ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תקפה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


השוחט ונמצאת טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ וחיה ועוף הנסקלין ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין:

אמרר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואתבנו ושנאן בלשון חכמים. ודביו של ר"ש בכסוי הדם ושנאן בלשון חכמים. מ"ט דרבי מאיר באותו ואת בנו אמר ר' יהושע בן לוי גמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ מה התם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אף הכא נמי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. ור"ש מ"ט, אמר ר' מני בר פטיש גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראויה אף כאן שחיטה ראויה ור' מאיר נמי נגמור מטבוח טבח והכן, דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה, ומאי נפקא מינה והא תנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. ה"מ היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן. ור"ש נמי לגמור משחוטי חוץ, דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים. ור"מ אטו אותו ואת בנו בקדשם מי לא נהוג, היינו דראה רבי דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים. ומאי טעמא דר"מ בכסוי הדם. אמר ר"ש בן לקיש גמר שפיכה שפיכה משחטי חוץ מה להלן שחטיה שאינה ראויה שמה שחיטה אף כאן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. ור"ש אשר יאכל כתיב. ור"מ ההוא למעוטי עוף טמא הוא דאתא. ור' שמעון עוף טמא מנא ליה משום דלאו בר אכילה הא טרפה נמי לאו בר אכילה הוא היינו דראה רבי דבריו של ר' שמעון בכסוי הדם ושנאן בלשון חכמים:

ושפך וכסה מי ששפך יכסה, שחט ולא כסה וראהו אחר מנין שהוא חייב לכסות, תלמוד לומר ואומר לבני ישראל אזהרה לבני ישראל. תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך יכסה, מי ששפך יכסנו. ומעשה באחד ששפך וקדם אחר וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה, ופשיט ליה שכר ברכה וכו'. כסהו ונתגלה פטור מלכסות. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מ"ש מהשב תשיבם דאמר מר השב אפילו ק' פעמים, א"ל התם לא כתיב מעוטא הכא כתיב מעוטא וכסהו. כסהו הרוח חייב לכסות. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות, וכי חזר ונתגלה מאי הוי הא אירחי ליה, אמר רב פפא זאת אומרת אין דחוי אצל מצות. ומאי שנא מהא דתניא השוחט ונבלע הדם בקרקע חייב לכסות, מכאן אמרו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. ותניא אידך דם הניתז ושעל אגפים חייב לכסות. אמר ר' שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים שלא כסה דם הנפש פטור מלכסות. במאי קא מיפלגי, רבנן סברי דמו כל דמו. ור' יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו. ורבן שמעון בן גמליאל סבר דמו המיוחד. (אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו שאנמר ושפך את דמו וכסהו בעפר). תנו רבנן ושפך את דמו וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי תלמוד לומר בעפר. אין לי אלא עפר מנין לרבות זבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ונעורת של פשתן הדק ונסורת של חרשין דקה וסיד וחרסית ולבנה ומגפה שכתשן, תלמוד לומר וכסהו. יכול שאני מרבה אף זבל הגס וחול הגס ושחיקת כלי מתכות ולבנה ומגופה שלא כתשן וקמח וסובין ומורסן, תלמוד לומר בעפר, (אחר שרבה הכתוב ומיעט) ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שרבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהם מין עפר ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר. ואימא וככהו כלל, עפר פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עפר אין מידי אחרינא לא. אמר רב מרי משום דהוי כלל הצריך לפרט ואין דנין אותו בכלל ופרט. דרש רב נחמן בר רב (יצחק) [חסדא] אין מכסין אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח. אמר רבא האי בורכתא הוא, א"ל רב נחמן בר יצחק מאי בורכתיה, אנא אמריתה ניהליה ומהא מתניתא אמריתה ניהליה, דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה, היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה (שחיקה אין אבנים לא). בשלמא שורף טליתו אשכחן אפר דאיקרי עפר, אלא דינר זהב מנלן. אמר ר' זירא ועפרות זהב לו. תנו רבנן אין מכסין אלא בעפר דברי בית שמאי ובית הלל אומרים מצינו אפר שהוא קרוי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעבר שרפת החטאת. ובית שמאי עפר שרפה אוקיי עפר סתמא לא איקרי. תנא הוסיפו עליהם השחור והכחול ונקרת פסולין והזרניך. רבא הוה בידק גירא לר' יונה בר תחליפא ושחט ביה עופא בהדי דפרח. ודילמא עביד חלדה חזינן גדפי דמיפרמי מאבראי. והא בעי כסוי, וכי תימא דמכסי ליה, והאמר רבי (חייא) [זירא] אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, דמזמין ליה לעפרא דכולה פקתא. אמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקרת את המקרא התורה אמרה בעפר והלכה בכל דבר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא להגיד מה גרם. ואומר לבני ישראל להזהיר גדולים על הקטנים, יכול יהו נכרתים על ידיהם תלמוד לומר כל אוכליו יכרת הא אין נכרתים אלא על ידי קטנים, כל נפש יכול אף הנכרי בכלל תלמוד לומר ובגר. אי ובגר יכול אף גר תושב תלמוד לומר באורח מה אזרח בן ברית אף הגר בין ברית. אשר תאכל אין אכילה פחותה מכזית, אשר תאכל נבלה פרט לחרטום ולצפרנים לכנפים ולנוצה ולביצים, יכול תהא מטמאה בגדים בתוך מעים, יכול תהא מטמאה בתוך הפה, תלמוד לומר נפש אבית נפש היא מטמאה ואינה מטמאה לא בתוך הפה ולא בתוך מעים. יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים תלמוד לומר נפש. אשר תאכל דרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה. יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה את שאין לה טומאה אלא באכילתה יצאה נבלת בהמה שמטמאה עד שלא יאכלנה. יכול נבלת עוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחומר, תלמוד לומר בה, בה אתה מטמא בגדים אבית דבליעה ואין אתה מטמא בגדים בנבלת בהמה אבית הבליעה. יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר אשר תאכל נבלה את שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים נבלה וטרפה [נבלה] שיש בה טרפה יצא עוף טמא שיאן לו טרפה, אשר תאכל נבלה מה תלמוד לומר טרפה אמר ר' יהודה אם טרפה חה כבר נאמר נבלה אם טרפה מתה הרי בכלל נבלה. ואם כן מה תלמוד לומר טרפה אפילו שחוטה. אמר ר' מאיר ומה אם נבלת בהמה שהיא מטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טרפתה מטומאתה נבלת העוף שאינה מטמאה במגע ובמשא אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טרפתה מטומאהת. מה מצינו בשחיטתה שמכשירתה לאכילה מטהרת טרפתה מטומאתה אף מליקתה שמכשירתה לאכילה תטהר טרפתה מטומאתה. רבי יוסי אומר דיה כנבלת בהמה שחיטתה מטהרתה ולא מליקת, יכול אף המליקה שבפנים תטמא בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר נבלה וטרפה מה נבלה שאינה מתרת את האיסור אף טרפה שאינה מתרת את האיסור יצא מליקה שבפנים שמתרת את האיסור ובא המולק קדשים בחוץ וחולין בין בפנים בין בחוץ שאין מתירין את האיסור. אחרים אומרים באזרח ובגר את שאיסורו שוה באזרח ובגר יצאה מליקה שבפנים שאין איסורה שוה באזרח ובגר. יכול השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנין בין בחוץ מטמא בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר נבלה וטרפה מה נבלה ששוה בפנים כבחוץ אף טרפה ששוה בפנים כבחוץ, יצא השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ שלא שוו בפנים כבחוץ. בשלמא חולין לא שוו בפנים כבחוץ אלא קדשים בין בפנים בין בחוץ מיפסיל פסולי. אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבלה. אשכחן קדשים בחוץ, קדשים בפנים מנלן, הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ, אי הכי מולק קדשים בחוץ נמי לא שוו בפנים כבחוץ, אלא אמר רב שימי בר אשי דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שלא בהכשרו ואין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו. וכבס בגדיו יכול אף הציפה תלמוד לומר בגד, אי בגד יכול בגד גדול לבן מטמא בזב ומטמא בנגעים מנין גדול וצבוע קטן לבן קטן צבוע עד שאתה מרבה להביא (סדין) [שביץ] של שבכה והגלגלין, תלמוד לומר בגד בגדיו ריבה, מנין לעשות שאר כלים כבגדים, תלמוד לומר טמא, יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר בגד, בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס, נמצאת אומר היה אוכל בנבלת עוף טהור וידו אחת בתנור וידו אחת באדם שניהם טהורים:

ואם לא יכבס וגו' ונשא עונו יכול יהא ענוש כרת על כבוס בגדים, תלמוד לומר ובשרו לא ירחץ ונשא עונו על רחיצת גופו ענוש כרת על כבוס בגדים בארבעים. מנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר וענש על ידי טומאה וחייב קרבן על ידי טומאה מה קרבן שחייב להלן על ידי טומאת מקדש וקדשיו אף עונש ואזהרה האמורים כאן על ידי טומאת מקדש וקדשיו. אחרים אומרים ונשא עונו ונשא עונו לגזרה שוה מה נשיאת עון האמור להלן ואוכליו עונו ישא כרת אף נשיאת העון האמור כאן כרת. והקפה [את הדם ואכלו או שהמחה] את החלב וגמעו חייב דכתיב (והנפש) [וכל נפש וגו'] לרבות השותה:

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אניה' אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. אמר ר' חוניא משל למלך שהיתה לו בת יחידה והשר' אותה במבוי אחד ונמצאו כולם בעלי זנות וכשפים, אמר לה אביה בתי תן דעתך שלא תעשי לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו, כך כשהיו ישראל במצרים היו המצרים בעלי זנות שנאמר אשר בשר חמורים בשרם, כשנכנסו לארץ כנען היו הכנענים בעלי זנותוכשפים שנאמר מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים, אמר להם בני הזהרו שלא תעשו לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו תנא ר' חייא אני ה' אלהיכם שני פעמים אני הוא שפרעתי מדור המבול ומאנשי סדום ועמורה וממצרים אני הוא שעתיד ליפרע ממי שעושה כמעשיהם כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא בא לעולם והורגת טובים ורעים, מצינו בכל מקום שהקדוש ברוך הוא מאריך רוחו חוץ מן הזנות ואין לן קריין סגיאן ויהי כי החל האדם לרוב וגו' ויראו בני האלהים וגו' וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה וגו'. סדומים כל אותו הלילה היה לוט עומד ומדבר עליהם סניגוריא כיון שאמרו איה האנשים וג'ו הוציאם אלינו ונדעה אותם בתשמיש המטה מדי אמרו עוד מי לך פה עד כאן היה לך רשות ללמד עליהם סניגוריא מכאן ואילך אין לך פתחון פה ללמד עליהם אלא חתן ובנין ובנותיך וגו' כי משחיתים אנחנו וגו'. אניה' אני הוא שפרעתי משמשון ומאמנון ומזמרי ואני עתיד ליפרע ממי שעושה כמעשיהם אני הוא ששלמתי ליוסף וליעל ולפלטי אני עתיד לשלם שכר למי שעושה כמעשיהם שלשה הם שברחו מן העבירה ושתף הקדוש ברוך הוא שמו בשמם ואלו הם יוסף ופלטי ויעל יוסף מנין ועדות ביהוסף שמו יה מעיד עליו שלא נגע בה יעל מנין ותכסהו בשמיכה, רבנן דהכא אמרין בסודרא ורבנן דתמן אמרין במשיכ לא אמר ר' שמעון בן לקיש חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו כלי ששמו שמיכה אלא שמי כה שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע פלטי מנין. כתוב אחד אומר ושאול נתן את מיכל וגו' לפלטי בן ליש וכתוב אחד אומר פלטיאל בן ליש מאן נסיב פלטי ויהיב פלטיאל אלא אל מעיד עליו שלא נגע באשתו של דוד: