ארם ינחני בלק מלך מואב. מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת, ינחני [ינהני] כמה דאת אמר נהה על המון מצרים והורידהו. דבר אחר מן ארם עם [רם] (כסא) שלמעלן הייתי והורידני בלק מכבודי, משל למי שמהלך עם המלך ראה ליסטים הניח את המלך ומטייל עם הליסטים, כשחזר אצל המלך א"ל לך עם מי שטיילת עמו שאי אפשר לך שתלך עמי, כך בלעם נזקק לרוח הקדש, כשנזדווג עם בלק נסתלקה ממנו רוח הקודש וחזר להיות קוסם כבתחלה שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם לכך צווח רם הייתי והורידני בלק.

דבר אחר מן ארם ינחני. אמר לו השוינו שנינו להיות כפויי טובה שאילולא אברהם אביהם לא היה בלק שנאמר ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה, ואילולא אברהם לא פלט לוט מסדום ואתה מבני בניו של לוט, ואילוא יעקב אביהם לא עמדתי אני בעולם שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב, שבתחלה כתיב ורחל באה עם הצאן אשר לאביה ואלו היו לו בנים היאך בתו רועה, ומשהלך יעקב לשם נתנו לו בנים שנאמר וישמע את דברי בני לבן וגו', ואומר נחשתי ויברכני ה' בגללך, ואילולא אבותם אני ואתה לא עמדנו בעולם. לכה ארה לי מי שמאררן עצמו הוא מארר שנאמר ומקללך אאר ואומר אורריך ארור ומברכיך ברוך. לכה ארה לי יעקב אלו לאומה אחרת בקש לקלל כגון אברהם ויצחק הייתי יכול, אלא יעקב יש מלך שברר לעצמו מנה ועמד אחד ואמר גנאי עליה כלום יש לו חיים, ואלו נחלתו וחבלו וסגולתו [של הקב"ה] שנאמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וכתיב והייתם לי סגולה מכל העמים. ולכה זעמה ישראל מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו ואמר אדם עליה שאינה כלום יש לו חיים, ואלו כתיב בהם ישראל אשר בך אתפאר:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · תשסו · >>

במדבר - פרק כג - רמז תשסו

מהררי קדם. אמר ליה צופה אני נבואה שבהרים הגדולים תלוים ועומדים אברהם יצחק ויעקב ואין כל בריה יכולה ליגע בהם. דבר אחר וישא משלו אמר רבי תנחומא צדיקים כשהם מברכין את ישראל אין נושאין קול גדול, משה כשברך את ישראל לא ברכם בקול גדול אלא וזאת הברכה אשר ברך משה, ובלעם מגביה קולו ביותר ועליו אמר שלמה מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים בקללה תחשב לו. כך בלעם הרשע מעירו לא בא אלא לקלל כיון שלא באה לידו התחיל נושא קולו והיה מברכן בקול גדול כדי שישמעו האומות מה ברכות הוא מברכן ויכניסו בהן עין רעה ויבואו ויעשו מלחמה עם ישראל, א"ל הקב"ה אני אמרתי לזקן ואברכה מברכיך ומקללך אאר אותה קללה תחשב לאותו האיש.

דבר אחר מברך רעהו בקול גדול כמה היה קולו של בלעם הולך, רבי יוחנן אמר ששים מילין, רבי יהושע בן לוי אמר שבעים אומות שמעו קולו של בלעם. רבי אלעזר הקפר אומר נתן האלקים כח בקולו והיה עולה מסוף העולם ועד סופו בשביל שהיה צופה וראה האומות שמשתחוים לשמש ולירח ולכוכבים ולעץ ולאבן לפיכך נתן כח בקולו שישמעו כל אומות העולם. ד"א מן ארם ינחני מיהן שהן באין עלינו בכח [ברכות] באנו בדבור לקללן. מן ארם שתי פטריקים של ברכות יש להם מארם, כיצד אברהם יצא מארם נהרים ונטען כל אותן ברכות לך לך מארצך וגו' ואעשך לגוי גדול וגו' ויעקב הלך לארם נהרים ונטען כל אותן ברכות והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, ומהיכן שהן באין עלינו בכח ברכות באנו לקללם מן ארם. ד"א אמר ליה אתה אומר לי לקללם אילולי הם לא הייתי בעולם כיצד מלכה ושרה היו אחיות שנאמר ויקח אברם ונחור להם נשים ושתיהן היו עקרות, וכיון שנעקד יצחק על גבי המזבח, אמר הקב"ה לאברהם והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, היה אברהם מהרהר ואומר אחרים מתברכין בזכותי ומלכה קרובתי אחות אשתי לא היתה צריכה להפקד, מיד ילדה מלכה גם היא, ילדה מלכה בנים אין כתיב כאן אלא גם היא, שכשם שהיתה שרה עקרה ונפקדה כך מלכה נפקדה. ואמרו רבותינו כל נביאי אומות העולם מן מלכה עמדו שנאמר את עוץ בכורו זה איוב שנאמר איש היה בארץ עוץ איוב שמו. את בוז אחיו זה אליהוא בן ברכאל הבוזי. ואת קמואל זה בלעם ולמה נקרא שמו קמואל שקם כנגד אומתו [של אל] זהו שאמר בלעם לבלק אילולא הם לא היינו בעולם (וכך באנו לפרוע מן ארם):

מה אקב לא קבה אל. בשעה שהיו ראויין להתקלל לא נתקללו אלא בשעה שנכנס יעקב לקבל את הברכות דכתיב ואת עורות גדיי העזים וגו', אמר ליה אביו מי אתה, אמה ליה אנכי עשו בכורך, המוציא שקר מפיו אינו ראוי להתקלל ולא עוד אלא שנתברך שנאמר גם ברוך יהיה, והיאך אני מקללו היינו לא קבה אל. ד"א בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך יש לו חיים ואלו כפרו ומרדו בו ואמרו אלה אלקיך ישראל לא היו ראויין לכליה, אעפ"כ באותה שעה לא זז מחבתן אלא לוה עליהן ענני כבוד והמן והבאר, וכן הוא אומר אף כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמיך הרבים לא (עשיתם כלה) [עזבתם במדבר] וגו' ומנך לא מנעת מפיהם והיאך אני יכול לקללם. בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות בברכות הוא מזכירן שנאמר אלה יעמדו לברך את העם, ובקללות לא היה (תובען) [מזכירן] שנאמר ואלה יעמדו על הקללה. ועוד כשהן חוטאין ואומר להביא עליהם קללה אינו כתיב שהוא מביאן. אלא בברכות הוא מברכן שכן הוא אומר והיה אם שמוע תשמע וגו' ונתנך ה' אלקיך עליון וגו' יצו ה' אתך את הברכה, ובקללות כתיב והיה אם לא תשמע וגו' ובאו עליך מעצמן הוי מה אקב לא קבה אל. אמר ליה הכתובים חולקין כבוד ליעקב ואני באתי לקללו, ראה מה כתיב אדם כי יקריב מכם, מכם אני מבקש קרבן ולא מאומות העולם. וכן כתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם. (אשר תקראו אתם) וכן החדש הזה לכם, אבל לענין נגעים אדם כי יהיה בעור בשרו. אביהם כשבא לקנתרם לא קלל אלא אפס שנאמר ארור אפס כי עז וגו' מה כתיב בבטן עקב את אחיו, הרי הכתובים חלקו לו כבוד מה אקב לא קבה אל:

כי מראש צורים אראנו. להודיעך שנאתו של אותו רשע שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבותיו, למה הוא דומה לאדם שבא לקוץ את האילן מי שאינו בקי קוצץ את הענפים כל ענף וענף ומתיגע והפקח מגלה את השרשים וקוצץ, כך אמר אותו רשע מה אני מקלל לכל שבט ושבט הרי אני הולך לשרשיהם וקוצץ, בא ליגע ומצאן קשים לכך נאמר כי מראש צורים. [ד"א כי מראש צורים] אלו האבות. ומגבעות אשורנו אלו האמהות. הן עם לבדד ישכון כשהוא משמחן אין אומה שמחה עמהן אלא הכל לוקין שנאמר ה' בדד ינחנו, וכשאומות שמחין בעולם הן אוכלין עם כל מלכות ומלכות ואין עולה להן מן החשבון שנאמר ובגוים לא יתחשב. ד"א כי מראש צורים אראנו אני רואה אותם שקדמו לבראשית ברייתו של עולם, משל למלך שהיה מבקש לבנות היה חופר ויורד ומבקש ליתן תמליום והיה מוצא בצים של מים וכן במקומות הרבה לא עשה אלא חפר במקום אחד. היה מוצא למטה פטרא אמר כאן אני בונה ונתן תמליום ובנה, כך הקב"ה היה מבקש לבראות העולם והיה יושב ומתבונן בדור אנוש ובדור המבול אמר היאך אני בורא את העולם ורשעים אלו עומדין ומכעיסין אותי, כיון שצפה הקב"ה באברהם שעתיד לעמוד אמר הרי מצאתי פטרא לבנות עליה וליסד את העולם, לכך קרא לאברהם צור שנאמר הביטו אל צור חוצבתם, ולישראל קרא צורים, וכן הוא אומר זכור עדתך קנית קדם, מחשבתן של ישראל קדמה לכל. משל למלך שהיה לו בן וראה באסטרוגלוגין שהוא עתיד להוליד בן אמר תנו מלמרין וקלמרין לבני וכו', וכן הוא אומר בראשית ברא אלקים ואין ראשית אלא ישראל שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. א"ל ההוא אפיקורוס לר' אבינא כתיב מי כעמך ישראל גוי אחד מאי רבותייהו אתון נמי ערביתו בהדן דכתיב כל הגוים כאין נגדו, א"ל מדידכו אסהידו עלן ובגוים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב כשבא בלעם ראה את כל המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יכול לעמוד בזכות דם ברית מילה זאת שהיא מכוסה בעפר שנאמר מי מנה עפר יעקב, מכאן התקינו חכמים שיהו מכסין את הערלה ואת הדם בעפר הארץ. וכן היו ישראל מלין עד שנחלקו לשתי ממלכות ואפרים מנעה להם ברית מילה ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה שנאמר ויאמר קנא קנאתי, אמר לו הקב"ה לעולם אתה מקנא קנאת בשטים על גלוי עריות וקנאת כאן, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה אותה בעיניך, מכאן התקינו חכמים להיות עושין מושב כבוד (למלאך) [לאליהו] שנקרא מלאך הברית שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים:

מי מנה עפר יעקב כמה עפרים יש בהן בישראל ועוסקין בדברי תורה שנאמר או לעופר האילים, כמה נערים יש בהן בישראל שהן בחותמיהן עד שהן נכנסין (לבית עולמן) [לחופתן], כמה נערות בתולות יש בהן בישראל שהן בחותמיהן עד שעה שהן נכנסות לבית חופתן. מעשה בריבה אחת שהיה אביה חבר לנכרי והיו אוכלין ושותין ומטיבין את לבן, אמר אותו הנכרי לאביה תנה את בתך לבני לאשה [והתרצה לו אביה והרגישה הבת בדבר] והחרישה בדבר עד שהגיע זמן חופתה ועלתה לגג ונפלה ומתה, יצתה בת קול ואמרה לה עליך הכתוב אומר ומספר את רובע ישראל. דרש (רבא) [ר' אבהו] מאי דכתיב מי מנה עפר יעקב וגו' מלמד שיושב הקב"ה ומונה את רבעיותיהן של ישראל אומר מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו היינו דכתיב ונאם הגבר שתם העין. מי מנה עפר יעקב מי יוכל למנות מצות שהן עושין בעפר. לא תחרוש בשור ובחמור יחדו לא תזרע כרמך ואסף איש טהור את אפר הפרה שלש שנים יהיה לכם ערלים ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. ומספר את רובע ישראל הרביעית שלהם, מי יוכל למנות אוכלוסין שיצאו מתוכן שהן חוטפות ומחבבות את המצות שנאמר ותאמר לה המעט קחתך את אישי, הנה אמתי בלהה בא אליה, ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה:

מי מנה עפר יעקב. בוא וראה כמה מצות ישראל עושין בעפר, א"ר מאיר הפחות מישראל אינו עובר לו יום שאינו עושה את המצות, וחשבון הוא אלא שלא נטריח. ושלמה צווח כפל הרמון רקתך אל תהי קורא כן אלא ריקנין שבישראל רצוף מצות כרמון. והקב"ה מקלסן ראשך עליך ככרמל, הרש והעני שבישראל שקול עלי כאליהו שעלה בראש הכרמל. ודלת ראשך כארגמן הדלים והרשים שבהן שקולין עלי כדניאל שנאמר והלבישו לדניאל ארגונא, תדע לך שכן א"ר יהודה בן רבי שלום אפילו הדיוט שבהדיוטות אינו פושט פרוסה לתוך פיו עד שעושה מצות. כיצד יצא לחרוש הוא מקיים לא תחרוש בשור ובחמור. בא לזורע הוא מקיים לא תזרע כרמך כלאים. בא לקצור הוא מקיים לקט שכחה ופאה. בא לדוש הוא מקיים לא תחסום שור בדישו. העמידה כרי הוא מקיים מצות התרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. בא לאפותה הוא מקיים מצות חלה הרי עשר מצות. ולא (עשה) [עוד] אלא כיון שהוא בא לאכול הוא פושט שתי ידיו ליטול לידים מה טעם אלא שהוא פושטן לפני הקב"ה והן מלמדין עליו סניגוריא. אמר ליה רבוני הרי עשר אצבעות לפניך אינם טועמות עד שיתקיימו עשר מצות בעפר, לפיכך אמר בלעם בני אדם שעושין כמה מצות בעפר מי יכול לקללן, הה"ד מי מנה עפר יעקב:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · תשסז · >>

במדבר - פרק כג - רמז תשסז

דבר אחר אמר לו מי יכול למנות שכרן של בחורי ישראל, כענין שנאמר שני שדיך כשני עפרים. אדם עסוק בדבר עם חברו ומתוך משא ומתן שלו גורם לו והוא מגדף, מיד בא לו אצל הזקן והוא מפשיטו על הספסל ומכה אותו. ומשהוא לוקה הולך ונותן פיו בעפר ומנשק רגליו של זקן ושכרו של זה אתה יכול למנות, וכן לובש בגדים של שבת ושל מועד ונכנס ומתאבק בעפר לשמוע לזקן ולשמוע דברי תורה, הוא שיעקב אמר ליששכר מי גרם לך להיות בן תורה שאתה רובץ בעפר ואשפתות. יששכר חמור גרם למה שרובץ בין המשפתים, אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה אתם מקיימין את המצות בעפר, אף אני התנערי מעפר קומי שבי ירושלים. וכתיב מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון וגו':

<< · ילקוט שמעוני · תורה · תשסח · >>

במדבר - פרק כג - רמז תשסח

דבר אחר כי מראש צורים. הסלע כשהוא צף על גבי הארץ נוח הוא לעקור, ואלו אינו כן, אני הייתי סובר שאין לה במה תתלה אלו מחוברין עד התהום. כי מראש צורים א"ל בלק ראה מה שעתידין לעשות בשטים א"ל אתה צופה בשטים אני צופה מה שעתידין לעשות בצורים עשה לך חרבות צורים והוא מכפר להן על כמה עבירות. אמר לו אם אי אתה יכול לקללן קלל אומה אחרת וערב אותה עמה אמר לו איני יכול. הן עם לבדד ישכון מובדלין הן מן העו"א בכל דבר בלבושיהן ובמאכלן ובגופויהן ובפתחיהן. אינו דנן עם העו"א, העו"א דן אותן בלילה וישראל ביום שנאמר והוא ישפוט תבל בצדק וגו', העו"א הפך לילה וידכאו חשוכים כלילה, הה"ד ובגוים לא יתחשב:

הן עם לבדד ישכון. הן בלשון יוית אחד אינו מחשבן עם אומה אחרת, תדע לך שהוא כן חשוב כל האותיות ותמצא כולן יש להן זוג וה"א ונו"ן אין להם זוג א' אחד ט' תשעה הרי עשרה. ב' שנים ח' שמונה הרי עשרה. א"ט ב"ח ג"ז ד"ו ה' אין לה זוג, וכן י"ץ כ"ף ל"ע מ"ס נ' אין לה זוג. דבר אחר ובגוים לא יתחשב. משל למלך בשר ודם שזימן כל בעלי אומניות כל אחד יומו והסבו ואכלו, ובנו של מלך בשביל שלא תהא דעתו קנוטה עליו אמר לו אביו הסב ואכול עמהן, לאחר שיצאו אמר בנו של מלך לפדגוג שלו עם מי אני אוכל, אמר לו לשעבר היית אוכל עם בעלי אומניות אבל עכשיו עם אביך אתה אוכל, כך בעולם הזה כדי שלא תהא נפשן של ישראל עגומה עליהן נתן להן הקב"ה שיהו אוכלין עם כל מלכות ומלכות, כשתבא גאולה לעתיד הן אוכלים לעצמן שנאמר הן עם לבדד ישכון, אמרו ישראל שמא מה שקבלנו עם האומות לשעבר מתחשב לנו, אמר להם ובגוים לא יתחשב:

תמות נפשי מות ישרים. משל לטבח שבא לשחוט פרתו של מלך התחיל המלך צופה, כיון שהרגיש שהמלך צופה התחיל משליך את הסכין ומשפשף בה וממלא את האבוס לפניה, התחיל לומר תצא נפשי שבאתי לשחטה והרי זכיתיה, כך בלעם אומר תצא נפשי שבאתי לקלל ואני מברך. ויקחהו שדה צופים ראה שישראל נפרצים שם ששם מת משה שנא' עלה ראש הפסגה יש פרצה גדולה מזו שראה בנחשים והיה סבור שבידו נופלין שם. והנה נצב על עולתו הוא וכל שרי מואב, בראשונה כתיב הוא וכל שרי מואב כשראו שלא הועילו כלום הניחוהו ונשתיירו עמו מקצת שרי מואב. ויאמר לו בלק מה דבר ה' שראה שאינו ברשות עצמו לומר מה שהוא רוצה ישב לו והיה משחק בו, כיון שראה שהיה משחק בו א"ל בלעם עמוד אי אתה רשאי לישב ודברי המקום נאמרים. קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור שניהם היו מנה בן פרס שהיו עושין עצמן גדולים מאבותיהם שנאמר נאם בלעם בנו בעור:

לא איש אל ויכזב. אינו כבשר ודם שבשר ודם קונה אוהבים מצא אחרים יפה מהם כופר בראשונים [והוא אינו כן א"א לכזב בשבועות אבות הראשונים]. ההוא אמר ולא יעשה כשהוא אומר להביא עליהם רעות עשו תשובה מבטלן, אתה מוצא כתיב זובח לאלקים יחרם ועשו את העגל לא היו ראוין לכליה סבור לקללן ולהכחידן עוד מעט עשו תשובה ובטל שנאמר וינחם ה':

לא הביט און ביעקב. אמר בלעם אינו מסתכל בעבירות שבידם אלא במצות שלהם. אמר ליה לכה נא ארה לי פרדס שאין לו שומר הגנב יכול להזיקו או אם ישן לו השומר הגנב נכנס, ואלו ישראל הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והיאך אני יכול להזיקן. ה' אלקיו עמו א"ל בלק אם אין אתה יכול ליגע בהן מפני משה משמשן ראה זה שעומד אחריו מה יהיה א"ל אף הוא קשה כמותו. ותרועת מלך בו תוקע ומריע ומפיל החומה. אל מוציאו ממצרים אמרת לי הנה עם יצא ממצרים אינו כן הוא בעצמו הוציאן. כתועפות ראם לו כך הוא מדתו חטאו קימעא מורידן כעוף שנאמר אפרים כעוף יתעופף. זכו למעלן מעלן ומרוממן כעוף שנאמר מי אלה כעב תעופינה. ד"א כתועפות אלו מלאכי השרת, ראם אלו שדים:

כי לא נחש. אמר רבי לוי כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נחש ביעקב (ולא) [והא] בלמ"ד אל"ף כתיב, אלא מדה כנגד מדה, כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולין ליכנס בה שנאמר כי לא נחש ביעקב וגו'. אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש. רב בדיק במברא כי הא דרב הוה אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה חזא מברא דקאתי לאפיה אמר יומא טבא לגאו. שמואל בדיק (בסיכרא) [בסיפרא]. ר' יוחנן בדיק בינוקא. תניא ר"ש בן אלעזר אומר בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן. א"ר אלעזר והוא דאתחזק עד תלת זימנין שנאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · תשסט · >>

במדבר - פרק כג - רמז תשסט

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. הרי אתה מחזר מנחש ומקסם באיזה מקום (תשלוט) [יכשלו] בהם והם אינם [עושין] כן אלא כשהן צריכים להלחם עומד כהן גדול ולובש אורים ותומים ונשאלין בהם וכל הגוים מקסמים ומנחשים ואלו אובדין אותם בתשובה ומבטלין קסמיהם דכתיב מפר אותות בדים וקוסמים יהולל. כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ראה עינו שישראל יושבין לפני הקב"ה כתלמיד לפני רבו ומבררים כל פרשה ופרשה למה נכתבה, וכן הוא אומר כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה ואתננה ואומר ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, ומלאכי השרת שואלים אותם מה הורה לכם הקב"ה לפי שאינן יכולין ליכנס למחיצתן שנאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. הן עם כלביא יקום אין אומה בעולם כיוצא בהם, הרי הם ישנים מן התורה ומן המצות, עמדו משנתן עומדין כאריות חוטפין קריאת שמע וממליכין להקב"ה נעשין כאריות, מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן, אם נתקל אחד מהם או אם מחבלין באין ליגע באחד מהם ממליך להקב"ה ונצול. לא ישכב ומלחשים אחריו ברוך שם כבוד מלכות לעולם ועד והוא נסמך בקריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה, וכשבא לישן מפקיד רוחו לפני הקב"ה שנאמר בידך אפקיד רוחי, וכשנעור משנתו ממליך להקב"ה, שומרי הלילה מוסרין אותו לשומרי היום שנאמר נפשי לה' משומרים לבקר, אמר בלעם איזו אומה כאומה זו. ודם חללים ישתה נתנבא שאין משה שוכב עד שיתן נקמה בו ובחמשת מלכי מדין שנאמר לא ישכב עד יאכל טרף זה בלעם. ודם חללים ישתה זה חמשת מלכי מדין דכתיב הרגו על חלליהם. אמר משה להם לישראל בלעם הרשע עושה לכם כשפים ומפריח לחמשת המלכים ופורח ומפריח אותם הראו לו את הציץ ששמו של הקב"ה גלוף עליו והן נופלין לפניהם, תדע שכן כתיב וכלי הקדש זה הציץ שנאמר קדש לה' וכתיב ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם ואת בלעם בן בעור מה בקש אותו רשע עם מלכי מדין לא כן כתיב וילך וישב למקומו, אלא כששמע שנפלו בעצתו עשרים וארבעה אלף חזר ליטול שכרו, לכך כתיב ואת בלעם בן בעור וגו' עם חמשת מלכי מדין. מאי שנא דם חללים דמכשיר דכתיב דם חללים ישתה דם שחיטה נמי כתיב על הארץ תשפכנו כמים, ההוא למישרי דמן דפסולי המוקדשין הוא דאתא, סלקא דעתך אמינא הואיל ואסורין בגיזה ועבודה זמן נמי ליבעי קבועה קא משמע לן, תנא דבי רבי ישמעאל ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח שאינו מכשיר את הזרעים:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · תשע · >>

במדבר - פרק כד - רמז תשע

וירא בלעם כי טוב וגו'. זה שאמר הכתוב מונע בר יקבוהו לאום זה בלעם הרשע שהוא מונע מלברך את ישראל. יקבוהו לאום יעשה ארירה לעו"א. וברכה לראש משיב זה משה שברך את ישראל בעין טובה. אמר רבי יצחק כתיב וירא בלעם כי טוב בעיני ה', מה ראה, [ראה] שמשה עתיד לברך את ישראל ארבע ברכות והוא היה ראוי לברך את ישראל (ארבע) [שבע] ברכות, אמר אני מברכן שבע ברכות ומשה ארבע הרי אחד עשר, אמר הקב"ה רשע זה עינו צרה בברכתן של ישראל די שלש ברכות שברכן, יבא משה שעינו יפה בברכתן של ישראל ויברכם אבע ברכות, ואלו הן שלש ברכות שברך בלעם את ישראל, מה טובו אהליך יעקב, מי מנה עפר יעקב, לא הביט און ביעקב. ואלו הן ארבע ברכות שברך משה את ישראל ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם, ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם. וירא משה את כל המלאכה והנה עשו וגו' ויברך אותם משה, והדין וזאת הברכה:

וישא בלעם את עיניו. שנו רבותינו לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, היה קטן לא יעשנו גדול, אחד לא יעשנו שנים, אבל לרשות הרבים עושה פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, היה קטן עושהן גדול אחד עושה אותו שנים. מנהני מילי דאמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל, מה ראה, ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה, אמר ראויין הללו שתשרה שכינה עליהן, קטן לא יעשנו גדול דא"ל בפתחא זוטא מצינא לאיצטנע מינך בפתחא רבה לא מצינא לאיצטנע מינך:

מה טובו אהליך יעקב. אמר רבי (אלעזר) [יוחנן] מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, בקש לומר לא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר מה טובו אהליך יעקב. בקש לומר לא תשרה שכינה עליהם אמר משכנותיך ישראל. לא תהא מלכותן מושכת כנחלים נטיו, לא יהו להם זיתים וכרמים כגגות עלי נהר. לא יהא ריחן נודף כאהלים נטע ה'. לא יהא עליהם מלכים בעלי קומה כארזים עלי מים. לא יהא להם מלך בן מלך יזל מים מדליו. לא תהא מלכותן שולטת באומות וזרעו במים רבים. לא תהא מלכותן עזה וירום מאגג מלכו. לא תהא אימה למלכותן ותנשא מלכותו. אמר רבי אבא בר כהנא וכולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנאמר ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, קללה ולא קללות:

במדבר - פרק כד - רמז תשעא

ילמדנו רבינו על כמה דברים גשמים נעצרים, כך שנו רבותינו על ארבעה דברים גשמים נעצרים, על הזנות ועל עבודת אלילים ועל חלול המעשרות ועל הפוסק צדקה ואינו נותן. על הזנות מנין שנאמר ותחניפי ארץ בזנותיך, וכתיב אחריו וימנעו רביבים ומלקוש (לא) [לוא] היה ומצח אשה זונה וגו', על ע"א מנין שנאמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם. וכתיב אחריו ועצר את השמים, בחלול מעשרות מנין שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו'. על הפוסק צדקה ואינו נותן מנין, שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. ואעפ"כ ע"א קשה מכלם, בוא וראה בשעה שעשו ישראל אותו מעשה כתיב הרף ממני ואשמידם, מיד ויחל משה את פני ה' אלקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, מהיכן הוצאתם מארץ מצרים ממקום עובדי אלילים, אלו ממקום אחר הוצאתם היית כועס עליהם. משל לאחד שהיה לו בן, פתח לו חנות של בשם בתוך שוק של זונות החנות משלו והשוק משלו, יצא הנער לתרבות רעה, נכנס אביו להוציאו מבין הזונות כפתו ובקש להרגו, בא אוהבו א"ל למה אתה הורגו ולא אתה פתחת חנות של בשמים בתוך שוק של זונות ומשם יצא לתרבות ראה, כך אמר משה לפני הקב"ה לא אתה הוצאתם מבין ע"א, למה ה' יחרה אפך, עד שהן במצרים עבדו אלילים ואעפ"כ לא היו פרוצין בעריות, שנאמר גן נעול וגו'. ובשעה שירדו למצרים היו צנועים כל אחד ואחד בתוך אהלו, שנאמר איש וביתו באו, לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון ולא שמעון באשתו של ראובן, אלא כל אחד באהלו צנוע, ואפילו כשהיו ששים רבוא במדבר כך היו צנועים ולא היה אחד מהם פותח פתחו כנגד פתחו של חברו, כיון שצפה בלעם וירא ישראל שוכן לשבטיו, התחיל משבחן מה טובו אהליך יעקב:

כנחלים נטיו. מה טיבן של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא מה נחלים הללו בני אדם יורדין לתוכן כשהן טמאין וטובלין ועולין טהורין, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות בני אדם נכנסין לתוכן כשהן מלאים עונות ויוצאין מלאין מצות. כגנות עלי נהר אלו מלמדי תינוקות שמוציאין מלבן חכמה ובינה ודעת והשכל ומלמדין אותן לעשות רצון אביהם שבשמים.

דבר אחר אלו חכמים ותלמידים שמיסרין את עצמן במקרא במשנה במדרש בהלכות באגדות, [ועליהם הוא] אומר היושבת בגנים וגו', אלו אמר הכתוב ישראל מקשיבים הייתי אומר [דוקא] כל ישראל, כשהוא אומרים חברים אפילו שנים אפילו שלשה עסוקין בדברי תורה עליהם הוא אומר היושבת בגנים. כאהלים נטע ה', משלו משל למה הדבר דומה למלך שעשה סוכה לכל עוברים ושבים. כארזים עלי מים, אלו גסי הרוח שבישראל [שיש בהן ד"ת], עאכ"ו [והשפלים והעניים] שהם מזלזלין עצמן בדברי תורה, שנאמר יזל מים מדליו. וזרעו במים רבים אלו בעלי בתים שבשביל דרך ארץ שבהן [יצליחו במעשה ידיהם] עאכ"ו בניהם ובני בניהם במים רבים. וירם מאגג מלכו זה אגג שהיה בוכה ומתאנח שמא יאבד זרעו.

דבר אחר אלו רשעים גמורים שבישראל שמכניסין יגון ואנחה בלבן בשעה שנכנסין לבית עולמן בשביל מעשים שעשו אם חזרו ועשו תשובה ומתין מתוך התשובה אלו ואלו בני העולם הבא. ד"א כנחלים עם שהרשע מקלסן בקש לגנותן בדבר שאין בו ממש, מה ארז זה עולה בחורשים והוא עשוי הפקר לכל אדם כך בקש לכנותן, אמר ליה הקב"ה לא כשם שאתה מחשב לא כארזים של חרשים אלא כארזים של גנות שהן גדלין על המים ויש להם נחת רוח כארזים עלי מים, ואפילו אדם מבקש ליגע בהם להזיק אותם אין יכול למה שבעליהן משמרן, כך אמר הקב"ה אפילו אדם מבקש ליגע בבני איני מניחן, למה שאני שומרן שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

דבר אחר כנחלים נטיו, בקש לכנותן בדבר שאין בו ממש כנחל זה שמושך בימות הגשמים ופוסק בימות החמה, אמר לו הקב"ה רשע לא כן אלא נטיו, ואין נטיו אלא נהר שנאמר הנני נוטה אליה כנהר שלום, כשם שהנהר הזה אינו פוסק לא בימות בחמה ולא בימות הגשמים כך אין זרעו של אברהם יצחק ויעקב פוסק לא בעולם הזה ולא לעולם הבא.

דבר אחר למה כנה אותם בנחלים, בקש ליתן דמיון לישראל לנחל זה שבני אדם ממלאין ממנו הן מריבין עליו, זה אומר אני ממלא תחלה, וזה אומר אני ממלא תחלה מפני שיודעין שהן פוסקין והן דוחקין כדיהן, אמר לו הקב"ה רשע לא כשם שאתה מחשב אלא נטיו, כשם שהנהר הכל ממלאין בשלום ובנחת שיודעין שאינו פוסק לעולם כך בני שלום ביניהן, שאין נטיו אלא שלום, שנאמר הנני נוטה אליה כנהר שלום. אמר בלעם אני רואה אותן גנות זה שונה של בר קפרא וזה שונה של רבי חייא וזה שונה של רבינו הקדוש, אמר לו הקב"ה עלי נהר אעפ"כ כולן נכנסין לחבורה כלם נתנו מרועה אחד. בלעם אמר כגנות והקב"ה כאהלים. אמר בלעם רואה אני אותן כגנות עלי עין כגנות של בצלים, אמר לו הקב"ה כאהלי נטע כפליטון, אמר ליה הקב"ה אתה מכנה אותן בבצלים שריחן רע ואני מכנה אותן בפליטון, שנאמר מר ואהלות קציעות. אמר רבי יוסי למה נקרא שמו אהלים שהוא בא דרך אהלים, בלעם כנה אותו בגנות, מה עסקן של גנות אם אין מנכשין את הירק ומשליכין את פסולתן לחוץ הוא מבאיש, א"ל הקב"ה עלי נהר, מה הנהר שוטף את הסירות אף יום הכפורים מכפר עונותיהם, שנאמר כי ביום הזה יכפר.

דבר אחר כנחלים, כאהלים. בקש לעשותן כאהלים של סרקין שהן מיטלטלין ונעקרין ממקומן, אמר ליה הקב"ה לא מה שאתה מחשב אלא נטועין הן, אהלים שנטעו אלו שמים וארץ, שנאמר וימתחם כאהל לשבת. כשם ששמים וארץ אין נעקרין ממקומן כך הם אינם נעקרין. והוא שמשה אמר להם למען ירבו ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ, אין לי אלא בשעת האחוה, בדורו של ירמיה ראה מה כתיב אם ימדו שמים מלמעלה וגו' גם אני אמאס בכל זרע ישראל, ואם יאמר לך אדם הרי שמים עתידין להתחלף, ראה מה נאמר כי כאשר השמים החדשים וגו' כן יעמוד זרעכם ושמכם. מה טובו אהליך יעקב. טובים אהלים של מטה מאהלים של מעלה, אהלים של מעלה הכל נכשלין בהן יש שעובדין לחמה וללבנה ולכוכבים, אבל אהלים של מטה אין לך אדם שנכנס לבית הכנסת או לבית המדרש וחוטא. יזל מים מדליו זה מלכותו של שאול כדלי שיש לו הפסק. וזרעו במים רבים זה מלכות דוד שאין לו הפסק לעולם ועד, ועל ידי מה פסקה מלכות שאול על ידי אגג, שנאמר וירם מאגג מלכו, אעפ"כ חוזרת ונשאת על ידי אסתר, שנאמר ותנשא מלכותו. אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מאי דכתיב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל מברכה שברכם בלעם הרשע, אחיה השילוני קללן בקנה, שנאמר והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים, מה קנה אינו עומד אלא במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובים ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו הולך ובא עמהן וכיון שדממו הרוחות עומד הקנה במקומו, אבל בלעם הרשע ברכן בארז, מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות באות ונושבות בו אינן מזיזות אותו ממקומו, וכיון שבאה רוח דרומית (או מערבית) הופכתו ועוקרתו על פניו:

שלחו מתם הזהרו בערבוביתא, הזהרו בחבורה הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר יזל מים מדליו, מפני (מה) תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהן תלמידי חכמים, שלא יאמר תורה ירושה היא לנו. רב שישא בריה דרב אידי אמר כדי שלא יתגדרו על הצבור [מר זוטרא אמר מפני שהן מתגברין על הצבור] רב אשי אמר משום דקרו לאינשי חמרי, רבינא אמר שאין מברכין בתורה תחלה:

ומברכך ברוך ואורריך ארור. ולהלן הוא אומר אורריך ארור ומברכיך ברוך, אלא בלעם על ידי שהיה שונא פותח בברכה וחותם בקללה, ויצחק על ידי שהיה אוהב פותח בקללה וחותם בברכה.

דבר אחר הרשעים ע"י שתחלתן שלוה וסופן יסורין [פותחין בברכה ומסיימין בקללה], הצדיקים [ע"י שתחלתן יסורין וסופן שלוה] פותחין בקללה ומסיימין בברכה, אורריך ארור ומברכיך ברוך:

ועתה הנני הולך לעמי. (כתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם). לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך. [עמך] לעם הזה מיבעי ליה, אמר רבי אבא בר כהנא כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים, אמר לו אלקיהם של אלו שונא זמה הוא והן מתאוין לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה עשה להן (קעילין) [קלעים] מהר שלג עד בית הישימון ותושב בהן זונות זקנה מבחוץ וילדה מבפנים וימכרו להן כלי פשתן, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק זקנה אומרת לו אתה מבקש כלי פשתן, זקנה אומרת לו בשוה וילדה בפחות שנים ושלשה פעמים, (אומרת לו בפחות) מכאן ואילך אומרת לו הרי אתה כבן בית שב וברור לעצמך, וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה ועדיין לא נאסר יינן של נכרים, אמרו לו רצונך שתשתה כוס של יין, כיון ששתה בער בו אמר לה השמעי לי הוציאה יראתה מתוך חיקה, אומרת לו עבוד לזה אומר לה הרי יהודי אני, אומרת לו ומה איכפת לך כלום מבקשים ממך אלא פיעור, כיון שפוער אומרת לו אין אני מניחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנאמר המה באו בעל פעור וינזרו לבשת, ויודע דעת עליון (כתוב ברמז תשי"ד). ראשית גוים עמלק (כתוב בפרשת ויהי בשלח בסופו). וירא את הקיני וישא משלו ויאמר. אמר ליה בלעם ליתרו קיני לא היית עמנו בעצה, מי הושיבך אצל איתני עולם, והיינו דאמר ר' חייא בר אבא שלשה היו באותה עצה (כדכתוב בריש ואלה שמות). אוי מי יחיה משמו אל, אמר ריש לקיש או למי שמחיה עצמו בשם אל, ורבי יוחנן אמר אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו, מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה לזה. וצים מיד כתים אמר רב (לא לגיון) [ליבון] אספר. וענו אשור עד אשור קטלי מיקטל מכאן ואילך משעבדי שעבודי:

אראנו ולא עתה. אמר רבי יצחק משה אמר כי קרוב יום אידם, כי קרוב אליך הדבר מאד, ובלעם אמר אראנו ולא עתה, משל למלך שנתן מדינה לבנו במקום רחוק והיו אוהבו ואויבו הולכין עמו, כשמהלכין בדרך א"ל אויבו לפי ששונא אותך אביך נתן לך מדינה במקום רחוק, קצרה דעתו של בן המלך אוהב, אמר לו עכשיו אנו מגיעין אצל מדינה ומתקנין לנו כל מעדנים, מיד נתקררה דעתו של בן המלך, וכן ישעיה אמר כי קרוב יום ה' (ונורא מאד). וירא את הקיני כיון שראה בניו של יונדב בן רכב שיושבין בלשכת הגזית מיד צעק ואמר אין מושיבין בסנהדרין אלא כהנים ולוים וישראלים מפני שאמר קראן לו ויאכל לחם זכו בניו לישב בלשכת הגזית במקום התקיף. ויקם בלעם וילך מלמד שנסתלקה הימנו רוח הקדש ומאותה שעה נסתלקה רוח הקודש מאומות העולם שבקש משה רחמים עליה שנאמר ובמה יודע אפוא:

במדבר - פרק כה - המשך רמז תשעא

וישב ישראל בשטים. אמר ר' יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא צער, וישב ישראל בשטים, מה כתיב ויחל העם לזנות. וישב יעקב, מה אירע מכירת יוסף. וישב ישראל בארץ מצרים, מה כתיב ויקרבו ימי ישראל למות. וישב ישראל ויהודה לבטח, וכתיב ויקם ה' שטן לשלמה. וישב ישראל בשטים. רבי אליעזר אומר שטים שמה. רבי יהושע אומר שנתעסקו בדבר שטות. ותקראן לעם, רבי אליעזר אומר ערומות פגעו בהן. רבי יהושע אומר שנעשו כולן בעלי קריין. וישב ישראל אין ישיבה בכל מקום אלא קלקלה, שנאמר וישב העם לאכול ושתו, ואומר וישבו לאכל לחם. ר' עקיבא אומר כל פרשה שסמוכה לחברתה (כתוב ברמז תרל"א).

דבר אחר וישב ישראל בשטים במקום השטות, לפי שהיו ישראל במדבר ארבעים שנה לא מקום זרע ותאנה וגפן וגו', באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידן ונטלו כל מה שלהן, מלכות זה מתגאה ומשתחצת ואין לה אלא ארבע מדינות שראויות למלכות אסיא ואלכסנדרוס וקרטיגני ואנטוכיא ואלו היה להן ששים עיר וראוין למלכות, שנאמר ששים עיר כל חבל ארגוב, ומשנתמלאו ישראל בבזה התחילו מבזבזין מקרעין ומשליכין ומקרעין בהמה ומשליכין, לפי שלא היו מבקשין אלא כלי כסף וכלי זהב, שנאמר וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו, באו וישבו להם בשטים במקום השטות, באותה שעה עמדו עמונים ומואבים ובנו להם מקולין מבית הישימות עד הר השלג וכו' (כדלעיל) עד וינזרו לבשת. באחרונה עשו להן מרזיחין והיו קוראות להן ואוכלין, שנאמר ותקראן לעם. אמר רבי אלעזר בן שמוע כשם שאי אפשר לו למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ כך אי אפשר להו לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות. מעשה בפנחס בן גובתא דאריח שהיה מעגל בחביות ובא עליו שרו של פעור ושמט עליו את השפוד וברח, והלך ובא עליו בלילה שני א"ל אף אתה מקללני, א"ל שוב איני מקללך מעתה. שוב מעשה בסבטיא מאולם שהשכיר חמורו לאשה אחת גויה, כיון שיצאה לפתחה של מדינה אמרה לו המתן עד שאכנס לבתי אלילים, ומשיצתה אמר לה המתיני עד שאכנס ואעשה כדרך שעשית, אמרה לו אפשר אי אתה יהודי, אמר לה ומה איכפת לך נכנס וקנה בחוטמו של פעור, אמרה לו לא עשה אדם כיוצא בזה והיו משחקין עליו, שוב מעשה בשלטון אחד שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור, אמר להם הביאו לי פר אחד שאנו מקריבים לו או איל אחד, אמרו ליה אין אנו נזקקין לך בכך, אלא שתגלה עצמך לו, גירה בהן הסנגלרין והיו מפצעין את ראשיהן, אמר להן אוי לכם ולטעותיכם. [ויצמד ישראל] באותה שעה חרה אף ה' בישראל:

וישב ישראל בשטים. יש מעינות שמגדלים גבורים ויש שמגדלים חלשים ויש נאים ויש מכוערים ויש [צנועין ויש] שטופים בזמה, ומעין שטים של זנות היה והוא היה מקשה סדום, אתה מוצא שאמרו איה האנשים וגו'. לפיכך נתקלקלו באותו מעין. ועתיד הקב"ה ליבשו, שנאמר ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים. מימות אברהם לא נפרצו אלא בזנות עד שבאו לשטים ושתו מימיו ונפרצו בזנות, שנאמר ויחל העם לזנות, [ויחל העם וגו']. כל מקום שאומר העם לשון גנאי הוא, וכל מקום שאומר ישראל לשון שבח הוא, ויהי העם כמתאוננים, וירב העם באלקים ובמשה, ויבכו העם בלילה ההוא, עד אנה ינאצוני העם הזה, וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, ויקהל העם על אהרן, ויחל העם, זרוק מטה לאוירא אעיקרא נופל. מי שפתח בזנות תחלה השלים לבסוף, אמותיהן התחילו בזנות, שנאמר ותבא הבכירה ותשכב את אביה וגו'. עשו להם קלעים כו' (כדלעיל) וילדה יוצאה מבוסמת ומקושטת ומפתה אותו ואומרת לו למה אנו אוהבים אתכם ואתם שונאים אותנו טול כלי זה בחנם כלנו בני איש אחד בני תרח אבי אברהם ואין אתם רוצים לאכול מזבחנו ומבשולנו הרי לך עגלים ותרנגולין שחטו כמצותכם ואכלו מיד משקתו היין ובוער בו השטן והוא נשטה אחריה, ויש אומרים בלעם צוה אותם שלא להשקותם יין, אמר שלא ידונו כשתויי יין. כשברך בלעם את ישראל היה קולו הולך ששים מיל כמחנה ישראל, וגדולה ברכה שברך בלעם את ישראל מברכות שברך יעקב את השבטים ומברכות שברכם משה, כשברך יעקב את השבטים הוכיח את ראובן ואת שמעון ולוי אף משה לא ברכן עד שהוכיחן תחלה, אבל בלעם כשברכן היו ברכותיו שוות ואין בהם פגם, לפיכך גבה דעתן של ישראל ובאו לידי תקלה בעצת בלעם שאמר להם לזקני מואב וזקני מדין אפילו אתם מכניסין כל חיילות שבעולם אין אתם יכולין להם, שמא אתם מרובין מן המצריים דכתיב ויקח שש מאות רכב. וכולם נשקעו בים סוף, אלא בואו ואתן לכם עצה וכו' שכל זמן שעושין רצונו הוא נלחם להם, שנאמר ה' ילחם לכם, וכשהן עוברין רצונו הוא נלחם בם, אל תקרי בשטים אלא בסטים, נעשו לפני הקב"ה כסוטה זו שסטת על בעלה. ויחל העם - כבת כהן שזנתה ונתחללה, כד"א ובת איש כהן כי תחל לזנות:

ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם. דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום, דאמר קרא והוקע אותם לה' נגד השמש. ומנין להוקעה שהיא תליה, שנאמר והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. קח את כל ראשי העם. אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו, אמר ליה הקב"ה הושב להם בתי דינין, מאי טעמא אילימא לפי שאין דנים שנים ביום אחד, והאמר רב חסדא לא שנו אלא בשתי מיתות אבל באחת דנין, אלא כדי שישוב חרון אף מישראל. קח את כל ראשי העם והוקע אותם, אמר רבי יהודה ראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם המסוימין בהן. רבי נחמיה אומר לא תלה ראשי העם, אך הקב"ה אמר למשה הושב להם ראשי סנהדרין ויהו דנין כל מי שהלך לפעור, א"ל ומי מודיעו, א"ל הקב"ה אני מפרסמן, כל מי שטעה הענן (נקלף) [נקפל] מעליו והשמש זורחת עליו בתוך הקהל ויהיו הכל יודעין מי שטעה ויהו אותו, הדא הוא דכתיב ויאמר משה אל שופטי ישראל. תנן התם הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. אמר רבי יוחנן הבא לימלך אין מורין לו, ולא עוד אלא אם פרש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפנחס לא נהרג עליו מאי טעמא רודף הוא. ויאמר משה אל שופטי ישראל וגו' הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא אמרו לו הן נידונין דיני נפשות ואתה יושב ושותק, מה עשה הלך וקבץ כ"ד אלף מישראל והלך אצל כזבי בת צור, א"ל השמעי לי, אמרה לו בת מלך אני וכן צוני לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהן, אמר לה אף אני נשיא שבט, ולא עוד אלא שאני גדול ממנו שאני הוא שני לבטן והוא שלישי לבטן, תפשה בבלוריתא והביאה לפני משה, אמר לו בן עמרם זו מותרת או אסורה, ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, נתעלמה הלכה ממנו, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד:

וירא פנחס בן אלעזר. מה ראה, אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר ליה אחי אבי אבא לא כך למדתנו ברדתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר ליה קרייינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא. ושמואל אמר ראה שאין חכמה ואין תבונה לנגד ה', כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. רבי יצחק נפחא אמר ראה שבא מלאך והשחית בעם. ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. (אמר רבי יוחנן) מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש, שלף שננה והניחה באונקלי והיה נשען והולך על מקלו, וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון אמר היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משבטו של שמעון, אמרו הניחו אותו אף הוא לעשות צרכיו נכנס, התירו פרושין את הדבר. א"ר יוחנן ששה נסים נעשו לו לפינחס, אחד שהיה לו לפרוש ולא פרש, ואחד שהיה לו לדבר ולא דבר, ואחד שכוון את הרומח, ואחד שלא נשמטו מן הרומח. ואחד שבא מלאך והגביה את המשקוף, ואחד שבא מלאך והשחית בעם. בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו רבש"ע על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל, והיינו דכתיב ויעמוד פנחס ויפלל, אמר ר"א ויתפלל אין כתיב כאן אלא ויפלל, מלמד שעשה פלילות עם קונו, בקשו מלאכי השרת לדחפו אמר להם הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי הוא משיב חמה בן משיב חמה הוא, התחילו השבטים מבזין אותו, אמרו ראיתם בן פוטיאל זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל, בא הכתוב ויחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, א"ל הקב"ה למשה לך והקדם לו שלום, שנאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם. אמר רב יהודה אמר רב מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר, אמרה אם אעמוד מחליי אלך ואעבוד כל עבודות אלילים שבעולם, כיון שהגיעה לפעור שאלה לכומרים במה עובדין לזה, אמרו לה אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניו, אמרה מוטב שאחזור לחליי ואל אעבוד עבודך בכך. אתם בית ישראל אינכם כן. הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל, ואתם הדבקים כשתי תמרות הדבוקות זו בזו. במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמידים על ידי אשה, ואתם הדבקים בה' אלקיכם דבקים ממש. הפוער עצמו לפעור הרי זה עבודתו אף על פי דמכוון לבזוייה. תנו רבנן מעשה (בסיטנא) [בסבטיא] וכו'. דורשי חמורות היו אומרים הזרוע כנגד היד, [וכה"א] ויקח רומח בידו, ולחיים כנגד תפלה, וכן הוא אומר ויעמד פנחס ויפלל. קיבה כמשמעה, וכן הוא אומר ואת האשה אל קבתה:

והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית. מה ראה לעשות כך ללמדך שלא חלק כבוד לא לשמים ולא לבריות, ועליו נאמר זד יהיר לץ שמו. והמה בוכים - למה בוכים שנתרפו ידיהם באותה שעה, משל למה הדבר דומה לבת מלך שנתקשטה ליכנס לחופה לישב באפריון, נמצאת מקלקלת עם אחר נתרפו ידי אוהביה וקרוביה, כך ישראל בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן לעבור לארץ ישראל ושם נפרצו בזנות ורפו ידי משה וידי צדיקים שעמו, ולמה נתעלמה הלכה ממנו אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו. ולפי שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו, ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו. מכאן אתה למד שמדקדק הקב"ה עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. וירא פינחס וכולן לא ראו, והלא נאמר לעיני משה ולעיני כל העדה, אלא ראה מעשה ונזכר הלכה. ויקם מתוך העדה מהיכן עמד, אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חייב מיתה אם לאו ועמד פינחס מתוך העדה ונתנדב וכו'. וידקור את שניהם זה על גב זה לתוך טומאת שניהם, שלא יהו ישראל אומרים לא היתה שם טומאה, וראה כמה נסים נעשו לו ניתן כח בזרועו לסבלן וכח במקל לעצור בהן, ועמדו בני שבטו לפגוע בו ועמד המלאך ונגף לפניו, כשראה פינחס כן חבטן בקרקע ועמד והתפלל, דכתיב ויעמוד פינחס ויפלל. והנה איש מבני ישראל בא, נענה פינחס באותה שעה ואמר אין כאן אדם שיהרוג זמרי היכן הן אריות גור אריה יהודה, דן גור אריה, התחילו לצווח, כיון שראה שהכל שותקין עמד מתוך סנהדרין שלו וכו', כיון שנכנס עשה לו הקב"ה שנים עשר נסים. נס ראשון שדרכן לפרוש זה מזה ודבקן המלאך זה בזה. נס שני שסתם המלאך את פיהם ולא היו יכולין לדבר. נס שלישי שכוון את הרומח והיו הכל רואין בשביל הנקרבין שלא יהו אומרים אף הוא נכנס לעשות צרכיו. נס רביעי שנארך חנית של רומח עד שנכנע בשני גולמים ויצא למעלה. נס חמישי שנתחזק זרועו של פינחס. ששי שלא נשבח הרומח. שביעי שלא ירד דמו על יד שלו וכו'. שמיני שלא מתו והן בידו שלא יטמא. תשיעי שדרך העליון להיות תחתון ברומח ונעשה נס ורואין כל ישראל שחייבין מיתה וכו' (לעיל) התחיל הכתוב מיחסו בשבח:

<< · ילקוט שמעוני · בלק · >>