טור אבן העזר קסה
<< | טור · אבן העזר · סימן קסה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
רב אלפס פסק שמצות יבום קודמת למצות חליצה, וכן כתב הרמב"ם. ורש"י כתב שמצות חליצה קודמת, ומכל מקום אם שניהם לפנינו ורוצין לייבם, שומעין להם ולא חיישינן שמא אינם מכוונים לשם מצוה.
אבל אם אמרה "לא בעינא ליה", ואמרה דברים הניכרים, אם יכולים להטעותו שיאמרו לחלוץ לה על מנת שתתן לך מנה, מטעינן ליה, ואי לא, כייפינן ליה וחליץ בכל אמתלא שתתן לדבריה.
ורבינו תם כתב דמצות חליצה קודמת, ואפילו אם שניהם רוצים לייבם, אין שומעין להן אלא אם כן ידוע שמכוונים לשם מצוה, כגון שבא לבית דין לחלוץ ואמרו לו אי צבית ליבומי יבם, מאז[1] ודאי אי מייבמים מכוונין לשם מצוה כיון שבא לחלוץ מתחילה, וכיוצא בזה.
אם רוצה לייבם וידוע שמכוין לשם מצוה והיא ממאנת, אם יש לה טענה שהיתה מועלת לה אפילו כנגד בעלה, כגון שהוא מאותן שכופין אותו להוציא, כופין אותו נמי לחלוץ, ואם לאו, אם יכולין להטעותו שיחלוץ לה הרי טוב, ואם אין יכולים להטעותו אין כופין לחלוץ. וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
וכתב עוד בתשובה על יבמה שנפלה לפני יבם נער ולא רצתה להתייבם בטענה שאמרה שהוא נער ובער ואין לו במה לפרנסה, והוא לא רצה לחלוץ עד שיתנו לו דבר קצוב, וכתב שאם יכולים להטעותו שיחלוץ מטעין ליה, ואם לאו כופין אותו לחלוץ בחנם.
ובספר המצוות כתב שאם יש לו אשה אחרת, שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלוץ.
מתוך שפסק רב אלפס שמצות יבום קודם, משמע שיבמה שאינה רוצה להתייבם שדינה כדין מורדת.
וכן כתב הרמב"ם: יבמה הראוי[2] להתייבם ולא רצתה להתייבם דינה כדין מורדת על בעלה, וכופין אותו לחלוץ ותצא בלא כתובה. הניח אחיו נשים רבות, כל מי שתובע היבם לייבם ולא רצתה, היא המורדת וחולץ לה ותצא בלא כתובה ושאר צרותיה שלא נתבעו נוטלות כתובתן כשאר האלמנות. היו היבמים רבים ותבע אותה הגדול לייבם והיא אינה רוצה בו ורוצה באחיו, אין שומעין לה שמצוה בגדול ליבם. אמר הגדול איני רוצה לא לייבם ולא לחלוץ הרי אחי לפניך, ותבע אותה אחד מן האחין ליבום והיא אומרת איני רוצה בו ורצתה באח אחר והוא רוצה בה, אין זה מורדת מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו כולן שוין, הואיל והיא רוצה באחד מהן והוא רוצה בה הרי לא מרדה. ולא עוד אלא אם היה אחד מהם במדינה אחרת ואמרה הריני ממתנת עד שיבוא וייבם אותי אבל זה איני רוצה בו, אין זו מורדת ואומרים לזה שאינו הגדול ותובע אותה "אם תרצה לחלוץ וליתן לה כתובה חלוץ, ואם לאו הרי רצתה שתשב עד שיבוא אחיך, הואיל ואין לך דין קדימה עליו". בא אותו שתלתה בו ולא רצה בה, חוזרין אצל זה שתבע אותה לייבם והיא אינה רוצה, ואומרים לה "אין כאן מי שירצה לייבם אלא זה, ומצות יבום קודמת", או תתייבם או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת. עד כאן.
אבל לרבינו תם שמצות חליצה קודמת, אין לה דין מורדת, אלא כופין אותו לחלוץ אם הוא מאותן שכופין, ואם לאו מטעין אותו אם יוכלו, ואם לא יוכלו להטעותו אין כופין אותו אם ידוע שמכוין לשם מצוה אלא תשב לעולם.
יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה, שיש הוכחה שלא כיונה לאסור עצמה על היבם, או שנדרה הנאה מכל העולם בחיי בעלה, כופין אותו לחלוץ ונותן לה כתובה.
נדרה מהיבם אחר מיתת הבעל, או אפילו בחיי בעלה ונתכוונה בנדרה כדי לאסור עצמה על היבם, מבקשין ממנו לחלוץ, ואם אינו רוצה אין כופין.
וכתב רב אלפס שדינה כדין מורדת, וכן כתב הרמב"ם שתצא בלא כתובה. והראב"ד כתב שאין כופין אותו לחלוץ, ומכל מקום אין לה דין מורדת שתצא בלא כתובה, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל דאפילו למאן דאית ליה מצות יבום קודמת, אין לה דין מורדת שתפסיד כתובתה.
כתב הרמב"ם: יבמה שתבעה היבם לחליצה והיא אומרת איני חולצת ולא נוטלת כתובה אלא אשב בבית בעלי כשאר כל האלמנות, אין שומעין לה אלא רצה מייבם רצה חולץ ונותן לה כתובה. ולא עוד אלא אפילו אומרת אני ניזונת משלי ואשאר עגונה כל ימי, אין שומעין לה שהיבם אומר כל זמן שאת זקוקה לי אין נותנין לי אחרת, ואפילו היה נשוי אפשר שישא אשה אחרת, או שתהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה. כל יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתייבם, הרי זו נוטלת כתובתה אם יש לה כתובה כשאר כל האלמנות. וכן אם היה יבמה מוכה שחין או שיש בו שאר מומי אנשים, חולץ לה ונוטלת כתובתה. נולדו בה מומין כשהיא שומרת יבם, נסתחפה שדהו, ואם אינו רוצה לייבם חולץ לה ונותן לה כתובה. עד כאן.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
רב אלפס פסק שמצות יבום קודמת למצות חליצה בפרק החולץ (דף לט:) גרסינן תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה עכשיו שאינם מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רב אין כופין כי אתו לקמיה דרב א"ל אי בעית חלוץ אי בעית יבם בדידך תלה רחמנא אם לא יחפוץ הא אם חפץ אי בעי חולץ אי בעי יבם ואף רב יהודה סבר אין כופין ואמרינן תו התם (שם) אהא דתנן בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה מצות יבום קודמת עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת אמר רמי בר חמא חזרו לומר מצות יבום קודמת א"ל רב נחמן בר יצחק אכשור דרי מעיקרא סברי לה כאבא שאול ולבסוף סברי לה כרבנן דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר וחכ"א יבמה יבא עליה מכל מקום ופסק הרי"ף הלכה כחכמים וכ"פ הרמב"ם בפ"א ורש"י כתב אהא דא"ר אין כופין אי ניחא לתרוייהו לייבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לא למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח אלא אי בעי מייבם ומיהו היכא דאיהו צבי ייבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים הניכרים אי מצינא לאטעויי ולומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כפינן ליה וחליץ דא"ר ששת מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלאה שתתן לדבריה דאמרינן בהמדיר (עז.) מעשה בצידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה שתאמר לאחיך הייתי רוצה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן הילכתא בפרק אף ע"פ (סד.) אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומכל הלין טעמי כפינן ליה דחליץ ושקלה כתובה וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרוייהו ניחא להו וכתבו התוספות והרא"ש דאין דבריו נראין במה שפירש דבשאר אמתלאה כופין דלא דמי למוכה שחין ובורסי דאפי' מתחת בעלה כופין להוציא ועוד דבפ' מצות חליצה (קו.) מייתי כמה מעשים שהיתה נותנת אמתלאה לדבריה והיו טורחים הרבה כדי להטעותו וטורח זה למה יכפוהו לחלוץ הלכך נראה דבשאר אמתלאות מטעין ואין כופין ומה שהביא ראיה מאגרת מרד זו אינה ראיה דא"כ אפילו בלא אמתלאה נמי והתם היינו טעמא משום דסבר דמצות חליצה קודמת כדמסיק התם ור"ת מפרש התם דקאי ארישא בראשונה שהיו מתכוונים וגרסי' הכי מצות יבום קודמת למצות חליצה אמר רב אין כופין כלומר אע"פ דמצות יבום קודמת אין כופין אותו לקיים המצוה וכי אתאן לקמיה דרב באותם שהיו מתכוונים לשם מצוה איירי ורב יהודה נמי דאתקין אי צבית לייבומי מסתמא איירי באותם שהיו באים לפניו לחלוץ והיה אומר להם אי בעית לייבומי שאם היו מייבמים הא ודאי מתכוונים לשם מצוה כיון דמעיקרא באו לחלוץ אבל אחריני אין מניחין אותם לייבם אלא אדרבא כופין אותם לחלוץ דהלכתא כמתני' דפ"ק דבכורות (יג.) דעכשיו מצות חליצה קודמת דקי"ל כאבא שאול ולעיל נמי בריש מכילתין סתמא דמתניתין כאבא שאול ודלא כרמי בר חמא דאמר חזרו לומר מצות יבום קודמת ובפרק מצות חליצה תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול וסתמא דתלמודא כאבא שאול בפרק אע"פ וכולה שמעתין דלעיל דמשמע דביאה עדיפא במתכוין לשם מצוה איירי ור"ח פסק כאן דמצות יבום קודמת ולקמן בפרק מצות חליצה חזר בו עכ"ל. ודע שבפ' אע"פ כתבו התוספות דנראה לר"י דבכל ענין אין כופין ואפי' לפי' ר"ת דמפרש דא"ר אין כופין קאי למשנה ראשונה דאין כופין לייבם אע"פ שמצות יבום קודמת ונ"מ דבזמן הזה היכא שמתכוונים לשם מצוה כגון שבאים לחלוץ דאותם ודאי אין מתכוונים לשם נוי וכו' אבל היכא דלא ברור לן שמתכוונים למצוה כופין במילי ומרחיקין אותם מן הייבום כמו שפירשתי ביבמות וגם לפירושו אם אם תבע לייבם לא כייפינן ליה לחלוץ אלא מטעינן ליה אם אינה חפצה אבל אם אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ נראה דכופין עכ"ל והוכרחו לפרש דברי ר"ת כן משום דאל"כ יקשה ג"כ על ר"ת מה שהקשו לפירש"י מהנהו עובדי דפרק מצות חליצה ומפני כך צ"ל דמאי דמשמע מדברי רבינו כאן ולקמן בסימן זה דלר"ת כופין כשאינו מכוין לשם מצוה כפיית מילי הוא :
ומ"ש רבינו אחר דברי ר"ת וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל איכא למידק עליה שאע"פ שאחר שכתב סתירת דברי רש"י כתב דברי ר"ת אין להוכיח משם שסובר כר"ת דאפשר דאינו סובר כמותו ואעפ"כ כ' דבריו וליה לא ס"ל אלא מצות יבום קודמת כרבנן שהרי כתב שם לקמן בסמוך גבי פלוגתא דאבא שאול ורבנן פסק הרי"ף כרבנן ולא חלק עליו אבל טעמו של רבינו מדכתב בפ' אע"פ גבי ההיא דאמר שמואל אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כתב הרי"ף דליתא למשנה אחרונה הילכך ליתא נמי להא דשמואל ואני כתבתי בפ' החולץ בשם ר"ת דהלכה כמשנה אחרונה איתא נמי להא דשמואל וכן עמא דבר עכ"ל. והריב"ש כתב בתשובה סימן תק"ט הרי"ף והרמב"ם וכל האחרונים פסקו דמצות יבום קודמת והוא הפסק הנכון עכ"ל ועיין עוד בדבריו סימן ר"ט וכתב בסימן ש"ב שאפי' לדברי הפוסקים דמצות יבום קודמת אם היבם נשוי לכ"ע מצות חליצה קודמת והביא ראיה לדבר . ובסימן א' כ' על יבמה שנשארת זקוקה לשני יבמים והגדול הוא מאנוסי הזמן והשני הוא יהודי והיהודי רוצה לייבם והיא אינה רוצה ואומרת באחיו הגדול הייתי רוצה ואם הוא אינו יכול אנא הא קאמינא אם דנין אותה כדין מורדת ודאי לדידן דאית לן מצות יבום קודמת לעולם חוזרין לייבום על כל האחים אלא שכל שנסתלק הגדול האחרים שוים ביבום ויכולה היא שתאמר לשני בג' אני חפצה יותר ממך כיון שאין לך דין קדימה שהרי נסתלק הגדול ואין דנין אותה בדין מורדת עד שנדע אם השלישי חפץ בה ואם אין השלישי חפץ בה אומרים לה הרי אין כאן מי שחפץ ביבום אלא זה או תתייבם לו או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת כמו שביאר זה הרמב"ם בפ"ב מה' יבום וחליצה ובנדון זה ג"כ שאין כאן מי שיוכל לייבם אלא זה אם תבע אותה לייבם והיא לא רצתה דנין אותה כדין מורדת אלא שיש לב"ד לעיין בדבר הרבה אם זה השני נשוי אשה אחרת אם אפשר לו לפרנס שתיהן לפי כבודו וכבודן שאל"כ לא שבקינן ליה אלא משיאין לו עצה ההוגנת לו כדאיתא בפרק החולץ גבי מתני' דד' אחים נשואים ד' נשים ומתו וכו' עכ"ל ועיין במהרי"ק שורש צ"א וק"ב
וכתב עוד בתשובה על יבמה שנפלה לפני יבם נער וכו' בכלל נ"ב וכתב שם שהיבם לא היה רוצה לחלוץ עד שיתנו לו דבר קצוב והיבמה היתה עניה ואינה חפצה להתייבם לו והשיב שאם יכולים להטעותו שידרו לו ממון ע"מ שיחלוץ הרי טוב ולא יתנו לו כי חליצה מוטעת כשירה ואם אינם יכולים להטעותו יראה כי בנדון זה שאינו מכוין לשם מצות יבום אלא תובע ממון כדי לחלוץ כופין אותו כדי לקיים מצות חליצה בלי ממון ואם היה תובע לייבם נראה דאמתלאה גדולה נותנת לדבריה שאינה רוצה להתייבם לו כיון שהוא נער ובער ואין לו במה לפרנסה ורש"י כתב דלאו דוקא מוכה שחין אלא בכל אמתלאה שתתן לדבריה וכו' ור"ת פסק הלכה כסתם משנה דפ"ק דבכורות (יג.) ולפי פסק שלו אף בלא אמתלאה אמנם בפסק זה רבו החולקים ובירושלמי דמצות חליצה גרסינן הוא רוצה פי' לייבם והיא אינה רוצה שומעין לה היא רוצה והוא אינו רוצה שומעין לו ובנדון זה כופין אותו לחלוץ בלא ממון דמצות לאו ליהנות ניתנו ואין נוטלין שכר עליהם ע"כ. ובספר המצות כתב שאם יש לו אשה אחרת שכופין אותו וכו' בסמ"ק אם יש לו אחרת מנדין אותו בהדיא עד שיחלוץ אך בהגהות מרדכי פרק החולץ כתוב בלשון הזה כתב רבינו אביגדור הכהן מי שנפלה לפני יבמה ויש לו אשה אחרת קבלתי ממורי רבי' שמריה שבזמן הזה כופין אותו לחלוץ לה וראייתו מפרק ב"ש (קיא:) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה ואע"פ שהיא גרמה הואיל ולא נתכוונה לכך כ"ש הכא שלא גרמה היא כלל אלא גזירת הגאון ר"ג מ"ה היא מבדלת ביניהם עכ"ל : יבמה שיש לה ג' יבמין והיא אינה רוצה לחלוץ ולא לייבם ולא לחלוק בנכסים אלא רוצה לישב עגונה ואם חלץ אחד מהם ולקח חצי הנכסים אם צריך לחלוק אותם נכסים עם אחיו ואם יש ליבמה נכסים יתר על כתובתה איך יתנהגו בו הכל בת"ה ובכתביו סימן רס"ב ורס"ג ורס"ד: מצאתי כתוב יבם שדוחה את יבמתו מלחלוץ ולייבם יטעוהו בכל מה שיוכלו להטעותו שיחלוץ כגון שתמחול לו כל ממון שיש בידו משל אחיו אפילו בקנין ותמסור מודעא מקודם ואחר שיחלוץ יגבו ממנו הממון דכיון דניתן רשות להכותו כ"ש דיש לנו רשות להפקיע ממון ממנו מה שאנו נותנים לו כדי שיקיים המצוה דהפקר ב"ד הפקר במיגדר מילתא כ"ש כשעוברים על ד"ת ואם אין יכולין להטעותו כופין אותו בשוטים ובמילי דאמרינן בגמרא הולכין אצל הגדול למכפייה וכל היכא דאיכא כפייה פר"י אפי' בשוטים ועוד דמצוה הוא על היבם לחלוץ או לייבם ומ"ש משאר מצות דאמרינן בפרק הזרוע (קלב:) דמכין אותו עד שתצא נפשו ע"כ ועיין בהגהות מרדכי פרק החולץ : כתב הריטב"א שאלת על יבם שנשבע לחלוץ ליבמתו ליום ידוע אם כופין אותו לחלוץ. תשובה הא ודאי למאן דסבר דחליצה מעושית שלא כדין פסולה ואפילו למ"ד מצות חליצה קודמת אף לזה אין כופין כי אף ע"פ שעל השבועה אתה בא לכופו כיון שמחמת אותה כפייה הוא חולץ החליצה מעושית היא ממילא ולדידיה הכי ס"ל דאין כופין אלא באותם שכופין להוציא בגט וכדמשמע בפרק מ"ח שהשוו גט וחליצה בענין זה ומה שאמרת שיש לו אשה ובנים מ"מ אינו מאותם שכופין להוציא אלא דכל שיש יבם אחר שאין לו אשה בו המצוה יותר ובו משיאין עצה ומבקשים אף ע"פ שאינו גדול לדעת מורי הרא"ה אבל לכופן בכך לא מצינו ומ"מ זה שלא קיים שבועתו מעצמו עונשין אותו על עבריינותו השבועה מדין שבועת ביטוי או מדין שבועת שוא ממ"נ דאת"ל שזה נשבע לקיים את המצוה למ"ד מצות חליצה קודמת מ"מ הא קי"ל שנשבעין לקיים את המצוה ושבועה חלה כדאיתא בפ"ק דנדרים (ח.) ואת"ל דמצות יבום קודמת ונשבע לבטל את המצוה הוא א"כ הו"ל שבועת שוא אף ע"ג דלדידיה לא חשיב נשבע לבטל את המצוה כיון דבדידיה תלא רחמנא עכ"ל :
מתוך שפסק רב אלפס שמצות יבום קודם משמע שיבמה שאינה רוצה להתייבם שדינה כדין מורדת לא היה צריך רבינו ללמוד זה בדרך ילפותא שמבואר הוא בדבריו פרק אף ע"פ דליתא לדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם משום דאתיא כמשנה אחרונה וליתא למשנה אחרונה מדקאמרינן בפרק החולץ חזרו לומר מצות יבום קודמת משום דסברוה כרבנן וכיון דלבסוף סברוה כרבנן נפקא לה משנה אחרונה מהלכתא ובטיל לה מימרא דשמואל מהלכתא וכ"כ עוד בס"פ ב"ש:
ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפ"ב וז"ל יבמה הראויה להתייבם ולא רצתה להתייבם דינה כדין מורדת על בעלה וכופין אותו לחלוץ ותצא בלא כתובה:
הניח אחיו נשים רבות כל מי שתובע היבם לייבם ולא רצתה היא המורדת וחולץ לה ותצא בלא כתובה ושאר צרותיה שלא נתבעו נוטלות כתובתן כשאר האלמנות היו היבמים רבים ותבע אותה הגדול לייבם וכי' ובקצת ספרי רבינו חסר בבת הניח אחיו נשים רבות וכו' וט"ס הוא שדילגו מתצא בלא כתובה הכתוב בבבא ראשונה עד תצא בלא כתובה בבבא שנייה ועוד יש ט"ס בספרי רבינו שכתוב בהם הואיל והיא רוצה באחד מהם והוא לא רוצה בה הרי לא מרדה וצריך למחוק תיבת לא וכבר כתב ה"ה שבקצת ספרי הרמב"ם כתוב תיבת לא והוכיח שהוא גירסא משובשת: וכתב ה"ה מ"ש הרמב"ם ז"ל יבמה הראוייה לייבום שלא רצתה להתייבם דינה כדין מורדת על בעלה כך העלו בהלכות פרק אע"פ וכן דעת המפרשים האחרונים ז"ל וכתב רבינו וכופין את היבמה זהו כפי דעתו ז"ל שכתב בה' אישות פי"ד שכופין את הבעל לגרש את אשתו כשהיא מורדת ואומרת מאיס עלי וכ"ש יבמה שכופין את היבם לחלוץ לה ומה שאמרו מבקשים בקצת מקומות הוא בנתינת הכתובה אבל אם היא מפסדת כתובתה כופין הבעל לגרש והיבם לחלוץ וזה דעתו ז"ל וכבר הארכתי שם בדעות החולקים עליו וכתבתי שאין לסמוך ע"ז ומקצת מפרשים כתבו שאם היה היבם שאינו הגון שאין כותבין אגרת מרד וכ"נ עיקר שלא על זה אמרו מצות יבום קודמת ומ"ש הניח נשים רבות וכו' דינים אלו לא נתבארו בפרט בגמ' אבל הם יוצאים מהיקש סברא כמו שאבאר בכל א' מהם:
ומ"ש שאותה שהיבם תובע לייבם היא המורדת הוא ברור שכיון שא"א לייבם אלא א' והרשות בידו לייבם איזו שירצה כמו שנתבאר אותה שהוא רוצה היא המורדת שהרי הדבר תלוי בו:
ומ"ש יחלוץ לה ר"ל שכופין אותה לחליצה והוא כפי דעתו שכתבתי בסמוך:
ומ"ש היו היבמים רבים תבע וכו' זה מתבאר ממ"ש למעלה מצוה בגדול לייבם וכיון שהיא אינה רוצה להתייבם למי שהמצוה בו ה"ז מורדת:
ומ"ש אמר הגדול איני רוצה וכו' ג"ז מהיקש סברא כיון שמצוה בגדול והוא אינו רוצה לייבמה אין כאן בחירה לאחד משאר האחים שהרי היתה מזומנת למי שהמצוה בו והעיכוב בא מחמתו לא מחמתה וכתב רבינו מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו כולם שוין וע"ז כתוב בהשגות א"א ואיך יאמר שכולן שוין ואני רואה בגמרא דתני אביי קשישא מצוה בגדול אלמא לא רצה הולכין אחר גדול כל הגדול מחבירו הוא קודם למצוה ע"כ. והא דתני אביי קשישא הוא בפרק כיצד (כד.) ויש שם גירסאות חלוקות וגירסת רבי' היתה מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין על כל האחים לא רצו הולכין אצל הגדול וכ"נ שהיתה גירסת ההלכות שלא הביאוה כלל וסמכו לפי שכתבו המשנה שבפרק החולץ הנזכר למעלה אבל רש"י גורס כגירסת הראב"ד ואמר דאל"כ מתניתין דפ' החולץ היא ולמה לן אביי קשישא ולגירסא זו הסכים הרשב"א ז"ל וז"ל הרשב"א בתשובה ח"א סימן אלף קס"ה יבמה שנפלה לפני ב' או ג' יבמין והיא רוצה באחד מהם והוא אינו רוצה בה איפשר שאין דנין אותה כמורדת מאחר שהיא רוצה באחד מהם מיהו אם הגדול רוצה לייבם והיא אינה רוצה הרי היא כמורדת:
ומ"ש בא אותו שתלתה בו וכו' יש לזה סמך בגמרא ממה שאמרו בגמרא ביאת קטן וחליצת קטן ביאת קטן עדיפא וכיון שכן כיון שיש כאן מי שרוצה לייבם ושאר האחים אינם רוצים בין שיהיה גדול או קטן ה"ז מורדת שהרי מצות יבום קודמת עכ"ל ועיין בתשובת הרשב"א סימן אלף וקס"ה:
ומ"ש רבינו אבל לר"ת שמצות חליצה קודמת אין לה דין מורדת אלא כופין אותו לחלוץ אם הוא מאותן שכופין וכו' פשוט הוא וכתב הרא"ש בפרק אע"פ אהא דכתב רב אלפס דליתא למשנה אחרונה הילכך ליתא נמי לדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אני כתבתי בפרק החולץ בשם ר"ת דהלכה כמשנה אחרונה ואיתא נמי להא דשמואל וכן עמא דבר עכ"ל. וז"ל הריב"ש אם היבם תובע אותה בבית דין והיא אינה רוצה כותבין עליה אגרת מרד דהא קי"ל דמצות יבום קודמת כפסק הרי"ף והרמב"ם וכל האחרונים כמו שהוכיחו זה בראיות ברורות עכ"ל וכ"כ עוד בתשובה אחרת וכתב עוד שם דבין שאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה בין שאומרת מאיס עלי כותבין עליה אגרת מרד וכתב עוד דאפילו שמואל דאמר אין כותבין לאו בדאמרא בעינא ליה ומצערנא ליה כלומר שאינה רוצה לא ביבום ולא בחליצה דאם כן אמאי אין כותבין שתבא לייבם ואפילו למשנה אחרונה דאף ע"ג דמצות חליצה קודמת מיהו גם ביבום יש מצוה שהרי אמרו קודמת למצות יבום וכיון שהוא רוצה בייבום שיש בו מצוה והיא אינה רוצה לא בייבום ולא בחליצה כותבין ושם האריך וכתב בדין יבמה המורדת מה הפסידה בסימן שס"א ושס"ב וז"ל הר"ן בתשובות סימן פ"ט על יבמה שאינה רוצה לחלוץ ולא להתייבם הרי זה כדין המורדת שמכריזין עליה ד' שבתות ואחר כך אם לא רצתה להתייבם הפסידה כתובתה אלא שמשהין אותה י"ב חדש דאי בעיא למיהדר תיהדר ולאחר זמן זה אף על פי שהפסידה כתובתה נראין הדברים שכופין אותה בנידוי וגם בכפיות אחרות עד שתתרצה לחלוץ או להתייבם לפי שהיבם מעוכב ליקח אשה מחמתה כדאמרינן בפרק אף על פי (נא.) כמה דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתא וכך נראה דברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל וכתוב בת"ה סימן ר"כ דאפי' נשוי נמי אית ליה האי טענה דכל כמה דאגידא ביה אפי' איתתא דידיה מרגלת ביה קטטה ודילמא אימרדא ביה מי ששידך אשה וקודם שכנס נפלה לו יבמה בהגהות מרדכי דכתובות:
יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה שיש הוכחה שלא כיונה לאסור עצמה על היבם או שנדרה הנאה מן העולם בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ונותן לה כתובה נדרה הנאה מהיבם אחר מיתת הבעל וכו' כך הוא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ובקצת ספרים יש חסרון הניכר ודינים אלו משנה ס"פ ב"ש (ד' קיא:) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין שיחלוץ לה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה. ופירש"י בחיי בעלה. ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זה עם זה וכתב ה"ה בפ"ב פירוש לפירושו שכל שהיה שם כעס חוששין שמא נתכוונה לכך ואין כופין אותו לחלוץ שמה ששנינו במשנה ואם נתכוונה לכך אינו ר"ל כשידוע בבירור שלכך נתכוונה אבל כל שיש לומר שלכך נתכוונה ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא מסקא אדעתה דמיית בעלה וכדאיתא בגמרא ע"כ:
ומ"ש רבינו או שנדרה הנאה מן העולם שם (דף קיב.) איבעיא להו נטולה אני מן היהודים ליבם מהו מי מסקא אדעתה דמיית בעלה ונפלה קמי יבם או לא רב אמר יבם אינו כבעל ושמואל אמר יבם הרי הוא כבעל ומסקנא דגמרא כרב ופירש רש"י ליבם מהו. מי אסירא ליבם מפני נדר זה שנדרה בחיי בעלה ומדברי הרי"ף נראה שהוא מפרש דלא משום איסור נדר קאמר אלא לענין אי הויא כנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה שכופין אותו לחלוץ לה שכתב יבם אינו כבעל וכופין אותו לחלוץ ונ"מ דלא הויא מורדת וטעמא דנדרה בחיי הבעל לאחר מיתת בעלה הויא מורדת ושמע מינה דליתא לדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ע"כ וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק שני יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה או שנדרה הנאה מכל היהודים כופין אותו שיחלוץ לה ותיטול כתובתה ואם נדרה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואם לא רצה הרי זו מורדת וכן אם נתכוונה בנדרה אפי' בחיי בעלה כדי שלא ייבם אותה אין כופין אותו לחלוץ אלא א"כ מרדה ותצא בלא כתובה ע"כ. כתב הר"ש בן הר"ש בר צמח בתשובה מה שאמרו בנודרת הנאה מיבמה מבקשין ממנו וכופין אינו אלא כשהנדר קיים אבל אם מצאה פתח לנדרה מתייבמת ולא אמרינן בה כל יבמה שאין אני קורא בה יבמה יבא עליה בשעת מיתה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים והביא ראיה לדבר וה"ה אם היה בעל מום בשעת נפילה ונתרפא שהוא מייבם. וכתב עוד שם ביבם שהיה נכפה בחיי אחיו וטוען שנתרפא עליו להביא ראיה וכיון דנכפה הוי מומין שבסתר וא"א להביא ראיה הרי הוא בחזקת בעל מום ואין חוסמין אותה: כתב הרשב"א סימן אלף ר"ב שאלת העושה מאמר ביבמתו וחזרה וקבלה מאמר מאחיו ואסרה עצמה על שניהם או שרקקה וקי"ל דנאסרה איבמה מי דיינינן לה כמורדת כמי שנדרה הנאה מיבמה אחר מיתת בעלה. תשובה כל כה"ג לא מצינו שכותבים עליה אגרת מרד אלא כדי שתחזור בה ותתייבם לו אבל זו שנאסרה על האחים לעולם למה כותבין עליה והא א"א לה להתייבם מעתה ותדע שאין לך גורמת לאסור על בעל יותר מן המזנה ואפי' הכי אין דנין אותה כמורדת שהרי לא הפסידה בלאותיה ועוד דההיא דנודרת שאמרת באמת כי הרי"ף למד ממנה למורדת ואין הכל מודים לו שהר"א תלמידו חלוק עליו ואמר דכופין ומבקשין שאמרו שם בשילהי בית שמאי בפלוגתא דרב ושמואל לא שייך במורדת כלל דאם כן קשיא דשמואל אדשמואל אלא לא שמענו ממנה אלא לאחר מיתת בעלה אין כופין לחלוץ כפשטא דמתניתין ועוד שרש"י פירש אותה שמועה בע"א והוא הנכון לפי דעתי וכל שכן כשרקקה דהא אפילו לא נתכוונה אסורה עליו ואם אתה מפסידה כתובתה לקתה מדת הדין בכך ע"כ וכתב הרב המגיד מ"ש רבינו או שנדרה הנאה מכל היהודים הוא ממה שאמרה נטולה אני מן היהודים מאי וכו' ויש לזה פירוש אחר ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל וכן עיקר: ומ"ש אא"כ מרדה ותצא בלא כתובה הוא לפי דעתו שנתבאר למעלה שהיבמה מורדת כופין יבמה לחלוץ לה ומפסדת כתובתה ומה שאמרו כאן מבקשין הוא כשאינה רוצה להפסיד כתובה אבל בהפסד כתובה כופין על החליצה וכבר כתבתי למעלה שאין לסמוך על דברי רבינו בזה והראב"ד ז"ל נראה שמודה לו בדין המורדת בין ביבם בין בבעל אבל כתב שאין זו כדין המורדת וז"ל א"א אין הדעת מודה בזה שאמרו או כופין או מבקשין לחלוץ נראה שאינה מורדת שהמורדת אין חוששין להתירה אלא לאחר כמה שנים אבל כאן כופין מיד או מבקשים מיד לפי שאין מורדת לכתחילה ע"כ ולא נתבררו לי דבריו שהרי לפי שיטה זו ג"כ יש מורדת שכופין לאלתר והוא באומרת מאיס עלי ונזכר פרק י"ח מהלכות אישות וזו הנודרת מיבמה אין לך אומרת מאיס עלי גדול מזה ומ"מ עיקר הדין שאין כאן כפייה לא לאלתר ולא לאחר כמה שנים שלא כדעתם ז"ל עכ"ל:
ומ"ש רבי' בשם הראב"ד כבר נתבאר בסמוך וכ"כ הרא"ש בשמו סוף פרק ב"ש:
ומ"ש וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל דאפילו למאן דאית ליה מצות יבום קודמת אין לה דין מורדת שתפסיד כתובה איפשר שכתב כן רבינו ממה שכתב הרא"ש ס"פ ב"ש בשם ה"ר אפרים ז"ל אע"פ שאין זה מבואר כ"כ בדבריו. כתב הרשב"א בתשובות סי' אלף ורמ"ז על ש"מ שגירש ויש ספק בגט והיבם רוצה לעגנה כל שיש ספק בגט ונאסרה עליו כופין אותו מן הדין לחלוץ כדי שלא לעגנה וכ"ש בבאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידא ומרא לקבורה ואפילו במותרת לייבם ואינו רוצה לחלוץ ולא לייבם וכדאיתא בפרק אף על פי (סד.) דאפילו תבעה היא ובאה מחמת טענה כותבין לה אגרת מרד על היבם ובאסורה לו כופין אותו לחלוץ כדאיתא בפרק מצות חליצה (קו.) גבי עובדא דבתי עמודי:
כתב הרמב"ם יבמה שתבעה היבם לחלוץ וכולי עד סוף הסימן הכל בפ"ב וכתב הרב המגיד יבמה שתבעה היבם וכולי בסוגיא פרק אף ע"פ (סד.) ודעת רבינו דאפי' למסקנא דקי"ל כמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת כשהוא תובע לחלוץ נזקקין לו וההיא סוגיא קושטא היא אפילו למסקנא דגמרא והרשות בידו אם רצה לייבם מייבם ואם רצה לחלוץ חולץ ויש מן המפרשים חולקים בזה ואומרים דכיון דמצות יבום קודמת אם תבע הוא לחלוץ והיא רוצה להתייבם אין כופין אותה לחלוץ והיא סוגיא דלא כמשנה ראשונה היא ויש מי שסובר כדעת רבינו עכ"ל: ועל מה שכתב הרמב"ם כל יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתייבם הרי זו נוטלת כתובתה אם יש לה כתובה וכו' כתב ה"ה זה מתבאר בפרק יש מותרות (פה.) כמו שאכתוב בפרק זה:
ומ"ש וכן אם היה יבמה מוכה שחין מימרא פרק א' דיבמות (ד:) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכו' ומתבאר בפרק המדיר במשנה שכל המומין כן ונזכר שם שאפילו היו המומים ההם בבעל יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל וכבר נתבאר זה בפרק כ"ה מהלכות אישות ושם נזכרו פרטי המומין שהיא יכולה לטעון בהם:
ומ"ש נולדו בה מומין זה פשוט ונלמד מדין האשה שנולדו בה מומין אחר שנתארסה כנזכר שם עכ"ל:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
רב אלפס פסק דמצות יבום קודמת בפרק החולץ (דף ל"ט) מייתי פלוגתא דאבא שאול ורבנן ומסקנא דגמ' דהלכה אף בזמן הזה כרבנן דאמרי יבמה יבא עליה מ"מ אפי' מתכוין לשם נוי או לדבר אחר אפ"ה מצות יבום קודמת:
ומ"ש ורש"י כתב דמצות חליצה קודמת ומ"מ אם שניהם לפנינו וכו' רש"י לא כתב בפירוש דמצות חליצה קודמת כאבא שאול אלא דמשמע הכי מדפי' הא דאמר רב אין כופין פי' אין כופין לחלוץ אי ניחא לתרוייהו לייבומי אבל אם האשה אינה רוצה בייבום מטעינן ליה ואם לא מצינן לאטעויי כפינן ליה לחלוץ אלמא דמצות חליצה קודמת וכך מבואר ממ"ש הרא"ש וז"ל וג"ז קשה לפירש"י שפירש אע"פ שמצות חליצה קודמת אין כופין אותו לחלוץ דסוגיא דתלמודא דהתם (פ' מ"ח) מוכחא דלמ"ד מצות חליצה קודמת כופין אותו לחלוץ ור"ת מפרש (דרב דאמר אין כופין) דקאי ארישא וכו' עד אע"פ שמצות יבום קודמת אין כופין אותו לקיים עיקר המצוה ובאותן שודאי הוא שמתכוונים לשם מצוה מניחין אותן לייבם אבל לאחרונים אין מניחין אותן לייבם אלא אדרבה כופין אותן לחלוץ דעכשיו מ"ח קודמת עכ"ל ודברים אלו צריכין ביאור דמ"ש וגם זה קשה לפירש"י וכו' ר"ל דמה שפירש"י היכא דשניהם רוצים בייבום אין כופין אותן בשום דבר אף במילי כדי שיחלוץ לה אלא מניחים אותם לייבם דאין לנו לחוש דמתכוונים שלא לשם מצוה והא ליתא דסוגיא דתלמודא מוכחא דכופין אותו במילי כיון דמצות חליצה קודמת וכן מ"ש אח"כ בדברי ר"ת אבל לאחריני אין מניחין אותם לייבם ר"ל דמרחיקין אותם וכופין אותם במילי שיחלוץ לה דכיון שאינו ידוע שמכוונים לשם מצוה מחזקינן אותם במן הסתם באינן מתכוונין לשם מצוה וכאבא שאול ואמאי דקאמר עוד אלא אדרבא כופין אותו לחלוץ ה"ק דלפעמים כופין אותו אף בשוטים לחלוץ כגון דידוע שאינן מתכוונים לשם מצוה:
ומ"ש רבינו ע"ש ר"ת בידוע שמכוין לשם מצוה והיא ממאנת וכו' רצונו לומר אם יש לה טענה דכופין אותן בשוטים להוציא כופין אותו נמי בשוטים לחלוץ ואם אין לה טענה אע"ג דידוע שמכוין לשם מצוה אין כופין אותה בשוטים ליבום דפשיטא דאף עכשיו בזמן הזה לאבא שאול היכא דידוע שמכוין לשם מצוה ה"ל כמשנה ראשונה דאין כופין ליבום שהיא עיקר המצות לפי פר"ת וכמ"ש התוס' בפרק אע"פ (דף ס"ד) בסוף ד"ה מאי שנא מיהו במילי ודאי כופין כיון דידוע דנתכוין לשם מצוה וכדאתקין רב יהודה אי צבית לייבומי וכו' והשתא מדיוקא משמע דהיכא דידוע דאינו מכוון לשם מצוה לאבא שאול דקי"ל כמותו וקאמר כאילו פגע בערוה וקרוב להיות ממזר ודאי דכופין אותו בשוטים לחלוץ וכדפירש' דלזה נתכוין ר"ת במ"ש אין מניחין אותה לייבם אלא אדרבה כופין אותו לחלוץ ועוד דהלא אפי' כשהיא תובעת אותו לפוטרה והוא אינו חפץ לא לייבם ולא לחלוץ כופין אותו בשוטים לחלוץ כל שכן היכא דידוע שאינו מכוין לשם מצוה דפוגע בערוה והיה לו לרבינו לפרש זה ולבארו אלא שקיצר ותו דמתוך תשובת הרא"ש וספר המצות שהביא רבינו בסמוך דכופין בשוטים לחלוץ לה כשהוא נער ובער או יש לו אשה ורוצה בייבום ואין זה אלא לפי דבידוע הוא שאינו מכוין לשם מצוה אלא לשם ממון הארכתי בכל זה לפי שהב"י כתב וז"ל דמאי דמשמע מדברי רבינו כאן ולקמן בסי' זה דלר"ת כופין כשאינו מכוין לשם מצוה כפיית מילי הוא עכ"ל דמשמע מלשונו אפי' ידוע שאינו מכוין לשם מצוה והא ליתא דבידוע שאינו מכוין לשם מצוה כופין בשוטים כדפי' וכמ"ש ב"י גופיה בד"ה מצאתי כתוב והכי נקטינן מיהו אעפ"י דמדינא הכי הוא לר"ת והרא"ש וגם רש"י וההולכים בשיטתן מודים בהא מ"מ אין לכוף כלל לחלוץ אפילו בידוע שאינו מכוין לשם מצוה דדילמא הלכה כרבנן דמצות יבום קודמת ואפילו ידוע דאינו מכוין לשם מצוה דיבמה יבא עליה כתיב מ"מ וכרבנן ואסור לכופו לחלוץ הילכך נהגינן לפשר ביניהם כדי שיחלוץ ברצון ואע"פ שנתקשר בק"ס ובחרם קודם החופה לחלוץ לה בחנם ובשעת חליצה אינו רוצה לחלוץ אלא תבעה להתייבם אין כופין אותו לחלוץ משום דאם מצות יבום קודם ה"ל מתנה על מ"ש בתורה ויכול לחזור בו ולתבוע הייבום ועיין בתשובת מהר"ם פדו"אה סי' י"ח גם נראה דלהר"א ממי"ץ שהיה מתיר חרם דר"ג מ"ה שלא לישא ב' נשים כשהיה נשוי אשה ובא לחלוץ כדי שיהא ראוי לייבמה ומדעולה לייבום עולה נמי לחליצה דאל"כ היתה חליצה פסולה וצריכה לחזר על כל האחין לפ"ז צריך ג"כ להתיר השבועה והחרם שנתקשר בו לחלוץ לה בחנם אלא שלא נהגו כהרא"ם וע"ל בפי' סדר חליצה סמ"ו ולעיל סוף סי' א' הבאתי לההוא דהרא"ם:
מתוך שפסק רב אלפס שמצות יבום קודם משמע וכו' הקשה ב"י לא היה צריך ללמוד זה בדרך ילפותא שמבואר הוא בדבריו פרק אף ע"פ וכו' עכ"ל ולפעד"נ דמ"ש רבינו משמע וכו' רצונו לומר דלרב אלפס משמע ליה כיון דמצות יבום קודם דלא כמשנה אחרונה משמע נמי דהויא מורדת וכותבים עלה אגרת מרד דלא כשמואל ומסיק רב אלפס בפרק אע"פ דחולקין בפסק זה תרתי מתיבתא והכריע הוא כהך מתיבתא דהויא מורדת וז"ש משמע וכו' דלרב אלפס משמע ליה הכי:
ומ"ש וכ"כ הרמב"ם יבמה הראוייה וכו' עד אין זה מורדת מאחר שנסתלק הגדול וכו' מיהו לעיל בסי' קס"א ס"ב כתבתי דהתוס' והראב"ד ורשב"א ורבי' חולקים אהרמב"ם בזה דאפי' נסתלק הגדול חוזרין עליהן דרך גדילתן והכי נקטינן דלא כהרמב"ם ע"ש:
יבמה שנדרה הנאה וכו' משנה ס"פ ב"ש (דף קי"ב) ופירש"י בחיי בעלה ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זע"ז עכ"ל פירוש בא ליישב אמאי תנן בחיי בעלה כופין שיחלוץ הא בעל כרחך נתכוונת לפטור עצמה דאל"כ למה היתה נודרת הנאה ומיישב דאיכא למימר שמתוך כעס שהיה להם זה עם זה נדרה הימנו משמע דאם ידוע שהיה להם שלום זה עם זה בשעה שנדרה בחיי בעלה אין ספק שלא נתכוונה בנדרה אלא לפטור עצמה הימנו ואין כופין אותו שיחלוץ לה ודו"ק ונראה דהיינו דוקא כשלא מצאה פתח לנדרה אבל מצאה פתח לנדרה מתייבמת וכ"כ ב"י בשם הרשב"ץ בתשובה:
ומ"ש וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש וכן נראה דלעיל גבי סתם יבמה שאינו רוצה להתייבם כתב רבינו דלהרא"ש דמסיק כר"ת דמ"ח קודמת אינה מורדת אבל אי מצות יבום קודמת הויא מורדת אבל יבמה שנדרה אפי' מצות יבום קודמת לא הויא מורדת וכהראב"ד וה"ר אפרים הביאו בעל המאור והרא"ש ס"פ ב"ש: מצאתי בין הגהות וז"ל מעשה באחד ששידך בת ישראל וקודם שנשאה נפלה יבמתו לפניו והשיב מה"ר יחזקיה אמת הדבר דקי"ל יש זיקה אפי' בתרי אחי (כדלעיל בסוף סי' קנ"ט) אם כן יש לחוש דשייך כאן חרם דר"ג מ"ה שלא לישא שתי נשים או דילמא הכא לא גזר ר"ג מלישא אשה דזכו לו מן שמיא דלא גזרו אלא שלא לישא מעצמו ודבר זה תלוי בקבלה ועוד מאחר שכבר שידך קודם נפילתה איך תיאסר עליו משום חרם הגאון עכ"ל הרי התיר מהררי"ח בשידך כבר ונראין דבריו ודוקא לכתחלה הוא דאסור לשדך משום דמכוער הדבר מפני מראית העין תשובת מהר"ם מ"ץ ועיין בגוף התשובה דמהר"ר חזקיה על זה בהגהות מרדכי דכתובות המתחיל אלכה לי אל הגדולים גם שם תשובת מהר"ר אביגדור כהן על זה באורך.
דרכי משה[עריכה]
(א) ודלא כתשובת ר"ד כהן שכתב דבמקום שכופין לחליצה כופין בשוטים ומה שכתבו בשם התוספות דאם אינה רוצה לכנוס או לפטור כופין אותו כן פסק ג"כ בנ"י פרק החולץ דף תי"ו ע"א וכן הוא בתשובת תרומת הדשן סימן ר"ך מיהו כתב דדוקא בבאה מחמת טענה הא לא"ה אין כופין אותו וע"ש.
(ב) ובמרדכי פרק החולץ דף תכ"ז ע"ג האריך בזה וכתב דהמנהג פשוט לחלוץ וכתב מהרי"ק שורש ק"ב דבמקום שנוהגין לחלוץ כופין על כך וע"ש שהאריך בזה אימת אזלינן בתר המנהג וכופין לחלוץ:
(ג) וכ"כ מהרי"ק שורש ק"ב והאריך בזה אמנם במרדכי שם דף תנ"ז ע"ג פסק בשם ראבי"ה על יבמה זקינה ולא היתה ראויה לילד ונפלה לפני יבם שהיה לו אשה ולא כפאוהו לחלוץ אלא הצריכוהו רבותינו לפשר עמו בממון רב עד שחלץ לה וכן הוא שם בנ"י דף תי"ו ע"א ודף תי"ח ע"א דאף שיש ליבם אשה אפ"ה אין כופין אותו לחלוץ אלא שגם עליה אין כותבין אגרת מרד וכן כתב בתשובת ריב"ש סימן תק"ט דלמ"ד יבום קודם אין כופין לחלוץ אע"פ שיש לו אשה אחרת מיהו במקום שאין רשאין לישא ב' נשים מפני אימת המלכות עד שיטול ממנו רשות אין ממתינין לו וכן במקום שיש חשש איסור כופין לחלוץ מיד וע"ש ובבנימין זאב סימן ע"ה וסימן ע"ט האריך כזה והעיד שראה כמה גדולים שכפו להלוץ במקום שהיה לו כבר אשה כתב הרשב"א בתשובות סימן תתי"ב מי שנשבע לישא אשה ונשבע לה שלא לישא עוד אחרת עליה וקודם הנישואין נפל לו יבמה ופסק דיכול לייבמה דלא נשבע אלא שלא לישא אחרת עליה דהיינו אם נשאה ככר אבל אחד שלא נשאה עדיין יכול לישא אחרת ואם לא תיישר בעיני האחרת לא תינשא לו עכ"ל וע"ש ומ"ש המרדכי דאפילו ביבמה זקינה אין כופין לחלוץ בהגהות מיימון פ"א לא כתב כן אלא אפילו למ"ד מצות יבום קודם בזקינה כופין לחלוץ כתב מוהר"ם פד"ו סימן י"ח דאין כופין לחליצה אף על פי שידעינן שנתן עיניו בממון וע"ש ולקמן סוף סימן קס"ד.
(ד) דף תנ"ז ע"ב דאם השלישו ממון ליתן לחולץ אחר החליצה לא יכולה למימר אחר כך משטה הייתי בך או כיוצא בזה וע"ש שהאריך בתשובה אימת אין יכולה למימר אחר כך שלא ליתן מה שנדבה לו וע"ל סוף סימן קפ"ט כתבתי תשובת הרשב"א בדין זה.
(ה) וע"ל סוף סימן קנ"ד כתבתי הרבה תשובות בזה לענין גיטין וממנו תלמוד לחליצה ועיין לקמן סימן קס"ט מדין חליצה מוטעת וחליצה מעושה כתוב בהגהות מרדכי פרק החולץ דף תס"ג ע"ג בשם מוהר"ם דאין היבם יכול למנוח אנטלר נגד היבמה התובעת לחלוץ או לייבם והוא ממאן דהשתא מכין אותו עד שתצא נפשו אנטלר משוי עכ"ל כתב עוד בנ"י פרק מצות חליצה דף ת"ס ע"ב דאין כופין לחליצה לעולם אלא כשהיא פסולה לו וע"ש:
(ו) ועיין במ"מ פ"ב מה' יבום שהאריך בדעת הרמב"ם ובתשובת ריב"ש סימן שס"א עד סימן שס"ו שהאריך בדין זה לדעת הרי"ף והרמב"ם ובסימן י"ט פסק שם דאין כופין אותו לחליצה אף אם היא מורדת עליו וכ"כ המ"מ פ"ב דיבום וכבר נתבאר זה סימן ע"ז דאין כופין לגרש במורדת וה"ה לחלוץ ועיין לעיל וע"ל סימן קנ"ט כתבתי תשובת הרשב"א אם היה יבמה כהן והלכה ונתקדשה לאחר:
(ז) ובמרדכי פרק החולץ דף תנ"ז ע"ד משמע דאיכא למ"ד דאף אם מצות יבום קודם אפ"ה אין לה דין מורדת ואית לה כתובה וכ"פ בהגהות אלפסי דף תי"ח ע"כ וכן הוא מסקנת האשיר"י וכמו שכתב הטור למטה:
(ח) כבר נתבאר ריש סימן זה כיצד נקטינן וכתבתי דדעת הריב"ש לפסוק דמצות יבום קודם לכן כתב בתשובה דבין שאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה בין שאומרת מאיס עלי כותבין עליה אגרת מרד:
(ט) ובמרדכי פרק החולץ דף תנ"ז ע"ד כתב דאין כופין אותה רק מוציאין כל הממון מידה מלבד נדונייתא שהכניסה לבעלה ונ"מ שלה כשאר מורדת וכתב בתרומת הדשן סימן ר"ך הא דמניחין לת נכסיה היינו דוקא שממאנת לחלוץ משום בושה או כדומה לזה אבל אם אינה עושה אלא משום ממון מוציאין הכל מידה וכותבין עליה אגרת מרד כו' ומיהו משמע שם דנ"מ שלה נותנין לה וע"ש:
(י) וכיוצא בזה כתב הרא"ש ריש יבמות לענין יבמה שהיתה נדה בשעת מיתת הבעל:
(יא) וכן הוא בתשובות שם סימן אלף י"ב וסימן תת"ב וכתבתי אותה תשובה לעיל סי' קנ"ט וע"ש עוד חילוקים בזה וכן כתב בנ"י פרק כ"ש וכתב מיהו אין כופין אותו לפטרה אלא תשב עגונה כל ימיה מאחר שהיא גרמה האיסור וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן אלף רמ"ז ועיין לקמן סוף סימן קע"ג מי שנתן עיניו באשת אחיו בחייו אסור אחר כך לייבמה וכופין לחלוץ וע"ש.
(יב) כתב המרדכי פרק החולץ דף תנ"ז ע"ד ואם תתרצה היבמה והיבם בחליצה תקנות הקהילות שחולקין הממון שהניח המת בשוה חציה לה וחציה ליבמים כו' ומנכין לה מחלקה כל מה שבזבזה והפסידה בפשיעה בין בחיי בעלה בין במותו ובשבועה מה שנתן הוא במתנת ש"מ אין מנכין לה מחלקה דכתובה נגבית ממתנת ש"מ עכ"ל. ועוד האריך שם בזה וכתב בתרומת הדשן סי' ר"ך ובפסקיו סי' רס"ג דכשחולקין הממון החולץ נוטל חצי הממון ולא האב ושאר האחין ואפי' תפסו מוציאין מידן וע"ל סי' קס"א אם האח הגדול רוצה ממון הרבה אם יכולה לקבל חליצה מקטן וכתב עוד בתרומת הדשן סימן ר"ך דאפילו במקום דאסור לייבם אפ"ה זכה החולץ במקצת הנכסים הא דיחלוקו דוקא שלא תפצה האשה ביבום אבל אם חפצה האשה ביבום וגם האיש חפץ ביבום רק שאסור לו לייבם מחמת שנשוי כבר אין לאשה כלל בנכסים ואבדה כתובתה וכתב עוד ונראה דתקנות הקהילות כן הם דכל המותר מן הכתובה נוטלין יורשי המת בראשונה ומה שהוא נגד הכתובה חולקין החלוצה עם היבם וכתב בפסקיו סימן רס"ג דאפילו מה שהכניסה לו צריכה לחלוק עמו, וכתב עוד בתרומת הדשן סימן ר"ך אמנם בני ריינס נוהגים עכשיו שהברירה ביד יבמה או שתטול חצי כל הנכסים שהניח ודוקא שאין חצי הנכסים יותר מכתובתה דפשיטא דאינה נוטלת יותר מכתובתה ועיין בפסקיו סימן רס"ב ורס"ג ורס"ד שהאריך בזה, וכתב מהר"י מינץ בסדר חליצה שלו דהתקנות הקהילות הוא שאשה נוטלת תחלה בראש נ"מ שלה ואח"כ חולקין נכסי המת וכתב מוהר"ם פדווה סימן י"ז וסימן כ"ג אחר שנתן שטר חליצה ליבמתו לחלוץ לה בלי ערעור ופקפוק ופסק דאין בלשון זה לבטל תקנות הקהילות עד שיכתבו לה שיחלוץ לה בחנם וע"ש שהראיך, כתב במרדכי פרק מצות חליצה ע"ב כשם ראב"ן הא דאית לחלוצה כתובה היינו כשהמניעה ממנו ושאינו מייבם אבל כשהיא שונאתו לית לה כתובה כתב הרד"ך בתשובותיו סימן כ' דלמ"ד מצות חליצה קודם אע"ג דאין כופין ליבם לחלוץ מ"מ אם אינה חפיצה בו צריך לתת לה כתובתה מיד וכ"כ בהגהות אלפסי דף תק"ו דכשפסולה לו לייבם צריך לתת לה הכתובה מיד אמנם בתשובת מהרי"ו סימן קע"ט לא משמע כן. כתב בתשובת ריב"ש סימן ש"כ דחלוצה יש לה דין אלמנה לענין שומת בגדיה בכתובתה ולא דין גרושה. כתב מהר"י מינץ כסדר חליצה שלו דאין המנהג להשביע יבמה על כתובתה כי מתפשרים בנכסים טרם שיחלוץ מיהו אם רוצה להשביעה טרם שיחלוץ לה הרשות בידו כתב בא"ז בתשובה יבם שנשבע שלא לחלוץ אם רצונה לייבם מייבם ואם לאו הוי חליצה מצוה עליו והוי כנשבע לבטל את המצוה ואפילו קבע זמן לשבועתו יש בו משום ביטול פריה ורביה ויש לחוש לעגונה ואין לעבור על המצות ומלקין אותו וחולץ מיד: