ילקוט שמעוני/תהלים/רמז תשלד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


אין מתום בבשרי מפני זעמך, התחילו ישראל לומר כי עונותינו רבו למעלה ראש, אמר רבי יצחק לאדם שעובר בנהר ורגליו שוקעות ומשאוי עליו אמרו ליה העבר המשאוי מעליך ואתה שולף את רגליך, כך אמר הקב"ה לישראל מפני מה אתם אומרים כי עונותינו עבור ראשנו יעזוב רשע דרכו ואני מרחם אתכם:

לבי סחרחר (כתוב ברמז תשט"ו):

כי אני לצלע נכון, תנא דבי רבי ישמעאל ראויה היתה בת שב לדוד מששת ימי בראשית, אלא שאכלה פגה. דבר אחר זה שמעי שהזכיר לו מעשה הצלע שנאמר ושמעי הולך בצלע ההר, אמר לו הנך ברעתך אסקופה של בת שבע מהלכת לפניו:

למנצח לידותון וכגו' אמרתי אשמרה דרכי (ברמז תשכ"א וברמז תש"ל). נאלמתי דומיה החשיתתי מטוב אמר רבי יוחנן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו שנאמר נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו':