חידושי הריטב"א על הש"ס/יומא/פרק ה

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מז עמוד א[עריכה]

הוציאו לו את הכף ואת המחתה:    בגמרא מפרש מאי מחתה:


גמרא הכא מחתה דקטורת:    פירו' מחתה גדולה של קטורת שממנה היה חופן ונותן לתוך הכף להכניס לפנים:


נשקליה לקטורת בחפניו ונחתיה לה וליעול:    פי' דלחתיה כהן אחר שאין זו עבודה כדי שתהא פסולה בכהן אחר ואי נמי דלחתיה איהו גופיה בשיניה דהכא שהוא בחוץ אין בו משום כבודו של מלך:


וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים:    פי' דכתיב בהו כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת. ובמשנתינו נראה בפירש כי כשנותן הקטורת בפנים שנותנו על הגחלים שבמחתה ואינו נותן הגחלים בארץ להקטיר עליהן. ובתוספות פירשו הטעם דבהקטרה שעל מזבח הזהב שהיה המזבח טוב להקטיר עליו היה מערה הגחלים על טהרו של מזבח ומקטיר עליהם אבל הכא דליכא מזבח לא הוה נאה להקטיר בקרקע ולפיכך היה מקטיר על המחתה וכדאשכחן גבי נדב ואביהוא ויקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה' קטורת:


איכא דאמרי ערסן:    פי' מאכל של חטים הנקרא דייסא שהם יפים לחולה וכן לעוברות שמלבן אותן ומלבן את העובר וכדאמרינן התם חלקא טרגיס זריד וערסן:


ואיכא דאמ' בשכבת זרע:    פי' וזריד הוא מלשון חבלי זרדים כלו' הברור והמאוסף מטיפת שכבת זרע:


לא ראו קורות ביתי קלעי שערי:    כתב רש"י ז"ל שמצא בירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה כל אשה שהיא צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול שלבוש בגדי זהב:


שלא יעשה מדה לקומץ:    פרש"י ז"ל שלא יעשה מדה מכלי כמדת קומצו ויקמוץ בו. והקשה רשב"ם ז"ל דלמה לי לאתוייה מבקומצו ותיפוק לי דהא כתיב וקמץ דמש' שיקמוץ בידו. לכך פי' הוא ז"ל שיקמוץ ממחת' גדולה וכיוצא בו ולא שיתן מדת קומצו בכלי ואחר כך יתנהו על קומצו לקמוץ בו ונכון הוא:

גרש"י ז"ל דילמא שאם רצה וכו' אי נמי שלא יחסר ולא יותיר. וה"פ דאי אתית למידק מינה חופן וחוזר וחופן. אזיל הכא לאידך גיסא ומדחי לך דדילמ' מתני' אשמעינן שאם רוצה לעשות מדה אחפינה עושה. אזיל הכא ומדחה ואזיל הכא ומדחה א"נ דהאי דקתני כך היתה מדתה קמ"ל שיהא מלא חפניו בצמצום שלא יחסר ולא יותיר ויש גורסין דילמא שאם רצה לא יחסר ולא יותיר וכולה חדא פירוקא היא שאם רצה לעשות מדה לקומץ עושה כדי שלא יחסר ולא יותיר:


יכול מבורץ:    פי' מבצבץ מכל צד ויוצא.

ת"ל בקומצו:    דמשמע לשון מיעוט קומץ מצומצם והיינו דאמרינן יכול יקמוץ מעט בראשי אצבעותיו ואע"פ שאין קומצו מלא דכל כמה דמחסר טפי מעלי ת"ל מלא קומצו קומץ מלא:


דף מז עמוד ב[עריכה]

ובמחבת ומרחשת מוחק בגודלו:    כו' פי' דאלו בקומץ של סולת הבירוצון נופלין מאיליהן אבל במנחת מחבת ומרחשת שהם מיני טיגון והן אפויות תחלה וחוזר וכותתן מצויין בהן בירוצין שאינם נופלין מאיליהם ולפיכך צריך למחוק הבירוצין בגודלו מכאן ובאצבעו קטנה מכאן וכדפרש"י ז"ל:


בין הבינים של מלא קומצו:    פי' מה שנכנס בין האצבעות קומץ הוא דבעי הקטרה או שירים הוא ונאכל:

דגואי לא תיבעי לך פירו' מה שנראה בפנים לא תיבעי לך דקומץ הוא ודבראי דהיינו מה שנראה בחוץ לא תיבעי לך דודאי שירים הוא. כי תיבעי לך דביני ביני כלומר מה שבין האצבעות ממש שאינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים מאי:


אמר רבי יוחנן הדר פשיט יהושע עזאה בין הבינים ספק:    ואיכא למידק דכיון דספק קאמר דהוי מאי פשיטותא הכא לבעיין. ואפשר דה"ק בין הבינים ספק לפי שהוא נדון כפנים וכבחוץ כספק בין השמשות שיש בו מן היום ומן הלילה. הכא נמי יש בו מבפנים ויש בו מבחוץ וכקומץ ושירים המעורבין ביחד:


שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה:    פי' שאבד או נתפזר או נשרף מהם כלום בין קמיצה להקטרה. והכא הרי חסר מהן מה שבין האצבעות שנשרף בשעת הקטרת הקומץ:


ה"ג השתא נמי איקרי כאן וכו':    ולא גרסי' אי הכי השתא נמי דמאי אי אמרת בשלמא איכא הכא בין הכי והכי איכא חששא וריעותא או משום שירים שחסרו או משום כל שממנו לאישים ומאן דגריס אי הכי לאו אי אמרת בשלמ' גמור הוא אלא ה"פ דאי עבדי' כדאמרת השתא נמי איכא חששא ולעולם אין לדבר תקנה ויש כיוצא בו במקומות מועטין כדכתי' בפ"ב דע"ז:


כל שממנו לאישים:    פרש"י ז"ל כל שנתנו ממנו לאישים מה שראוי להקטיר אם חוזר ונותן לאישים מן השירים עובר משום בל תקטירו כדכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה' לא תקטירו דבר שכבר ניתן ממנו לאישים:


דמקטר להו לשם עצים כר' אליעזר דתניא וכו':    פי' הא דר' אליעזר איתא בפר' התערובת באיברי חטאת הנשארים אחר הקטורת אימורים שנתערבו באיברי עולה שהם כליל ר' אליעזר אומר יתן הכל על המזבח. ואע"ג דאיכא באיברי החטאת משום כל שממנו לאישים. התם הוא כשנותן מן השירים לשם הקטרה אבל הכא אינו נותנם אלא לשם עצים בעלמא ויליף טעמא משום דבתר האי קרא דלא תקטירו ממנו כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. ומוסב על מקרא הראשון והכי משמע קרא אותו שאמרתי לך לא תקטירו ממנו פעם שניה אלא קרבן ראשית בלבד לא אמרתי אלא שלא יעלו לריח ניחוח אבל לשם עצים בעלמא מותר וכן פרש"י ז"ל בפ' התערובות:


לר' אליעזר נמי לכתח' דקמצי שמיני:    פי' דעד כאן לא שנה ר' אליעזר לשם עצים אלא באיברים שנתערבו דלית להו תקנתא אחריתי אי נמי בדיעבד אבל כל היכא דאפשר אסור לעשות כן לכתחילה והכא כל היכא דאפשר עבדי' קמיצה בכהן שמן דווקא משום דבר נכנס בין האצבעות במקום שאינו נראה:


מאי קא מיבעיא ליה אי גמרי' מלא מלא מהתם:    פי' מה קומץ בירוצו אינו נקטר אף חפינה בירוציה אינם נקטרים. היינו הך דבעינן לעיל גבי מדה לקומץ אי גמירי' מלא מלא לחפינה דהא תרויהו חד טעמא נינהו דבירוצין ומדה לקומץ תרויהו מקומץ נפקי לן כדאיתא במתניתא דלעיל בהדיא וכל היכא דעבדי' ג"ש תרוייהו מיתי' להו דכמאן דכתי' גבי חפינה דמי ואי לא עבדי' ג"ש אף מדת לקומץ לית לן. ומהדרי' דרב פפא בלא ג"ש בעי לה להא דהכא ופשטיה דקרא דחפינה מספקא ליה מלוא חפניו והביא בעי' והא איכא פי' ואפילו בין הבינים נקטרין או דילמא ולקח והביא בעי' וליכא פי' כי מה שבין הבינים לא לקחו הוא אלא מאליו נכנס לבין הבינים בלא מתכוין וכיון שכן אינו נקטר כן פרש"י ז"ל וא"ת לעיל נמי ניבעי הכי מלא חפניו בעי' וכי עבד מדה לחפינה הא איכא מלא חפניו או דילמא ולקח והביא בעי' וליכא כבר תירץ רש"י ז"ל דליכא למימר התם ולקח בעינן וליכא דהא קימא לן במס' סוכה דלקיחה על ידי דבר אחר שמא לקיחה הלכך כל היכא דלא גמרי' מלא מלא מהתם שפיר איכא למימר שיעשה מדה לחפינה:


אמר רב פפא פשיטא לי מלא קומצו כדקמצי אינשי:    פרש"י ז"ל צידו של אצבעותיו למטה כלומר שכופף ראש אצבעותיו לפס ידו וקומץ כמי שנוטל בכלי וזו הקמיצה המובחרת מיהו אם קמץ בדיעבד בראשי אצבעותיו שהיה פס ידו למטה ותחב ראשי אצבעותיו בסלת וקמץ קומץ שלם עד שמילא כל אורך פס ידו מהו וכן מלמטה למעלה מהו שהפך גב ידו למטה והעלה הקומץ בראשי אצבעותיו לתוך פס ידו עד שמילא פס ידו מהו וכן מן הצד מהו גב ידו למטה ולא תחב אצבעותיו בסולת אלא דחק גב ידו בסולת. והסולת היה נכנס מאיליו מן הצדדין מהו:


דף מח עמוד א[עריכה]

דבקיה לקומץ בדופני דמנא:    פי' דקיימא לן כי לאחר קמיצה יש לו לתת הקומץ בכלי שרת ואם לא נתנו בשוליו של כלי שרת אלא שנתנו בתוך חללו בדופנו ודבקו יפה בענין שהיה עומד שם כלי שיהא הכלי מסומך. והיינו דקאמר דבקיה לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות כלו' צפות קצת ודוקא בחפינה דכתיב מלא חפנו אבל בקמיצה דכתי' בקומצו אינו אלא מחוק כדאי' לעיל וכן פרשו בתוספות:


גורעין ומוסיפין ודורשין:    פי' ודוקא מאותיות שהם בראשי תיבות או בסופן כי הכא וכדכתי' בפרק יש נוחלין בס"ד:


נתפזרה קטורת ממצוא חפניו מהו כו':    הקשה הר' אלחנן ז"ל אמאי לא בעי' לה גבי קמיצה. ותירץ ר"י ז"ל דבקמיצה כיון דמדאורייתא בעיא מתן בכלי פשיטא דידו כצואר בהמה דמי אבל גבי חפינה מספקא לן משום דכל היכא דהוה אפשר לא בעינן כף ומשום דלא אפשר הוא שמכניס בכף מי אמרינן סוף סוף בכלי הוא נותן וידו כצואר בהמה או דילמא כיון שאין כלי מעכב ידו ככלי הוא ולא איפשיטא:


בעי רב פפא חשב בחפינת קטורת מהו:    פי' שחשב בשעת חפינה להקטיר קטורת חוץ למקומו או חוץ לזמנו. אם הוא נעשה פגול. מי יליף מלא מלא מהתם פי' דגבי קמיצה הא קיימ' לן שאם חשב בקמיצה פגל דאע"גב דפגול בשלמים כתיב הא רבייה רחמנא דכתיב זאת התורה לעולה לחטאת ולמנחה וגו' מה התם מהניא מחשבה הכא נמי מהניא לפגול או לא. וכתבו בתוס' דלענין פסול ההקטרה הוא דמיבעי' לן אבל כרת ליכא אע"פ שחשב בחוץ לזמנו שיש בו כרת בשלמים. וכדתנן בזבחים אלו דברים שאין חייבין עליהם כרת משום פגול הדם והקומץ וכו' אלמא אפילו חשב בקמיצה אין בו כרת ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. וא"ת אמאי לא פרכינן הכא לרב פפא כדפרכינן לעיל מאי קא מיבעי' ליה אי גמר מלא מלא מהתם היינו הך. י"ל דהא ליתא דלעיל איכא למיפרך הכי משום דתרוייהו כחד טעמא דהוו בגופו של קומץ וחפינה מה שאין כן בזו. ואפילו גמרינן בהני דלעיל ג"ש אפשר דלא אתיא להכי. אי נמי איפכא דשאני הכא דלא הוי אלא גלויי מלתא בעלמא דהא לפני לפנים חמור מקמיצה ודין הוא שיפגל:


שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן:    פי' שהכלי שרת מצרף כל מה שבתוכו להיות הכל גוף אחד והא פסולא דאורייתא היא כל היכא שנתנו בכלי שיש לו תוך גמור כדנפקא לן התם מדכתי' כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת ודוקא בדבר שהוא צריך כלי שרת דומיא דכף דדבר שאינו צריך כלי שרת אין הכלי מצרפו אלא מדרבנן ואפילו בשצריך לכלי אם אין לו תוך גמור אין צירופו אלא מדרבנן דדומיא דכף אחת בעי' וכדאמרי' התם פרק חומר בקדש דאוקי' בשצברן על גבי טבלה שיש לה לבזבזין ומדרבנן מפני שאין לו תוך גמור ולאפוקי כל שאין לו תוך כלל דאפי' מדרבנן אינו מצרף.

קס"ד מדפסל טבול יום פסל נמי בלינה וכיון דלינה פסלה מחשבה נמי פסלה כך הגרס' בנוסחי דוקני ומשמע דהכי קאי אמסקנא. וקש' א"כ היכי אמרי' קס"ד וי"ל דנקט ליה אגב רהטא דאמרי' הכי פרק טבול יום גבי פרים הנשרפים דדייקינן הכא דקס"ד מדפסלה לינה פסלא נמי מחשבה ודחי' לה דדילמא לינה פסלה מחשבה לא פסלה והוי האי קס"ד כעין זימנין דאמרינן בעלמא סברוה דקאי אמסקנא והא דאמרינן מדפסיל טבול יום פסלה נמי בלינה לומר דכיון דפסיל ליה טבול יום מכלל שנתקדש קדושת הגוף בכלי שרת וכיון שכן דין הוא שיהא נפסל בלינה. והקשו בתוספות והרי קטורת שנפסלו בטבול יום כדאיתא בפ"ק דשבועות ואפילו הכי אינו נפסל בלינה עד שקדשה בכלי כדאיתא בפ"ב דמעילה ותירצו דהתם בשהניחו בכלי שאינו מקטירו בו. דקטורת צורך כל השנה הוא כדאמרינן נמי בשבועות כי כשכותשה לתוכה הוא כותשה לצורך כל השנה וכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן שלא מדעת לכולי עלמא בכי הא שלא הוזקקו לכלן אבל הכא איירי' שנותנו בכלי שרת להקטירו מיד. והקשה רש"י ז"ל אדמייתי לה מדיוקא דכיון דפסל טבול יום דמיפסלא בלינה. לייתי לה ממתני' דמעילה דקתני בהדיא הקומץ והקטורת ומנחת כהנים מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה ולא תירץ רבינו כלום. ור"י ז"ל תירץ דאי מהתם הוה אמינא שאין נפסל בלינה אלא מדרבנן אבל הכא דאיירי בצירוף כלי וקתני שפסל את כולו על כרחיך פסול טבול יום מדאורייתא הוי כל היכא שיש לו תוך וכיון דפסיל טבול יום מדאורייתא פסיל נמי בלינה מדאורייתא. ואע"גב דהתם קתני חייבין עליהם דילמא חייבין מכת מרדות דרבנן וכדאמרי' במסכת כריתות אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ונכנס למקדש חייב והיינו חייב מרדות דרבנן דפסוליה לאו דאורי' וא"ת אדרבה צירוף כלי דהכא דרבנן דקתני רישא העיד רבי יהושע בן בתירא על אפר חטאת כו' ואלו אפר חטאת שאינו צריך כלי אינו אלא מדרבנן וקתני עלה הוסיף רבי עקיבא כו'. י"ל דקתני הוסיף רבי עקיבא דבמה שצריך לכלי איכא צירוף דרבנן אפילו במה שאין לו תוך גמור כגון טבלא וכדאי' התם. וריב"א ז"ל תירץ דאי ממתני' דמעילה הוה אמי' התם בקטורת של כל השנה דבעי כלי שרת מדאורייתא מה שאין כן בשל יום הכפורים דלא בעינן כף אלא משום דלא אפשר הלכך אפשר דכי נמי מקדש לא מפסיל בלינה. להכי מייתי הא דהכא דמיירי בגחלים דיום הכפורים כדאית' בירושלמי וה"ה בקטורת דיום הכפורים וכיון דפסל טבול יום מדין צירוף כלי ודאי פסולא דאורייתא הוא. ומדפסיל מדאוריי' מיפסיל נמי בלינה מדאורייתא:


הא דאמרינן ומדפסלה לינה מחשבה נמי פסלה:    לאו כלל דוקא הוא דהא אמרינן בפרק טבול יום דבפרים הנשרפים לינה פסלה מחשבה לא פסלה. וטעמא דמלתא משום דגבי פגול כתיב אם האכול יאכל אחת אכילת מזבח ואחת אכילת אדם וכל שאין בו לא אכילת מזבח ולא אכילת אדם אין בו פגול. ותו איכא נמי איברים דפסלה בהו לינה ולא פסלה בהו מחשבה. וטעמא משום שאין פגול אלא בדבר שהוא עיקר כפרה מה שאין כן באיברים שאין כפרה אלא בדם. ותו איכא מנחת כהנים ומנחת נסכים ומנחת כהן משיח דפסלא בהו לינה ולא פסל' בהו מחשבה וטעמא משום שאין בהם ד' עבודות דהא אינן נקמצות אבל חפינה אית בה ד' עבודות חפינה כנגד שחיטה וקבלת הכף והולכה והקטרה כנגד זריקה וכן העלו בתוספו':



דף מח עמוד ב[עריכה]

בעי רב פפא חשב בחתיית גחלים מהו:    פי' כשהיה חותה גחלים במזבח לכאן ולכאן כדי ליטול המאוכלות חשב להקטיר קטורת חוץ לזמנו או חוץ למקומו. מהו שתפסל אותה הקטרה שהקטיר באותן גחלים. וא"ת ומאי קא מיבעא להו דהא תנן לעיל שנפסלין בטבול יום וכיון דפסיל בהו טבול יום נפסלין בלינה ובמחשבה כדייקי' לעיל. תירץ רש"י ז"ל דשאני חתיית גחלים דדילמא לא חשיבא למיפסל בה דמכשירי מצוה אינם כמצוה:


הולכה בשמאל מהו:    פי' הולכת הדם בשמאל מיפסלא ופירש רש"י ז"ל דמספק' ליה משום דאע"ג דהולכה עבודה היא מ"מ לא כתי' בה כהן בהדיא דהא לא נפקא לן אלא מדכתיב והקריבו בני אהרן את הדם אליו ואמרינן התם זו קבלת הדם אלא דכיון דאפקה בלשון הולכה מכלל דהולכה עבודה היא. הא כל היכא דכתיב בה כהן הא קיימא לן כל שנאמר בו כהן ואצבע אינו אלא ימין:


דף מט עמוד א[עריכה]

תיובתא:    ומתני' דהוליך את הכף בשמאלו שאני התם דלא בעיא כלי אלא משום דלא אפשר:


ומקרא מסייעני וישחטו את הפר ויזרקו הכהנים מידם:    פי' מידם של שוחטין שהיו זרים אלמא זרים עשו הולכה. וא"ת א"כ נימא נמי שהשוחטין עשו קבלת הדם ואנן קיימא לן שהיא פסולה בזר. י"ל דקרא לא איירי בזרים אלא בשחיטה ובנתינת הדם לכהנים אבל כהן קבל הדם בכלי ונתנו לשוחטים והשוחטים הוליכוהו ונטלוהו כהנים מידם לזרקו וכן פרש"י ז"ל:


דעבוד מעשה אצטבא:    פי' כי הכהן שקבל הדם הוליכו עד למזבח והניחו ביד השוחטים כמניח על גבי איצטבא ונטלוהו משם בשעת זריקה:


או דילמא ולקח והביא בעי' והא ליכא:    פי' ולא דמיא הא למאי דבעי רב פפא גופיה לעיל גבי בין הבינים דאלו לעיל פשי' לן שהכל היה בידו של כהן גדול אלא שנכנס בו מאיליו הלכך אפילו אם תמצא לומר דלא בעינן לקיחה במתכוין. איכא לספוקי אי בעי' שיקח הכהן עצמו או לא דדילמא כי כתי' ולקח הכהן אמלא המחתה גחלי אש בלחוד קאי או דילמא אתרוייהו קאי ומסתברא דרב פפא בהדי ההיא דלעיל בעי לה אלא שהתלמוד סדרה בכאן משום דבעי למיבעי לה אידך דרבי יהושע בן לוי דבעי לאורוכיה בה טובא:


חפן ומת:    יש שפי' דה"ה חפן ונטמא אלא דחדא מינייהו נקט דמיתה שכיחא טפי מטומאה שהוא זריז בה. ויש שפירשו דדוקא נקט מת אבל נטמא כיון שהראשון חי אין זה אלא כשלוחו וכל שכן גבי שחט ונטמא דכיון שהראשון חי והקרבן משלו שאינו אלא שלוחו של ראשון ופר עצמו קרינא ביה:


למימרא דרבי יהושע בן לוי קשיש:    פי' דקס"ד דהכי אמר רבי חנינא לתלמידו בוא וראה ששאלתי אני קודם לכן היא כשאלת הראשונים והאמר רבי יהושע בן לוי לי התיר רבי חנינא לשתות פרש"י ז"ל מדקאמר ליה ר' דקאמר לי התיר ר' חנינא מכלל דקשיש מיניה והנכון דלאו משום דקרי ליה ר' אלא משום דקאמר התיר לי דמשמע שבא להוראה לפניו. דאע"גב דמשום דבקי ברפואה הוה. מ"מ לישנא דלי התיר לישנא דהוראה הוא וה"ק בוא וראה ששאלתנו כשאלת הראשוני' כלומר שהשאלה ששאל רבי יהושע שהיה אחרון היה כשאלת הראשונים והא דקא' ששאלתנו דרך מוסר וכבוד הוא כאותה שאמרו ולענין שאלתא דשאילנא קדמיכון והשתא נמי קס"ד דמשום נפשיה אמר רבי חנינא כשאלת הראשונים מפני שאף הוא שאל שאלה זו. ופרכינן מספקא ליה והאמר רבי חנינא בפר ולא בדמו של פר שאם שחט כהן גדול פרו ומת צריך כהן שני לשחוט פר אחר כדכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בפר ולא בדמו של פר. וכיון שצריך לחזור ולשחוט פר צריך הוא ג"כ לחזור ולחפון דאי לא קדמה חפינה לשחיטה ואמר רבי חנינא קטורת שחפנה קודם שחיטה לא עשה כלום ופרקי' דר' חנינא ה"ק דשאלת ר' יהושע כשאלת הראשונים חביריו של ר' חנינא שהם סוברין בפר ואפילו בדמו של פר:


דף מט עמוד ב[עריכה]

כיצד הוא עושה:    פי' אחר שנכנס לפני לפנים ובא לחפן כדי להקטיר הקטורת אוחז את הבזך והוא הכף בראשי אצבעותיו ויש או' בשיניו פרש"י ז"ל אחר שהניח את המחתה בארץ אוחז בידו של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בין שני גודליו עד שמגעת לבין אצילי ידיו פי' הנקראין קוב"דוש. לעכבו ולתפשו בין שניהם וקשה למה צריך לשיניו וראשי גודליו יעלהו בידו הימנית כיון שכבר הניח המחתה שבימינו בארץ והוי ימינו ריקנית וי"ל שהרי אינו יכול לחפון אלא בשתהא שפת הכף האחרונה בראש פס ידו כדי שיריק אותה לתוך חופניו ולא תוכל הכף לעמוד שם אלא בשיעלה אותה בשיניו או בראשי אצבעותיו מעט מעט עד שתהא שפתיה סמוך לפס ידו ויחזירה על חופניו:


נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט:    פי' אלמא לא קרי' ביה תכסו על השה אלא בעודו חי הכא נמי בפר ולא בדמו של פר משמע ופרקי' שאני התם דכתיב מהיות משה מחיותיה דשה כלומר מהוויתה דשה דהיינו כשהוא חי ואיכא דגרסי הכי בהדיא מהוייתא דשה והכל ענין אחד:

שאני התם דיליף שה שה מפסח כבר פרשנוה בפרק מרובה בס"ד:


א"כ שה שה מאי מהני ליה:    פי' אלא על כרחין אהני ריבויא לרבות דלא בעי' זכר תמים ובן שנה כיון דסוף סוף שה הוא ואהני מיעוטא דשה שה למעוטי דבר שאינו שה גמור כגון כלאים ושחוטה וחביריו וליכא למי' איפכא מטעמ' דכתיבנא:


דף נ עמוד א[עריכה]

איתיבי' וכו' והוציא את כל הפר דאיירי בשהוא נשרף [צ"ל נשחט] ופרקי' שיוציא את כלו:    כלו' דשאני התם דכתי' את כל הפר דמשמ' שיוציא את כולו והא לא שייך למי' אלא כשהוא שחוט:

ה"ג דתניא אמר לו רבי מאיר דמתניתא היא:


לאו מכלל דאיכא מאן דאמר דצבור הוי:    וא"ת והיאך יכול לומר כן בחביתי כהן גדול דהא משלו הן באין ואין בהם שום כפרה לאחיו הכהנים והרי הן כאילו הן של אהרן דהוי קרבן יחיד לכולי עלמא כדאיתא לקמן. וי"ל דכיון שקרבין בתוך התמיד כדאיתא בפירקי' דלעיל חשיב קרבן צבור ועוד דאמרי' בפרק התכלת כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו מביאין חביתין משל צבור כן תירצו בתוספות:


כולם ימותו:    פי' כל האבודים דהוו להו חטאת שכפרו בעליה. וגמירי חמש חטאות מתות ולד חטאת. תמורת חטאת. מתו בעליה. נתכפרו בעליה. עברה שנתה. וסימניך ותמנ"ע.

שאין חטאת צבור מתה:    וא"ת מ"מ הא בעיא רעיה וגבי דמו של פר דליכא רעיה ילך לאיבוד וצריך לשחוט פר אחרת וא"כ כי נימא לעיל דאין חטאת צבור מתה מה אהני לן י"ל דהא ליתא דלר' שמעון מילתא פסיקא נקט שאין חטאת צבור מתה אלא דעבדי' ליה תיקון רעיה כדי שלא תלך לאיבוד ותהיה לנדבה וכל היכא דליכא רעיה כיון שאין חטאת צבור מתה הרי אינה נפסלת ועושין כפרה בדם ודין הוא שהרי אי אפשר שימותו צבור כולם והנשארים שצריכין כפרה יתכפרו בדם מה שאין כן בהא דמתניתא שכבר נתכפרו הבעלים ועבדי' תקנתא שירעו עד שיסתאבו כיון שאין חטאת צבור מתה:


אלא אימא שאין חטאת השותפין מתה:    פרש"י ז"ל דקסבר ר' שמעון חמש חטאות מתות בחד דוכתא גמירי להו רחמנא דתמורת חטאת ליתא בשותפין שאין קרבן שותפין עושה תמורה כדכתיב ואם המר ימר בלשון יחיד אף כל חטאת השותפין אינה מתה והכי מפר' לה תלמודא במסכת הוריות.

ומאי נפקא לן מינה:    כלומר מאי אהני לן בהאי דחוי דהא סוף סוף שפיר מיתרצא קושיין דלעיל דפרכינן ותפוק לי דהויא חטאת שמתו בעליה ומה לי דמשנינן דהויא לה חטאת צבור או דנימא דהויא חטאת השותפין דהא סוף סוף בין הא ובין הא לא אזלא למיתה ומהדרי' דאפ"ה לא ניחא לי' לרבא למיקרייה קרבן צבור כי היכי דלא ליתא למימר דשבט כהנים ציבור מיקרו ומביאין פר העלם דבר של צבור וא"ת והיכי קרי להו אביי לכהנים צבור דהא אביי גופא קרא להו במס' הוריות שותפין תירצו בתוספות דבתר דשמע התם לרב יוסף דקרי להו ציבור קרי להו הכא ציבור כרב יוסף ולקמן בפ' ב' שעירים פריך אביי מהאי מילתא דפר ושעיר ומשנינן שאני קרבנות צבור כדרבי טבי ופריך התינח שעיר פר מאי איכא למימר דאלמא לא חשיב פר קרבן צבור וי"ל דהתם אליבא דרבא פריך הכי דקרי לי' הכא קרבן השותפין. ועוד י"ל דלאביי קרבן השותפין הוא כהאי דהתם דהוריות וכאידך דפרק ש"ש. והכא בפרכי' קרי לי קרבן צבור כפשוטי' ולא דייק מילתא כיון דעיקר קושיין דלעיל לא נפקא לן מינה מידי.


דף נ עמוד ב[עריכה]

אי בתר מקדש אזלינן:    פירוש דהוי יחיד ועוש' תמורה דהא משלו הוא או בתר מתכפר אזלינן והא רבים מתכפרים בו שכל שבטו מתכפרים בו והויא לה חטאת השותפין שאינה עושה תמורה.

המקדיש מוסיף חומש:    פי' מי שהקדיש בהמה לחטאת חברו אם הוממה ובא לפדותה חשיב כבעלים לענין תוספות חומש אבל אם המתכפר פודה אותו הרי הוא כאינש דעלמא הפודה של חברו שאינו מוסיף חומש דלענין חומש במקדיש תלה רחמנא כדכתי' ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו עליו ואם בא אחד מהם לעשות בו תמורה המתכפר עושה בו תמורה ולא המקדיש דמקדיש כאינש דעלמא היא שהממיר בשל אחרים אין תמורתו תמורה. אחיו הכהנים בקבועא מתכפרים או בקופיא פר"שי ז"ל אחיו הכהנים בקביעות גמורה מתכפרין בפר כאלו הם שותפין עמו והוי' לה חטאת השותפין שאינו עושה תמורה או אין אחיו הכהנים מתכפרים בפר עיקר גמור אלא שהם תפלין לו כדבר הצף על גבי דבר אחר וכ"ג לבדו עיקר בכפרה והוי' לה חטאת יחיד ועושה תמורה. והקשו בתוס' דהכא משמע דכי הויא כפרה בקבועא אין עושה תמורה וכי הויא בקופיא עושה תמורה. ובפ"ק בזבחים משמע איפכא דאמרינן התם הניח להם אביהם בהמה ומת אין ממירין בה ואמרי' עלה ש"מ יורשין מתכפרין בקרבן אביהם דאי לא אמאי אין ממירין בה דהא קרבן יחיד הוא וכבר ריבה הכתוב את היורש להמיר בקרבן אביו ופרקינן מקופי' מתכפרין מקובעא לא מתכפרין כלו' דכיון דקופי' מתכפרין אין ממירין ותירצו דשאני הכא דמכפרא לכ"ג מקיבעא הלכך כפרת אחיו הכהנים דהוי' בקופיא כמאן דליתה הויא אבל [התם] כבר מת אביהם ליכא כפרה דקיבעא לשום אדם.

ה"ג שהזבח נוהג בצבור כביחיד משא"כ בתמורה:    פי' שאינה נוהגת אלא בשל יחיד. שהתמורה חלה על בעל מום לענין שאינו יוצא לחולין פי' משא"כ בזבח דאע"ג דחל על בעל מום מ"מ אינו אלא כקדשי עצים וכקדשי בדק הבי' וכיון שקדם מומו להקדשו כשהוא נפדה יוצא לחולין לגמרי דכי אמרינן בפסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה ועבודה היינו בשקדם הקדישן למומן.

אי הכי זבח נמי מאי זבח שם זבח:    פי' ולמה לן לאוקומה בזבח מיוחד כגון פרו או אילו נימא דשם זבח קאמר ולא תפשוט מינה מידי.


דף נא עמוד א[עריכה]

יש גורסין הא איכא בכור ומעשר ושלמים ורש"י ז"ל לא גריס שלמים דקרבן שלמים אין חל על בעל מום ליאסר בפדיונו בגיזה ועבודה דגבי בכור הוא דכתיב לא תפדה וגבי מעשר בהמה כתיב לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו וכתיב לא יגאל. וי"ל דנקט שלמים לענין שאינו דוחה את השבת דקתני רישא שהזבח דוחה.

שם תמורה אחת:    פי' שכל הדברים האמורין במשנה זו שנוהגין בתמורה או שאין נוהגין בה שוין הם בכל תמורה שבעולם משא"כ בזבח דאיכא בכור ומעשר שחלין על בעל מום ואינן יוצאין לחולין לגגזו (צ"ל לגזוז) ולעבוד. ונוקמה בפסח שני הקשה ה"ר אלחנן דא"כ היכי קתני שנוהג בצבור שהרי אין פסח שני אלא ביחידים דצבור אינן נדחין ותירץ ר"י ז"ל דאתיא אליבא דר' נתן דסבר דאכילה אינה מעכבא וכל ישראל יוצאי' בפסח אחד ומש"ה קרי קרבן צבור שדינו כק"צ שאין אכילה מעכבת בו.

פסח שני מי דחי (שבת) וטומאה:    פי' וקושיין מטומאה אליבא דרבנן דאמרי לקמן שאינו דוחה את הטומאה דלא ניחא לן לאוקומה כרבי יהודה דאמר דוחה את הטומאה כיון דיחידאה היא ואע"ג דברייתא דלעיל אוקי' בסמוך כר"י התם ליכא תירוצא אחרינא אבל הכא טפי עדיף לאוקומה בפרו או באילו וכדרבנן מלאוקומה בפסח וכר"י. ולפי' ר"י ז"ל בדין הוא דמצינן למידחי דהא דלא כר' נתן אלא דאידך פירכא עדיפא לן.


דף נא עמוד ב[עריכה]

ותיפוק לי' דאשר לו אמר רחמנא וכו' עד שנה עליו הכתוב לעכב:    פי' וכיון דקפיד רחמנא כולי האי פרו של יחיד הוא ואינו דין שיעשה תמורה. והקשו בתוס' ודילמא אשר לו שני לעיכובא דצבור ואשר לו שלישי למעט בני אהרן למצוה אבל בני אהרן עיכובא ליכא. ותירצו דכל היכא דאפשר לאוקומי קרא למעוטי למצוה דאחרים לא מוקמינ' לי' לעכב הלכך אית לן לאקדומי מיעוטא דבני אהרן מקמי דנדריש עיכובא. וכי אתי אשר לו שלישי לעכובא ע"כ קאי אכולהו. עוד י"ל דלעיכובא דצבור לא בעי קרא לעיכובא כיון שאינם מתכפרים בו.

מספקא להו לרבנן אי קדושתי' כלפנים או כלחוץ:    פי' וכיון שכן אם היו נותנין את הפרוכת כלפי פנים ונותנין אמה ריוח להיכל דילמא כלפנים הוא ונכנס לפני ולפנים בשעה שנכנס להיכל וקא עבר משו' ואל יבא בכל עת אל הקדש ואם נותנין הפרוכת כלפי חוץ ומניחין אמה של ריוח כלפי פנים דילמא היכל הוא וכשיצא להזאת מן הבדים הבולטים על הפרוכת כעין דדי אשה כדלקמן כסבור להזאת לפני ולפנים והרי הוא מזה בהיכל. וכן בהזאות שעושה כנגד הפרוכת בפר כהן ובפר העלם דבר עושה אותם בהיכל והי' לו לעשותן בפנים ומדלא קשיא לן אלא משום דמספקא בקדושתו שמעינן מינה שאין לחוש אם מוסיפין על אויר ההיכל או על אויר קה"ק כל היכא דליכא משום חלושי קדושה ולר"י דלא עביד אלא פרוכת אחת אית לן למימר דלדידי' ליכא האי ספיקא וקים לן דקדושתי' כלפנים או כלחוץ אלא דלא איתפרש לן אי כלפנים ס"ל או כלחוץ כל זה פי' רי"בא ז"ל.

בין המזבח למנורה:    פי' שהי' בא מן הצפון ונכנס בין המזבח ולמנורה שבדרום והולך לפתח של דרום ונכנס שם בפתח הפרוכת החיצונה וכדאמרינן לקמן דס"ל פתחא בדרום קאי. ור' מאיר אמר בין שלחן למזבח פי' שבא מדרום המזבח ונכנס בין השלחן שבצפון ולמזבח ויוצא ונכנס בפתח שבצפון דסבי' לי' כר' יוסי דפתח' בצפון קאי וי"א בין שלחן לכותל כל' שאינו מעקם דרכו אלא נכנס להדיא בין שלחן לכותל וס"ל כר"י דאמ' ליכא אלא חד פרוכת ופתחו בצפון וכדמפרש ואזיל.

מאן יש אומרים אר"ח ר' יוסי:    פי' דאזיל בשיטתא דר"י דאלו י"א ר' נתן הוא כדאיתא בהוריות ועדיפא מיהא אשכחן בפ"ק דב"ב בענין איוב דקתני י"א דפליג עלי' ר' נתן ושמא ההיא איתמרא מקמא עובדא דבמסכת הוריות שקראוהו יש אומרים.

שולחנות צפון ודרום מונחים:    פי' כי עשר שולחנות עשה שלמה והיו מונחים שתי שורות של חמש חמש בצפון איכא מ"ד במנחות שהיו נתונות לארכו של היכל מזרח ומערב ואיכא מ"ד צפון ודרום לרחבו של היכל ולמ"ד צפון ודרום עומדין היו מחזיקין כל הצפון של היכל שהרי רחב ההיכל עשר אמות והשלחן אמתים ארכו הרי לחמש שלחנות עשר אמות ואין שם מקום פנוי ליכנס ביניהם ולכותל צפוני. הילכך בין מזבח לשולחן כי המזבח משוך הי' כלפי חוץ כדאיתא לעיל ונכנס בצד סוף השלחן הסמוך לו בין שלחן למנורה והולך לצפון והא דקתני בין המזבח לשלחן לאו דוקא אלא לאשמועינן שבא מן הדרום לצפון ששם השלחנות.


דף נב עמוד א[עריכה]

חביבין ישראל שלא הצריכן הכתוב לשליח עיקר הפי' כדפר"ח ז"ל שמרוב חיבתן לא הצריכן לשליח ביה"כ אע"פ שכניסתה חמורה יותר שהרי אף בשאר ימים כשנכנס להיכל צריך מעיל בפעמונים משום ונשמע קולו בבואו אל הקודש. ואלו ביה"כ נכנס לפני לפנים בבגדי לבן שאין שם משמיע קול. אבל מה שפר"שי ז"ל שלא הצריכן הקב"ה לשליח בתפלתן שכ"א מתפלל לעצמו ושואל צרכיו כדכתיב בתפלת שלמה אשר ידע איש נגע לבבו. אין פירוש זה נכון חדא שאף בגוים כתיב ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי. ועוד כי מה ענין זה לשמועתנו אלא הנכון כפי שפירשנו וכן פי' בתוספ'.

אמה טרקסין לא הכריעו בו חכמים:    פי' אמה טרקסין הוא הכותל המפסיק בין ההיכל ובין קה"ק שהי' רחבה אמה ונקרא כן מפני שהוא בספק זה כי טרק בלשון יון חוץ וסין הוא פנים והכותל הוא נקרא דביר ע"ש המקרא ועליו מספקא לי' ליוסי בן הוצל אם אמר הכתוב שהדביר בתוך הבית מפנימה או אם אמר שהדביר בתוך הבית לתת מפנימה ממנו את ארון השם.

חמש מקראות אין להם הכרע:    נראה פירושה שאין להן הכרע מלשון התיבות כל היכא דליכא פסיקא דקראי או הפסק טעמים דאלו השתא דאיכא פסיקא דקראי והפסק טעמים נתברר ספקו.


דף נב עמוד ב[עריכה]

החיצונה פרופה מן הדרום ופנימית מן הצפון:    ולר' יוסי דאמר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת היתה פרופה מן הצפון כדאי' בגמרא דלכ"ע פתח הסמוך לקה"ק בצפון הוא. וטעמא דמלתא פי' ריב"א ז"ל שאלו הי' נכנס מן הדרום הי' הולך שמאלו כלפי ארון ולפיכך נכנס דרך צפון כדי שיהא ימינו כלפי ארון וגם כשיוצא כך הוא יוצא כדרך כניסתו וימינו כלפי ארון.

בשקדי' ופרחי':    פי' כי אע"פ שכתוב ויגמול שקדים נשארו שם מקצת פרחים כמות שהי' כדי להגדיל הנס וכן פי' ר"י ז"ל.

תנו את ארון הקדש:    פי' והלא שם הי' נתון אלא לומר שגנזוהו שם.

תנן כמאן דתני צוברה:    פי' דתנא דמתני' סבר כתנא דברייתא דקתני צוברה.

תני חדא צוברה פנימה שהיא חוצה לו:    פי' שמתחיל מבפנים ובא עד סמוך לו ואידך תני איפכא.


דף נג עמוד א[עריכה]

או שחסר א' מכל סמני' חייב מיתה:    פרש"י ז"ל דכיון דכתיב ענן הקטורת משמע כשהיא שלימה. ותיפוק לי' דקא מעייל ביאה ריקנית פי' ל"ל מיתה גבי מקטיר קטורת חסרה ת"ל דאפי' בלא הקטרה כתב רחמנא מיתה בנכנס ביאה ריקנית מדכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות וכיון שהקטורת אינה כתקנה ביאה ריקנית היא ופרקינן כגון ששגג בביאה והזיד בקטורת פי' שאעפ"י שהי' סבור שאין מיתה בביאה ריקנית אם הי' יודע שיש מיתה דמקטיר קטורת חסרה חייב עלי'. והא בירושלמי גרסינן על מה ששנינו בפטום הקטורת שאם חסר א' מכל סמניה חייב מיתה. אמר רבי זעירא משום הכנסה ומיירי בשלא הקטירה א"נ שהי' שוגג על ההקטרה והזיד על הביאה שחייב על הכניסה דהיינו הביאה שהיא ביאה ריקנית וה"ה שחייב על ההקטרה אם הזיד בה אלא דרבותא אשמעינן ר' זעירא שאפי' בלא הקטרה חייב משום ביאה ריקנית וביאה היינו כניסה כדאמרי' פועל בכניסתו משלו אבל על ההכנסה בלא הקטרה לא מיחייב כל היכא דשגג בביאה.

דאעיל שתי הקטרות:    פי' בביאה אחת וקטרן שניהן שאם הקטיר את החסרה לבדה אף משום ביאה ריקנית יש כאן.

אין לי אלא עלה מעלה עשן עיקר מעלה עשן מניין:    פי' והאי ליש' משמע א"ל אלא עלה מעלה עשן שהוא חשוב מנין שיוצא מעיקרו ת"ל וכסה והיינו דפרכי' והא איפכא תניא ופשוט הוא.

חד למצוה וחד לעכובא:    פי' דכי בענן אראה בא למצוה שיתן בה מעלה עשן דאילו מיתה דאית בי' אינו אלא לביאה ריקנית הדר כתב רחמנא וכסה ענן הקטורת לחייב מיתה על חסרון סמנין ואלו רב אשי לא משמע כי בענן אפי' אזהרה אלא מצוה בעלמא ולרבא משמע אזהרה מדכתיב לעיל ואל יבא וה"ק ואל יבא בכל עת ואל יבא כ"א בענן והא דפרכי' לעיל ות"ל דקא מעייל ביאה ריקנית לכ"ע פרכינן דכ"ע איכא בקטורת חסרה עכובא לרב אשי מדכתיב וכסה ענן הקטרת וכיון שכן הויא לה ביאה ריקנית והכין פרכי' לעיל דמסתייה דלכתוב רחמנא וכסה ענן הקטורת לעכובא ולא הי' צריך לכתוב בה מיתה דכיון דאיכא עכובא בחסרון הסמנין ביאה ריקנית. ולרבה דאמר כי בענן אזהרה כ"ש דפרכי' שפיר דאפי' לא כתב רחמנא וכסה כיון דאיכא אזהרה מכי בענ' למעלה עשן ממילא משמע שהוא מעכב ומחייב עלי' מיתה משום ביאה ריקנית וזה ברור:


ועדיין לא נראה:    פי' ואנן אשכחן שכבר נראה בו ביום קודם מיתתן קודם פרשה זו דאחרי מות כדכתיב התם ויצאו ויברכי וירא כבוד ה'.

אע"פ שהוא יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט:    פרש"י ז"ל אעפ"י שהורו כראוי נענשו לפי שלא נטלו רשות. הקשה ה"ר אלחנן לפני אביו ר"י ז"ל דהא האי קרא מיירי במזבח החיצון והיאך למדו ממנו לקטורת שהוא על מזבח הפנימי ותירץ לו אביו ז"ל שאותו הקטורת הי' קטורת נחשון שהי' על מזבח החיצון כדאמרינן במדרש אריתי מורי עם בשמי וגו' בהקטרת נשיאים שהי' על מזבח החיצון עם שאר קרבנות בשביל חבתן של ישראל. תדע דקטורת דמזבח הפנימי הוא על טהרו של מזבח ואין מכניסין אלא במחתה אחת אלא ודאי הוראת שעה היתה לפי שהי' על מזבח החיצון. וקשה לפי' זה שהרי בת"כ ובמקומות אחרים משמע כי לפני לפנים מתו וכ"נ מפשוטן של כתובים ואם נאמר דהנהו פליגאן אמתנייתא דהכא ולית להו האי דרשה דהכא מה נעשה מפשוטן של כתובים. והנכון בזה מה שפירש הראב"ד דודאי טעו בהוראה זו שהורו לעצמן שדנו מזבח הפנימי ממזבח החיצון א"נ דלמזבח החיצון שנותנין ממנו אש לקטורת כדאיתא במכלתין קרי הדיוט לגבי אש שמים ומ"מ כשוגגין הן ואנוסין בזה ואין העונש אלא ממה שהזידו שלא נטלו רשות ממשה.

ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלם:    פי' והי' לו לומר מן הבמה אשר בגבעון לירושלם או אל במה אשר בגבעון מירושלם.


דף נג עמוד ב[עריכה]

ואח"כ יתן שלו' כלומ' שישתחוה כמי שנותן שלו' ונפטר מרבו:    ויש נוהגין לתת שלו' ממש שהם או' שלו' לימיני שלו' לשמאלי ומשום שמעי' אמרו נותן שלו' לימינו. ואסיקנא לימינו של הקב"ה שהוא שמאל דידי' כי המתפלל כמי שעומד לפני השכינה. ומיבעי למיעבד כאביי ורבא דפסעי להו לשלש פסיעות בכריעה אחת ולסוף הכריעה נותנין שלו' לימין ולשמאל וכן ראיתי למורי הרב שהי' נוהג.

אורחא דמלתא הוא:    פי' אורחא דמלתא לתת וליטול בימין מפני שהיא מיומנת יותר ולאו משום דחשיבא טפי. ת"ש ורבבה מימיניך דאלמ' ימין חשיבא ואע"ג דהאי ימיניך אימינו של אדם קאי ואנן אסקינן דכריעה לימינו של הקב"ה. י"ל דמימיניך היינו נמי שמאל דידי' שהוא כנגד ימינו של הקב"ה א"נ כיון דימינו של אדם חשיבא משמאלו היא הנותנת דלמעלה נמי כנגד ימינו של הקב"ה אית לן למיכרע טפי כי הימין משובח.


דף נד עמוד א[עריכה]

חמשים ושתים שנה:    פי' כי מן החרבן ועד תשלו' ע' שנה דפקידה שהיתה בימי כרש היו נ"ב שנה כי מגלות יהויכין ועד גלות צדקיהו והחרבן היו י"ח שנה כדאמרינן התם גלו בשבע גלו בשמונה גלו בי"ח גלו בי"ט וכדפ"רשי ז"ל. משונה מחברותי' פיר' רש"י ז"ל אחת מן הטבלאות של שיש שברצפה היתה גבוהה מחברותי' מעט.


דף נד עמוד ב[עריכה]

בשעה שנכנסו גוים להיכל מצאו כרובין מעורין זה בזה:    הקש' הרב בן מאוש ז"ל דהא בב"ב אמרינן שלא היו פניהם איש אל אחיו אלא כשהיו עושין רצונו של מקום. ויש מתרצים דהתם בכרובין דמשה אבל הכא בכרובים דצורתא שבכותלים תמיד היו מעורין. ותימה דא"כ היכי אמרינן לעיל שהיו מראין להם כרובים דצורתא להראות חיבתן לפני המקום. והנכון כמו שפי' הרא"ם ז"ל דהני נמי בנס היו מעורין עכשיו אלא שנעשה נס לרעה כדי לגלות ערותן.


דף נה עמוד א[עריכה]

והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת סוגיא דשמעתא דבשעיר כתיב והזה אותו על הכפרת והיינו אחת למעלה דהזה אותו על הכפרת א' למעלה משמע דאותו חדא משמע כדפרש"י ז"ל ולפני הכפרת שהם למטה לא כתיב בי' מניינא אלא דיליף מן הפר דכתיב בי' יזה שבע פעמים ואלו בפר לא כתיב בי' מניינא למעלה אלא דיליף משעיר.

מר כי אתרי' ומר כי אתרי':    פי' במקומו של ר' מאיר מקדימין למנות המנין המועט ובמקומו של ר"י מקדימין המנין המרובה. שלא יטעה בהזאות פיר' רש"י ז"ל שיהא לו שהות בנתים לתת לבו למנין שלא יטעה. וריב"א ז"ל פירש שלא יטעה לכלול הראשונה בחשבון השבע האחרונות ולא ימנה בין כולם אלא שבע שמא תאמר שנאמר לו שימנה שמונה כדרכו א"א כי אלו שני מנינות הם האחת מנין יחידי כדרכו לעצמו והשבע מנין בפני עצמו וכן אמרו בירושלמי מאי שלא יטעה אמר רבי זעירא כדי שיגמור של מטה מתוך שבע.

לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין:    פי' דהאי יזה לשון מיותר הוא שכבר כתיב והזה אלא ודאי בא ללמד שימנה הראשונה עם כל השבע ולא תהא ממנינם וכיון שכן אם לא עשה כן לא יצא דכיון דגזרת הכתוב הוא דכתב רחמנא בפרשה חקה והיינו דאמרינן איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה דלמ"ד משום גזירה שלא יטעה יצא ולמאן דמייתי לה מקרא לא יצא.

לא היו שופרות לקני חובה:    פירוש דאילו לקני נדבה היו שופרות כדלקמן והמתנדב קנין נותן שם מעות לקן שלו ומודיע לכהן והכהן מקריבן אח"כ לשם הבעלים סתם כי הוא לא הי' יודע ומכיר במעות של מי היו כדמוכח דמאי דאמרינן לקמן מפני תערובת חטאת שמתו בעלי'. ולקני חובה לא הי' שופרות מפני התערובות ואלו לקרבנות חובת בהמה פשיטא שלא תקנו שופרות שלא לבטל סמיכה שהיא מצוה.

מפני תערובת חובה בנדבה:    פי' שלא יכיר כהן איזה לחובה שהאחד מהם חטאת ואיזה לנדבה שיהי' שניהם עולה. ומקריב עולה במקו' חטאת או בהיפך ואין מעשה חטאת ועולה שוין ופי' ר"י ז"ל דדוקא לתערובת קנין דחובה בקנין דנדבה איכא למיחש אבל תערובת חובה בחובה שיתערבו לו קנין של לאה בשל רחל ליכא למיחש כי כאו"א היתה נותנת מעותי' צרורין בפני עצמן ולא היו מתערבין. ולמאי דקס"ד השתא שיהי' כולן בשופר אחד לא בשופר א' ממש בכיסין מעורבין אלא שיתנו של חובה בצד צפון ושל קנין דנדבה לצד דרום ומחיצה ביניהם ואפ"ה אמרינן דחיישינן לחלופי ופרכינן דאי משום הא נעביד ב' תיבות ונכתוב עלייהו אי זו של חובה ואי זו של נדבה ופרקי' דר"י ל"ל כתיבה כלו' דלא סמיך אכתיבה דילמא לא מעייני בכתיבה וטעו:


דף נה עמוד ב[עריכה]

זהב לכפורת פר"שי ז"ל שהם מזרקים מלשון כפורי זהב כלו' שהזהב ההוא הי' לכלי שרת ואינו נכון ד"הול למימר לכלי שרת ועוד דבירושלמי דשקלים פי' לבית הכפורת שעושין ממנו שם רקועי פחים וכן פי' ריב"א ז"ל והר"ם במז"ל.

קנין הם תורים וגוזלי עולה הם בני יונה:    פי' המתנדב שני תורים נותן בשופר של קנין והמתנדב בני יונה נותן בשל גוזלין שכן קראו הכתוב כדכתיב ותור וגוזל. ועוד דגוזל משמע כשהוא קטן כדכתיב על גוזליו ירחף וקיי"ל תורים גדולים ולא קטנים ובנ"י קטנים ולא גדולים ומפני זה היו כותבין גוזלים בשופר של בני יונה כן פירשו בתוס'.

בחטאת שמתו בעלי':    פי' דאזלא למיתה פרש"י ז"ל דכיון שכן היו המעות שבהן דמי חטאת שמתו בעלי' שהן הולכות לים המלח והם מעורבות עם המעות האחרות הכשרות ופוסלות אותן. והיינו מפני התערובות דקתני ופרכינן ונישקול ד' זוזי ונשדי במיא ואידך לשתרו פרש"י ז"ל דדוקא נקט ד' זוזי וכדאמרינן התם שעמדו קנין ברבעתיים דהיינו רובע סלע צורי שהוא דינר צורי. וארבע זוזי דאמרינן הם ארבע' זוזי מדינה מפני פרידה אחת של חטאת. ושתי הפרידות הם שמונה זוזין שהם זוז צורי. והא דקאמרינן ונשדי' במיא פי' או לים הגדול בלא שחיקה או לשאר נהרות בשחיקה דהכי אסקינן בפ' כל שעה ובמס' מעילה וה"ה לפודה כרם רבעי בזמן הזה.

והנך לשתרו:    איכא למידק היאך לשתרו אידך ומ"ש מכל איסורין שבתורה שאם יש איסור בהיתר בפחות מכשיער לבטלו שהכל אסור ואין מתירין אותו בסילוק כדי האיסור. ויש מרבו' הצרפתים שתירצו דשאני הכא שתחלת התערובת הי' בהיתר. ודמי לשני לוגין שאני עתיד להפריש שאינו מדמע את השאר ולסאה תרומה שנפלה לתוך החולין בפחות ממאה והטעם מפני שהתערובת הי' בהיתר. ואין דברים אלו מחוורין דבכל איסורין שבתורה אין הפרש בין שנפל האיסור בהיתר או שהי' היתר ונאסר מקצתה אח"כ ואינו ניכר כגון שנטמא א' מהם או שנאסר בקונם או מפני חמץ בפסח וכיוצא בו. והא דשני לוגין אינו אלא מטעם בריר' דלמאן דאית לי' ברירה למפרע אנו רואין כאילו האיסור עומד בפ"ע וההיתר בפ"ע. ותדע דבעלמא קיי"ל קרא לה שם מפיה לא ישתה משולי' מפני שמשקה מעורב הוא ואלו הכא הותר מטעם ברירה וכדכתי' בכמה דוכתי בס"ד.

והנכון דקושיין הכא מטעם ברירה שהנותנין מעות בשופרות על דעת הכהנים נותנין שיהא מעות אלו מעכשיו כפי מה שירצה הכהן בשעת הקרבה הילכך בידו של כהן לומר שיהי' אלו למיתה והשאר יהי' חובה לאותם אנשים שהם חיים וכאלו הפרישום בעלי' לחובת אנשים דמי ופריך לה תלמודא סתם משום דקים לן דלא אפשר אלא בהכין והיינו דפרקינן בהדיא לר' יהודה ל"ל ברירה וזה נראה ברור. עוד הקשו ל"ל למשדינהו במיא דכיון דמעות סתומין הם אע"פ שמתו הבעלי' יכול לעשות מהן נדבה וכדאמרי' במסכת נזיר גבי הפריש מעותיו לנזירותו. מעות סתומין יפלו לנדבה ופריך והלא דמי חטאת מעורבין בהן ופרקינן הלכה היא בנזיר ומסיק התם דה"ה לכל הסתומין וא"כ יכול הוא לתקן שיקח בהמה מן השוק ויאמר מעות האשה בכל מקום שהם יהי' מחוללין על בהמה זו ואח"כ יקדישום לכל מי שחייב חטאת מאותן שנתנו בשופר ויקרסי בהמה זו קרבן נדבה. ותירצו דסתם מעות של שופרות מפורשין הן לענין זה כדאמרי' התם אמר רב אשי לא תימא מפורשין שיאמ' אלו לחטאתי ואלו לעולתי אלא אפי' אמר אלו לחטאתי ולעולתי מפורשין הם ואיכא דאמרי דאפי' אמר אלו לחובתי מפורשין הן ואלו הן סתומין כשאמר אלו לנזירותי או ללידתי ולכשתמצא לומר שאמר אלו ללידתי שהי' קן סתום אין הכי נמי שיפלו לנדבה אבל לא רצו לתקן שהנותן בשופר יתנם שם סתומין שמא יתנם שם מפורשין.


דף נו עמוד א[עריכה]

הלוקח יין מבין הכותים:    פי' וסתם כותים גירי אמת לר' מאיר קודם גזרה ויינם מותר משום יין נסך. ולר' יוסי דאמ' במנחות דגרי אריות הם ויינם יין נסך. לדברי ר"מ איירי הכא א"נ במטהר יין של כותים וכבר פירשתי לזו בהרבה מקומות בס"ד וכן אידך דקתני איו מפורשת במקומ' יפה בס"ד. ומאי דאמרינן הכא דלר"י אין ברירה ובפ' הגט אמרי' דאית לי' ברירה מההיא דמה היא באותן הימים באומר מעת שאני בעולם. י"ל דשאני התם שהוא חולה בידי שמים והדבר עומד להתברר מה שאין כן בהפרשת תרומה ובפרק כל הגט פירשתי' יפה בס"ד.

ע"ב ההוא דנחת קמי' דרבא:    פרש"י ז"ל שליח צבור שהי' רגיל לומר בתפלה סדר עבודה כמו שאנו אומרין ע"כ וכתוב בס' העטור שמעי' מהכא שבלשון המשנה אומ' אותו כגון אתה כוננת דיוסי בן יוסי ולא בלשון סתום דרבא אם שמע בלשון סתום לא הי' מקפיד. וראיתי בס' עבודת הבבלי שמזכיר בסד' עבודת יה"כ וחוזרין לפייסות. ונראה שאין פייס בי"הכ אלא כ"ג נותן לקרובו או לאוהבו עכ"ד ז"ל.


דף נז עמוד א[עריכה]

הוי המנו וד"א ולא הוי הקישא:    פרש"י ז"ל דמאי דיליף פר משעיר בפנים לאו הקש הוא שהרי בכל א' מהם כתיב הזאה למעלה ולמטה ומנין בעלמא הוא שלמדין זה מזה וכל דבר שהעקר ממנו ודבר אחר מפרטיו למד בהקש אינו חשוב היקש ואלו לא נאמר הזאה בשעיר למטה כלל והי' למד אותה מך הפר בהקש זהו הקש שאינו חוזר ומלמד. ותימה א"כ היכי פרכי' לעיל שלא יאמר בפר למעלה כלל דגמר מלמעלה דשעיר דהא אלו לא יאמר למעלה כלל לא הי' חוזר ומלמד לחוץ. וי"ל דלעיל סמכינן אאיד' שינויי דבסמוך דמקומות הוא דגמרי א"נ דחוץ ופנים כחדא זימנא גמר. הניחא למ"ד דלא הוי היקשא כו' פלוגתא היא בפ' איזהו מקומן.

מקומות הוא דגמרי אהדדי:    פרש"י ז"ל אין זה היקש הלמד מן ההיקש שהרי בהיקש הראשון למדו הבהמות זו מזו ובהיקש השני לא היקש שום דבר מבהמה לבהמה אלא המקומות הוקשו זו לזו.

חוץ מבפנים בחד זימנא גמר:    פרש"י ז"ל א"נ סבי' לן דפנים בהיקש למד יכול לחזור וללמד על ההיכל בהיקש לפי שבפנים כתוב דבר מפורש שאין בו הקש והחוץ צריך ללמוד מפנים אותו דבר המפורש ג"כ וכיון שכן בעוד שלמד חוץ מפנים מה שמפורש בו יכול ללמוד ממנו בבת אחת אפי' מה שבא לפנים בהקש. ור"ח ז"ל פי' אין כאן אלא היקש אחד דהיינו מאי דיליף פר משעיר ושעיר מפר ובין בחוץ ובין בפנים ילפי' בחד זימנא מהדדי דחוץ ופנים כחדא מילתא הוא מכיון דכתיב בהדיא וכן יעשה באהל מועד וזה פי' נכון ומסייעי לי' גירסת רוב הספרים דגרסי חוץ ופנים בחדא זימנא גמר. ולמאן דגריס חוץ מפנים הכי פי' כי באותה שעה שלמדין פר משעיר ושעיר מפר מבפנים יליף חוץ מבפנים ביחד:

אני ראיתי' ברומי והי' עלי' כמה טפי דמים:    ותמי' מילתא וכי לרבנן ר' אליעזר בר"י שקורי משקר וי"ל דסברי רבנן דדילמא שלא במתכוין נפלו בפרוכת כדאמרי' לקמן ואם נגעו נגעו ור"א סבר שאלו לא הי' במתכוין לא הי' נוגעים כולם ועוד דכהנים זריזין הן כן תירצו בתוספ'.

שלא כסידרן:    פי' שלא היו כסידרן של יה"כ א' למעלה וז' למטה ולמ"ד שהיו נוגעין בפרוכת הא ודאי הוו ח' למעלה בקצה זה וז' למטה בקצה האחר.

נתערבו לו דמים:    פי' דם של פר בדם של שעיר. ומיירי כשנתערבו לאח' גמר מתנות דלפני לפנים דאי אמרת קודם לכן הי' נשחט השעיר קודם מתן הפר לפנים ואיכא מ"ד לקמן בפרקי' שעיר ששחטו קודם מתן של פר לא עשה ולא כלום.

משום דדיירי בארעא דחשוכה אמרי שמעתתא דחשיכן:    פי' הר"ם במז"ל בתשו' שאלה דר ירמ' לטעמי' דאמ' במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמוד בבלי וטעמא משום דלא נהירי להון טעמי דמתנייתא כהלכה כמה דנהירי לרבנן דא"י. ור' זירא נמי בעי דלשתכח לי' טעמיה דבבלאי משום דלא נהירן לי' בתר דשמע טעמא דמערבאי דמנהגא דעלמא דמדכר איש טפי מאי דגמר ברישא. מיהו לאו בכל הדורות היו כן אלא בימי רבא ורב יוסף ואביי ורבא דהוו להו שמדות כדאיתא בהשוכר את הפועלים. ואמר' נמי בפרק אלו טריפות ערקו רבה ורב יוסף ור' זירא אמר להו ערוקאי שהי' בורחין מחמת השמדות ואמר להו ר' זירא שעם כל זאת לא ישכחו דברי התורה ואמרינן בפרק המנחות והנסכים והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח תבואה משנה לשנה ואם כך ללוקח תבואה משנה לשנה כ"ש לשמדות שיש בו סכנת נפשות וזהו טעמן של ר' זירא ור' ירמי'. אבל אח"כ נתגברה התורה בבבל כ"ש בימי רב אשי דאמרי' מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ע"כ דברי רבנו ז"ל וחיים הם למוצאיהם. אלא אמר ר' ירמי' נותן א' למעלה וז' למטה לשם פר וחוזר ונותן א' למעלה וז' למטה לשם שעיר. הקשו בתוס' ואכתי קושיא דר' ירמי' בדוכתה קיימה ומדויל ידי' משתלים דכיון שהדמים מעורבין כשנותן א' למעלה לשם הפר הרי דם השעיר מעורב עמו ומקדי' לי' מקמי שבע דפר הניחא למ"ד מצוות צריכות כונה איכא למימר דכל שאינו מתכוין לו כמאן דליתי' דמי אלא למ"ד אין צריכות כונה מאי איכא למימר. וי"ל דכל שלא בזמנן דכולי עלמא צריכו' כונה והכא כשעושה הזאות דפר לא הגיע זמן ההזאות דשעיר וכשחוזר ועושה הזאות דשעיר כבר עבר זמן הזאות של פר. ומהאי טעמא נמי לא חיישינן בכולה סוגיין משום בל תוסיף אליבא דרבי יהושע דסבר דבדבר המעורב איכא משום בל תוסיף כדאי' בפרק התערובת גבי דם של מתנה אחת שנתערב בדם של שתי מתנות ואית' נמי בפרק בתרא דראש השנה משום דהכא שלא בזמנו הוא וכל שלא בזמנו לעבור בעי כונה לדברי הכל כדאי' התם ובמסכת עירובין בפרק המוציא תפילין. עוד כתבו בתוספות וצריך לומר דהאי סוגיא סבירא ליה כמאן דאמר במסכת זבחים יש בילה דאי אין בילה הנה דם השעיר שהוא מועט כמאן דליתיה אלא ודאי כדאמרן ואפי' למ"ד בעלמא אין בילה שאני הכא דכיון דדם הפר ודם השעיר שוין במתנותיהן דכולי עלמא יש בילה וסבירא לן נמי דמתנות דהכא אין צריכות שיעור דאי אמרת צריכות שיעור דילמא ליכא בהאי שיעורא מדם השעיר שהוא מועט:


נתערבו לו:    כו' במתנות אחרונות. פי' לאחר שהזה אחת בפר קודם שיזה שבע. סבר רב פפא קמיה דרבא למימר כו' ולא שמיע ליה לרב פפא גדופא דר' ירמיה דלעיל:


דף נז עמוד ב[עריכה]

נתערבו לו כוסות בכוסות:    פי' שלא נתערבו הדמים ממש זה עם זה אלא שאינו יודע איזה כוס הוא מדם הפר ואיזה כוס הוא מדם השעיר. נותן מאחת מהן אחת ושבע וחוזר ונותן בשני אחת ושבע וחוזר ונותן בראשון אחת ושבע ונותן הראשונה לשם פר לבדו והאחרונה לשם שעיר לבדו והאמצעית נותן על הספק. מה נפשך אם הראשונה היתה בשל פר הרי השנית לשם שעיר והקדים פר לשעיר. ושלישית כמאן דליתה דמיא וכיון דשלא בזמנה הוא אין בכך כלום ואם הדם הראשון היה של שעיר הרי השני הוא של פר וכשחוזר פעם שלישית הרי הוא מזה בראשון שהוא של שעיר והזאה ראשונה היתה קודם זמנה וכמאן דליתה דמיא ואין כאן משום בל תוסיף על הדרך שאמרנו:


למ"ד כוס אחד עושה חברו שירים:    כו' היינו פלוגתא דתנאי דמייתי' בסמוך במי שהיו לו שתי כוסות של דם ועשה זריקה בכוס האחד ונשאר השני דאיפליגו תנאי אם הכוס השני הוי דחוי או השיריים:


למעוטי שירים שבצואר הבהמה:    פי' ואידך תנא סבר דההוא לא הוה צריך למעוטיה דמכיון דלא חזי להזאה כדתניא לעיל פשיטא דדחוי הוא ולאמה אזיל:


והא דתנן עירה דם הפר לדם השעיר כו':    הוינן עלה בגמר' ואמרי' תנן כמאן דאמר מערבין לקרנות כלומר שצריך לערב דם הפר ודם השעיר בשעת הזאה על קרנות מזבח הפנימי ביום הכפורים. דאיתמר ר' יאשיה ורבי יונתן חד אמר מערבין וחד אמר אין מערבין אלא שמזה כל אחד בפני עצמו ואע"ג דר' יאשיה ורבי יונתן תנאי נינהו אמרו בגמ' דאיתמ' מפני שלא נשנה מחלוקתם זו במשנה ולא בברייתא אלא שהאמוראין היו מקובלין שנחלקו בזה ואתמר כן בבי מדרשא מפי' האמוראין:

תסתיים דר' יאשיה הוא דאמר מערבין דאשכחן ליה בעלמא דסבירא ליה דאע"ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתי' דמי כלומר דמשמע שניהם כאחד. הכא נמי כי אמר רחמנא ולקח מדם הפר ומדם השעיר שניהם ביחד משמע ולר' יונתן דאמר בעלמא דמשמע נמי כל אחד בפני עצמו סבירא ליה הכא שאין מערבין ואע"ג דבעלמא סבירא ליה דמשמע נמי שניהם כאחד מ"מ הכא סברא הוא שיהא כל אחד בפני עצמו כיון שדם השעיר מועט וקרייה רחמנא דם השעיר. ודחינן אפילו תימא רבי יונתן הוא דאמר מערבין ושאני הכא דכתיב אחת פי' דכתי' וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ומדלא קאמר פעם אחד ואמר אחת ודאי בא ללמד ג"כ שתהא הכפרה אחת. וא"ת אי רבי יונתן הוא דאמר מערבין ר' יאשיה אמר אין מערבין והא היאך אפשר דהא בעלמא סבירא ליה דאע"ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתי' דמי. י"ל דשאני הכא דאמר רחמנא מדם הפר ומדם השעיר וכיון דקרייה דם השעיר מכלל דבאנפי נפשיה קאי דאי לא הרי דם הפר מרובה ודם השעיר מתבטל בתוכו דסבירא ליה דעולין מבטלין זה את זה והכין איתא בהדיא בזבחים ומנחות דמ"ד מערבין לקרנות סבר העולין אין מבטלין זה את זה ומ"ד אין מערבין לקרנות סבירא ליה דעולין מבטלין וא"ת והא לכולי עלמא מערבין על טהרו של מזבח ותיקשי למ"ד עולין מבטלין תירץ ר"י ז"ל דבשלמא בקרנות קרייה רחמנא בהדיא דם השעיר ולהכי מאן דסבירא ליה עולין מבטלין אית ליה למימר שאין מערבין לקרנות אבל בהזאה שעל טהרו של מזבח לא כתיב ביה בהדיא דם השעיר וכיון דכן אע"ג דמערבין כך גזרת הכתוב ולא תיקשי למ"ד עולין מבטלין:


דף נח עמוד א[עריכה]

אחת ולא שתים מדם הפר אחת ולא שתים מדם השעיר:    הקשו בתוספות הא למה לי קרא פשיטא דמהיכא תיתי שיזה שני פעמים מכל אחד ואחד. ותירצו שלא נצרכה אלא להיכא שנשפך הדם בין ההזיות דסבי' ליה כמאן דאמר לקמן כי ממקום שפסק הוא מתחיל דחטוי אחד אמר רחמנא ולא שני חטויין. ור' יונתן סבי' ליה כמאן דאמר מן התחלה הוא מתחיל דחטאת אחת אמר רחמנא ולא שני חטאות וסתמא כר' יאשיה. פי' דאע"ג דבעלמא סבירא ליה משמע שניהם כאחד. הכא איצטריך רחמנא למכתב אחת משום דכתיב מדם הפר ומדם השעיר כדכתי' לעיל:

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו. מין במינו חוצץ או אינו חוצץ:    הקשו בתוספות דמאי חציצה שייכא בלקיחה למאן דאמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כדאסיק רבא בפרק לולב הגזול (דף ל"ז) והלכתא כותיה. ודוחק הוא לאוקומי סוגיין כולה כרבה דאמר לא שמה לקיחה ודלא כהלכתא מדלא פרישו לה בגמרא. ותירצו שלא אמרו לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא בעושה בית יד חוץ לדבר ההוא ליטול בו. אבל כשאוחז בגוף הדבר אלא שנותן דבר אחר בין ידו לאותו דבר לא חשיבה לקיחה כל היכא שנתן שם דבר שהוא חוצץ בעלמא. והביאו ראיה לדבריהם מדאמרי' התם אמר להו רבה להנהו דגדלי הושענא דבי ריש גלותא כי גדליתו הושענא שיירו בית יד דלא ליהוי חציצה רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ. ואמרי' נמי התם אמר רבה לא לידוץ איניש לולבא בהושענא דנתרי טרפי והויא חציצה. רבא אמר מין במינו אינו חוצץ. והשתא למה ליה לרבא הני טעמי תיפוק לי' דסבי' ליה לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כדאמרי' התם אמר רבא לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעי' לקיחה תמה וליכא רבא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא ודאי ש"מ שלא אמר רבא לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא בעושה בית יד מן הסודר חוץ ללולב לאחוז בו את הלולב וכההיא דאמר עולא אמר רבא מנא אמי' לה דתניא אזוב קצר מספקו בחוט ובכוש. אבל אם כורך הסודר על הלולב ונוטלו בו לא שמה לקיחה דכיון דמין בשאינו מינו הוא הויא חציצה. הכא נמי בשמעתין כיון שנתן מזרק בתוך מזרק והוא מניח ידו תחת שתיהם אין כאן לקיחה לכשתמצא לומר דאיכא חציצה. ונראין דבריהם לענין זו של שמועתינו דכלי בתוך כלי אחר לא חשי' לקיחה על ידי דבר אחר. אבל מההיא דפרק לולב אין כאן ראיה גמורה דדילמא התם לדבריו דרבה קאמר לאשמועי' עיקר דינא למילי דעלמא דכל לנאותו או שהוא מין במינו אינו חוצץ:


כדי לערבן יפה יפה:    פי' מפני שהדמים קשים להתערב וכיון דסבי' ליה מערבי' לקרנות משום דכתיב אחת. סבי' ליה שצריך לערבן יפה יפה שלא יהו כשתי חטויין.

מין במינו חוצץ או אינו חוצץ:    פי' קא מיבעיא ליה אם חוצץ לענין קדשים ואפי' לרבא דאמר התם דבמצות אינו חוצץ. והיינו דנקטי' לה סתמא. ולא מייתי עלה ההיא פלוגתא דרבה ורבא. ולא מייתי' עלה הכא אלא מילי דקדשים:


ת"ש היה עומד על גבי בהמה וכו' או על גבי רגל חבירו פסל:    פי' משום דהוי חציצה בינו ובין הרצפה. ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת אין דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף קרקע לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה אלמא רגל לרגל עושה חציצה ואע"ג דמינו הוא. וש"מ דבקדשי' מיהת מין במינו חוצץ. ופרקי' דשאני רגל דלא מבטל ליה. פי' רגל חבירו ולישנא קלילא נקט דאלו רגל גופיה ודאי לא הוי חציצה. והא דלא אמרי' עלה דיקא נמי דקת' רגל חבירו משום דאיכא למימ' דרגל חבירו לאו דוקא. אלא אורחא דמילתא נקט דהא רגל עצמו שיתן רגלו על רגלו לא מצי קאי שפיר ובעי' לעמוד לשרת וליכא. והתם בפ"ב דזבחים עביד תלמודא צריכותא אמאי קתני בהמה וכלים ורגל:


אם תמצא לומר מין במינו אינו חוצץ:    מין בשאינו מינו חוצץ הקשו בתוס' מאי קא מיבעיא ליה דהא פשיטא לן בכוליה תלמודא דמין בשאין מינו חוצץ אפילו במילי דעלמא ובמין במינו הוא דפליגי. וי"ל דהכא מפני שהסיב חלחולי מחלחל ואינה חציצה גמורה משום הכי קא מבעיא ליה וה"ק אפילו אם תמצא לומר דמין במינו אינו חוצץ הא ודאי מין בשאינו מינו חוצץ הוא בעלמא וה"נ מין בשאינו מינו הוא. או דילמא כיון דמחלחל לא חייץ. ול"ג או דילמא לא שנא ומאן דגרי' ליה הכי פי' או דילמא דאע"ג דטעמא דחלחולי מחלחלא טעמא תריצא הוא. לא משנינן ביניהו שלא לחלוק ולתת דברים לשיעורין:

אמר לו תניתוה זולף והולך עד שמגיע לספוג:    כתב רש"י ז"ל רישא דמתני' הכי המקדש בשוקת והיה ספוג לתוכו מים שבספוג פסולין כיצד עושה זולף והולך עד שמגיע לספוג שוקת הוא אבן חלולה שעל שפת המעין והמים נכנסין דרך חור שבדופניה ומשקין בה בהמות ומקדשין בה אפר חטאת לתוך מים חיים וקתני שהמים שבספוג עצמו פסולין דחיים אל כלי בעינן שיהו נובעין בכלי כיצד הוא עושה כשבא ליטול את המים ליתנם בצלוחית או בשפופרת זולף וגומ' את כל המים אשר בשוקת עד שמגיע לספוג. זולף שואב כדאמרי' זולף וגומ' וגף כדרכו במועד קטן. אלמא ספוג לא חייץ ולא פסיל אלא הנבלעין בתוכו וה"ה לסיב ע"כ לשון רש"י ז"ל:


בקומץ פסול:    פי' בתוס' דאצטריך למימר בקומץ פסול מפני שהסלת של מנחות דק מאד ופעמי' שיוצא דרך הסיב בין כעין סדקים שבו שאין הסיב נדבק יפה יפה בזה:


דף נח עמוד ב[עריכה]

הא דתנן היה מחטא ויורד:    פי' רש"י ז"ל כי הוא לשון ירידה כדאמרי' בבכורות נושא ועולה מתחטא ויורד ואינו מחוור דמהיכן הוי חטוי לשון ירידה. ועוד דבשלמא לת"ק דמתני' איכא למימר הכי משום דסבר כל ההזאות מלמעלה למטה אבל לרבי אליעזר מלמטה למעלה למה תפס לשון מחטא. והנכון דמחטא לשון חטוי והזיה וליש' דדכויי כההיא דאמרינן בפרק דחולין ומנא לן דחטוי ליש' דדכויי הוא דכתי' תחטאני באזוב ואטהר משום דכתי' הכא גבי הזאות דמזבח הזהב וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל נקט תנא האי לישנא וכן פי' הרמב"ם ז"ל:

תנו רבנן ויצא אל המזבח אשר לפני ה' מה תלמוד לומר אם ללמד שיצא מקדש הקדשים לא היה צריך לומר דהא פשיט' כי מזבח הזהב בהיכל הוא עומד אמר רבי נחמיא לפי שמצינו בפר העלם דבר שכהן עומד חוץ למזבח פי' כשמזה על הפרוכת עומד חוץ למזבח הזהב ומזה כדאי' לקמן באידך מתנייתא דבסמוך דהני מתנייתא תרוייהו כהדדי איתמרו וכל חדא מינה סמכה על חבירתה:

יכול אף זה כן ת"ל ויצא אל המזבח היכן היה לפנים מן המזבח כן גרש"י ז"ל כלו' דכיון דבשעת הזאות דמזבח אמ' ויצא אנו למדין כי קודם לכן לא יצא חוץ למזבח וכשהוא מזה על הפרוכת עומד בין המזבח והפרוכת ומזה:

והאי ויצא לאו משום יציאת קדש הקדשים אלא לצאת מבין הפרוכת ולמזבח ולעמוד חוץ למזבח שמזה על המזבח ולמדנו כי בהזאת הפרוכת עדיין לא יצא. ויש גורסין ת"ל ויצא אל המזבח אשר לפני ה' כהן לפני ה' ולא המזבח לפני ה' הא כיצד עומד לפנים למזבח ומזה. וגרסח זו דחוקה ומשובשת לפום פשטא דהא לא משמע הכי מדכתי' המזבח אשר לפני ה'. אבל יש לפרשה כפי הגרסא האחרת דמדכתיב ויצא שמעינן כי קודם לכן הכהן היה עומד לפני ה' ולא המזבח:


דכולי עלמא מיהת בההוא קרן דפגע ברישא לא עביד:    פי' שהרי כשיוצא מקדש הקדשים פוגע במערבו של מזבח והא לכולי עלמא בקרנות של מזבח הוא מתחיל או בצפוני מזרחי או בדרומי מזרחי ואמאי דהא אין מעבירין על המצות. ובלאו הכי אית לן למיבעי מנא תיתי שיהא חייב לעשות כן אי בעי הכי נעביד ואי בעי הכי נעביד:


והדר אתי לההוא קרן דאיחייב ברישא:    פי' ולרבי יוסי בקרן צפוני מערבי איחייב ברישא שכן דרך יציאתו מלפנים דהא לרבי יוסי פיתחא בצפון קאי ולר' עקיבא בקרן דרומי מערבי פגע דסבירא ליה כרבא דשתי פרוכות היו ופתחא בדרום קאי:


דף נט עמוד א[עריכה]

כולה מזבח וכו' במקום חד קרן הוא:    פי' שהרי מזבח הזהב אמה על אמה כשיעור קרן של מזבח החיצון:


שני כהנים גדולים נשתיירו בבית המקדש:    פי' ריב"א ז"ל דשני כהנים אלו לא נחלקו אלא דמר עביד הכי ומר עביד הכי. ומאן דעבד ככל חד מינייהו עבד והיינו לישנא דאמר אני הקפתי דאי לא תימא הכי תיקשי לן הא דאמרי' בתמורה בפ"ב (דף י"ו) מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר לא היתה מחלוקת בישראל והא דאפליגו בסמיכה לסוף שניה דאיבצר ליבא:


חוץ מזו שהיתה לפניו באלכסון:    פי' הקרן שעומד בראש האלכסון של הקרן שהתחיל בו אם התחיל בקרן דרומי מזרחי הוי קרן אלכסון צפוני מערבי ואם התחיל בצפוני מזרחי הוי האלכסון במערבי דרומי. וטורח הדבר לכוף שם להזאת מלמעלה למטה ולפי' כשעומד כיון שכפף עצמו בקרן הסמוך לו להזאת מלמעלה למטה מזה מלמטה למעלה:


מר סבר פתחא דלפני לפנים בצפון קאי:    פי' דרבי יוסי סבר הכי דאמר פרוכת אחת היתה ולדידיה גמרן מתנות דקרנות בצד דרומי ומהיכא דגמרן מתנות דקרנות התם יהיב על המזבח כדמפרש ואזיל ולרבי יהודה הוי איפכא:


דאמר קרא ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח:    פי' גבי פר כהן משיח כתיב ותניא בת"כ הפר לרבות פר יום הכפורים שיהו שיריו נשפכין אל היסוד:


וכי נפיק בההוא פגע ברישא:    פי' בצד מערבי ואין מעבירין על המצות: והקשו בתוספו' למה לי האי טעמא תיפוק לי' דכתיב בהדיא בקרא אל פתח אוהל מועד והיינו כלפי מערב שהוא רואה ההיכל. וי"ל דאין הכי נמי וטעמא דקרא קא נסיב תלמודא ויש כיוצא בו במקומות אחרים:


אף ירידתו מן הכבש בסמוך לו:    פי' נקט האי טעמא אפילו למאן דלית ליה טעמא דאין מעבירין על המצות דלמ"ד אין מעבירין על המצות תיפוק לי' משום דכי פגע ביסוד דרומית פגע ברישא:


קסבר פיתחא בדרום קאי:    פי' פיתחא דהיכל בדרום המזבח קאי דסביר ליה דכוליה מזבח בצפון וכיון דכן צד דרומו של מזבח בלבד הוא שרואה פתח ההיכל בחמש אמות שכנגד חצי הפתח כי מחצי הפתח מתחיל דרומו של מזבח.

ה"ג תאני רבי ישמעאל בדבי רבי שמעון בן יוחאי זה וזה יסוד דרומי וסימניך משכוה גברי לגברא:    וכן גרש"י ז"ל ופירש הוא ז"ל בתוך מדרשו של ר' שמעון בן יוחאי היו שונין משנת רבי ישמעאל וגורסי' בה זה וזה יסוד דרומי לומר שחזר בו ר' ישמעאל. וסימניך שלא תטעה לומר זה וזה יסוד מערבי היו שונין משכוה גברי לגברא תלמידי רבי שמעון שהיו מרובין משכוהו לר' ישמעאל לומר כדבריה'. ויש גורסי' זה וזה יסוד מערבי וסימני' וכו' ופי' תלמידי ר' ישמעאל משכו לר' שמעון לשטתם. וכן גורס רש"י ז"ל בזבחים והקשו בתוס' דבשילהי מסכת זבחים גבי כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה נחלקו דבי ר' ישמעאל תנא זה וזה שילה ר"ש בן יוחאי אמר זה וזה ירושלם ואמרי בסופא דשמעתא תנא דבי ר' ישמעאל בדבי ר' שמעון בן יוחאי זה וזה ירושלם וסמניך משכינהו גברא לגברי וכך הגרס' שם בכל הספרים והשתא קשה מה סימן הוא זה כיון דפעמים גברי לגברא ופעמים גברא לגברי ואין לנו הכר והכרח באיזה מהם היה גברא לגברי ובאיזו היה גברי לגברא. לכך פירשו כי ר' שמעון בן יוחאי שהוזכר שמו ושם אביו קרוי גברי. ורבי ישמעאל שלא הוזכר שם אביו אלא שמו קרוי גברא וכשחוזר ר' ישמעאל לדברי ר' שמעון בן יוחאי אומרי' משכוה גברי לגברא וכשחוזר ר' שמעון בן יוחאי לדברי ר' ישמעאל או' משכינהו גברא לגברי. ולפי' זה גרסי בסוף זבחים בדברי ר' ישמעאל זה וזה ירושלם כמו שגורסי' במקצת ספרים. או גרסי' משכוה גברי לגברא כדגרסי' הכא בשמעתין.

ת"ר מועלין בדמים דברי ר' מאיר:    פי' וסתם מתני' ר' מאיר היא:


דף נט עמוד ב[עריכה]

עד כאן לא פליגי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין בהם:    פרש"י ז"ל עד כאן לא פליגי אלא מדרבנן דמאן דאמר מועלין בדמים מדרבנן קאמר לשלם קרן אבל מדאורייתא להוסיף חומש לא. ע"כ. ונראה מדבריו ז"ל שאין תוספת חומש בכל מעילה דרבנן וכן עיקר ואיכא למידק דהכא ובכמה דוכתי אשכחן מעילה דרבנן. ואילו בריש מעילה (דף ב') פרכי' בהדיא גבי הא דאמרי' קדשי קדשים ששחטן בדרום שיש בהם מעילה מדרבנן. ומי איכא מעילה מדרבנן. ומשנינן אין דאמר עולא אמר רבי יוחנן קדשים שמתו יצאו ידי מעילה דבר תורה. וכן במסכת תמו' בפ"ב (דף ל"ב) גבי המקדיש עולה לבדק הבית ומי איכא מעילה מדרבנן. ומשני ראוי למעול בה שתי מעילות קאמר תירצו בתוספות דודאי פשיטא ליה לתלמודא שיש הרבה מעילות מדרבנן והתם במעילה הכי פרכי' מי איכא מעילה מדרבנן בכי הא דהוי להו קדשים שמתו דהא אמרינן התם דקדשים ששחטן בדרום כמאן דחנקינהו דמי ולהכי משנינן דאין ה"נ דאפילו בכי הא איתא מעילה בדרבנן כדאמ' עולא אמר רבי יוחנן וכו' והא דמייתינן התם הנהנה מן החטאת כשהיא מתה מעל מעל מדרבנן קאמר דהא חטאות המתות אין בהן מעילה דאורייתא וההיא דפרק בתרא דתמורה אתמהי' עלה משום דאית בה מעילה מדאורייתא ולהכי פרכי' היכי תקינו רבנן בה מעילה כיון דהא אית בה מעילה מדאוריות' מדין עולה שהיתה כבר. ופרקינן דאין הכי נמי וראוי לשתי מעילות קאמר אחת משום עולה ואחת משום בדק הבית מדרבנן:


אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו:    הקשו בתוספות מהיכא אתא לן הא דאי משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין או משום דכתיב ושמו הערופה לא משמע לפום סוגיין דמהתם תיתי לן. דהא הדר פרכי' והרי תרומת הדשן וכו'. ואמרינן טעמא דשני כתובין הבאין כאחד. וטעמא דתרי מיעוטי כתיבי. ור"י ז"ל פי' דנפקא לן מחטאות המתות דדרשינן בת"כ שאין מועלין בהן כיון שאין ראויין למצו' והכי נמי כל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו. ורש"י ז"ל פי' דטעמא משום דבמעילה כתיב מקדשי ה' וכיון שכבר נעשי' מצותו לא קרי' ביה מקדשי השם ונכון היא. עוד הקשו בתוספות מאי האי דמשני אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו וכו'. אדרבה אימא לאידך גיסא אין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין מועלין בו. ואנו אומרים דלפני כפרה אין מועלין בו וכל היכא (איכא) דאיכא למדרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן ותירצו דהא איכא שלמים שלא נעשית מצותן ואינן בני מעילה כדאיתא במעילה. ובפ"ב דראש השנה ובכמה דוכתי ואי נמי עגלה ערופה שאינה אסורה עד שתרד לנחל איתן או עד שתערף למ"ד עריפתה אוסרתה:


והרי תרומת הדשן:    פרש"י ז"ל שנעשית מצותו ומועלין בו:


דף ס עמוד א[עריכה]

תרומת הדשן ועגלה ערופה:    פרש"י ז"ל דעגלה ערופה מדכתיב וערפו שם. שם תהא קבורתה. ואיברא דהכי דרשינן לה בבכורות. ואיכא למידק דהא במסכת ע"ז ובדוכתי אחרינ' דרשינן דאסורה בהנאה מדכתי' כפר לעמך ישראל כפרה כתיב בה כקדשים. תירצו בתוס' דתרוייהו צריכי כפרה לאוסרה מחיים. וערפו שם לאוסרה לאחר עריפה אע"פי שנעשית מצותה ולהכי נקט הכא רש"י ז"ל ההוא טעמא דערפו שם וא"ת ולמאן דאמ' שאינה אסורה מחיים כפרה בעגלה ערופה למה לי. וי"ל דמוקי ליה למילי אחריני אי נמי דאיהו לא דריש וערפו שם כדדריש בבכורות. ומכפרה נפקא ליה איסור דלאחר מיתה. ומיהו סוגיין הכא כמאן דאמר שאסורה מחיים דאי לא לא שייך למימר ביה שנעשית מצותה ומועלין בה שאין אנו אומרין הלשון הזה אלא במה שנאסר קודם מצותה ועמד באיסורו לאחר שנעשית מצותו ולא בדבר שאין עיקר איסורו אלא לאחר עשיית מצותו. כן פי' ה"ר אלחנן ז"ל:


תרי מיעוטי כתיבי:    פי' ותרויהו צריכי דאי לא כתב רחמנא מיעוטא אלא בחד מינייהו הוה אמי' דדילמא איכא מילי דגמרי מאידך דלא כתיב ביה מיעוטא ודכותה אמרי' לענין אסורי הנאה שאין תופסין חלופיהם דבר תורה. דלא גמרי' מע"ז ושביעית שתופסין דמיהם משום דתרי מיעוטי כתיבי וכדאיתא בפ"ק דקדושין ובדוכתי אחריני:


הערופה ואע"ג דבמסכת חולין דרש' מיניה דעגלה בעריפה ולא בשחיטה:    תרויהו שמעת מינה דכוליה הערופה מיותר ודרשא דהתם מגופיה דקרא ודרשא דהכא מייתורא דקרא:


חד למעוטי מנותר שאם אכל דם שהיה נותר אינו חייב עליו משום נותר אלא משום דם בלבד. וחד למעוטי מטומאה:    פי' מי שאוכלו בטומאת הגוף פטור ומשום אוכל קדשים בטומאה. והקשו בתוספות למה לי מיעוטא לטומאה דהא דרשי בעלמא ג"ש בטומאה דגמר קדש קדש מנותר ואפילו לקולא נמי דרשי' לה לההיא ג"ש בזבחים פרק ב"ש ותירץ ר"י ז"ל דבפרק ב"ש אשכחן חיוב בטומאת הגוף בדברים שאין בהם חיוב פיגול מדכתיב אשר יקדישו בני ישראל. ויליף נמי התם נותר מטומא' לחומרא ולא מפגול לקולא הילכך אי לא כתב הכא אלא חד מיעוטא הוה אמרי' דלא יליף טומא' מנותר כיון דבטומאה גופה כתב בה רבויי דמן הקדשים אשר יקדישו הוה לן לאוקומי מיעוטא בנותר דמעטיה רחמנא דלא יליף מטומאה בג"ש:


אבל פיגול לא צריך קרא:    פי' דאילו צריך קרא בדידיה הוה מוקמי' ליה ולא בטומאה דרבי בה רחמנא דברים שאין בהן משום פגול כדאמרן:


כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח:    פי' דומיא דבשר קדשים שהדם מתירם דכתיב באכילת אדם ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל וגבי אכילת מזבח רחמ' אמר וזרק והדר והקטיר:


דברים האמורין בבגדי לבן מבחוץ:    פי' כגון הגרלה ווידוי וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב ושפיכת שירים. אבל בדברי' הנעשים בבגדי זהב מבחוץ אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי. פרש"י ז"ל כגון שהקדים הוצאת הכף ומחתה שהוא בבגדי לבן לאילו ואיל העם שהוא בבגדי זהב. והקשה ריב"א ז"ל אם כן היכי אמרינן מה שעשה עשוי דכל היכא דעבד הכי אין לנו אלא ג' טבילות וששה קדושין כדאי' בפרק אמ' להם הממונה. ולא אמרינן דגמירי חמש טבילות ועשרה קידושין כדאית' התם ותירץ דלכתחלה הוא דגמירי להו דאלו בדיעבד אין קדוש וטבילה מעכבין אלא בתמיד של שחר שהוא דבר המעכב באהרן ובניו כדאית' בזבחים וכדאמרינן בפרק אמר להם הממונה. עוד הקשה היאך אפשר דמה שעשה עשוי דהא היפך ושינה בדברים שבפנים. והויא לה כההיא דאמרינן לעיל במכילתין אילימא דאקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים חקה כתי' ביה ואפילו לרבי יהודה. וזו אינה קושיא לפי מה שפי' ר"י ז"ל התם דהדר ביה תלמודא מההיא סברא כי אמרינן דנהי דהגרלה מעכבא כסדרן לא מעכב אבל אנן כתבי' התם שאין הפירוש ההוא מחוור. ויש לתרץ כאן דשאני הוצאת כף ומחתה שאינה אלא עבודת סילוק ואינה לכפרה וכי כתי' חוקה בעבודות שהן לכפר כתיבא. ועם כל זה אין פירוש רש"י ז"ל נכון דכיון דאמרינן בדברים הנעשים בבגדי לבן אם הקדים מעשה לחברו משמע דמיירי כששניהם בבגדי לבן. ונראה כי רש"י ז"ל דחק את עצמו לפרש מה שפירש לאשמועינן דאפילו בשהקדים הוצאת כף ומחתה לא הוי עכובא מפני שהיא עבודת סילוק:


דף ס עמוד ב[עריכה]

וחד למעוטי שירים דלא מעכבי:    פרש"י. ז"ל דלא מעכבי בסדרן אם הקדים להם דבר המאוחר להם ואעפ"י שהם נעשים בבגדי לבן. ונראה מדבריו ז"ל דשירים מעכבי איעקר להו לגמרי דלא עבד להו שפיכה. ולא נהירא דהא פרכינן עלה בסמוך מהא דאמ"ר יוחנן תנא רבי נחמיא כדברי האומר שירים מעכבין ומאי קושיא נימא דנהי דמעכבי בגופייהו אבל כסדרן לא מעכבי לכך פי' בתוספות למעוטי שירים דלא מעכבי כלל:


ורבי יהודה אי מעכבי מעכבי ואי לא מעכבי לא מעכבי:    פרש"י ז"ל אי מעכבי שאר דברים הנעשים בבגדי לבן הני נמי מעכבי ואי לא מעכבי שאר דברים הני נמי לא מעכבי. ולישנא דאי מעכבי או לא מעכבי לא אתי שפיר דלא משמע לישנא דקאי אשאר דברים. אלא הכי פי' אי בלאו האי מיעוטא אית לך דמעכבי השתא נמי מעכבי דהאי קרא לאו להכי הוא דאתא ואי בלאו האי קרא לא מעכבי השתא נמי לא מעכבי כלומר דמהא ליכא למשמע מינה:


וכלה מכפר אם כפר כלה ואם לא כפר לא כלה:    דברי ר' עקיבא אמר לו רבי יהודה מפני מה הוא אומר אם כפר כלה אלא שאם חסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום. ואמרי' בפרק איזהו מקומן. מאי ביניהו ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר משמעות דורשין איכא בנייהו. פי' דלכולי עלמא שירים לא מעכבי אלא דלר' עקיבא משמע ליה למדרש קרא מסופיה לרישיה וקאמר שאם כפר כל המתנות הרי הוא כאלו כלה הכל ונתן השירים אל היסוד דשירים לא מעכבי ואם לא כפר כל המתנות לא כלה מה שאין כן במתנות החיצונות דמתנה אחת בלבד מעכבת ואמ' ליה ר' יהודה שאין לדרוש בזה הלשון שמא ישמע השומע ויטעה שכך רוצה לומר שאם לא כפר כלל לא כלה הא כפר במתנה אחת בלבד כלה דומיא דמתנות החיצונות לפיכך יש לדרוש הכתוב מרישיה לסופיה שאם כלה כפר דהשתא משמע שאם לא כלה כל המתנות לא כפר:

וחד אמר שירים מעכבי איכא בינייהו לר' עקיבא לא מעכבי כדפרישנא. ה"ק אם כפר כל האמור בענין יום הכפורים כלה. ואין שירים מעכבין שאינם אמורין כאן אלא בפר כהן משיח וכדכתיבנ' לעיל. ואתא ר' יהודה לומר דלהכי כתב רחמנא וכלה מכפר שאם כלה כל צרכי עבודותיו ואף הלמדי' לו ממקום אחר דהיינו שירים כפר ואם לאו לא כפר. ואע"ג דלר' יהודה לא כתיבה חקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים ושירים מבחוץ הם. אפילו הכי כתב רחמנא וכלה מכפר לעשות השירים כעיקר הדמים שנעשין מבחוץ לעכב בגופן מיהת ואע"ג דסדרן לא מעכבי:


דף סא עמוד א[עריכה]

בקטורת לא מיירי:    ואיכא למידק דמ"מ הא קתני סופא וכן בהיכל וכן במזבח. וא"כ אם נשפך הדם בהזאות שבהיכל וצריך לשחוט פר אחד מה יעשה דהא קדמה חפינה לשחיטת הפר וכי תימא שיחזור ויחפון א"כ צריך להקטיר קטורת פעם שנייה ולהחזיר כל מה שעשה בפנים ואנן אמרי' דכל אחת עבודה בפני עצמה. וי"ל שלא הקפידו בחפינה של קודם שחיטה אלא קודם שחיטת פר הצריך לפנים ששם צורך החפינה אבל משנגמרה מלאכת קדשי הקדשים אין להקפיד על החפינה שהיא קודם פר הצריך להיכל.

שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום:    והא דאמרינן לעיל נתערבו לו דמים בדמים מיירי לאחר שנגמרו מתנות שבפנים והיה לו לעשות מתנות שבהיכל וכדתריץ תלמודא למתני' דפרכינן מינה בסמוך:


ואם איתא יחזור וישחוט מיבעי ליה:    פי' סדרא דלישנא דפירכא דלעיל נקטינן והכי בעי למי' ואם איתא למה לי למיפסל מפני שהקדים השעיר בהזאו' אפי' עשאן כסדר לא עשה כלום כיון ששחט השעיר קודם מתן דמו של פר והוא צריך לחזור ולשחוט:


במתנות שבהיכל:    ועל כרחו להקדים שחיטת השעיר דהא צריך להזות מדם השעיר לפנים כדתנן נטל דם השעיר נכנס למקום שנכנס כו'. וכל הזאות שבפנים קודמין לכל המתנות שבהיכל:


ת"ר וכפר את מקדש הקדש זו לפני לפנים:    פרש"י ז"ל בא ללמדנו שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על הנכנס לפני לפנים בטומאה והיתה לו ידיעה בתחלה ולא היתה לו ידיעה בסוף דילפינן מקראי בפ"ק דשבועות (דף ז') דשעיר זה תולה מן הייסורין על הנכנס במקדש בטומאה עד שיודע לו בסוף ויביא קרבן עולה ויורד ע"כ. פי' לפירושו שאין קרבן עולה ויורד בנכנס למקדש בטומאה אלא כשיש לו ידיעה בתחלה ובסוף אבל יש לו ידיעה בתחלה ולא בסוף שעיר הנעשה בפנים תולה עד שיודע לו בסוף ויביא קרבנו. ואם לא היתה לו ידיעה בתחלה ויש לו ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ מכפר דלאו בר קרבן עולה ויורד הוא ואם אין לו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים כדאיתא התם:


אהל מועד זה היכל:    פרש"י ז"ל שמכפר על טומאת שאורעה בהיכל. ואת המזבח כמשמעו על טומאה שאורעה לו במזבח ושהה כדי השתחויה שזהו שיעור שהייה למי שנטמא בעזרה כל זה פי' רש"י ז"ל. והקשה עליו ר"י ז"ל שאם לא בא הכתוב ללמד אלא על מקומות שנכנס שם אדם בטומאה שהשעיר מכפר עליהם למה לי כל הני קראי דהא כתי' שמכפר על טומאת מקדש וכל מחנה שכינה מהתם נפיק כדאמרינן במסכת שבועות מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן תרי קראי למה לי אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים. ועוד גבי מזבח היכי שייך לאדכורי טומאה אם שמש שם בטומאה אין דם השעיר מכפר עליו. ואם בששהה על המזבח כדי השתחואה לא שייך זה אלא בהיכל שהוא מקום השתחואה. ועוד דאמרינן בפ"ק דשבועות יש להביא ג' עבירות ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ופרכינן אמאי לא מוקי להו בקרא. וזה תימה היכי אפשר לאוקומינהו בקרא כיון דמיירי קרא לענין טומאה. לכך פר"י ז"ל דמתנייתא מפרש משפטי הזאות דם השעיר היכן הם. וה"ק את מקדש הקדש אלו הזאות שבפני לפנים על בין הבדים. אהל מועד זה היכל ההזאות שעל הפרוכת מזבח כמשמעו כלומר הזאות שעל המזבח הפנימי. יכפר אלו העזרו' שפיכת שיירי הדם שהיה שופך על יסוד מזבח החיצון וא"ת למה לי האי קרא דהא כתי' בקראי בהדיא ענין הזאות הללו וכדכתי' וכן יעשה לאוהל מועד וגו'. ואי לעיכובא הא כתיב וכלה מכפר כדדרשינן בסמוך. תירץ ז"ל דהאי קרא איצטריך משום דכולה פרשה כתי' אהרן והוה ס"ד שאינו נוהג אלא באהרן ואתא קרא ללמד על כל כהן משוח בשמן המשח' או מרובה בגדים לעשות כל הסדר הזה וכדתני' בתו' כהנים וכפר הכהן אשר ימשח אותו מה ת"ל לפי שכל הפרש' אמורה באהרן לדורות מנין ת"ל וכפר הכהן וגו'.

יכפר וכו' השוו כולם לכפרה:    פי' שהכהנים לויים וישראל מתכפרים בדם השעיר הנעשה בפנים כדרך שמתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבודות:

רבי שמעון אומר כשם שדם השעיר הנעש' בפנים מכפר כו' ובמסכת שבועות פרכינן לרבי שמעון הרי השוו כולם לכפרה ופריק אין הכי נמי ומיהו האי בדידיה והאי בדידיה כלומר ישראל בשעיר וכהנים בפר:

ת"ר וכלה מכפר וכו' שכולן כפרה כפרה בפני עצמן פי' דלהכי כתב בכל חד את ואת.

מכאן אמרו:    פרש"י ז"ל לאו אנתן מקצת מתנות ונשפך הדם קאי דההיא לאו מההיא דכפרה כפרה בפני עצמן אלא תליא פלוגתא בחטא' אחת או חיטוי אחד אלא אגמר מתנות שבפנים ונשפך הדם קאי שאמרו מכאן שאין צריך לחזור ולהזאת בפנים שהרי כל אחת כפרה בפני עצמה:


חטאת אחת אמרתי לך ולא שתי חטאות:    פי' ואם אתה אומר ממקום שפסק הא איכא שתי חטאות אבל כשאתה אומר ממקום שהתחיל אין כאן אלא חטאת אחת שכלן בהזייה אחת דהזאה דקודם שפיכה אינה מן המנין וכמאן דליתה דמיא:

גרש"י ז"ל תניא אמ' ר' לי חלק ר' יעקב בלוגין:    ופי' ז"ל דקס"ד דהכי קאמר לי חולק רבי יעקב בין הזאות דלוגין דמצורע להזאות של יום הכפורים דאלו במצורע כל שנשפך השמן באמצע דכולי עלמ' חוזר למקום שהתחיל דהתם ליכא טעמא למדרש חטוי אחד ודכולי עלמא אמרינן לוג אחד ולא שני לוגין. ופרכינן עלה דהא תניא דאיפליגו בה כדאיפליגו ביום הכפורים ומהדרינן אימא לי שנה רבי יעקב בלוגין כלומר כך שנה לי מחלוקת בזו כמו בזו כלו' דמאי דאמרת דחלק רבי יעקב אינו לשון חילוק אלא לשון מחלוקת ששנה זו במחלוקת כך יש לפרש לפי גרסא זו ושיטה זו של רש"י ז"ל אבל ר"ח ז"ל גורס תניא אמר ר' לא חלק ר' יעקב בלוגין וקס"ד לא שנה בו מחלוקת אלא הכל מודים שמתחיל מן הראש ופרכינן עלה ממתנייתא ופרקינן אימא לא שינה רבי יעקב בלוגין כלומר שלא היה עושה שינוי בין מצורע לשל יום הכפורים וכשם שנחלקו בזו כך נחלקו בזו לומר דהא דקתני לא חלק רבי יעקב אינו לשון מחלוקת אלא לשון חילוק שלא חלק בין זו לזו:


רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל:    ותימה מנא ליה הא דהא הכא ליכא קרא למדרש חטוי אחד ולא שני חטויין כדאי' לעיל. וי"ל דממתנות יום הכפורים גמר שהוא בנין אב לכל מקום והא דלוגין היינו לוג שמן שמביא עם אשמו ומזה ממנו ז' פעמים כנגד בית קדש הקדשים ואחר כך מזה ממנו על הבהונות כדכתי' ומיתר השמן וגו' ואחר כך נותן על הראש כדכתיב והנותר בשמן אשר על כף הכהן וגו' ואם יש שם שירים עוד נאכל לכהנים כדאיתא בסיפרא.

אלא מעתה דכתי' והנותרת מן המנחה הכי נמי דלא מעכבי:    פי' מפני שקראו הכתוב נותר כאלו הוא דבר טפל ושירים בעלמא. פרש"י ז"ל והא קיימא לן דשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין עליהן את הקומץ ופרקינן שאני התם דכתיב ומיתר והנותר פירוש שהנתון על הראש הוא מותר דמותר קרייה רחמנא. וא"ת ואמאי לא פריך אי משום דכתיב והנותר אפילו דבהונות נמי דהא קרייה רחמנא יתר ואין סברא לחלק בזה בין יתר לנותר. י"ל דאידך עדיפא ליה למפרך מנותר לנותר:


דף סא עמוד ב[עריכה]

גרש"י ז"ל אמר ר' יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו באנו למחלוקת רבי מאיר ור' אלעזר ברבי שמעון כו':    פי' דקיימא לן שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין וחייב להקטיר ולזרוק אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והכא נמי אשם מצו' ששחטו שלא לשמו ויש לו לזרוק דמו ככל הלכותיו אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. פלוגתא דר' מאיר ור' אלעזר בר' שמעון לר' מאיר דאמר ביום הכפורים שאם נשפך הדם יביא אחר ויתחיל בתחלה הכא נמי יביא אחר. פרש"י ז"ל דכי היכי דהתם אמר ר' מאיר שכל עבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה אף זו הואיל ולא נגמרה שהרי לא עלתה לבעלים לשם חובה הרי היא כמי שאינה ויביא אשם אחר לשם חובה. דאע"ג דכתי' כבש אחד אשם. הכא נמי חד הוא כיון שאין הראשון עולה לו. אבל לר' אלעזר בר' שמעון דאמר ממקום שפסק משם הוא מתחיל. אלמא לא אמרי' כמאן דליתא דמיא. הכא נמי עבודה ראשונה חשיבא היא אע"פ שלא נגמר בה כפרה ואם מביא אשם אחר הוה ליה שתי אשמות ואשם אחד אמר רחמנא ולא שנים דהכא ליכא דרשא למדרש כדדרשינן ביום הכפורים חטוי אחד אמר רחמנא ולא שנים חטויין הילכך צריך ואין לו תקנה. זו שיטת רש"י ז"ל. ואינה מחוורת כי מה ענין ההיא דיום הכפורים שנעשו ההזאות הראשונות בכשרות גמורה לאלו שנעשות הכפרה הראשונה בפסול ושלא כהלכה. הא ודאי דכולי עלמא כמאן דליתא דמיא ויש לו להביא אשם אחר. וגרס' ר"ח ז"ל יותר מחוורת שהוא גורס אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן בהונות. כלומר קודם שנגמרו כל מתן הבהונות דלר' מאיר יחזור לראש ואשם אחד הוא. ולראב"ש אין לו תקנה דהא מה שהזה קודם שנשפך במקומו עומד ואם מתחיל ממקום שפסק הוו להו שתי אשמות ואין כאן מקום לדרוש כי היכי דדרשי' התם חטוי אחד ולא שני חטויין. וכן פי' רשב"ם ז"ל:

מתקיף לה רב חסדא והא אותו כתיב:    פרש"י ז"ל והקריב אותו לאשם אותו שהונף עם הלוג ולא אחר וא"כ אפי' לר' מאיר אין לו להביא אשם אחר:

תניא כוותיה דר' יוחנן:    פי' לפום פשטא דברייתא משמע דאיכא מאן דתני שמביא אשם אחר ולא דרשי' אותו ולא אחר. מדקתני צריך דם אחר להכשירו ורב חסדא דחי דהתם צריך ואין לו תקנה קאמר ופרכי' ומי קתני תנא הכי פי' דליתני סתם צריך ובעי' למימר צריך ואין לו תקנה ומהדרי' דאין הכי נמי דהא תניא וכו'. ופליגא דר' פדת דלר' פדת צריך ויש לו תקנה הוא שמעביר תער על הראש הממורט דלא בעינן קרא כדכתיב דאמר ר' פדת ב"ש ור' אליעזר אמרו דבר אחד כלומר הסכימו לדעת אחת דלא בעי' קרא כדכתי' אלא עבדי' מאי דאיפשר:


ת"ר ולקח וכו' יכול בכלי:    פי' גבי דם אשם של מצורע שיצא לידון בדבר חדש יותר משאר אשמות שזה צריך מתן בהונות ואעפ"כ החזירו הכתוב לכללו לתת ממנו מתן דמים על המזבח וכן אמרו בפ"ק דיבמות שזהו דבר שיצא לידון בדבר חדש שאין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפי'.

מה חטאת טעונה מתן כלי:    פי' לקבל דמה בכלי דנפק' לן בכל הקרבנות מדכתי' זאת התורה לעולה ולחטאת ולמנחה כו'. וכתיב גבי עולה וישם באגנות. וכן פרש"י ז"ל:

ה"ג תנו רבנן אי נמי גרסי' תנא וכולן מטמאין וכו'. ולא גרסי' תנן התם שאינה משנה בשום מקום:


וכולן מטמאין בגדים:    פי' כששופך הדם והוצרך להביא פר אחד או פרים אחרים אם חזר ונשפך. כולן יש להם דין פר יום הכפורים שאמרה תורה שיהא נשרף בבית הדשן ויטמא בגדי השורף אותו. דברי ר' אליעזר בר' שמעון פי' ואזיל לטעמיה דסבי' ליה ממקום שפסק הוא מתחיל. ותנן שכן כולם תורת פר עליהם שהרי נעשה מעשה בדמן. וחכמים אומרים אין מטמא ואינו נשרף אלא אחרון הואיל וגמר בו כפרה. ונראה מן הלשון הזה דאפי' בשנשפך הדם בהיכל שאינו מחזיר למה שבפנים. אפילו הכי אינו נשרף אלא אחרון שבו נגמרה הכפרה לגמרי. ואתיא אפילו לר' אלעזר בר' שמעון. אבל יש שפי' דרבנן כר"מ סבי' להו דממקו' שהתחיל חוזר ולא אתיא הא אלא לאותן שנשפך הדם באמצע המתנות שהפר הראשון שלא עלתה הזאתה כלום אינו נשרף. ואין פי' זה נכון:


כמה שעירים משלח:    פי' כשנשפך דם השעיר והוצרך להביא שעירים אחרים להגרלה כמה שעירים משלח:


דף סב עמוד א[עריכה]

הכא כתיב אותו:    לומר שאינו משלח אלא אחד והאחרים ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה:


בשלמא רב שימי בר אשי משמיה דרבא קסבר הואיל וגמר כפרה בו:    פי' הואיל וגמר כפרה בשעיר שבא עמו וראוי הוא זה שיהא נגרר אחריו להלכותיו אלא רב פפי משמיה דרבא מאי קסבר הקש' רבי' אלחנן ז"ל אדרבה כדידיה דיקא מתני' טפי דתנן לקמן בפ' שני שעירי מת יביא שנים ויגריל עליהם וכו' ועד השני ירעה עד שיסתאב. אלמא חבירו של אותו שעיר שמת הוא המשתלח. והשני הוא רועה. ותירץ דהא מצי' למידחי מאי שני שני של זוג ראשון. ירעה עד שיסתאב והאחרון ישתלח:


שלש קופות של שלש סאין כו':    ובמקומו במס' שקלים מפרש שתורמין את הראשונה לשם בני ארץ ישראל שמביאין שקלים תחלה והשני לשם בני ישראל שבעמון ומואב הקרובין לארץ ישראל. והג' לשם מדי ולשם יון ולשם מדינות הרחוקות. ובודאי שכל הקופות ותרומות לכל ישראל כי כלן שותפין בקרבנות צבור שבכל יום ויום אלא בשעה שתורמין את הלשכה היו אומרי' שיהא נקראת כל אחת ואחת לשם בעליה קריאת שם בעלמא מפני שכל הקודם זכה:


דילמא שאני התם דבעידנ' דאיתחזייא קמייתא לא איתחזייא בתרי בתרייתא:    שעדיין לא נתרמה והראשונ' נראית להקרבה משנתרמה מה שאין כן בזו כי השעיר של זוג ראשון לא נראה לשלח עד שנגמרו כל הדמים וכשנגמרו כל הדמים שניה' נראו לשלוח:


איזה מהן שירצה יקריב:    פי' ואפילו בשאבד ונמצא קודם חצות דלא חזי חד מנייהו עד שבא חצות ואז נראו שניהם להקרבה:


ואם היה שני מובחר ממנו יביאהו:    פי' ולא שייך סברא זו גבי שעיר שאינו אלא לשלוח. אבל בפסח שייך שאכילתו מצוה ויש בו גם כן אימורים למזבח ובעי למיהוי מן המובחר. סליק פירקא ת"ל:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הריטב%22א_על_הש%22ס/יומא/פרק_ה&oldid=2780670"