חיים ביד/יח
סי' יח[עריכה]
נשאלתי מעיר דורגוטלו קאסאב'ה מהרב ועצום מ"ץ כמוהר"ר יום טוב המכונה רבינו דאנון נר"ו וז"ל ע"ע כפר הסמוך לנו שיש מיחידי עירנו ביום השוק שנושאים ונותנים בחמאה ש"ג ובגבינות של גוים וקראתי אותם ומחיתי בהם שלא יוכלו לקנות ולמכור וגילו לי שכבר פזרו מעות לגוי ע"מ ליקח חמאה וגבינה ואם לא יקחו יאבדו מעותיהם ואפ"ה איני מניחם והייתי מגזים אותם מצד המושל ברם הן אמת כי עגמה נפשי כי יהיה להם נזק הרבה בזה ועומד לנגדינו תשו' הרשב"א ז"ל הביאה הרב באה"ט סי' קי"ז דאפילו חזירים מותר בחובו דהוי כמציל מידם. ועוד דאעיקרא בדין זה יש הפרש גדול לדין הרשב"א ז"ל דנ"ד עיקר איסורו מדרבנן דהנאד של חמאה שיש חשש משום בשר בחלב אינו דרך בישולו ואינו אלא מדרבנן וכמו שמבואר בסי' פ"ז וכבר ביאר זו מרן בסוס"י קי"ז דבכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה וכן ראיתי להרב ראש משביר ז"ל ביו"ד סי' ד' שהתיר בהחלט שאין אומנותם למכור גבינה וחמאה כשרה כי כן נא לשון בקשה ישיב אלי על דין זה מאי אידון ביה אם להתיר ולהעלים או להענישם בשוטים ולמונעם ולחלק בגובה בעד חובו ולוקח במעות ולחלק בין חמאה לגבינה כמו שחילק הרב ראש משביר ז"ל עכ"ל.
תשובה מחיים הנה מ"ש ה"ה נר"ו להתיר מתשו' הרשב"א ז"ל שהביאה הבאה"ט ביו"ד סי' קי"ז סק"י והיא תשו' שהביאה מרן בב"י שם שהרשב"א בתשו' כתב סתם מותר ליקח חזירים בחובו דהוי כמציל מידם כיע"ש. אין הנדון דומה לראיה דמותר ליקח בחובו שאני דהוי כמציל מידם וכמו שהתירו בהזדמן לו אבל במכוין מלאכתו לתת מעות כדי ליקח חמאה וגבינות הגוים אסור וכדברי הרשב"א בתשו' ח"א סי' ש"ה כיע"ש. ומ"ש ה"ה נר"ו דנ"ד יש הפרש מתשו' הרשב"א דאיסור סחורה החזירים איסורו מד"ת וחמאה וגבינות הגוים הוי מדרבנן וכו' זת"ד לזה אנכי אומר כי מלבד כי לאידך גיסא נדון הרשב"א הוא בגבאו בחובו שהוא היתר גמור לא בעושה סחורה. ומה שרצה להקל משום דאיסורו הוי מדרבנן הן אמת שכן פסקו הפוס' וקבעה מרן בש"ע שם סי' קי"ז ס"א יע"ש ושכ"כ ה' ראש משביר בח"א חיו"ד סי' ד'. כשאני לעצמי אין לנו להקל בזה אחרי שמצינו שהרב בית הלל ז"ל ביו"ד סי' פ"ד סק"ב כתב דעכשיו נוהגים במדינה זו לעשות סחורה בדבר מאכל האסור אפילו מדרבנן כגון גבינות הגוים שהוא מדרבנן ושמעתי שעונשים על כך מי שעושה סחורה בדבר מאכל אפילו האסור מדרבנן וכדומה לי שהוא תקנות מדינה והביאו הרב באה"ט בסי' קי"ז סק"א כמו שיע"ש ואם שהרב ראש משביר שם רצה להקל בזה לעשות סחורה בחמאה ש"ג וכתב ע"ד הרב ב"ה חדא שהוא תקנת מדינה כמ"ש הרב ז"ל ועוד דחמאה הוא יותר קיל איסוריה וכו' ושמעתי שמנהג עירנו וכו' יע"ש. הנה מ"ש לחלק ולומר שהוא תקנת מדינה בודאי שכונתו לומר כי דוקא במקומו בערי אשכנז נהגו כן מתקנת מדינה ואינו מנהג פשוט בכל תפוצות ישראל וא"כ במקומו שהוא בעיר סאלוניקי אין להם מנהג. משא"כ במקום שיש מנהג כדכתב הרב בית הלל שהוא מנהג מתקנות מדינה דאלים טפי וכמ"ש הרא"ם בתשו' ח"א סי' ט"ז דכל מנהג שהוא כתוב בהסכמות ותקוני העיר ש"מ שהוא מנהג ותיקין ואחריו נמשכו מוהריב"ל ח"ב סי' פ"ב ומוהרא"ש סי' קל"ז והרב חכם צבי סי' ס"א ומוהריק"ש בתשו' בספר אהלי יעקב סי' וי"ו והרב משאת משה ח"א חאה"ע סי' ז"ך ועד אחרן מופת דורינו הגאון מז"ה אור הירח ז"ל בס' חק"ל חאה"ע סי' מ"ה ובחח"מ ח"א סי' ע"ה דע"ח ע"ד יע"ש וא"כ היות הענין מנהג מתקנות מדינה אלים טובא ואפילו לא יהיה המנהג מתקנות מדינה וכתוב בהסכמות העיר כל שידענו שבני העיר קבלו עליהם ס' הפוסק המחמיר באיזה דבר חייבים לילך אחריו וכמ"ש הרשב"א ח"א סי' רנ"ג ובח"ב סימן רס"ח והרשב"ש סימן תקס"ב והריב"ש סי' שמ"ז ומוהריב"ל ח"א כלל י"ב סי' ע"ד והרב משא מלך דס"ג ע"ג והכנה"ג בכללי הפוס' חא"ח סי' כ"ו ובס' עין משפט חיו"ד סי' ט' דל"ו ע"ד יע"ש. וא"כ גם בעירנו אזמיר וכל סביבותיה הנגררים אחריה נהגו איסור לעשות סחורה בדברים האסורים אפילו באיסורין דרבנן כחמאה וגבינות הגוים כדבר הרב ב"ה ז"ל א"כ תו ליכא מקום לחלק בין חמאה לשאר איסורים ומ"ש הרב ראש משביר לחלק ולומר דאיסור חמאה של גוים קיל טפי מלבד כי אין בו טעם להקל ולהתיר בגבולינו אחר שקבלנו ס' האוסר ונהגו כן:
זאת ועוד כי כשאני לעצמי יש בחמאה ש"ג לאוסרה מלבד איסור הנאה משום איסור בשר בחלב יש לנו לאוסרה משום חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו כי אפילו לחמאה הקשה העשויה לחמים יש פוסקים שאסרוה וכ"ש חמאה שהיא לחה וכמ"ש בסה"ק חקק"ל חיו"ד בס"ד. וא"כ בנ"ד שבכוונה מכוונת נותנים מעות לגוים כדי ליקח חמאה וגבינות שלהם בתורת פרעון אסור אלא דאם היו שוגגין שלא ידעו שהיה איסור בדבר ואם נאסור אותם יהיה הפסד מרובה לכן יש להתיר וכמ"ש מוהר"ש יונה ז"ל סי' ז' והרב מוהר"ם מפאדוה סי' ט' ועיין בס' זכור לאברהם ח"א מערכת ן' דר"ל ע"א שגם הוא דעתו להתיר כשנתן המעות לגוי וכו' יע"ש ומה שיש לעמוד בדבריו כתבתי בתשו' אחרת בס"ד. אכן צריך להתרות בהם שאם יעשו כדבר הזה לאסור אותם וגם לקונסם בממון וכבר כתבתי בתשו' אחרת למגנציאה יע"א מעין כיוצא בזה יעש"ב בס"ד.
העולה לענין דינא כי אפילו בחמאה ש"ג שאיסורו מדרבנן וכ"כ גבינות וכדומה המנהג בעירנו אזמיר ובכל גבולינו לאסור לעשות סחורה וכן נהגו לאסור רבני עירנו דור אחר דור והוי איסורו משום גדר וסייג לתורה דאין בו התרה וגם דקי"ל ביו"ד סי' רי"ד דברים המותרים ואחרים נהגו בהו איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם וזה פשוט וברור ואעתיק לפני כת"ר נר"ו מאי דשלחו אלי מאיי הים על כיוצא בזה ומשם בארה וזה נוסחו:
שאלה יש שהוא נותן מעות לגוי כדי להסתחר בהם הגוי לבדו במקומו בנבילות וטריפות ואין יש' מתעסק עמו כלל ולא רואה מה הוא עושה ומה מוכר וקונה רק הגוי לבדו ואם היה לו ריוח נותן ליש' חלקו מי שרי למיעבד הכי לכתחילה ואם מורין כן או לא.
תשובה כתב מרן יו"ד סי' קי"ז וז"ל כל דבר שאסור מן התורה אם הוא דבר המיוחד למאכל אפי' שמותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה עכ"ל וכתב הש"ך שם אם הוא דבר המיוחד למאכל וכו' לאפוקי סוסים וגמלים דסתמן למלאכה והב"י הביא בשם התו' פ' מרובה שכתב ר"ת דה"ה שאר דברים טמאים שסתמן לאכילה אם מגדלן למשוח בהן עורות בשומנן להשתכר או למוכרם ליש' שימשח עורות או להדליק מותר אבל בחזיר הכל אסור משום מעשה שהיה ומלשון המחבר שכתב המיוחד למאכל לא משמע הכי אלא כהרשב"א שהביא הב"י שאם הוא מיוחד למאכל ודרך לגדלן לאכילה אעפ"י שאינו סוחר בהם למוכרן לצורך אכילה אסור וי"ל דה"ק אם אסור מיוחד לעולם לאכילה לאפוקי אם יחדו שלא לצורך אכילה וכן משמע בב"י כתב הרמב"ם וכו' ע"ש כמ"ש בח"מ שם ודוק עכ"ל וכ"כ התו' פ' מרובה אהא דתנן לא יגדל חזירים וא"ת ת"ל דאסור לעשות סחורה וכו' כדתנן במסכת שביעית ותירץ ר"ת דהיינו דוקא בדבר העומד לאכילה אבל מגדלן למשוח עורות שרי והרשב"א כתב בתשו' מה שכתבת שכן מצאת בתו' פ' מרובה זה נ"ל כשיבוש שכל הדברים שמגדלין אותם לאכילה אסור לעשות בהם סחורה שמא יבא לאכול וכו' ואולי לא התירו התו' אלא בענין שנפסד לאכילה ואינו ראוי אלא לעבד בהן ולא לאכילת אדם וכו' עכ"ל נמצא דהתו' והרשב"א פליגי דלהתו' דוקא חזירים משום מעשה שהיה גזרו ואפי' למשוח אבל שאר דברים טמאים העומדים לאכילה שרי לגדלן למשוח בשומנן משום דקשיא להו מתני' לא יגדל חזירים הא כל בהמה ועוף שרי להכי תיר' דמתני' מיירי אפי' למשוח הא שאר מינים מותר והרשב"א פליג דכיון דעיקר האיסור דילמא אתי למיכל אפי' מגדלן למשוח אסור כיון דראוים לאכילה ואפשר דהרשב"א מתרץ קושית התו' בחד מתרי שנויי שמתרצים התו' בפ' כל שעה למיקם עליו בארור או כגון דנפלו לו בירושה דבשאר דברים טמאים מותר ובחזיר גזרו גם בזה וקושטא קאי דבע"כ צ"ל דמרן ס"ל כהתו' כמ"ש הש"ך מדכתב בח"מ סי' ת"ט דאין מגדלים חזירים אפי' למשוח עורות כ"כ שם בשם הרא"ש הרי בהדיא דהרא"ש מפרש מתני' כהתו' דהא הרשב"א אפי' שאר דברים אסור לגדלם למשוח ולא היה להרא"ש למינקט אלא אין מגדלים חזירים אפי' אם נזדמנו או משום דקאי בארור כשני תי' אחרים של התו' וכיון דמרן ס"ל דמותר לגדל דברים טמאים וחזירים אסור אפי' למשוח אבל שאר הטמאים מותר לגדל למשוח מכל שכן שמותר לתת מעות לגוי בעסקא והגוי מתעסק בנו"ט במקומו ואין הישראל נטפל כלל אלא דוקא מעותיו ולוקח חלק בריוח דכיון דאפי' הוא הותר לגדל למשוח ק"ו כשאין גדלים עמו ואין רואה במה מתעסק הגוי אלא נהנה בריוח דשרי ואפשר דאפי' הרשב"א יודה בנ"ד דשרי דליכא חשש דילמא אתי למיכל מיניה כיון שאין הישראל עמו ולא במקומו כלל וגם הט"ז בסי' הנז"ל כתב אסור לעשות בו סחורה ב"י בשם הרשב"א הטעם שמא יבא לאכול וכו' ותמה שהרי בפ' כ"ש אי' שהוא אסור דאורייתא דהכי אי' נזדמנו לו מינים טמאים מותר למוכרן לגוי ומפרש טעמא דכתי' לכם שלכם יהיה ופרכינן אפי' לכתחי' נמי ומשני [דכתי'] דתי' יהיו בהוייתן יהיו וכ"כ התו' שם דמדאורייתא הוא ונראה דהרשב"א אומר גזירה זו שהתורה אסרה משום זה דילמא אתי למיכל מדחזינן היתרא מתי' לכם ואיסורא מתי' יהיו הדבר מסור לחכמים והם יבחרו ההיתר והאיסור ודוגמת חוה"מ דאמרו בפ"ב דחגיגה דהוא דאורייתא והדבר מסור לחכמים והתירו דבר האבד ושאר מלאכה אסרו אפי' לשאת ולתת גם כאן התירו דברים טמאים בנזדמנו או למשוח ואסרו השאר וגם התו' אפשר לומר שטעם האיסור דילמא אתי למיכל וכשמגדל למשוח מסיח דעתו מאכילה ושרי דהא אפי' הרשב"א דאסר כיון שראוי לאכילה כתב כיון דהטעם דילמא אתי למיכל וראוי לאכילה דילמא אשתלי ואכיל בין בשוגג בין ברצון והתו' לא חשו להכי וגם חיב תיו"ט בפ"ה דשביעית כ"כ ע"ש דאסרו דילמא אתי למיכל ועל כרחך לומ(ד)[ר] שגם הרא"ש והטור ומרן שפסקו דשאר מינים מותר לגדלן למשוח בשומנן אית להו טעם האיסור דילמא אתי למיכל ואפי' דאסור דאורייתא ושוב ראיתי בת"ה סי' ד' שכתב בשם גליון תוס' בפ' כל שעה דאיסור סחורה באלו לאו דאורייתא ולפ"ז יש לבע"ד לחלוק ולומר דהתו' שאמרו שמותר לגדלן למשוח היינו משום דס"ל דאין איסורו מדאורייתא אבל מאן דס"ל דהוא דאורייתא לא יהיב טעמא דילמא אתי למיכל א"כ להרמב"ם והרא"ש ורוב הפוסקים דפסקו דאסור להסתחר במינים טמאים אי ס"ל דהוי דאורייתא אין הטעם דילמא אתי למיכל רק סתמא כתבו אסור אלא שיש לומר ממה שהתירו לגדלן למשוח מהיכא יצא להם היתר זה אם לא נאמר שכיון (שהוקצה) [שהקצה] האדם הזה את הטמאים למלאכה אין כאן חשש דילמא אתי למיכל והיינו טעמא דהתו' ג"כ מה שאין כן דעת הרשב"א דחייש למיכל כל זמן שהוא ראוי לאכילה ובטלה דעתו שהקצה אותם שצריך שרוב העולם דרכם לגדלן למלאכה אז הותר כמו גמל וסוס ודעתו לבד לא יועיל ולא יציל להתיר כצ"ל לדעת הרשב"א דכתב מפורש הטעם דילמא אתי למיכל והמתירים אזלי בתר דעתו ולא נחוש דילמא אתי למיכל ודבר זה ממקומו הוא מוכרח דמהיכן יצא לנו היתר בגמל וסוס הרי התורה אסרה סתם יהיו בהויתן יהיו אלא משום דלמלאכה קימי מותרים להסתחר דלא חיישי' דילמא אתי למיכל מינה ילפינן כל היכא דליכא למיחש לאכילה קרינן ביה לכם שלכם וכמ"ש הט"ז והש"ך דמר"ן דרש טעמא דילמא אתי למיכל כמ"ש הרשב"א בהדיא וכ"כ הרב המגיד בה' מ"א דין י"ו על מ"ש הרמב"ם אין עושים סחורה בנו"ט כתב הה"מ וז"ל דע שאין זה וכו' אבל מה שעומד למלאכה כמו חמור וגמל מותר שאין לחוש בהם מחמת אכילה ומדכתב דבריו על הרמב"ם משמע דהרמב"ם דריש טעמא דילמא אתי למיכל וכיון דהני רבוותא סברי דאסור דאורייתא ועם כל זה טעמא דילמא אתי למיכל א"כ בדליכא חששא דילמא אתי למיכל כנדון דידן לאו איהו מתעסק אלא מעותיו מתעסקים ולא אתי למיכל ולא אסרה תורה הנאה דנו"ט אלא מתעסק הוא בעצמו דילמא אתי למיכל הרב כנה"ג ביו"ד סי' קי"ז בהגב"י אות י"א כתב שם בס"ד וז"ל ולענין הלכה פשט דברי רבינו בס"ה מוכחי כהרשב"א וכך הם דברי הלבוש וב"ח אבל ש"ך פי' דבריו כדברי התוס' ועיין במהר"ש יונה ע"כ הרי בהדיא דרבים אומרים דמרן כהרשב"א ולפי מ"ש בההיא דח"מ סי' ת"ט פשוט וברור ממה שהתיר שאר מינין למשוח דדוקא חזיר הוא דאסור והביא הב"י ההיא דהרא"ש דאתא לפרושי מתני' דלא תיקשי קושיא התו' דמה גזור בחזיר והלא שכן הדין בכל הטמאים ומשני למשוח בשומנן ולא הביא שני התי' אחרים משמע דלית ליה (כהררש"א) [כהרשב"א] דלהרשב"א לא שייך בחזיר לחודייהו איסור גידול חזירים למשוח שגם כל הטמאים כן ומן התימא על הלבוש דהביא בח"מ דינא דלא יגדל חזירים משום מעשה והוא טעם התו' וביו"ד כתב דדעת מרן כהרשב"א ומ"מ אף אם נאמר דסבר כהרשב"א הרי טעם הרשב"א דילמא אתי למיכל ולא שייך לאסור בנ"ד כיון שאין הטמאים אצלו ולא שייך התעסקות בהם.
עוד כתב הכנה"ג הגב"י אות כ' שם וז"ל אמרינן בירוש' מי שלקח לצורך פועלים גויים (כשומכרו) [כשמוכרו] אינו מוכרו אלא בדמיו וכו' נ"ב מהכא משמע דמותר לקנות חזירים להאכיל לפועלים גויים אבל מור"מ כתב שם ס"א דאסור וכן סתם הגהות דרישה ואיני יודע מנין לו דמהא דאו"ח והגהות מיימון מוכח דמותר לפועליו ודוקא לגויים שאין פועליו אסור גם הט"ז תמה עליו דרבים לוקחים להאכיל לפועלים גויים וכתב דלפי דעת הרב משמע דס"ל דהך דירוש' בדיעבד ולא משמע הכי וסיים הכנה"ג ולכ"ע מותר לומר לפועל הא לך דינר וקנה ואכול אפי' שיודע שיקנה חזיר אבל לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע כמו שהוא הדין בחמץ בפסח ולמאן דמתיר שם גם כאן מותר אלא א"כ הקדים מעות או נשא ונתן ביד עכ"ל הנה דלכולהו הטעם דילמא אתי למיכל ורמ"א ס"ל כיון דהישראל המתעסק ולוקח בידו לתת לפועליו החששא במקומה עומדת והמתיר ס"ל כיון דלוקח לפועליו לא חיישינן דילמא אכיל וכפלוגתא דהתו' ורשב"א ולפיכך סיים הכנה"ג לכ"ע שרי ליתן מעות לגוי לקנות חזיר ולאכול דליכא למיחש שהוא יאכל מהם וה"ה בנ"ד שרי לתת מעות לגוי להתעסק כיון שאין לו שום שייכות לא בקנייה ולא במכיר' ולא בפרעון אלא אם יש ריוח לוקח חלקו בעד מעותיו שביד הגוי והר' עיקרי הד"ט בחיו"ד דנ"א סי' ו' כתב ועיין להרב דבר משה סי' י"ג י"ד ט"ו שהשיב למהר"י צבי במי שנתן מעות לגוי להתעסק בנו"ט ובית הגוי רחוק מאד מבית ישראל באופן שאין היאודי מטפל כלל וכיון שעיקר האיסור דילמא אתי למיכל וגם מטעמים אחרים דן להקל להלכה וגם רבו הר"ם מבלוגראדו הסכים עמו ושוב בא לידו ס' דבר שמואל ועמד מרעיד בראותו שאסר בסי' קמ"ד ותמה איך דחה סברת האומר שטעם האיסור שמא יבא לאכול ובפרט למה שכתב כרם שלמה סי' י"ו שכן הסכימו רוב הפוסקים והשיב בתשו' שלימה להתיר והביא ג"כ מ"ש הרב בני יעקב שגם הוא תמה על הדב"ש שדבריו בלי ראיה ושגם לדבריו נראה בנ"ד להתיר וגם הרב אשר שלם הסכים עמם להתיר הנך רואה כמה פוסקים הביא להתיר ותמהו על הדב"ש ז"ל הדב"ש שאלת על הנותן מעות לנכרי להתעסק בנו"ט ודבר אחר נראה לע"ד שיפה דן ויפה חייב ואסר מעכ"ת דהא אין עושין סחורה תנן ולא מפליגינן בין ע"י עצמו לעל ידי אחרים ואפי' שיש נותנים טעם לאיסור דילמא אתי למיכל אין לנו לחלק מדעתנו במה שאסרו בסתם ומה גם אליבא דמ"ד דהוי דאורייתא כדכתב הט"ז סי' קי"ז והתו' יום טוב פ"ו דשביעית ומלשון הרמ"ע מוכח לאסור בכגון זה וכו' הן אמת שדברי הרב דב"ש הנז' שגבו מני דלא הביא שום ראיה לאסור ומ"ש מאין לנו לחלק כבר אמרנו כיון דיהבי טעמא שמא יבא לאכול הא ודאי יש לחלק בין ע"י עצמו לע"י אחרים ומ"ש עוד ומה גם אליבא דמ"ד דאורייתא הוי וכו' הרי האומרים דאורייתא שהביא הם אמרו דטעמא דילמא אתי למיכל והדבר מוכרח כיון דכתבה תורה היתרא ואיסורא צריך לתת טעם למה שאנו מתירים ולמה שאנו אוסרים כיון שהתורה לא גילה מאי הוי אסור ומאי הוי מותר ומסרו לחכמים ואפשר שיש להביא ראיה משביעית דתנן לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר אבל הוא לוקח ובנו מוכר על יד ופי' התוס' היינו לוקח היינו לוקט ודרשינן לכם לאכלה ולא לסחורה הא בניכם שרי למכור דלא אסרינן אלא אם הלוקט הוא מוכר הרי בהדיא חילוק בין ע"י עצמו דאסיר לעל ידי אחרים שרי א"כ בנ"ד שאין הישר' קונה ומוכר אלא הגוי עושה הכל שרי דהא קתני אין עושים סחורה לא בפירות שביעית ולא בנו"ט ומ"ש עוד שכן מוכח מדברי הרמ"ע ז"ל ישר' השוכר מן הנכרי שדה ונותנה לנכרי אחר באריסות ודרך הנכרי לגדל בה בהמות טמאות וטהורות ומכללם חזיר שעתיד השוכר להחזיר מאותו המין לבעל השדה שכן דרך המשכיר לשום אותם לשוכר ע"י האריס והשבח לשוכר ולאריס ובמשלם זמנא מחזירים חזירים לבעל הקרקע בשומא לא חזי למעבד הכי וכו' אפי' שאין היש' מתעסק בו נכרי שליחותיה עביד וכו' אלא ראוי לנקיי הדעת להתנות עם המשכיר שיהא שם אותם לאריס ואפי' יסמוך המשכיר על אמונת יש' השוכר שיהא הוא ערב אין בכך כלום ע"ש.
הנה מדברי הרמ"ע לנ"ד אין ראיה להחמיר חדא דנדון דידיה בחזירים וכיון שבעל הקרקע שם אותם ליש' השוכר והם באחריותו הרי הם כאילו שלו ועל כן מה יועיל לקיחת האריס הרועה אותם אבל נדון דידן הגוי הוא המוציא והמביא והמוכרים והקונים אינם מכירים את ישראל אלא הוא נוטל שכר מעותיו וגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ואין עסק ליש' בו וליכא למימר שליחותיה קעביד כמו הרועה חזירים האריס שלוקח אדעתא דיש' אשר שם לו בדרך מקח המשכיר ועם כל זה כתב הרב לא חזי למיעבד הכי וראוי לנקיי הדעת להתנות עם המשכיר שישום החזירים לאריס הגוי ואז שרי אפי' הוא ערב הישראל ולא די שאין ללמוד חומרא משם לנ"ד ואדרבה יש ללמוד ממנו קולא שאפי' בחזירים אם הגוי האריס נטפל והמשכיר שומת החזירים עושה עמו אפי' שהוא שותף עם היש' וחולק בריוח שרי וק"ו בשאר מינים טמאים שאין כאן אפי' נקיי הדעת שצריך לחוש שהתורה התירה לכם ולא גזור רבנן אלא היכא דאיכא למיחש לאכילה ואפי' האיסור דבר תור' כל שאין יש' נושא ונותן קיל מגמלים שעשוים למלאכ' ונאכל ג"כ לגוים:
גם הרב זרע אמת ח"ג סי' צ"ד הביא סברת הב"ש וכתב מה שנסתייע מדברי הרמ"ע לא נהירא דהרמ"ע כתב לא חזי למיעבד הכי והביא דברי הרב דבר משה שהתיר וגם הוא הסכים להתיר אך בסוף דבריו כתב דירא שמים לכתחי' לא יעשה משום שמא דוקא הרשב"א הוא דאית ליה אף על גב דהוי דאורייתא הוי טעמא דילמא אתי למיכל אבל שאר פוסקים דאית להו דאורייתא ולא כתבו טעמא אלא סתמא אפשר לדידהו חייש הרמ"ע וכתב לא חזי למיעבד הכי וכבר ביררנו דגם הרמב"ם אית ליה טעמא וכמו שכתב הה"מ וגם הרא"ש ושאר פוסקים דלא כתבו בפירוש טעמא דאתי למיכל הוכחנו דמשריותא דגמל וסוס ש"מ כי ליכא טעמא ליכא איסור ולזה מצאו חז"ל להבדיל בין הטמא ובין החיה הנאכלת ומדברי הרב ז"א הנז"ל מבורר כי ליכא טעמא ליכא איסור אפי' לכתחי' והחששא הוא דילמא האיסור דאורייתא הוא מילתא בלא טעמא וכבר הוכחנו שלא מצאו ידינו ורגלינו בבית המדרש לפרש איסור דטמאים יהיו בהוייתם למידי דמיכל והיתר דלכם שלכם יהיה להתיר גמל ודכותיה העושים במלאכה אם לא נניח טעם דילמא אתי למיכל אלא דהתו' הוסיפו להתיר אפי' חזי למיכל כל שהקצה אותו למלאכה אבל הרשב"א חייש דילמא אתי למיכל הואיל וראוי ומה שהקצה אותו למלאכה מה יתן ומה יוסיף:
כלל העולה כיון דרבו המתירים וטעמם ונימוקם עמם ליכא למיחש לסברת הב"ש ולכתחיל' הלכה ומורין כן וכמו שכתב הרב ז"א דכיון דהסכים הרב דבר משה רבו עמו ועשו הלכה למעשה אין אחר מעשה כלום ובפרט לפי מ"ש לעיל דדעת מרן הכי כמ"ש הט"ז והש"ך ואין חשש להחמיר מכל מאי דכתיבנא זה נ"ל להשיב בקצרה. כ"ד החותם בג'יבאלטאר בח' חשון ש' ה' עז לעמ"ו ית"ן לפר"ק. ע"כ יצא עת"ק וחתים הח' הדיין המצויין כמה"ר
יעקב אבוחצירה
נר"ו
אח"ך בא אחר וליבא וז"ן:
ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מהרב הפוסק ותחי' צריכים אנחנו לבאר אם איסור זה דעוסק בנו"ט הוא דרבנן או דאורייתא ומפשט דברי הרמב"ם שכתב חוץ מן החלב נראה דהוא דאורייתא וכמו שנראה מהש"ס פ' כ"ש שאמר יהיו בהוייתן יהיו שלא יסתחר ולכם שלכם בהזדמן וכ"פ הרב פר"ח בסימן קי"ז דאם איסור סחורה הוי מדרבנן מאי קאמר חוץ מן החלב וכו' והלא כל נו"ט שרי בסחורה מן התורה וכן דקדק הרב לחם משנה בתשו' סי' ה' וכתב שכן משמע מתשו' הרמב"ן דהוי דאורייתא. גם הרב מש"ל שם הל' י"ח הכריח כן מדברי הרמב"ם ואי לא תימא הכי מנין לרבינו שלא גזרו גם על החלב ודבר המפורש בתורה אם יש כח ביד חכמים לאוסרו איכא פלוגתא ואת אחרונים הלא בספרתם.
גם הרב מכתם לדוד חי"ד סי' י"ד כתב עלה בידינו מסוגייאי דתרי תלמודי ומדברי ברייתא דת"כ ומדברי הרמב"ם דאסור סחורה בנו"ט הוא מדאורייתא וכ"כ הרב קול אליאו חי"ד סי' כ"ו. והן אמת שמדברי הה"מ סובר דהוי דרבנן שכתב בהיתר גמל וחמור דהיתירם הואיל ועומדים למלאכה ולא חיישינן דילמא אתי למיכל משמע שאיסור דברים האסורים היא גזירה דילמא אתי למיכל ולא שייך גזירה זו אלא בדרבנן. ומ"מ יכולים אנו לו' דלפי מ"ש ה' ט"ו כגון שקצים וכו' וע"ז סיים ה' י"ו אסור לעשות סחורה וכו' והיינו מפי הקבלה וכי היכי דהיתר הנאה הוי מדברי קבלה כמ"ש הרמב"ם ה"נ איסור הסחורה מפי הקבלה וביאר הה"מ האיסו' שמא יבא לאכול והיינו להתיר חמור וגמל דלאו בני אכילה נינהו אבל לעולם הוי דאו' דמפי הקבלה קרי ליה דאורייתא וכן כתב הפר"ח שם בדברי הרמב"ם וכן דעת התו' ד"ה בהוייתן וא"ת סוסים וחמורים היכי זבנינן וי"ל דבמידי דאכיל' מיירי ע"כ ור"ל דקרא דיהיו במידי דאכילה איירי שהם שקצים ורמשים דכתי' שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם ומזה ילפינן דלא אסרה תו' אלא דוקא במידי דאכיל' ולא בגמל וחמור דלמלאכה אמר המעתיק כתבו עוד התו' דאמרי' במרובה וכו' א"נ הא דאסור מדאו' היינו למכור לנכרי לאכול אבל להשתכר בשומנן או בעורן או למכור למשוח אפי' בחזירים שרי וכו' מוכח מדבריהם דסברי דאסורא דאורייתא. גם מדברי הרשב"א ז"ל סימן ש"א מוכח דהוא דאו' ובשיטת קמא תירץ על קושיית התו' מאי אירייא חזירים דאסר תנא גם כל הטמאים כן ותי' כתי' ג' דבנזדמנו לו חזיר' אסו' ושאר מילי מותר.
אלא שבסי' תפ"ט כתב כל העורות מותר לעשות בהם סחורה וללבוש שלא אסרו אלא מה שהוא נאכל משמע דרבנן אסרו אם כן צ"ל דרשת דיהיו לדעת הרשב"א קרא אסמכתא בעלמא וכ"נ מאותה תשו' שהביא הב"י סי' קי"ז דכתב גזירה שמא יבא לאכול מהם נראה דאיסורו מדרבנן ואפ' דבמוכרן לאכילה גם לדעת הרשב"א הוי איסור תור' אלא דמוכרן לשומנן שהתירו תו' ס"ל דאיכא איסורא דרבנן משום דילמא אתי למיכל מיניה ולפי זה גם ההיא דסי' תפ"ט כל העורות מותר שלא אסרו אלא מה שהוא נאכל ר"ל והוא מכרם למשוח לאפוקי עורות ליכא למיחש דילמא אכיל וע"כ לא גזרו. וכ"כ הכנה"ג שם הגהת הטו' אות ב' ז"ל כ' הר"ש יונה דס"ל להרשב"א דלמכור לגוים לאכול איסורו דאו' אבל לתקן עורות איסורו דרבנן והיינו תשו' הרשב"א שהביא הב"י. גם מהר"ם די בוטון בתשו' סי' הנז"ל כתב וז"ל מ"ש הרשב"א הביאו ב"י סימן קי"ז שכל הדברים וכו' גזי' שמא יבא לאכול אין דעת הרב שעיקר האיסו' גזי' דרבנן דהא תלמוד ערוך בפ' כ"ש וירוש' דשביעית ובפרק מרוב' מפיק האיסור מקרא דיהיו אלא טעמא יהיב לדבריהם שדרך לגדל לאכילה אפי' שזה מגדל לעורות איכא חשש שמא יבא לאכול נמצא מכל הנז' שגזי' שמא יבא לאכול הוא כשמגדל למשוח או לעורות:
גם הרב פר"ח סי' קי"ז כתב בדעת הרשב"א אעפ"י שבסי' תפ"ט וכו' דמשמע לכאורה דהוי דרבנן ליתא אלא לפי שהאיסור וההיתר אינם מפורשים שייך שפיר למימר הני לישני וכ"כ ט"ז שם על דברי הרשב"א. הן אמת דהרב מהרד"ף סי' י"ד כתב תמצית הדברים הך מילתא תליא בפלוגתא דלהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והתו' והסמ"ג הוי דאורייתא ברם להרשב"א והרמב"ן וגליון התו' והר"ב והמרדכ"י ותרומת הדשן הוי דרבנן גם הרב הנמקי כתב בסוף מרובה דהוי דאורייתא גם הרשב"ץ ח"ג סי' רצ"ב כתב והדבר פשוט שאם מצא קונה אפי' בזול אם אינו מוכר מיד עובר על ד"ת משמע דס"ל דהוי דאורייתא גם הרב מש"ל שם ה' י"ח כתב דהסכמת כל הפוסקים דהוי דאורייתא והביא מש"ש הרב פ"מ וכתב דסברת תה"ד שהוא מדרבנן היא יחידאה והרב פר"ח שם כתב דמדאורייתא לכתחילה אסור והגם דלא אשכחן בשום דוכתא במידי דאורייתא דבדיעבד מותר שאני הכא דליכא לאוקומי דרשת יהיו ודרשת לכם אלא בכה"ג ודרשא זו גמורה היא וכך העלו רוב הפוסקים א"נ דברי קבלה כדברי תורה כמו בענין ספיקא וכדומה עכ"ל.
גם הרב חק"ל יו"ד סי' קמ"א ד' רי"ו כתב ואולם בעיקר הדין מבואר בירוש' ובת"כ דהוי דאורייתא וכ"כ כל הפוסקים זולת תה"ד סי' ר' דכתב משם גליון התו' דהוי דרבנן ותמהו עליו כל האחרונים והעלו דדברי יחיד הם וגם על הרמ"ע מפאנו שכתב דהוי מדבריהם תמהו עליו גם הרב כרם שלמה חי"וד סי' ט"ו כתב דלדעת רובא דרבוותא וכמעט כולם הוי דאורייתא כמ"ש פנ"מ והכנה"ג וכן הרב שדה הארץ חיו"ד סי' ב' וגם הרב חיד"א בס' יעיר אזן משם כמה פוסקים דהוי דאורייתא אלא שכתב דהרשב"א סובר דהוי דרבנן ע"ש מערכת א' אות ס"ב נקיטינן מן האמור דאסור סחורה בנו"ט לדעת רובא דראשונים ואחרונים הוי דאורי' א"כ מוכרחים אנו לומר שגם מרן סובר כן ובפרט שג' עמודי הוראה אשר הבית נכון עליהם הוכחנו שסוברים כן. מעתה פש גבן במגדל למשוח עורות וכיוצא לדעת מרן אי שרי והנה מאחר שהביא בב"י ס' הרשב"א באחרונה משמע דס"ל כותיה שזה כלל בפוסקים להביא באחרונה סברה להלכה וצריכים אנו למשכוני נפשין לפרש ההיא דסי' ת"ט כדעת הרשב"א שיבואו על נכון דברי הכנה"ג ודאזלי לשיטתיה ולא להניח דבריהם בתימה כמ"ש הרב הפוסק ומה גם לדברי הלבוש דהביא ההיא דסי' קי"ז וההיא דסי' ת"ט ויכולים אנו לומר דהרב הלבוש ס"ל דלא אסרה תורה אלא במוכר לאכילה דבר העומד לאכילה וגזרו חכמים אפי' במוכר למשוח שמא יבא לאכול כמ"ש הרשב"א. ומעתה גם דברי מרן יכולים אנו לפרש כן דמוכר לאכילה לגוי איסור תורה ובמוכר למשוח הוי גזרה דילמא אתי למיכל.
עוד אפשר לומר דמרן העתיק דברי הרא"ש ס"פ מרובה דבשאר דברים אסו' לגדלן כדי למוכרן למשוח עורות כיון דהוי דרך סחורה אבל לגדלם כדי למשוח הוא העורות ולמכור העורות מותר ובחזיר אסור לגדל אפי' למשוח הוא העורות ולמוכרם וכ"ן דקדוק לשונו שכתב דאין לגדל אפי' למשוח דאלו למכור לגוי אפי' שאר דברים אסור אף מדאורייתא ואלו לדברי התו' התירו למשוח בין הוא בין למוכרם לאחרים למשוח וכמבואר להדיא כמש"ל וכ"ן בס' יש"ש מוהרש"ל פ' מרובה משמע מדבריו דלסחורה בכל גוונא אסור ואין היתר אלא למשוח עורות הוא בעצמו מה שאין כן בחזיר דלגדל למשוח ג"כ אסור גם מוכח מדבריו דהוי איסור תורה דקאמר גבי גר דנפלו לו כלבים וחזירים אבל עבר וקנה מוכרם מיד דעבר על איסו' תו'. איך שיהיה אחר שמסקנת רוב הפוסקים דמוכר לאכילה הוא דאוריית' ולא פליגי אלא במוכר למשוח אין להתיר לתת מעות לגוי המתעסק בנו"ט ומוכר לאכול לגוי משום דאין שייך טעם שמא יבא לאכול הישראל אפילו למאן דמתיר במוכר למשו' דדוקא באיסור דרבנן ופי' טעם האסור בזה הוא דאמרינן כיון דלא שייך הטעם יש להתיר אבל באיסור כנ"ד דהוי מוכר הגוי לאכילה לכ"ע אסור מן התו' הגם שחז"ל פירשו הטעם שמא יבא לאכול היינו להתיר חמור או למ"ד שמתיר למשוח אבל להוסיף מדעתנו היתר לתת מעות לגוי להתעסק שלא נזכר היתר בדברי רז"ל אחר שאסור מן התורה אין בידינו להתיר דכל דאסור לישראל לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו ואחר דע"י ישראל אסור הגוי שליחותיה קעביד. וכ"ן מדברי הרב חוות יאיר ז"ל סי' קמ"ב על הקצבים שמיבשים בשר בהמות טריפות שנזדמן להם וכו' וכיוצא בזה י"ל בשקצים ורמשים דממ"ש לא יאכל איסור הנאה משמע ואתא קרא דלכם להתיר והיה מותר להסתחר ת"ל יהיו ומפני ילפותא דהיתר ואיסור קבלו רז"ל טעם הכתוב מפני חשש דיבא לאכול אלולא רמז היתר בתורה לא היה לרז"ל כח להתיר בנזדמן דלא קי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא ואעפ"י שמצינו בכמה מקומות שאין רמז בהם בתורה איסור תקלה ונחלקו תנאים אי חיישינן לתקלה אין להשוות דעת חז"ל בזה ולפעמים חששו ולפעמים לא חששו ואין ללמוד דבר מדבר להקל אפי' בהפסד מרובה במקום שלא נזכר בש"ס בפירוש ומה גם בנו"ט השנויים במשנה עם שקצים ורמשים דנפקי מקרא ואין סברא להקל במה שהמיבשים הבשר מיחדים להם מקום במעלה עשן בשעה שמיבשים וגם אחרי כן מיחדים בחדר לבד כי אין להקל מסברא במקום שאסרו ותדע שאין חששא רחוקה יותר ממגדל חזירים שנחוש שישחטם ויאכל ואסור ואפי' גמל וחמור לולא (שמלאכתם) [שלמלאכתם] הם עומדים הלא לאכול היו אסורים דלא פלוג רבנן והב"ח סי' תנ"א אסר לתלות כלי חמץ לנוי אפילו גבוה כמה קומות דלא שייך בזה כולי שתא [לא] בדילי וא"כ כ"ש הכא. למדנו מדברי הרב הנז' דאף היכא דלא חיישינן לתקלה אין ללמוד דבר מדבר להתיר כיון שלא נזכר היתרו בש"ס דלא קי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא דיינו להתיר מה שהתירו אנן נמי נימא שהגם שאמרו טעם איסור הסחורה שמא יבא לאכול אין ללמוד מזה לנותן מעות לגוי להתעסק בנו"ט מפני דליכא טעם שיבא לאכול דאין לנו להתיר אלא מה שהתירו דהיינו גמל וחמור לדעת הרשב"א ולדעת התוס' ודעמייהו סחורה למשוח עורות אבל להוסיף מדעתנו לתת מעות לגוי להתעסק לא עכ"ד ישל"א וגם אני הסכמתי כוותיה דמר כי אמת יהגה חיכו וכל דבריו חיים וע' לקמן סי' ג"ם ודוק: