חיים ביד/לו
סימן לו[עריכה]
תשובה מחיים ראיתי את השאלה ואת אשר נגמר עליה מאת רב אחא משבחא ריכא ובר ריכא הרב הכולל. דודי לי בישראל להלל זר"ק כמוהר"ר חיים דוד חזן נר"ו. יאיר אורו ואשר אני אחזה להשיב תשובה מאהבה ע"כ הכתוב לחיים וזה החלי בס"ד
הנה פתח דבריו יאיר הביא לנו סוגיית הש"ס בב"מ בפ' א"נ ס"ט ע"ב דאמר רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה שקיל לך ד' זוזי ואמ"ל לפ' לאשפן זוזי מ"ט שכר אמירה קא שקיל ורצה מני"ר וכו' לצדד בזה להתיר בנדון זה נמי כה"ג דמה שנוטל ג' אריות בעד כל עור דאינו רבית כ"א שכר אמירה שאומר להעבדנים שיתן להם מעות כהלואה להקצבים על ידו ואין כאן כ"א שכר אמירה ושוב הדר ביה ממ"ש מרן החבי"ב בכנה"ג ביו"ד שם סי' ק"ס הגב"י אות מ' שכתב דכל עוד שהסוחרים ידרשו ממונם חייב יאודה לפרוע הסך הנז' דהוי רבית ואסור ול"ד לאומר הילך זוז ואמור לפ' שילוני דמותר דהתם לא עביד האומר מידי אלא אמירה בעלמא לבדה שאומר לבעל המעות שילוה ושוב אין לו עסק לא עם המלוה ולא עם הלוה וכו' יע"ש ועל זה נרגש מדברי הריטב"א ז"ל שהובאו דבריו שם כש"מ דנראה מדבריו דאפי' שזה המקבל שכר האמירה הוא בעצמו ליוה והלוה לזה שנתן לו שכר עכ"ז כיון דלא היה בשביל ההלואה אלא בשביל האמירה מותר שלא כדברי הרב כנה"ג אלא דעכ"ז בעיקר נדון שלו לא רצה להתיר אפי' לפי דברי הריטב"א כיון דהריטב"א הטיל תנאי בהדייא כי צריך שיהיה מקדים לו השכר קודם הלואה וכאן בנדון זה אינו מקדים ואסור לכ"ע זת"ד נר"ו ואנכי הרואה שהאמת איתו שדברי הריטב"א הם שלא כדברי הרב כנה"ג וכבר עלה ע"ד לצדד בדברי הריטב"א ולומר שאעפ"י שהמלוה לא רצה להלוות לזה כ"א למקבל ושנעשה הלוה המקבל שכר אמירה והוא המלוה לזה אפשר שאח"כ נתרצה המלוה הראשון לגבות את חובו מיד הלוה הב' ונסתלק זה המקבל מהחוב מכל וכל מ"מ פשט דברי הריטב"א אינן מורים כן אלא שנעשה זה המקבל שכר לוה ומלוה גמור וזהו שלא כדברי הרב כנה"ג וכמ"ש מני"ד נר"ו.
ואולם כשאני לעצמי צריכה רבה לעשות מעשה כדברי הריטב"א להתיר בכה"ג ליקח שכר אמירה אע"ג כי המלוה לא רצה ללוות לזה שנתן שכר האמירה כ"א לו והוא המלוה למי שנתן לו שכר אמירה שהרי כיון שלא הועיל לו אמירתו שלא רצה להלוות לו אין כאן שכר אמירה מעיקרא כי לא רצה להלוות לו מ"ת שהרי המעשה נעשה שהלוה לו והוא הלוה לנותן זה הרי אינו שכר אמירה מעיקרא כ"א שכר ההלואה דאל"כ אע"ג שהלוה לו המלוה לזה שקיבל השכר לא ילוה לזה ומפני מה מלוה לו בשביל השכר הזה א"כ הוי בשכר ההלואה ולא בשכר האמירה כי לא הועיל האמירה לכלום וכ"ן לדקדק מסתמות כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והאגודה והמרדכי ורי"ו בס"מ נתיב ח' ח"ז והטור ומרן בש"ע והרב הלבוש שכולם פה אחד כשפסקו דין זה נקטו כל' הש"ס בסתם שמותר לומר לחבירו שקול דיבר ותאמר לפ' שילוני וכו' ולא לישתמיט שום אחד לומר כי אפי' יהיה המקבל עצמו המלוה כנראה שלא התירו כ"א כשהוא באמת שהמקבל אינו המלוה עצמו ועוד שהרי לא גרע זה ממ"ש הראשונים בשם ר"י וכ"כ הרב המגיד שם בה' מו"ל פ"ה ופסקו מור"ם שם ביו"ד סי' ק"ס בהג"ה ובד"מ סעי' י"א דאסור למקבל דינר לתת ממנו למלוה שלא יבואו להערים וכו' יע"ש וכ"ש כשיהיה המקבל עצמו מלוה דמחזי כרבית ועוד ממקומו מוכרח הוא דסתמיות דברי הפ"ס נראה שהוא כשאינו לוקח הלוה שום שכר שהרי הביא שם הש"ס מעשה כי הא דאבא מר בריה דר"פ הוה שקיל אוגנא דקירא מקיראי ואמ"ל אבוה אוזפינהו זוזי אמ"ל רבנן לר"פ אכיל בריה דמר רביתא אמ"ל כל כי האי רביתא ניכול לא אסרה תורה אלא רבית הבאת מלוה למלוה הכא שכר אמירה קא שקיל ושרי עכ"ל הנה מוכח בהדייא בדברי הש"ס שהמקבל שכר אמירה אינו בעצמו המלוה ללוה כי האי לחודיה קאי והאי לחודיה ולא עלה הס"ד שבש"ס לאסור כ"א מפני שזה שהיה הלוקח שכר אמירה בנו של ר"פ נראה כרבית לזה חילקו כי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה הכא שכר אמירה ומדקא דייק הש"ס לו' לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה הכא שכר אמירה וכו' כנראה דאם יהיה שבא השכר מלוה למלוה אינו מקרי שכר אמירה אלא שכר ההלואה ואסור וגם הפוסקים חילקו דבעינן שיהיה בנו שאינו סמוך על שלחנו הלא"ה אסור אפי' שהוא שכר אמירה כיון דבא שכר זה מיד לוה למלוה.
ואם תאמר שהרי הריטב"א ז"ל קא מכריח דין זה מכח קושייתו שהקשה דאם אין המלוה לוקח שום דבר מאי למימרא דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד מלוה ללוה וכמו שיע"ש וא"כ אם אמת הדבר הזה שמסתמיות שאר הפוסקים נראה דאסור כשהמקבל שכר האמירה הוא המלוה מה יענו לקו' הריטב"א הלזו דאין זה הכרח כלל שהרי איכא עוד תירוצים אחרים וכמ"ש הריטב"א גופיה שם בתי' ב' בש"מ ובחי' כמו שיע"ש ועוד שהרי סיים שם הרב כנה"ג ז"ל וכתב וז"ל ועוד דבנדון התלמוד אין כאן תנאי אם במעות בעין כך ואם בהקפה סך כך כמו שיש בכאן והוי אגר נטר ואסור יע"ש וכאן בנ"ד איכא משום אגר נטר שכל התנאי הוא זה כי בשביל המתנות המעות שמלוה הוא נותן העורות פחות ג' אריות מערך הנמכר בשוק וזה אסור בודאי לכ"ע ולע"ד נראה להחזיק דבר זה ולומר כי מה שהתירו בש"ס ובפוסקים בשכר אמירה להלוות אדם לחבירו לא התירו כ"א כשיהיה הענין שנותן לו שכר קצוב בפעם אחת דמורה ובא על השכר ההוא שבשביל אמירה הוא נותן אבל כשקוצב לו על המקח עצמו לתת לו בכו"כ פחות או יותר איכא בזה משום חשש איסור רבית לפי מה שהוא בענין ההוא הרי הוא מורה בהדייא כי אינו שכר אמירה כ"א בשביל הלואה גופא א"כ יש לנו לומר דמה שמצינו בש"ס היתר זהו לבדו הוא מה שיש לנו להתיר והבו דלא להוסיף עלה וע"ד שכתבו הפוסקים בדוכתיה טובא כן ודוק
עוד ראיתי להרב הפוסק נר"ו שהביא ראיה להיתר בנ"ד ממ"ש בגמ' פ' א"ן ס"ג ע"ב האי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקא אזלי ד"ד ואמ"ל יהיבנא לך ה' ה' איתנהו גבי שרי ופסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור יו"ד והכא נמי כיון דיש עורות ליתן ש"ד כדקי"ל גבי סאה בסאה דאם יש לו סאה אחת לוה עליה כמה סאים אף שמדברי הרמב"ן והרשב"א וה"ה פ"ט מה' מו"ל והטור מבו' דבמכר בעינן שיהיה לו כל החטין וכמ"ש הרדב"ז והרב פ"מ מ"מ פשט דברי הרמב"ם דאפי' לא יש לו כלום וכמו שדקדק מרן בב"י בסי' קע"ה והביא מה שהקשה הרמ"ל שם ע"ד מרן וגם הלח"מ מה שפי' בדברי הרמב"ם דלא כמרן זת"ד:
ולעד"ן דאין לנו להתיר במכר ביש לו קצת למכור בפחות אפילו לפי דברי מרן כי מאחר שמצינו דשלמים וכן רבים כתבו לאסור במכר דלא דמי להלואה הכי נקיטינן וכמו שכ"כ בהדייא הריב"ש בתשו' סימן ש"ו וסי' של"ה יע"ש והרדב"ז בחדשות ח"א סימן תקכ"ז וסי' תקפ"ז ועיין להרב כנה"ג ביו"ד סימן קע"ה הגה"ט אות ה' שהביא תשו' הריב"ש הלזו ושכ"כ בתשו' הרב מוהרא"ג ן' אליה כ"י ובאות ו' כתב וה"מ בשער של עכשיו אבל בפחות אסור לפסוק תשו' הרדב"ז ח"ב סימן ר"ה יע"ש והנראה שמה שרמז הרב כנה"ג תשו' הרדב"ז הוא היה מכוין על תשו' הנ"ל ועיין בס' שם יוסף דקצ"ו ע"ג יע"ש ובתשו' הרב ברוך אנג'יל סימן ח"י יע"ש:
ומה שנראה מדקדוק לשון הרמב"ם דס"ל דכמו שהדין בהלואה כך הדין במכר דאם יש לו מעט יכול למכור הרבה כמו יש לו סאה לוה עליה כמה סאים וכמו שדקדק מרן בב"י וכמ"ש ה"ה הפוסק נר"ו הרי מצינו דשלמים וכן רבים לא סל"ה בכונת דברי הרמב"ם כמ"ש שם ה"ה פ"ט ה"א ופ"י הלכה ו' וכמ"ש שכן הסכימו גם כן הרב לח"מ והרמ"ל וכ"כ בהדייא הרדב"ז בתשו' הנ"ל ושכ"כ הרמב"ן והרשב"א ומ"ש הרדב"ז בסימן תקכ"ז וכבר הארכתי בזה בתשו' אחרת בב' תשובות דיש לבטל דעתינו ועכ"ז סיים הרדב"ז בב' תשובות דיש לבטל דעתינו בפני דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א יע"ש וגם בש"מ לב"מ בפ' א"נ לדף ס"ג ע"א הביא משם הרמב"ם שכתב וז"ל והוא שיש לו כדי כל מה שפסק על עצמו ולא אמרינן בכי הא הא יש לו טיפה לוה עליה כמה טיפין רואה כאלו ליוה טיפה כנגד טיפה ואחר כך לוה שתי טיפות כנגד שתים וכן לעולם מה שאין לומר כן במוכר וטעם נכון הוא יע"ש הרי לך בפירוש בדברי הרמב"ם דיש חילוק בין מכר להלואה בזה וכדברי הרמב"ן והרשב"א שהביא ה"ה וכ"כ שם בשמם בש"מ כמו שיע"ש והרא"ש שם בפי א"נ הביא משם הרמב"ם מ"ש בתחילת הלשון והוא דיש לו כל מה שפסק ולא אמרינן בכי הא יש לו טיפה אחת לוה עליה כמה טיפין והרשב"א יהב טעמא למילתיה משום דבלוה וכו' משא"כ במוכר יע"ש גם הרדב"ז בתשו' החדשות ח"א סימן תקכ"ה ותקכ"ז כתב כן בדעת הרמב"ם ושכ"כ הרשב"א יע"ש.
והעיקרא מדברי מרן בב"י אין הכרח כלל לעשות מעשה מאחר שסיים וכתב בסוף דבריו שה"ה כתב להפך ולא השיב ע"ד כלום וכ' מסתמא מוכח שביטל דעתו מפני דעת ה"ה ומ"ג שכתב שכ"כ ג"כ הרמב"ן והרשב"א א"כ פשיטא ודאי דלא סמך מרן עצמו על פי' זה בדברי הרמב"ם לפסוק כן דגם במכר ביש לו קצת מותר והראיה לזה הוא דבש"ע שם ביו"ד סי' קע"ה סעי' וי"ו כי וז"ל אם היה למוכר מאותו המין אעפ"י שעדיין לא נגמרה מלאכתו מותר לפסוק עליו עד כדי השיעור שיש לו אעפ"י שעדיין לא יצא השער וכו' הרי דקא אמר בפירוש עד כדי השיעור שיש לו וכ"כ שם הרט"ז סק"ה עד כדי השיעור ולא סגי כאן אם יש לו מעט מאותו המין כיון שמכר הוא דדוקא בהלואת סאה בסאה הקילו בזה וכמ"ש בסי' קע"ג והיינו כמ"ש הרט"ז בסי' הנז' סק"ט להכריח דבמכר לא סגי ביש לו קצת והשיב ע"ד מוהר"ם שאין ראייה מדברי התוס' שם בדס"ג ע"ב ד"ה מ"ד וכו' כי אדרבה גם התוס' מודים דבעינן דיהיה הכל הלא"ה אסור כמו שיע"ש וכ"פ הרב ש"ך בסי' קס"ג סק"ב ועמ"ש הרב כנה"ג ז"ל שם הגה"ט אות ב' יע"ש וכ"כ הרמ"ך ז"ל שם בש"מ לדס"ג דלא אמרינן הכא אם יש לו סאה לוה עליה כמה סאים דלווין אתמר מוכרין לא אתמר וכו' וכ"ן דעת הר' גד"ת בדף נז"ר ע"ב כי אחר שהביא מ"ש מרן בב"י בפי' דברי הרמב"ם סיים וכתב וז"ל כבר כתב בשם ה"ה שפי' דבריו כדעת הרמב"ן והרשב"א ומבואר יותר דעת הרמב"ם במ"ש בהדייא פי' גבי מי שהיה נושא בחבירו מעות וכו' דאם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר עכ"ל הרי לך בפי' שהבין גם הרב גד"ת כי דעת מרן בב"י כזה שהביא לבסוף דברי ה"ה הוא דחזר מסברתו אלא דיש להרגיש על הגד"ת מה שנסתייע מדברי הרמב"ם בפ"י ה"ו מי שהיה נושא בחבירו והרי גם שם כתב כן ה"ה ע"ד הרמב"ם ושכ"כ הרמב"ן והרשב"א והיה לו להזכיר גם דברי ה"ה שכ"כ שם וצ"י גם ראיתי להרב גד"ת שפי' דברי הרמב"ם דמ"ש שלא היה לו מאותו המין כלום וכו' שר"ל שאינו חסר שום מלאכה וכו' יע"ש וכן פירש הרמ"ל שם והשיב ע"ד מרן בב"י שלא פי' כן. ויש מן ההרגש על הרמ"ל שלא זכר שר מדברי הרב גד"ת וצ"י. ואפילו לפי מ"ש מרן בכוונת דברי הרמב"ם דמ"ש בד"א שלא היה לו כלום מאותו המין בעת שפסק עליו אבל אם היה למוכר מאותו המין כלום אעפ"י שלא נגמרה מלאכתו וכו' ולא יצא השער דמותר דהיינו לפסוק ביש לו קצת היינו שפוסק שער קצוב בכו"כ כדרך כל מכירה בסתם אבל לפסוק בפירוש שמוכר לו בפחות מהשער הידוע והנמכר בשוק ובפרט כעין נ"ד שמחכה בפי' להיות מוזיל גביה ג' אריות פחות מהשער שבשוק בזה לא אמרו אדם מעולם שמרן הקדוש יסבור כן בדעת הרמב"ם להתיר היכא דשומתו ידוע ומוותר בפירוש על שער שבשוק וכמו שנראה מדברי הטור שם ביו"ד סימן קע"ג בדין דאין שומתו ידוע ובלבד שלא יאמר בפירוש וכו' כמבואר שם ובסברא זאת קיימי רובא דרובא דרבוותא הריב"ש בתשו' הנ"ל והרדב"ז והתוס' בב"מ ס"ג ע"ב ד"ה ואמ"ל והש"ך ביו"ד סי' קע"ג סקטו"ב ובסימן קס"ג סק"ד והכנה"ג שם סימן קע"ג הגה"ט אות ג' וכיון שכן בנ"ד שהוא מוזיל לו וגם מתנה עמו בפירוש לוותר ג' אריות בכל עור דודאי אסור כל עוד שלא יש לו הכל בשלימות והוא ברור:
ולענין אי מיקרי זה שהוזיל גבי הרבה בנ"ד כיון שהוא הזול ג' בכל עשרים היתרה דהוא פחות מב' לי"ב דכתב הסמ"ג דאחד בה' בששה הוי דבר מועט עיין להפ"מ ח"א סימן נ"א דט' לק' הוי מרובה ועמ"ש עוד שם סימן ע"ה דהכל לפי הענין דאם נראה וניכרת העלאה אפילו מועטת אסור וכ"כ בס' מ"י תשו' למוהרש"ג סימן ס"ו ומ"ש הרב כ"ע בסימן קע"ג דכ"ה ע"ג יע"ש וכאן בנ"ד נראה דכ"כ העלאה בג' חסר משער שבשוק והוי העלאה נראית וניכרת לכל ואסור ודוק:
איברא שראיתי להרב רי"ו בס"מ נתיב ח' חלק ח' שכתב וז"ל והא דאמרינן דאם יש לו מותר כשהמעות הלואה יש מפרשים שכתבו שיש לו כל מה שפסק ויש מי שכתב דהוי כמו סאה שלוה עליה כמה סאים וכן נראה עיקר ולזה הסכים הרא"ש יע"ש הרי דס"ל לרי"ו ז"ל להלכה דאפילו במעות הלואה אצלו יכול לפסוק ולמכור לו פירות אפילו אין לו כדי כל השיעור של המעות שחייב לו ואם כן כתבו במוכר בהלואה כ"ש במוכר במעות בעין דהגם כי מצינו ס' הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש ודעימייהו שכתבו בהדייא לחלק דיותר יש להחמיר במוכר מלוה זהו בענין מכר גמור עם הלואה גמור' דלא ראי זה כראי זה כי זה הלואה וזה מכירה אז יש היתר ללוה סאה בסאה למוכר וכטעם שכתבו הם ז"ל לחלק בהכי וכמש"ל משא"כ כשיהיה הכל בדרך מכירה אלא דזה מוכר במעות בעין וזה מוכר לו בהלואה מעות שיש לו אצלו בזה אין ספק דעדיף טפי המכר במעות ממכר על ידי הלואה וכ"כ בהדייא הרב גד"ת שם דף נז"ר ע"ד רי"ו אלו שכתב להתיר במוכר בהלואה אפילו אין לו כל מה שפסק דכ"ש במכר והוא פשוט אלא דהוקשה שם להרב גד"ת ע"ד רי"ו אלו דאין טעם לחלק וכו' וגם מה שכתב דלזה הסכים הרא"ש דאין שום ראיה מדברי הרא"ש יע"ש גם מרן בב"י ביו"ד סימן קס"ג הביא דברי רי"ו ודחאם דלא משמע כן בדברי הרא"ש ודעת הרמב"ם בפ"י מהלכות מו"ל דבעינן שיהיה לו חטים כשיעור מעותיו וע"ש ועיין להרב כהונת עולם דל"ד ריש ע"ב בסיום דבריו וז"ל ולא כתבו מרן והאחרונים להכריח דלדידייהו שרי לפסוק על סאה כמה סאים יע"ש וכונתו הוא שלא כתבו להכריח מזה דלדידייהו שרי וכו' דאינו מוכרח וכו' כמ"ש שם והוא ברור:
ונראה להביא ראיה להכריח דדעת הרא"ש הוא כדעת הפוסקים דס"ל דבמכר דצריך שיהיה הכל ולא סגי במקצת ממ"ש הרא"ש גופיה והביאו מר בריה ריב"ה ז"ל ביו"ד סימן קע"ג סעיף וי"ו שכתב וז"ל וצריך שיהיה ביד הלוקח כל דמי הדינר ומבואר שם במור"ם בד"מ ובפרו"ד והב"ח והרב הלבוש והט"ז שם סק"ט והש"ך סקט"ו והרב אורח מישור שם ע"ד מור"ם בד"מ דכולם פה אחד סברו וקבילו בדעת הרא"ש בדבריו אלו דדוקא בהלוא' הוא דהותר בסאה אחת לוה עליה כמה סאים ולא במכר כמו שיע"ש ועמ"ש עוד הרב גד"ת דר"ס ע"ב יע"ש. ונראה ברור דאין לסמוך להלכה ולמעש' ע"ד רי"ו אלו כיון דמצינו רובא דרבוותא שכתבו בפי' לאסור להפך וכמו שסיים הרב גד"ת שם בסו"ד וכתב וז"ל ומ"מ מבואר הדבר דאית לן למיזל בתר פסקן של הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ושאר האחרונים ז"ל ולא בתר דיוקו של רי"ו יע"ש ומ"ג שכ' הרדב"ז ז"ל שיש לנו לבטל דעתינו מפני דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א וכמש"ל. וכ"כ עוד הרב גד"ת בדר"ן ע"ד וז"ל ומה"ט גם כן היה נראה דדוקא היכא דלית ליה באותו מקום כל כך פירות כאותן שנותן לו כאן דחשבינן להו כאלו מהשתא אוקמינהו ברשותיה אבל לא נאמר כאן כדאמרינן גבי סאה בסאה יש לו סאה אחת לוה עליה כמה סאים וכו' יע"ש:
ועוד דנראה מדברי הרב הפוסק נר"ו דביש לו הכל מותר לו לפסוק הגם שמפרש לו בפירוש שמוזיל גביה ג' אריות בכל עור משער שבשוק ולע"ד דבר זה צריך אצלי תלמוד לעשות מעשה להתיר לכתחילה בכה"ג דהנה אמת כי מצינו להטור ביו"ד סי' קע"ג סעיף ט"ז הביא משם י"א דס"ל שמותר אפי' במפרש אם אקדים לך המעות לא אתן לך אלא יו"ד ואם לכשתתן לי החפץ אתן לך י"ב וכו' יע"ש וא"כ כאן נמי בנ"ד אפי' שהוא מפרש בהדייא לתת לו ג' אריות חסר מערך הנמכר בשוק עכ"ז מותר בשיש לו אלא דמצינו להטור שם שהביא משם רבינו ישעיה ז"ל דס"ל דדוקא בסתם אבל במפרש אסור וסיים הטור על זה והכי מסתברא יע"ש ומרן בב"י שם כתב לצדד בדעת התוס' והרא"ש אי סל"ה או לא ולא הכריע כמו שיע"ש ומור"ם בהג"ה שם סעיף ז' והרב הלבוש ז"ל פסקו דס' ר"י והטור דבמפרש אסור כמו שיע"ש וא"כ אין ספק כי נ"ד הוי מפרש גמור כיון שמתנים בפירוש כי בשביל הקדמת המעות הוא נותן לו ג' אריות פחות מערך שימכר להעבדנים והיינו מפרש ממש ובדעת כל הני רבוותא אסור במפרש. וכן מתבאר בהדייא מדברי הרב פני משה בח"א סי' ע"ה דקפ"ג ע"א וע"ב שכתב וז"ל אמנם מה דלבי מהסס קצת הוא בדברי החכם השלם הפוסק המורה ממה שהתיר בפשיטות כדאיתנהו גביה דמשמע מתוך דבריו דבאיתנהו גביה התיר בפשיטות בצד הב' משאלתינו שהוא היכא דמתנים בשביל הקדמת המעות ליתנה פחות עשרה למאה ממה שימכרו מיד ליד דכגון דא נראה דהוי מפרש ממש כמבואר ובמפרש ממש אשכחן סברת הרב רבינו ישעיה שהביא הטור בסי' קע"ג הנז' שכתב דאסור ומרן שם בב"י מצדד אצדודי דדילמא הרא"ש והתוס' בשיטה ר"י קיימי ואע"ג דהטור הביא חולקים אר"י דסברי דביש אפי' במפ' מותר ומ"ג דהוי פלוגתא ברבית דד"ס לבד מ"מ נהי דאם כבר נעשה מעשה דיש להתיר אמנם בנ"ד דבא לישאל לבי הומה לי להורות קולא בהחלט עכ"ל הרי מבואר מדברי הרב דבמתנה לחברו דבשביל הקדמת המעות נותן בפחות עשרה לק' ממה שנמכר בשוק הוי מפרש והוי כנ"ד ממש שאומר בפי' שלשה אריות חסר מהערך הנמכר בשוק והוא מפרש גמור וא"כ אין מקום להתיר לכתחילה בנ"ד מטעם דאיתנהו כיון דמפרש ממש מצינו שלמים וכן רבים דאסרי ומ"ג למה שראיתי בהג"ה הפרישה שם שהק' מ"ש ממ"ש הטור בריש הסימן ותי' ב' תי' א' בין מתנה המוכר דאסור למתנה הלוקח יע"ש ובנ"ד דאם מתנה הלוקח אסור כנראה מהשאלה כי כל עיקר ענין זה הוא לעשות תיקון ללוקח ולא למוכר וכפי מה שכ' מדברי הרב"ח שם דה"ט די"א דשרי אפי' במפ' משום דשוה כך כמו שיע"ש וכאן בנ"ד שהפיסוק הוא לתת לו בפחות בין עלה בין ירד ג' אריות חסר מערך המוכר בשוק א"כ נראה דלכ"ע אסור ועיין שם לה' הפרישה בתי' ב' דסיים בהג"ה הפרישה הלזו בסוף דבריו וז"ל ורבינו שאסר טעמו דמחזי כצד ריבית מאחר שאין בידו ממש עכ"ד דנראה דכוונת דבריו דאף לר"י והטור דס"ל דאסור במפרש אינו אלא בכה"ג דמיירי ביה הטו' כאומ' עד שיבא בני או עד שימצ' המפתח כי אינו ממש בידו אבל כשיהיה בידו ממש ביש לו גמור אזי אפשר דאפילו לדעתם מותר במפרש מ"מ פשט דבריהם לא משמע כן וכמו שנקטו כן בפירוש דבריהם מרן ב"י והרב גד"ת דרכ"ט ע"ג ודרמ"ז ע"ג דעיקר חילוק במפרש דאסור היא אפי' בדאיתנהו ממש כמבואר בדבריהם וכ"ן מדברי הרב"ח והרט"ז שם ס"ק י"א כמו שיע"ש ועיין לרש"י בב"מ ס"ה ע"א ד"ה טרסה שרי למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות אלא ימכור סתם וכו' יע"ש ועמ"ש הראשונים ז"ל שם בש"מ על זה דנראה מדברי כולם דאפי' איתנהו גביה ממש עכ"ז במפרש לדעת ר"י והטור ודעימייהו אסור וכאשר מתבאר ג"כ מדברי הרב פ"מ דגם בנדון שלו איירי דיש לו ממש ואפי"ה כתב הרב ז"ל דלבי הומה לי להורות קולא בהחלט כמו שיע"ש דש"מ מדבריו דאפי' ביש לו ממש עכ"ז אסור במפ' והוא ברור ועיין עוד להרב ט"ז שם בס"ק י"א יע"ש:
ועוד נראה דיש לחוש בנ"ד משום מה שהוא מחוסר ב' מלאכות דהיינו שחיטה והפשט העור דהגם כי כבר רב אחאי הרב הפוסק נר"ו נרגש גם בזה וכתב וז"ל ומילתא דפשיטא דבנ"ד לא מחסר אלא ב' מלאכות דהיינו שחיטה והפשטה וכו' זת"ד והיינו כי מפשט פשיטא ליה דכל שאינו חסר ג' מלאכות מקרי יש לו כדאמרינן בגמ' ע"ד ע"א אמר רב מחוסר שתים פוסק שלש אינו פוסק ופרש"י מחוסר שתים שתי מלאכות פוסק עמו ואעפ"י שלא יצא השער דהא יש לו אבל מחוסר שלש כאין לו דמי יע"ש וכתבו הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ודעימייהו דהילכתא כרב באיסורי וכתבו התוס' שם בב"מ ס"ג ע"ב ד"ה מהו דתימא וכו' וז"ל וא"ת דטפי הו"ל לאתויי הכא דפוסק על הגדיש דדמייא טפי דהוי מקח וממכר וי"ל דפוסק עמו על הגדיש לא שרינן אלא לפסוק עמו כשער הלקוטות אבל לפסוק שוי שיתא בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה שעדין צריך תיקון ואם מוזיל גביה כולי האי מחזי כאגר נטר וכו' יע"ש וכ"כ הרא"ש ז"ל שם בפסקיו בב"מ לדכ"ט ע"ב סי' ס' שכתב וז"ל אין פוסקים על הפירות עד שיצא השער היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש דכיון שיש לו תבואה יכול לפסוק כשער הלקוטות אבל אינו יכול לפסוק פחות משער הלקוטות והא דאמרינן לעיל האי מאן דיהיב זוזי לקריאה וקאזול ד' ואמ"ל יהיבנן חמשה אי אית ליה שרי דשאני הכא דמיחסרא למידש ולמידריה לכך חשיב קצת ביש לו וקצת באין לו יע"ש וכ"פ רי"ו בס"מ נתיב ח' ח"ב בסתם וז"ל פוסק עמו על הגדיש פי' בשער הלקוטות פי' שפירותיהם גרועים והם בזול אבל לא בפחות מהם וכו' וגם הטור ביו"ד רסי' קע"ה כתב וז"ל ופירש"י שיכול לפסוק אפי' בזול כיון שיש לו אעפ"י שחסר תיקון קצת ור"י פי' כיון שחסר תיקון קצת לא חשבינן ליה כמו בידו בענין שיכול לפסוק חמשה בד' אבל חשבינן ליה ביש לו קצת כעין שיכול לפסוק עם ב"ה כשער הלקוטות שהוא הזול שבשערים אבל דבר שהוא בידו ואינו חסר שום תיקון יכול לפסוק אפי' שוה חמשה בד' יע"ש והנראה ודאי שדעת הטור כדעת ר"י כיון שמר אביו הרא"ש קאי כוותיה ומסתמא ל"פ הטור עם מר אביו הרא"ש כאשר כתב בפי' הטור עצמו בהקדמתו לחח"מ שהוא תופס בסתם כדעת אביו הרא"ש דאע"ג דלא כ"כ כי אם בהקדמת חח"מ ולא בהקדמות ג' טורים הכל הולך אחר החיתום ואכולהו קאי כמו שכתב הרב ברכת אברהם ח"ד סימן פ"ג והביא דבריו הרב שכנה"ג א"ח בכללי דרכי הפוסקים אות ל"ה יע"ש וכ"ן דעת הש"ך שם סימן קע"ה סק"ז לפסוק כהטור כמו שיע"ש וכ"ן מדברי הרדב"ז בתשו' החדשות סימן תקע"ז יע"ש שהביא ס' ר"י ומאחר שמצינו ס' התוס' והרא"ש ורי"ו והטור שהסכימו בזה דאם מחוסר מלאכה אפילו קצת אסור ולפסוק בפחות ודאי דהכי נקיטינן וכמו שכן ראיתי להרב גד"ת דף נז"ר ע"א שכתב וז"ל ולענין הלכה עינינו הרואות שר"י והרא"ש מסכימים לדעת אחד וגם הטור שהביא ס' ר"י לבסוף משמע דכוותיה ס"ל ורי"ו סתם כהרא"ש ולא מצאנו שום פוסק שיפרש בהדייא היות דעתו כדעת רש"י הילכך אע"ג דמסתמו הרמב"ם ורבינו ולא פירשו משמע שאינן נותנים שום קצבה מ"מ יראה דהנכון הוא להחמיר כדעת הגדולים עכ"ל והנה זה שכתב הרב ז"ל הכרח להטור דס"ל כס' ר"י מדהביא ס' ר"י באחרונה נראה דאין זה הכרח כלל דלא נאמר כלל זה כי אם כשלא קדם בזמן ס' הפוסק הראשון וכמ"ש הרב כנה"ג ביו"ד סימן קפ"ג הגב"י אות ס"ז והביאו הרב י"מ בכללי ריב"ה אות ז' וכ"כ מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל חח"מ ח"א סימן ע"ו ד"פ ע"ב כמו שיע"ש וכאן שהביא הטור ס' רש"י ואחר כך ס' ר"י שהוא כס' קדימתן אין הכרח מדהביא ס' ר"י באחרונה דהכי ס"ל אבל האמת כמו שכתב הרב גד"ת כוותיה ולא מטעמיה והיינו כמ"ש דכיון שס' ר"י הוא בסברת הרא"ש בודאי דמסתמא לא יחלוק הטור על אביו הרא"ש ז"ל אלא דיש מן הרגש על הטור למה לא הזכיר לס' הרא"ש בזה כלל ולומר ולזה הסכים א"א הרא"ש כמנהגו הטוב ככל מקום גם יש להרגיש על מרן בש"ע ועל מורם בהג"ה שלא זכרו כלל מדברי התוספות והרא"ש ודעימייהו ומ"מ נראה ודאי דיש לאסור והרדב"ז בתשובות החדשות ח"א סימן תקע"ז כתב וז"ל תשו' דבר זה כבר נהגו בו היתר כיון שאין הסחורה חסרה שום מלאכה יכול לפסוק אפילו חמשה בד' וגדולה מזו התיר רש"י ז"ל אפילו חסר קצת תיקון וכו' יע"ש:
וראיתי להרב כהונת עולם בחי' ליו"ד שם בסי' קע"ה דל"ד ע"ב ד"ה טור ור"י וכו' שכתב וז"ל ולכאורה קשה מכאן על מהרש"ך ח"א סימן קנ"ז שחשב שיש לו מקרי אף שמחוסר חפירה בקרקע והא לא גרע מתיקון שלפנינו ואף אם היה נראה לו דיש לחלק שהוא קל יותר הו"ל להביא דברי הטור שלפנינו ולחלק וצ"ע עכ"ל ואחרי המחי"ר דבריו תמוהים ביותר דלא ידעתי מאי קא ק"ל על דברי מוהרש"ך מאחר כי מוהרש"ך ז"ל כבר נרגש שם בנדון שלו סמוך ונראה וכתב וז"ל ואיברא דיש כאן מקום איסור להתנות לתת הכסף והזהב שיוצאים מהמעמדין פחות משיוויו דאפשר דחסר ג' מלאכות כדי להוציאו ולנקותו מכל סיג וקי"ל דחסר שלוש מלאכות אינו יכול לפסוק עליו אפילו הוא בידו לגומרו אם כן יראה ודאי דיש כאן איסור להתנות כמו שהתנה זה האיש ראובן הנז' וכו' ע"כ הרי לך בהדייא דמוהרש"ך כבר נרגש מזה דבנ"ד הוא חסר שלוש מלאכות שאסור אליבא דכ"ע ולא יש תיקון קצת שהוא תלוי בפלוגתא ואם כן איך מקשה במה שחשב שיש לו מקרי אף דמחוסר חפירה בקרקע דלא גרע מתיקון שלפנינו שהרי מהרש"ך ז"ל לאו להאי מילתא דמחוסר מלאכה מיירי כי אם דבריו שם ברור מיללו דבתחילה נרגש אם הוי זה הכסף והזהב היוצא מהמעדין דבר שברשותו ובידו או דמי לחלב וגיזה שאינו בידו וברשותו ועל סוג זה לבד הוא שבא להוכיח ולחלק וכתב וז"ל מ"מ בנ"ד שהתנה זה ראובן הנז' לתת לשמעון הנז' הכסף והזהב שיצא מהמעדין אוג'ארקי שלו חשיבו כמו בידו כיון שהכסף והזהב בלי ספק כבר נמצא בשעת התנאי בתוך המעדין שלו אם מעט ואם הרבה ולא נתחייב ראובן לתת לו כי אם מה שיצא מהג'ארקי שלו אלא שהיה צריך לחפור להוציאו ולתקנו ולנקותו מהסוגים ואם כן הוי בידו ויכול אדם לפסוק עם חבירו על מה שיש בידו אפילו דמוזיל גביה טובא עכ"ל הרי מבואר מדברי הרב מוהרש"ך ז"ל כי כל חילוקו שבא לחלק אינו אלא להבדיל בין לבוני זה שאינו ברשותו ואתי מחרש לכסף וזהב היוצא מהמעדין שהוא ברשותו ואינו דבר חדש אלא דחסר חפירה וכו' ולא נכנס מוהרש"ך עדין בענין איסור משום איסור מלאכות כלל ושוב אחר שכבר הכריח דמקרי דבר זה דבר שברשותו נרגש מדין מאי דקי"ל דחסר ב' מלאכות ואסור שהוא אליבא דכ"ע ואם כן מאי מקשה אם מקרי החפירה חסר תיקון קצת שהרי מוהרש"ך כבר אסר בנדון שלו מצד זה וכתב דעדיפא דחסר ג' מלאכות שהוא דבר שאסור לכ"ע ואינו תיקון קצת ועל הכל תמהני עליו במ"ש הרב כהונת עולם בסוף דבריו ואף אם היה נראה לו לחלק שהוא קל יותר הו"ל להביא דברי הטור שלפנינו ולחלק דאין הפה יכולה לדבר שמהרש"ך יאמר שנדון שלו הוא קל יותר ושיביא דברי הטור ויחלק מאחר שכתב בהדייא סמוך ונראה כל בתר איפכא כי נדון דידיה חמור יותר שצריך ג' מלאכות שהוא אסור לסברת כל הפוסקים ואין חולק בדבר ובזה נראה לומר כי לא הוצרך מוהרש"ך להזכיר סברת הטור ור"י מעיקרא בזה דאסרי אפילו בחסר תיקון קצת ולא בעינן ג' מלאכות כי כיון דבלא"ה נדון שלו הוא חסר ג' מלאכות וכבר הרב מוהרש"ך אסר בנ"ד מטעם זה שהוא אליבא דכ"ע מה צורך להביא מחלוקת זה מאחר דלא צריך לנ"ד והוי משנה שאינה צריכה וזה ברור באופן שדברי הרב כהונת עולם צ"ע ועיין בתשו' אהלי יעקב למוהריק"ש סימן כ"ב וסי' מ' ובמ"ש לעיל יע"ש בס"ד:
עוד ראיתי להרב הפוסק נר"ו שכתב להתיר בנדון דידן דל"ד לפסיקא שבש"ס דבעינן שיהיה לו כל השיעור שפסק כי כאן בנ"ד סדר הפסיקא הוא מה שישחוט יום יום לתת העורות לו ואין שום סך עורות קצוב כי אם היוצא מידו באופן זה יהיה גם כן סדר נתינת המעות כאשר יקנה בהמות דהרי אית ליה עורות נותן לכסף מוצא כגון דא דשניא סדר המכירה מהש"ס ועיקר העסק הוא בסדר זה לימים הו"ל בכל עת שנותן דמים כפסיקא חדשה דהגע עצמך דלא ירצה להיות קצב או ליקח מעות ממנו האם נאמר דיש לו שום חיוב הא ודאי ליתא כשיקנה בהמות חל החיוב של זה לתת לו מעות לפרוע לבעל הבהמות וזה מחוייב לתת לו העורות וכל יומא זימניה הוא ופסיקא בפ"ע חשיבא זה נראה לי פשוט כיון דפסיקא זאת מהני באופן דיש לו בזה אף דאין כל העורות של כל השנה בידו בשעת פסיקא ראשונה כשיהיה לו הוא מה שלוקח ממנו ואין שום חשש בדבר עכ"ל.
ואנכי אומר כי אם יהיה האופן כסדר הזה נראה לי ברור כי הוא היתר גמור לכ"ע כי הגם שיהיה הפסיקא לכל השנה כיון שבשעת הפסיקא אינו נותן המעות ביד וכל עוד שבכל שבוע ושבוע בנתינת המעות שהוא נותן לו כשיעור העורות היוצאים באותה שבועה וכבר יש לו העורות ברשותו הגם דמוזיל גביה הרי יש לו בידו וברשותו מקרי אם לא דחסר הב' מלאכות או דהוי מפרש גמור וכדכתיבנא לעיל והרי אם יהיה העניין שבכל שבוע ושבוע נותן המעות לעורות היוצאים דרך משל עשרה עורות לשבוע בערך טו"ב אריות דהוי ק"ע אריות והוא נותן המעות ביום ה' הרי הוא ביש לו ומ"ג אם נותן המעות בכל יום הו' שכבר נשחטו הבהמות ונפשטו העורות דליכא משום חיסור מלאכות כלום דודאי כי הוא היתר גמור.
אלא דלבי מהסס דאיך יחכך להיות העניין כן שיתן בכל שבוע ושבוע עשרה עורות מו"מ חסר ג' אריות לעור פחות ממה שנמכר להעבדנים שהוא מפסיד ששה עשר למאה מו"מ בלתי שום הנאה והקדמת מעות ביותר משיעור מה ששוים העורות ואף שכתב מני"ר נר"ו שגם מה שנותן לו יותר ממעות ששוים העורות הרי הוא לוקח ממכירת דמי הבשר שנמכר ביום הה' וביום הו' כמ"ש בד"ק עכ"ז הוא דבר רחוק מן השכל שבשביל זאת הקדימה לפי שיעור זמן מועט ליום או ליומים יפסיד כ"כ ויוזיל ט"ז ל"ק ועמ"ש התוס' בב"מ ס"ד ע"א ד"ה מה שעזי וכו' יע"ש עכ"פ אם האמת הוא כן שכבר יש לו העורות מזומנים אצלו ליתנם כאמור בודאי שהוא מותר:
אך אמנם מה שרצה להוליד מני"ר נר"ו דין חדש מחודש מדברי הרב מוהרש"ך ז"ל במה שכתב וז"ל וסעד וסמך גדול מצאתי לדברי מדברי מהרש"ך בח"א סימן קנ"ו שהתיר בנדון שלו שפסק לתת בכל שבוע מעות די מחסורו לצורך הוצאת הכסף והוא נתחייב לתת כל כסף וזהב שיצא מן הג'ארקי בפחות משיוויו דהתיר מטעם יש לו יע"ש ועם שדבריו ז"ל באו כס' החתום ויש להעיר עליהם דכיון דמה שבא להתיר הוא מטעם יש לו הרי בפסיקא לא מהני יש לו סאה אחת כמו הלואה אלא כל מה שפסק ואיך נתיר דבלי ספק כבר היה נמצא בשעת התנאי בתוך המאעדין שלו אם מעט ואם הרבה דמאן דכר שמיה דבודאי נמצא אתו דבר מועט דמה מצילנו מידי איסור רבית במכר דבעינן כדי דמים שלקח ותו שחזר ופי' דבריו דלא נתחייב ראובן לתת לו כי אם מה שיוציא מהג'ארקי שלו אם כן הוי בידו וכו' דאיך נתקן בשביל זה מה שאין בידו כשיעור שקיבל מדמים אך עפ"י כל האמור דבריו מיוסדים על אדני פז ובאו בדקדוק דכיון דנ"ד היה הפסיקא כאופן נ"ד לתת לו מעות מידי שבוע בשבוע הרי כשיעור המעות שנתן בשבוע ראשון הרי ודאי יש לו ושוב אחר כך במעות אלו שקונה כסף אחר הרי כשבא לתת שבוע שניה הרי יש לו גם כן וכן עזד"ה עד מלאות לו שנה תמימה והרי יש לו חשיב שפיר ויהיב טעמא דמהני יש לו בעין משום דעיקר הפסיקא היה בדרך זה לתת לו הכסף היוצא מן הג'ארקי מידי שבוע בשבוע ובאופן זה לוקח המעות הרי חשיב יש לו היתר גמור והוא פשוט בדבריו ודוכוותא בנ"ד וכמו שנתבאר עכ"ל ולע"ד אחר המחי"ר דברי מוהרש"ך ברורים שלא היתה כוונתו לזה לומר אם מעט ואם הרבה דהיינו לפי מה שנותן בכל שבוע ושבוע ולא כיוין לזה כלל כי אם עיקר דברי מהרש"ך הם בפי' כי בא לתת חילוק דל"ד נ"ד למ"ש בגמ' גבי מה שעיזי גוזזות וחולבות ומה שכוורתי רודה שמזה אמרו בגמ' [ב"מ] ס"ד ע"א שאמרו שם דכשאומר כו"ו אסור כי התם אין בידו וברשותו כל הגיזה וכל החלב וכל הדבר שפוסק לתת באותה שעה כי לא היה הכל בשלימות כי צריך להוציא אלו כדי שיכנס אחרים תחתיהם הרי כפי הסכום כו"כ משום שלא היה כל הסכום הפסיקא והוא דבר שאינו שבעולם ועתיד לגדל אחר כך משא"כ בנדון מוהרש"ך דכיון דהתנה לתת לו כל מה שיוציא מהמעדין בין מעט בין הרבה כבר היה הכל ברשותו בשעת התנאי שכ"כ מוהרש"ך בהדייא וז"ל דכיון דגיזה וחלב הגדלים אחר שהתנה אינו גדל מכח מה שהיה בבהמה בשעת המכר דכי שקלת להאי כולי לגמרי אתי אחרינא הילכך לאו בידו חשיבי מ"מ בנ"ד שהתנה זה ראובן הנז' לתת לש' הנז' הכסף והזהב היוצא מן המעדין והג'ארקי חשיב כמו בידו כיון שהכסף והזהב בלי ספק כבר היה נמצא בשעת התנאי בתוך המעדין שלו אם מעט ואם הרבה דלא נתחייב ראובן לתת לו כ"א מה שיצא מהג'ארקי שלו וכו' יע"ש הרי דמוהרש"ך מ"ש אם מעט ואם הרבה הוא לחלק בן גיזה וחלב שאינו בעולם ואינו ברשותו בשעת הפסיקא כל הסכום שפסק משא"כ הכסף והזהב דכיון שהפסיקא היא שכל מה שיוציא מתוכו הרי הוא נתון לו הרי כבר הוא שם ברשותו כי לא התנה לתת לו סכום כו"כ ככרים מכסף וזהב כדי שנאמר שמא יצא פחות ואין לו כל מה שפסק לתת כמו גיזה וחלב שהרי סתם התנה לתת לו כל מה שיוציא אם מעט ואם הרבה וא"כ כל שהתנאי הוי מה שיוציא אם מעט ואם הרבה ממה שיוציא מהמעדין הרי חשיב שפיר דהוי הכל ברשותו ול"ד כלל לגיזה וחלב שלא היו באותה שעה כל הפסיקא שפסק ועתיד לגדל אח"ך חשיב שפיר אין בידו וברשותו ומעולם לא התיר הרב מוהרש"ך ז"ל מפני מה שנותן לו בכל שבוע ושבוע דאפי' אם אין לו הכל דמותר מפני הפסיקא שהיא בכל שבוע מה שיוציא אם מעט ואם הרבה כי דברי מוהרש"ך באו בדקדוק במ"ש ואם מעט ואם הרבה כדי לחלק בין גיזה וחלב לפוסק לתת כסף וזהב היוצא מהמעדין שלו והוא תחת רשותו בעת הפסיקא והפסיקא לא היתה בסכום לו שמא לא יצא כשיעור שפסק ויהיה דומה לגיזה וחלב כי כאן דפסיקא זאת הוא כל מה שיוציא אם מעט ואם הרבה מפרוטה אחת ועד מאה ככרים אם יוציא כל מה שיוציא הרי הוא שם בתוך רשותו ואינו עתיד לגדל מחדש וזה ברור בדברי מוהרש"ך ועיין להריטב"א הביאו הרב בש"מ שם לד' ס"ד ע"א ד"ה מה שעיזי חולבות מכור לך וכו' בסו"ד כתב וז"ל אבל הכא החלב שהוא מוכר כבר הוא בעולם כולו יע"ש.
ואולם מוהרש"ך שם כתב בנ"ד בפוסק לתת לו כסף וזהב מהמעדין שהוא איסור רבית דרבנן משום מה שחסר ג' מלאכות דלכ"ע מקרי אין לו יע"ש וצריך לעמוד בזה שהרי ענין פסיקא זאת לתת לו הזהובים היוצאים הנה אלה הזהובים הנמכרים בשוק ביותר הוא בשער קבוע לכל א"כ הוי כדין פוסק על השער שבשוק דקי"ל בש"ס ובפוסקים ביו"ד רס"י קע"ה דיצא השער פוסקים דאעפ"י שאין לזה יש לזה ויותר יש לתמוה על מה שראיתי למוהרשד"ם בחיו"ד סי' ע"ב שנשאל גם הוא בנדון זה של מוהרש"ך והשיב תשו' אין זה צריך לפנים לע"ד שראובן פטור וכו' דהוי ריבית קצוצה דתנן בפ' איזהו נשך אין פוסקים על הפירות עד שיצא השער והפירוש שאינו יכול להקדים מעות לחבירו לפסוק עמו שיתן לו חטים כל השנה כשיעור מעותיו כפי ששוה עתה שבשביל הקדמת המעות מקבל עליו ליתן כפי זה הסכום ואף אם יתייקרו הדבר זה אסור כל זמן שלא יצא השער של עיירות ע"כ ואם זה אינו אסור אלא מדרבנן וה"ט לפי שאין כאן אלא צד א' ברבית וכו' אבל בנ"ד שכפי מה שבא בשאלה היו שוים הזהובים והג'יליס יותר ממה שהיו מעריכים אותם א"כ נמצא שבשביל הקדמת נותן מה ששוה חמשה בד' וקוצץ עמו לתת לו ריבית כנ"ל עכ"ל דנראה מדברי מוהרשד"ם אלו מריהטא דלישניה כי ענין נ"ד הוי דומה לפוסק עד שלא יצא השער וכ"ן נמי משטת לשונו של הרב כנה"ג שם ביו"ד רס"י קע"ה הגה"ט אות ג' שמזכיר לתשו' מוהרשד"ם ומוהרש"ך הלזו בדין שכתב הטור בפוסק קודם שיצא השער וכן באות ד' כתב כל זמן שלא יצא השער של עיירות וכו' ובאות ה' כתב אבל משיצא השער וכו' ש"מ שהבין שנדון הרב מוהרשד"ם ומוהרש"ך הלזו הוי דומה לדין שלא יצא שער והרי כיון שהיו לזהובים באותו פרק שער קצוב וקבוע בעיר כמבואר בשאלה א"כ הוי פוסק על שער שבשוק שאפילו אין לו כלל מותר וכ"ת שלא יהיה כן שמקרי אין לו הרי כיון שפוסק על שער שבשוק יהיה מותר אלא דאכתי כבר כתבו הריב"ש והרדב"ז והרב מוהרר"ג בן אליא בתשו' כ"י הביא דבריהם הרב כנה"ג שם ביו"ד סי' קע"ה הגה"ט אות ה' ואות וי"ו דהא דמותר לפחות על השער שבשוק היינו שאינו מוזיל גביה אבל אם מוזיל גביה מן השער הקבוע אסור יע"ש וכמש"ל וא"כ בנדון הרשד"ם ומוהרש"ך שהוא נותן לו פחות משער שבשוק אפי' שהוא על השער הקבוע אסור כיון שאין לו אלא דיש להרגיש על הרשד"ם ומוהרש"ך שהמה לא העלו על דל שפתותיהם לומר דה"ט דאסור בנ"ד משום איסור ריבית הוא מפני סיבה זאת שמוזיל על שער שבשוק ולא הותר כדברי הריב"ש ודעימה והם לא הזכירו בזה דברי הריב"ש כלל גם היה מקום לומר דה"ט דליכא איסור ריבית בנדון זה של מוהרשד"ם ומוהרש"ך יען שמפרש בהדייא שהוא נותן לו בפחות ממה שנמכר בשוק בשביל הקדמת המעות והרי אשכחן ס' רבינו ישעיה שהביא הטור ביו"ד סי' קע"ג דס"ל דאסור משום ריבית ושכן הוא ג"כ דעת הטור ושאר רבני האחרונים וכמש"ל גם זה לא ראינו שהזכירו הם ז"ל בתשובה.
איברא דרואה אנכי בתשו' מוהרשד"ם הלזו שכתוב בעיקר השאלה וז"ל וג"כ התנו שכל האחריות שיהיה בעסק יהיה של ראובן ואין לו לשמעון אחריות כלל בעסק הנז' באופן ששמעון זה הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד בעסק זה וכו' יע"ש הרי מבואר בעיקר השאלה שאיסור ריבית שיש בנדון זה הוא משום דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד וכנזכר בגמ' שם בב"מ בד' ס"ד ובטור וש"ע יו"ד סי' קע"ג סעיף ט' ואי לזאת הא נמי קשה שהיה לו למוהרשד"ם ולמוהרש"ך בתשובה לבצר איסורו גם מטעם זה דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כנזכר בש"ס ובפוסקים באופן שכעת (דכדי) [דברי] מוהרשד"ם ומוהרש"ך בתשו' זאת שגבו ממני וכבר ראיתי להרב פני משה ח"ב סי' ע"ג שעמד ע"ד הרב מוהרשד"ם ז"ל אלו במ"ש דהוי איסור ריבית דאורייתא ומ"ש ליישב לזה יע"ש ולא הרגיש בכל אלו הדברים בכל אשר כתבנו וצ"י.
עוד ראיתי להרב הפוסק נר"ו שרצה לחזק את עצמו משום דב"ד בתר ב"ד ל"ד ולעד"ן דלא שייך בזה משום ב"ד בתר ב"ד חדא כי הב' בעלי דינים באו לדון לפנינו נחנא ב"ד של ג' הי"ו והם הביאו פסק דין בידם מ"ש מני"ר נר"ו ועליו באנו להשיב וכן הוא הסכמת עירינו אזמיר יע"א כי הבעל דין המביא פסק קודם גמר דין חייבים ב"ד לקבלו וכן היה שקבלנו ונשאנו ונתנו בדבריו וראינו שיש להשיב ועוד כי כבר נפסק ההלכה מפום ממלל רבנן הרב הגדול מ"ז ז"ל דב"ד בתר ב"ד ל"ד אמנם אם עברו ודייקו ש"ד וכמ"ש בסל"ח חאה"ע סי' ט' ובשאר מקומות ועוד יש לי לחלק בזה ואכמ"ל ועמ"ש הרב בני חיי ח"מ סי' כ"ה בכללי הקי"ל ומ"ש בסה"ק נשמת כל חי ח"ב חח"מ סי' טו"ב דנ"א ע"ב יע"ש בס"ד.
ואסופא דמילתא רצה להתיר הרב הפוסק נר"ו מטעם מנהג שכן נהגו הקצבים וכמ"ש מרן החבי"ב ביו"ד סי' קע"ג בהגה"ט אות ז' ובהגב"י אות ל"ד מעין ודוגמא למ"ש הגאון מרן אבא בחק"ל חח"מ ח"א סס"י קנ"ד דכגון דא לא מצי המוחזק לומר קי"ל הפך המנהג ודוכוותא בנ"ד דכיון דנהגו כך לא מצי למימר קי"ל זת"ד ואנכי הצעיר בתשובה אחרת עמדתי ע"ד הרב כנה"ג אלו במ"ש בהגה"ט אות ז' דיש להשיב עליו דמ"ש אחר דברי הראד"ב וז"ל ויראה לי דכיון דנהגו הסוחרים כן הולכים אחר מנהגם וכדרך שכתבו השלטי הגבורים והר"י הלוי סי' נ"א יע"ש דקשה דאין ראיה כלל מדברי השה"ג ומוהר"י הלוי כאשר יראה המדקדק שם בדבריו אם לא שנאמר דבהדרגה הוא מדמה ליה יעש"ב בס"ד.
אלא דהעיקרא זה שכתב הרב כנה"ג להתיר באיסור ריבית מטעם מנהג וכ"כ בתשו' בעי חיי חיו"ד סס"י קצ"ו ומלבד מ"ש הרב כנה"ג בסו"ד דאיני מחליט המאמר להיתר אם לא שיסכימו בעלי ההוראה זאת ועוד דנר' מתשו' מוהריק"ו שורש ח' והרב נחלת יעקב סי' נ"א וכמה מרבני ראשונים ואת האחרונים דלא נאמר מנהג מבטל הלכה אפי' באיסורים דרבנן וכל שיש בידינו לבטלו מצוה איכא ותע"ב וכמ"ש בעניותי בס' סמיכת לחיים סי' א' וסי' ג' וסמך ידו על ראש הצעיר מז"ה הגדול ז"ל שם בתשו' סי' ד' דכ"ג ע"א דאין להתיר איסור רבית מטעם מנהג ויהיב טעמא רבה למילתיה וכ' וז"ל ובר מן דין נ"ל שאין המנהג מועיל במחלוקת פוסקים כ"א במנהג שידענו שנתפשט מזמן הרבנים הקדמונים ז"ל שהיה בידם כח להכריח במחלוקת הראשונים אבל בדורותינו שנתמעטו הלבבות ואין בנו כח להכריח כ"א לפסוק הלכה עפ"י הרוב ובספק שקול להחמי' וא"כ אם ראינו המנהג להתיר ובאנו לו' שידעו בו חכמי העיר ולא מיחו אף שרבו הפוס' לאסו' אין לנו לדון אלא שלא נגלו להם כל דיעות האוסרים וחשבו שרבו המתירים וכל כי האי הו"ל מנהג בטעות דאינו מנהג כ"ש בזמנינו וכו' ועל הכל שכל מנהג שאינו קבוע (שבוב) [ברוב] בני העיר כ"א ביחידים סוחרים מנ"ל דידעו בדבר דבני העיר ולא מיחו אימא שלא ידעו דהיתר של הרדב"ז ומוהר"א מונסון והש"ך ז"ל י"ל דה"ד באבק רבית דרבנן דמהני גם כה"ג יע"ש ועמ"ש בעניותי בסה"ק חקק"ל ח"א חא"ח סי' ה' ד"ג ע"א וחיו"ד סס"י ל"ו וסימן ט"ל דמ"ב ע"ד יע"ש הנה מבוא' מדברי הר' הגדול מ"ז ז"ל דכדי שיתחשב עכ"פ בשם מנהג צריך שיהיה המנהג נמשך מרבנים הקודמים ושיהיה מנהג פשוט בכל העי' אבל כגון דא דנ"ד כי עתה מחדש ירצה איזה חכם לקבוע מנהג בעירו ואנחנו רואים שיש להשיב על המנהג שיש בו סרך איסור מחמת מחלוקת הפוסקים שיש באותו ענין ולהחמיר בו שלא לקבוע אותו מנהג מה מקום לחכם להעמיד את עצמו ועל הכל כי מעולם לא נשמע שיהיה חכם ראוי להוראה שעל ידו יהיה מיסד מנהג שיש נידנוד עבירה ופקפוק לפי הדין כי ענין אלו המנהגים שלא מן הדין הם נמשכים מבני אדם שאינן בני תורה שמקילים באיסורים ומבלי דעת ואחרי שנמשכו דור אחר דור ונעשה המנהג אזי נושאים ונותנים בו הרבנים בעלי ההוראה אי אמרינן מנהג מבטל הלכה ובמקום איסורא מי שבקינן להו והכל לפי הענין לרחק או לקרב אבל להיות החכם קובע בעצמו על ידו מנהג שיש בו פקפוק איסור זה לא שמענו כי אדרבא כל מה שתמצא בהרמב"ם בפ"ז מהלכות מו"ל הלכה ה' שכתב והואיל אבק רבית הולכים אחר המנהג וכן מ"ש שאר הפוסקים מנהג באיסור רבית וכן מ"ש הרדב"ז ומוהר"א מונסון והש"ך ודעימייהו להתיר כל אחד אל עירו ואל שער מקומו זהו בשכבר הוקבע המנהג בין הסוחרים מקודם או שהיה מחלוקת ונטו להכריע ולפסוק כדעת המתירים לא שהרב ידע שהוא אסור מן הדין והוא בעצמו קבעו למנהג להתיר כי חלילה לומר כן על שום חכם ורב שיתקן כדבר הזה ואדרבא כל רב וחכם אשר הוא רואה מנהג שיש בו פקפוק ואיסור לפום דינא גוער בהם ומבקש לבטלו וכך היא חובתינו וכך יפה לנו כאשר הוכחתי בסה"ק חקקי לב ח"א חא"ח סימן וי"ו ד"ז ע"ד ושם בדי"א ע"ג כתבתי דהחיוב מוטל על גדולי ישראל קודם שיתפשט המנהג דיבקשו לבטלו כמו שיע"ש ועוד הוספתי לקח שם בחיו"ד סימן ט"ל דף מ"ב ע"א מדברי הרשב"ץ והרשב"ש בנו ויתר רבני ראשונים והאחרונים אשר כולם גוערים במנהגים שנעשו שלא מן הדין דמעט מעט תתבטל התורה כולה יעש"ב בס"ד ועוד נכתוב בזה לקמן בס"ד.
וא"כ ל"מ אם איסור רבית זה דנ"ד הוי איסורא דאורייתא דאז אליבא דרובא דרבוותא רוב מנין ורוב בנין לא מהני מנהגא וכאשר הכריח הר' כנה"ג ז"ל ביו"ד סימן ק"ס הגב"י ובתשו' בעי חיי סימן קפ"ב דבאיסור ר"ק אפילו אם נהגו היתר במעות יתומים ואלמנות לא שבקינן להו וכמ"ש הרב ש"ב שם אות י"ד וכן הכריע הרב משאת משה ח"א חיו"ד סימן טו"ב והסכים לדבריו מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל חיו"ד סוס"י כ"ו דנ"ה ע"ד כמו שיע"ש ואעיקרא ס' הרדב"ז שמביא הכנה"ג שכתב להתיר הקאמייוס דאיסורו מד"ת מטעם מנהג הרי מצינו להרדב"ז בעצמו בכמה מתשובותיו בישנות סימן ע"ג וצ"ד דבאיסורא אפילו מדרבנן לא אמרינן מנהג מבטל הלכה והביא ראיה מדברי הרא"ה והריטב"א וגם בחדשות ח"א סימן שע"ט בענין הקאמייוס גופיה ואפי' יהיה איסורא דרבנן ל"מ מנהג בזה וכ"פ בח"ג דפוס פיורדא סי' תקי"א כמ"ש כל זה בס' סל"ח חא"ח סי' א' ד"ט ע"ד יעש"ב בס"ד והן עתה נדפס מחדש ס' באר המים להרב המופלא כמהר"י מנשה ז"ל וראיתי שם בחיו"ד סי' ל"ח דכ"ב ע"ג שהכריח דאין להתיר איסור רבית אפילו מדרבנן כ"א כשיהיה המנהג קבוע ומנהג וותקים ושם השיב גם הוא ע"ד הכנה"ג ממה שהביא משם הרדב"ז שנראה מתשובות אחרות להפך כאשר כתבנו בעניותין ושם בדכ"ד הכריח כי כדי להתיר באיסו' רבית מדרבנן בעינן בדוקא שיהיה המנהג פשוט וברור בכל תפוצות ישראל כי התפשטות בכל גבול ישראל הוא העד המעיד על המנהג שנקבע מעיקרא עפ"י הוותיקים וכ"ן מתשו' מוהריק"ו שו' ד"ן ומתשו' הרב משפטי שמואל סימן צ"ב יע"ש.
ומינה נשמע כי אפי' יתחשב לפי דעתו שהוא מנהג במה שהנהיגם לעשות היתר זה להתיר משום איסו' רבית הרי איכא סתירה כי מעיק' בעינן שיהיה פשוט וברור ולפי"ד הרב באר המים בעינן שיהיה פשוט בכל תפוצות יש' ואפילו לדברי הרב הגדול מ"ז ז"ל הרי כתב בפי' שיהיה המנהג ברוב בני העיר לא ביחידים סוחרים וכו' והה"ן דאינו נק' מנהג ביחידים קצבים לבד והוא ברור וגם הרב מהריק"ו שו' קע"א כתב דהמנהג בעינן כדי שיקרא מנהג הוא מה שנהגו רוב אנשי העיר הוא דוקא מה שקרוי מנהג ולא מה שנהגו המיעוט יע"ש וענין נ"ד הוא מיעוטא דמיעוטא והוא ברור ועיין בס' חק"ל חח"מ ח"א סי' קי"א אי מנהג בעינן שיהיה פשוט בכל או סגי ברוב יע"ש ועיין מ"ש עוד שם בסי' ע"ה ובחאה"ע סימן מ"ה יע"ש. ומ"ש הרב הפוסק נר"ו דוגמא לדבר למ"ש הגאון מרן אבא ז"ל בחק"ל ח"א סס"י קנ"ד דכגון דא לא מצי אמר קי"ל דאלת"ה לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש בדיני משכנתא ועיסקא דבנס היו עומדים ולדעת רבים מהפוסקים הוו רבית ומפקינן בדינא ודיינא וכו' זת"ד נר"ו ואנכי הרואה דלא דמיא כלל כי כל אלו העניינים אשר התירו הפוסקים מחמת מנהג במשכנתא ועיסקא וכדומה הוי מנהג פשוט וברור כמעט בכל תפוצות ישראל וכמו כן בדין אשר נשאל עט"ר מר"ז ז"ל שם בחק"ל בהלואת דינר בדינר כתב שם דרמ"א ע"ג וז"ל שעיקר סמיכת מוהרא"י על טעמים אלו היה מכח המנהג שנהגו העם להתיר כמבוא' בדברי מוהרא"ו והעידו ג"כ על המנהג מור"ם והלבוש והריק"ש והרדב"ז ומינה לכל הבאים אחריו שסמכו עליו ומסתמא היה המנהג להתיר בין וכו' וכיון שנהגו העם להתי' כהיתר מוהרא"י כמ"ש כל גדולי רבני האחרונים וכו' יע"ש הרי לך בהדייא דמנהג זה שעליו סמך מז"ה ז"ל לעשות מעשה להוציא מיד המוחזק הוא במנהג פשוט וברור וקבוע ושהסכימו בו כל רבני האחרונים וא"כ מה מקום לדמות מנהג זה עם מנהג שהמציאו הוא בעצמו מחדש מה שלא נהגו מקודם כי בודאי דאין מקום להתי' ולהוציא מיד המוחזק במנהג גרוע כזה:
והרי אם במנהג שהונהג עפ"י ההדיוטות ובעלי בתים והוא נגד שורת הדין צריך כל חכם ירא וסר מרע לבקש כל טצדקי לבטלו וע"ש שכתב בתשו' בשמים ראש סי' י"ט וז"ל שהחכם המוצא מנהג גרוע נגד הגמ' המצוה עליו לבטלו אלה דבריך והנה טובים ונכוחים יע"ש וא"כ אם החיוב והמצוה מוטל על חכם יודע ספר לבטל מנהג שהוא נגד הגמ' איך יקום וינהוג החכם מנהג כזה שיש לו פקפוק מהש"ס ומהפוסקים ובהדייא כתב הרב שבות יעקב ח"ב חא"ח סי' ו' שאחר שכתב כי האותיות מנה"ג הם אותיות בהנ"ס כתב שכל מי שיש ריח תורה יראה לבטל מנהג שנתנהג בטעות שלא מן הדין וכו' יע"ש ואם זה כתב הרב ז"ל כי מי שיש לו ריח תורה ישתדל לבטל למנהגים שהם שלא מן הדין איך אנן ניקום ולגזור לעשות מנהגים מחדש. וגם כתב הרב גו"ר בחאה"ע כלל א' סס"י ח' דמנהג שאינו ברור וקבוע אין לסמוך עליו להתיר את האיסו' יע"ש ואין ספק כי אפילו אם ינתן לו שם מנהג בנ"ד בשם מנהג גרוע יתחשב ובשם מנהג גרוע יתכנה והכי כתב הפ"מ ח"ג סי' ח"ן דמנהג גרוע לא חשיב מנהג לבטל ההלכה וכ"כ מז"ה הגדול בס' חק"ל חח"מ סי' כ"ד דל"ו ע"ג יע"ש.
ועוד נראה לו' מטעם אחר דלא חשיב דבר זה בנ"ד לו' עליו שם מנהג שהרי כתב הרא"ש כלל כ"ה סי' יו"ד דמנהג שנהגו לדון דיין אחד בעיר ועמד אחריו דיין אחר ודן כמוהו כדין ששמע מהא' אפי' נהגו בכך דור אחר דור אינו מועיל אא"כ עשו תקנה כל בני העיר יע"ש וכ"כ הרא"ם ח"א סי' ט"ז והריק"ש בס' ערך לחם בח"מ סי' רל"א יע"ש וכ"כ בתשו' לאחד קדוש מדבר ז"ל והבאתיה בתוך תשובות הרשב"א ח"ה סי' פ"ה דטו"ב ע"ב שכתב וז"ל ולא עוד אלא אפי' בב"ד עצמן כתב הרא"ש בתשו' שאין משפטם ודינם עושה מנהג יע"ש הרי דאפי' אם היה זה הענין שדן הרב הפוסק נר"ו להתיר איסו' רבית היה נמשך בין רבני מתא דור אחר דור עכ"ז אינו עושה דבר זה מנהג כ"ש וק"ו כשיהיה הוא הדיין לבדו בלתי שום רב וחכם אחר שמסכים עמו כי בודאי כי לא נכנס בשם מנהג כלל כלל לא. ומדברי הרא"ש והרא"ם ודעימייהו שכתבו במה שדנים הרבנים דור אחר דור דלא מקרי מנהג תמהתי ע"ד הפ"מ ח"א סי' י"ב דז"ך ע"ב וע"ד הרב כרם שלמה חאה"ע סי' ל"ד דצ"ג ע"א שנראה מדבריהם דס"ל במה שדנים הרבנים דור אחר דור בג' דורות הויא חזקה ובתשובתי לחאה"ע חתרתי לישב לזה ולחלק דל"פ כמו שיעש"ב בס"ד ואכמ"ל. עכ"פ נקוט מיהא דגם לדעת הפ"מ והרב כרם שלמה דס"ל דמה שדנים הרבנים דור אחר דור חשיב מנהג היינו כשיהיה ג' דורות ומטעם כי בתלתא הויא חזקה לא כן בענין נ"ד שהוא הדיין לבדו וזה ברור ועיין להרב מטה שמעון בח"מ סי' כ"ו הגה"ט אות א' דמנהג לא מהני ברבית ובתשו' הר"ב אנג'יל סי' י"ח יע"ש.
ועוד נראה לומר כי כל חכם בעל הוראה אשר יבא לעשות איזה תקנה חדשה בעיר ובפרט כשהוא במילתא דאיסורא איננו נכון לסמוך על דעתו ועל סברתו כל שיש חכמים ורבנים בעיר ואפי' יהיה רב גדול שאין למעלה הימנו ודבר אחד לדור אשר בזה ישבתי במ"א מאמר רז"ל בפ"ק דסנהדרין ח' ע"א והביאו רש"י בחומש ס' וילך וז"ל כתוב כי אתה תבוא וכתוב כי אתה תביא אמ"ר יוחנן אמר לו משה ליאושע אתה והזקנים שבדור עמהם אמר לו הקב"ה טול מקל והך על קודקדם דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור והוינן בה ואיך יתקיים מאמר ה' ומאמר משה דהוו ב' הפכיים ואיך משה רבע"ה יאמר הפך מאמר ה' אכן ישבתי בעניותי בטוב טעם כי אם יהיה הדבר אחד לדור מנהיג ומורה דברים ברורים ופשוטים בתורה אזי אין צריך המלכה ועצה מהזקנים שבדור לא כן אם יבא לחדש איזה דין והוראה מה שאינו דבר פשוט וברור ובפרט אם יהיה להוראת שעה או דין תמוה וכדומה אזי צריך הדבר אחד לדור להמלך עם הת"ח שבדור ועמ"ש בס"הק גנזי חיים מער' ד' ד"ה דבר אחד ובס' הקטן משא חיים סי' ובסה"ק נשמתא דחיי ס' וילך וכמו כן הוי נ"ד כי בדין זה שהוא הוראה חדשה להמציא להם היתר משום איסור רבית היה לו להמלך עם רבני העיר וגדולי חכמי העיר ואם היו מסכימים לדעתו היה הענין נעשה בהיתר עפ"י רבני וחכמי העיר ואם היו חולקים עליו היה לו לחזור מסברתו כי כן ראוי להיות חוזר כאשר קדשנו השי"ת במצותיו וציונו אחרי רבים והכי אמרינן שם בסנהדרין ז' ע"ב ר"ה כי הוה אתי דינא לקמיה מיכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב אמר כי היכי דלימטיה שיבא מכשורא רב אשי כי הוה אתי טריפתא לקמיה מיכניף ומייתו להו לכולהו טבחי דמתא מחסיא אמר כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא הרי מצינו בגדולי האמוראי זיע"א שהגם שהיו גדולים בתורה היו מיראי ההוראה ומתפחדים הרבה שמא יטעו בדין ובהוראה ולכן כשהיה בא לפניהם איזה דין והוראה ובפרט באיסור והיתר היו מקבצים חכמי העיר שהיו יראים שמה יטעו בדין ולהקל העונש מעליהם ואם כך היו עושים גדולי ישראל אנן מה נעלה אבתרייהו שלא נסמוך על דעתנו ועל סברתנו בשום דין והוראה.
ועמ"ש בס' סל"ח חח"מ סי' ט"ז בענין תקנת שעושים אם בעינן הסכמת חבר ואדם חשוב וכמה חילוקים אשר נאמרו בזה ובודאי דתקנת ציבור אינו מועיל באיסור רבית כמ"ש הריב"ש סי' ש"ה יע"ש ועיין בס' גד"ת דרל"ב ע"ד ובתשו' חוות (אייר) [יאיר] סי' קס"ג וגם אם מתחייב ע"י שבועה לפרוע רבית עיין בכנה"ג סי' קע"ג הגה"ט אות ל"ד בשם הרב מוהר"ה מונסון ז"ל ובשאר הפוסקים מ"ש כזה שמ"מ נראה דס"ד היכא דעבר ונשבע שנתחייב אבל לעשות זה התיקון לכתחילה נראה ודאי דאסור והוא ברור ואי משום שיש להתיר מטעם שכתב הרדב"ז ז"ל בתשו' החדשות ח"א סי' תצ"ג דלתת מחיה לבני ברית מותר לסמוך על האחרונים שהתירו נגד הרמב"ם ז"ל אע"ג דאתריה דמר הוא יע"ש אין מזה ראיה כי אה"נ אם יהיה מחלוקת בפוסקים ורבו המתירים על האוסרים אזי יש לנו ללכת אחרי רבים ולהתיר באשר נדחק הרבה הרדב"ז להתיר במקומו אפילו נגד הרמב"ם דאתריה דמר משום לתת מחיה וכמו כן מה שמצינו שכתוב היתר כה"ג בס' בעל התרומות שער מ"ו ח"ד סי' יו"ד שכתב שם וז"ל הילכך לא דמי לערב וערב אפי' היה חשש בדבר אינו אלא אבק רבית שהוא אינו בא אלא מלוה למלוה וכבר פירשו בו רבים ונהגו בו היתר וכל הזקנים והחכמים שהיו לפנינו וכן בכל סביבותינו ואפשר הם מתירים את הדבר משום חיי וכו' מכמה פנים שהעולם דחוק וחסר וכו' יע"ש וכ"כ המרדכי בפ' הזהב בשם ר"ת וכ"כ בשם רש"י וכמ"ש בתשב"ץ ח"ד בתשו' מוהר"ש צרור סס"י י"ד יע"ש ואין ללמוד לנ"ד כי הם אמרו להתיר באותו נדון משום צורך חיי שעה אבל במה שלא מצינו היתרו מפורש בש"ס ובפוסקים אין לנו רשות להתיר לא אבק רבית וכ"ש ר"ק משום חיי שעה וזה פשוט וברור ושוב נדפס ה' אחי וראש והסכים לסברתי עי"ש בסי' ז' ועיין בס' נדיב לב ח"א סי' צ"ה וסי' צ"ו.