חיים ביד/לט
סימן טל[עריכה]
שאלה בראובן שהלוה לשמעון ב' אלפים אריות אחר שהכריז המלך יר"ה המעות ממה שהיו עוברים עשרים למאה ויען היה ספק שמא לא יתחזק זה הכרוז לקח הלוה בערך שהיה עובר דהיינו שמונים א"ת בעד מאה ויען היה הכרוז חזק ולא היה עוד חזרה ממה שהוכרז והגיע תור זמן שני שנים ונשאר הכרוז כמו שהוכרז ורוצה המלוה לגבות השני אלפים ממעות של עכשיו והלוה אומר שהוא לקח אחר הכרוז הב' אלפים לערך עשרים לק' כתוספת שלא היו עוברים ונמצא שלקח שמונים בעד מאה אם הוא רבית או לא:
תשובה נראה דלא הוי איסו' רבית כלל והוא ממ"ש הב"ח ז"ל בתשו' הישנות סימן ט"ז וז"ל ועל השאלה השניה נראה תשובתה דאעפ"י דלכאו' משמע דאין ביה משום רבית וכו' אכן נראה דלא הוי רבית אלא היכא דהמלוה והלוה שניהם לא ע"ד בשעת ההלואה שישתנה המטבע אח"כ ושיוסיפו עליה אלא שלאחר ההלואה נשתנו העניינים ונתגלגל שהמלך הוסיף על המטבע הישנה התם ודאי אית ליה משום רבית בהוסיפו עליה יותר מחומש אבל בנ"ד שבשעת ההלואה היו יודעים שקיסר הפסיל אותה מטבע אעפ"י שלא היתה ידיעה ברורה אלא חששא שהיא קרובה כמו שיתבא' שלא יצאת טבע של אותה מטבע גרועה אלא מפני דוחק המלחמה כאשר נודע ומפורסם וע"כ נקבע זה הפרעון עד אחר שלש שנים מזמן ההלואה לפי שעלה בדעת המלוה דקרוב לודאי דבתוך ג' שנים תשוב המטבע לקדמותה והלוה גם הוא עלה ע"ד לישא וליתן במטבע כל ג' שנים עד שירויח בכפלים ממה שתפסיד שתשוב המטבע לקדמותה ולאיתנה הראשון א"כ ידע הלוה בכל זה כמו המלוה ושניהם נכנסו בספק או המלוה ירויח והלוה יפסיד או הלוה ירויח והמלוה יפסיד ואין כאן רבית עכ"ל. וא"כ בנ"ד נימא הכי כיון שלקח המעות אחר שכבר הוכרזו וירדו ועכ"ז לקחם הלוה בעליה ממה שהיו שוים מקודם ועשאן סכום אריות בכו"כ אף שנמצא שלקח שמונים במאה מותר וליכא משום רבית כי אדעתא דהכי נחית הלוה והמלוה:
אלא דלע"ד הדבר תמוה אצלי דאיך יתכן להתי' אחר שכבר ירדו המטבעות והם שוים עכשיו בך' שיקחם בכ"ה שנרא' לע"ד דהוי זה רבית קצוצה כי בשביל מה שמלוה לו הוא יותר המעות ביתרון יותר במה שאינו שום ומה בכך שידע הלוה וניח"ל הרי כל רבית שבתו' שאסור הוא שהלוה ניח"ל בהכי. גם מ"ש כי הוא לוקח וירויח בהם והוא קרוב לשכר כמו להפסד לא ידעתי טעם זה להתיר כי זהו כשהמעות שנתן המלוה ללוה לא יש תוספת כ"א שיש איזה סרך איסו' משום אחריות וכיוצא אז מהני לן טעמא שהוא קרוב לשכר ולהפסד אבל במה שמוסיף בתחילת ההלואה שנותן לו שמונים בעד מאה מה מהני אם יהיה מרויח הלוה דכל רבית יהיה מותר שהלוה מרויח כפלים ממה שנתן גם כשלקח הלוה השמונים בעד מאה כשבא הלוה ליקח סחורה במעות אלו עכשיו שירדו נותנים לו סחורות ופירות כדי שיעור שמונים ולא כשיעור השוה מאה וכ"כ כשיעלה עס"ו ג' שנים מהלואה המטבעות לע' משמונים לק' אם יש לו הסחורות והפירות והוא בא ליקח מעות הרי קרן שיש לו שמונים אם לא עלה הפירות והסחורות כנגדן הרי צריך ליתן שיעור מאה ליקח מאה במעות בעין ונמצא לעולם הוא מפסיד הלוה ואפילו אם לא היה מפסיד לסוף שלש שנים שבעוד בידו סחורות ופירות הוא לוקח מאה בשמונים שנותן מסחורות ופירות הוא לוקח מאה מה בכך הרי זה ריוח מחדש ופנים חדשות באו לכאן כי מה שלקח המלוה המעות המטבעות בתחי' לע' מאה ושוו שמונים ה"ז רבית גמורה ומה בכך אם אח"כ הרויח הרי קי"ל מלוה להוצאה ניתנה ואחריותו על הלוה והרי כתב הטור ומרן ב"י ז"ל בשם התוס' והריב"ש ז"ל והביאו מור"ם בהגה ביו"ד סי' קע"ג ס"ו לדעת המתירים לתת דינר טבוע ולשלם לו יותר משיוויו מעות שאינם מטבעות דשרי דכל זה דשרי אינו אלא דינר במעות דהוי דרך מקח וממכר אבל במעות עם מעות דהוי הלואה אפילו יש לו הכל אסור יע"ש וכ"ש וק"ו נ"ד שהוא הלואה גמורה שהוא נותן לו בשמונים מאה שבשביל הלואתו הלוה מפסיד עשרים למאה והמלוה מרויח דנלע"ד דהוי רבית קצוצה ולא דמי למ"ש הפוס' ז"ל היכא שהלוה זהוב בזהוב או מעות כו"כ ושוב ירד המטבע או עלה דכתבו הפוסקים מחלוקת בזה עיין בס' חק"ל חח"מ ח"א סי' קנ"ד ובס' לב מבין דקפ"ד דיש סוברים דאיכא משום איסו' רבית ויש מתירים. דהתם שאני דענין הנדון ההוא בעת שלוקח באותו הערך כך הוא מוציאם ונתחייב לפרוע בזמן הפרעון כו"כ זהובים שהוא כמו שנתן המלוה ולא יש במנין הזהובים יתרון הנראה לעיניים משא"כ כאן ועיין מ"ש בעניותי בסה"ק נשמת כל חי ח"א חיו"ד סימן מ"ג יע"ש בס"ד:
ואפשר שגם הב"ח ז"ל בתשו' שהתיר היה כי נדון שלו הוא שהוא פורע חמשת אלפים זהובים כמנין שלקחם אלא שבעת הפרעון עלה בערכן יותר ועיין למז"ה הגדול ז"ל שם בסוס"י קנ"ד שהביא ראיה להתיר בנ"ד מתשו' הב"ח ז"ל הלזו. ואפ' לומ' שהוא דוקא בכה"ג. לא כן כשעשאן סכום מעות במנין וזה המנין הוא חסר משער השוק ודאי דהוי רבית קצוצה והוא ברור. גם מ"ש הב"ח ז"ל בהך תשו' וז"ל וראיה ממ"ש התוס' בכתובות פ' נערה שנתפתתה ד"ה שלא כתב לו ואלא ע"מ לכונסה וז"ל אין לתמוה בס' זאת דבכמה מקומות בתלמוד מצינו כן וכ"ת א"כ כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי דבאותו ספק היה רוצה לכנוס ואפילו א"ל אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה אבל הכא לא כתב כלל כ"א ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק וכו' עד ול"ד ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן אדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת אחרת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש וכ"כ המרדכי ריש אעפ"י. הנך רואה שכל שנכנסו שניהם בספק הקונה והמקנה שאפ' שזה ירויח וזה יפסיד או להפך לא מצי למימ' אידך לא ע"מ כך לקחתי או לא ע"מ כך מכרתי והה"נ דאין בו משום ליתא דרבית כיון שהוא קרוב לשכר ולהפסד לזה כמו לזה עכ"ל:
ואחרי המחי"ר תמהני טובא כי אין מכאן ראיה כלל דלו יהיבנא ליה כל דיליה דהיה בראייתו שום שמץ איסור רבית עכ"ז החילוק ברור בש"ס ובפוסקים ז"ל דרבית מה שאסרה תורה הוא דרך הלואה ולא דרך מקח וממכר ומה דמות יערוך הראיה שמביא ממקח וממכר להלואה. זאת ועוד דכאן אם היה הדין תלוי ברצון הלוה או שלא ברצונו לזכותו או לחייבו הוה מצי להביא ראיה מענין כזה וכדומה לזה. ברם כשהענין הוא משום איסור רבית מה יושיענו אם נכנס לבית הספק הלוה או המלוה אחרי כי בראשו נגעו שהוא לקח השמונים לק' ואיכא יתרון בתחילת ההלואה ובזה שהוא תחילה וראשית שיש איסור אינו נתקן במה שיבא אחריו שהוא ספק אם יעלה או לא כי בתר שעת הלואה אזלינן ובאותה שעה הרי יש איסור רבית במה שנותן מה שאינו שוה. ונ"ל לומ' כי אחרי שהוכרז מאת המלך יר"ה ואינו עובר במכס ושאר ההכנסות הגם כי הוא עובר בענין מקח וממכר או בפרעונות בין איש לרעהו כמו שהיה עובר קודם הכרוז עכ"ז איכא משום איסור רבית אם נותן בהלואה כמו שהיה עובר מקודם הכרוז יען כי זה שעובר בין הסוחרים כמו שהיה ישן בסחורות הוא שעושים חשבון המעות ועולים הסחורות וכן בפרעון שאדם רוצה לגבות מחבירו וניח"ל לפחות ולמחול מחובו כדי שיגבה ממנו ועוד שהרי כתב הב"ח ז"ל ע"ד המרדכי ז"ל שם דדעת הלוה בכך אם ישתנה המטבע. אבל היכא דידעינן דעת הלוה דלא יקפיד אפי' ביותר מחומש כנ"ד דנודע ומפורסם שלא יקפיד וכו' יע"ש. בנ"ד הדבר ידוע ומפורסם שמקפידים בענין המטבעות בין במה שהיו בעליה למה שהיו בירידה וכותבים בפי' בשטרי החוב המעות כדי לפרוע מאותם המעות שלקח כי כן נרא' דגם הב"ח ז"ל יודה בנ"ד וזה ברור לע"ד: