חידושי הריטב"א על הש"ס/יומא/פרק ב

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כב עמוד א[עריכה]

בראשונה אומר להם הממונה הצביעו: פי' שיוציאו אצבעותיהם כדי למנותם. ולקמן מפרש כי הכהנים של אותו בית אב היו מוקפין ועומדין עגולה אחת כמין כוכלייר והיה שם זקן או כהן שתופס בפיו המנין שירצה ואותו כהן שהמנין ההוא נשלם בו היה זוכה באותו פייס. וכדי שידעו מהיכן יתחילו למנות היה שם ממונה שנוטל מצנפת מאי זה שירצה וממנו הגורל מתחיל וזה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין והאומר המנין לא היה יודע ממי יטלו המצנפת שאם כן היה מבין במי ישלם המנין והיה יכול להפיס למי שירצה אלא ודאי כדאמרן וכן פירשו בתוספות.

והא איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקינו לה פייסא: פי' כדתנן לקמן מי מעלה איברים. ובתמיד של בין הערביים אע"פ שזמנו מט' שעות ומחצה ולמעלה פעמי' שלא היה להם פנאי להעלות איברים למזבח ביום ומעלין אותן בלילה.

סוף עבודה דיממא הוא: פי' ששחיטתו וזריקת דמו ביום:

קדש ידיו ורגליו לתרומת הדשן: פי' ולא יצא מן המקדש. למחר אינו צריך לקדש לעבודות אחרות ואפי' למ"ד דלינה דעמוד השחר פוסלת. שכבר קדש מתחל' עבודה אלמא תחלת עבודה דיממא היא. אימא שכבר קדש מתחלה לעבודה פי' דיחוייא בעלמא הוא דמדחי לפום האי לישנ' קמא אבל לאידך לישנא דאמרינן בסמוך מימרא דר' יוחנן כפשטא והכין סוגיין בשילהי פירקין כדבעינן למימר קמן בסד"י:

שאני מגנא ממיקם: פי' דלא טריח' מלתא כולי האי להתעכב אדם בתחלת הלילה מלישן כמו שהוא טורח לקום ממטתו בשחר בהשכמה.

ותקנתא להאי גיסא הואי תקנתא להך גיסא הואי: פרש"י וכי מפני התקלה שאירע בתרומת הדשן תקנו בו פייס והלא לצורך סדור המערכה ושני גזירי עצים לכך הוצרכו לתקן כן כדתניא מי שזכה בתרומת הדשן זכה בסדור מערכה ושני גזרי עצים. והקשו בתוספות דהא מאי קושיא דאי לאו הצורך שהיה להם לתקן פייס בתרומת הדשן לא היו עושין בו פייס והיו מתקנין פיים בסדור מערכה עצמה ואחר שהוצרכו לתקן פייס בתרומת הדשן תלו בו סדור מערכה וגזרי עצים. לכך פירשו כדפר"ח ז"ל ותקנתא מפני תקלת רוב הבאים להרים בתרומת הדשן הואי. אדרבא לאידך גיסא הואי שהיו מתעצלים כהנים מלבא לתרומת הדשן שלא היתה חשובה בעיניהם ולא עוד אלא שהוצרכו לומר שהזוכה בו יזכה בסדור מערכה ושני גזרי עצים.

פשיט' ליה ד' אמות דארעא לא: פי' ד' אמות דארעא הסמוכים בקרקע לעליית הכבש דלא דלגבי מזבח תנן כלומר ד' אמות שבראש הכבש הסמוך למזבח אלא דקא מבעיא ליה אם יכנס בד' אמות אלו אותן שתי אמות הפורחין מן הכבש ונכנסין בכנגד אמה של יסוד ואמה של סובב. או בד' אמות של גופו של כבש דהוו להו שש עם השתי אמות הפורחין ולא איפשיטא.

דף כב עמוד ב[עריכה]

מאי היא מעשה דאגג קשיא ליה לר"י ז"ל דשאול נמי איכא אחריתי שהרי קודם מעשה של אגג כשהקריב העולה קודם שבא שמואל שאיחר מן המועד אשר יעדו. כתוב עליו בקש לו ה' איש כלבבי וההוא קרא הוה ליה לאתויי הכא ותירץ כי אז לא הפסיד המלוכה לגמרי ולא היה רצון ה' להעבירה אלא ממנו אבל לא מבנו אבל במעשה דאגג נפסקה המלוכה אפי' מזרעו:

דאוריה ודהסתה: פי' שהוסת למנות את ישראל שלא לצורך תימה דהא בקרא לא כתיב עון הסתה כדכתיב ולא סר מכל אשר צוהו ה' ימין ושמאל רק בדבר אוריה החיתי בשלמא למאן דאמר קבל דוד לשון הרע לא קשיא אמאי לא מני ליה קרא דכיון דדברים הניכרים ראה כדאיתא התם לא חשיב עון כל כך. ותירץ דהסתה נמי כיון דהוסת בו כדכתיב ויסת את דוד לאמר לך מנה את העם כעין שוגג או אנוס הוא ולא חשיב ליה קרא והכא חשבי ליה משום דחשבי' בשאול עון של אגג אע"פ שהיה כעין שוגג דהא דן קל וחומר.

נענתי לך שאול בן קיש מלך ישראל מכאן דקדק ר"ת ז"ל בספר הישר שאין לו לעד לחתום בשום שטר פלו' עד בן פלוני אלא פלוני בן פלוני עד. ואין דקדוקו מחוור כדמוכח במאי דכתבי' במסכת גיטין בס"ד.

דף כג עמוד א[עריכה]

אמר לו השאילני קרדומך: כו' זו היא נקימה ואיזו היא נטירה השאילני מגלך אמ' לו לאו למחר אמר לו השאילני קרדומך כו' כך הגרסא בכל הספרים ותימה הוא למה שינה ממגל לקרדום וי"ל כי הקרדום חשוב מן המגל וקמ"ל כי אע"פ שזה השאילו כלי שהוא חשוב יותר אפילו הכי יש כאן עון נטירה אי נמי אורחא דתלמוד' לתפוס כלים מכלים שונים. עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו יש שפירשו דיליף לה משום שזה שומע חרפתו ודומם וכתי' התם וידום השמש ולכן שכרו כצאת השמש בגבורתו. ואין צורך לזה שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע כו' ומפני שזו ענוה וחסידות גדולה שהיא למעלה מן הכל דמה שכרם לגדול שבכולם דהיינו כצאת השמש בגבורתו שתרגם אותו יונתן שהוא מה שאמר הכתוב ואור החמה יהיה שבעתים.

דנקיט ליה בליביה: פי' הוא אינו עושה מעשה נקימה ונטירה אלא מניח עלבונו למקום.

דמפייסי ליה ומפייס: וק"ל הא דאמרינן בפרק כל כתבי הקדש תיתי לי דלא שדינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצערן לי. היכי דמי אי דלא מפייסי ליה הרי הוא עושה שלא כדין כשאינו נוקם ונוטר כנחש ולא משמע לישנא דהתם דמחיל ליה מגופיה ונקיט ליה בליביה. ואי דמפייסי ליה ומפייס הא לא משמע הכי ועוד דאם כן מאי רבותיה וי"ל דלעולם דלא מפייסי ליה והא דהכא במילי דשמיא וההיא דהתם בצערא דמצערי שלא על מילי דשמיא.

השתא שתים מוציאין שלש מיבעיא. כבר: פירשו בתוספות דכל כי האי גוונא שהחשבון הראשון הוא המיותר לאו פירכא רבה הוא ומצינן למימר אחת ושתים כדאמרי אינשי. וזימנין דלא פריך תלמודא הכי כלל בכמה דוכתי ועיקר פרכא דפריך תלמודא היינו כשהחשבון האחרון מיותר. והכא כיון דידעי דאית ביה טעמא פריכו לה. וזימנין נמי דפרכי כי האי גוונא אבל לא בכל דוכתא וכבר כתבתיה במקומות אחרים בס"ד.

גרש"י ז"ל אין מוציאין שלש ולא גודל: כו' פי' אין מוציאין האצבע השלישי עם השני במקדש ואם הוציא מונין לו וקס"ד שמונין לו שתים וקשיא לברייתא דלעיל. ויש גורסין שלש ופירושו האצבע המשלמת לשלש והוא ענין אחד עם הגרסא הראשונה אבל אין לפרש שלש ממש דא"כ אדפרכי' מסיפא נפרוך מהא דמשמע דשלש אין מוציאין אבל שתים מוציאין: ומיהו בזו י"ל דקים לן דליכא הפרשה בין שתים לשלש ומשום סיפא דקתני ואם הוציא מונין לה נקט רישא נמי שלש.

אין מוציאין גודל מפני הרמאין: פי' שהגודל קצר ואדם יכול להרחיק הגודל מן האצבע ונראין כאצבעות ב' בני אדם ויעשה כן כדי שיכלה המנין בו.

הרי הוא כפרתכם שעדיין בנו מפרפר ולא נטמאת סכין: כלומר מהרו ליפול הסכי' מידו כי עדיין הוא מפרפר ואינו מטמא:

על מעלות האולם: פרש"י ז"ל שהן אולמות שהיו בעזרת נשים שעשו שם מלכי חשמונאי כלומר דאלו באולם עצמו במעלות שבינה לבין המזבח לא משמ' שיהא עומד שם להכריז לישראל דבריו:

וירושלם בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלם אינה מביאה עגלה ערופה. איכא למידק דהא פריש' בפרק מרובה טעמא דהתם משום דכתיב לרשתה וקסבר ההוא תנא כי ירושלם לא נתחלקה לשבטים וא"כ מאי קושיא דילמא האי תנא סביר' ליה כרבי יהודה דאמר ירושלם נתחלקה לשבטים. וי"ל דלא ניחא לן לאוקומה כרבי יהודה ודלא כרבנן ומיהו משום דאיכא למימר הכי פרכינן.

דף כג עמוד ב[עריכה]

ועוד לא נודע כו' והוה ליה חדא ועוד דבתרייתא עיקר פרכא:

כדי להרבו' בכיה: כלומר שהיה מרבה בכיה כשאומר דברים אלו דכיון שעל ספק חלל הנמצא בחוץ הקפידה תורה כ"כ כ"ש על ודאי חלל ובתוך המקדש:

מדקא נסיב לה תלמודא גם דם נקי אשר שפך מנשה ואע"ג דההוא קרא היה בבית ראשון ומעשה זה לאחר כמה זמנים הכי קאמר תלמודא כי מצינו מזמן מרובה שהורגלו לשפוך דמים בירושלם ומאותו זמן ואילך היה קל בעיניהם:

גרש"י ז"ל תנו רבנן ופשט ולבש שומע אני כדרך שהכהן גדול עושה ביום הכפורים שפושט בגדי קדש ולובש בגדי חול ת"ל ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים וכו': וכן הגרסא בת"כ אלא שקצרו שם יותר כדאיתא בפרש"י ז"ל ובתוספות הקשו על גרסא זו היכי קתני שפושט בגדי קדש ולובש בגדי חול כדרך שכהן גדול עושה ביום הכפורים שהרי כהן גדול ביום הכפורים אינו לובש בגדי חול כלל אלא שמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן. ועוד למאי דסבירא לן השתא דיליף פשיטה ולבישה האמורה בהוצאת הדשן מן האמורה בכ"ג בי"הכ למה ליה למיכתב אחרים דאלו מלישנא דברייתא משמע דלא קשיא ליה השתא מה ת"ל אחרים. אלא לבתר דדריש מקיש בגדים שלבש לבגדים שפשט כדקתני אם כן מה ת"ל אחרים לכך אומרים בתוספות דהכי גרסינן הכא ובת"כ שומעני בפושט בגדי קדש ולובש בגדי חול. וסמיך ליה על מאי דכתי' בגדים אחרים ולא אדכר ליה עד סיפא דקתני א"כ מה ת"ל אחרים וכן נראה עיקר. אבל כיון דאיתא לגרש"י ז"ל בכולהו נוסחי דהכא ובת"כ יש לפרש דהא דקתני כדרך שכהן גדול עושה ביום הכפורים לאו דמייתי ליה מהתם לגמרי אלא דעביד מינה סניפין כל דהו דכי היכי דהתם איכא שינוי בגדים הכא נמי איכא שינוי בגדים למדרש דאחרים דכתיבי הכא הוו בגדי חול:

א"כ מה ת"ל אחרים אחרים פחותין מהם: פי' כגון שחקים ולומ' שתהא חובה בשחקים. ר' אליעזר אומר אחרים והוציא לימד על כהנים בעלי מומין שכשרים להוצאת הדשן. פי' דסבי' ליה דכי כתי' אחרים אוהוציא קאי שיהא כהן המוציא את הדשן כהן אחר כלו' אפילו בעל מום: ולפום פשטא משמע דבהא פליג רבי אליעזר על ת"ק אבל מודה הוא דבעו' בגדי קדש מהקישא דלעיל. אבל בנמקי הרב החסיד ז"ל פי' דכיון דמכשר ליה בכהנים בעלי מומין אין להצריך בה בגדי קדש שאי אפשר שלא תהא הוצאת הדשן גריעא מתרומת הדשן ומה שאומ' לקמן כמחלוקת בהוצאת הדשן כך מחלוקת בהרמה. אינו אלא לענין הכשר בעלי מומין בלחוד כדפרש"י ז"ל דאלו לענין בגדים לדברי הכל תרומת הדשן בבגדי קדש כדכתיב בהדיא והוצאת הדשן בבגדי חול וה"ק קרא ולבש בגדים של אחרים בעלי מומין שאף הלובשים אחרים הם ולפירו' קמא אתיא שפיר כפשטא הא דאמרי' בסמוך [ולר' אליעזר] בגדים פחותים מנא ליה דאלמ' לר' אליעזר נמי לא שרינן אלא בגדים פחותים. ויש לתרץ לאידך פירושא דה"ק מנא ליה בעלמא דכל כי האי גוונא בעי' בגדים משונים שיהו או פחותים או של חול עד דדחיק נפשיה לפרושי אחרים דקרא בכהנים בעלי מומין ופריק דאי משום הא לא הוה צריך למכתב אחרים דההיא מדר' ישמעאל נפקא ודכותה דהא פריך תלמודא לעיל ולר' יהודה נשבר הציץ מנא ליה וכדפרי' בתוספות בפ"ק. והלשון הראשון הוא המחוור לפום סוגייא דשמעתין.

אי ס"ד עבודה היא וכי יש לך עבודה שכשרה בשני כלים: ק"ל ואמאי לא קשיא ליה הכי לת"ק דסבר דבעי כהן תמים ובגדי קדש וי"ל דאיהו לכולי עלמא סביר' ליה דאפילו תרומת הדשן אינה עבודה שלימה כיון שהיא כשרה בשני כלים אלא שגזרת הכתוב היא לת"ק דכיון דיש בה צד עבודה שתהא צריכה כהן תמים ואלו סביר' ליה הכי לר' אליעזר לא הוה מחית תרי דרגי בהוצאת הדשן שתהא בבעל מום ובגדי חול אלא ודאי דבתרומת הדשן מחית חדא דרגא לאכשורי בשני כלים ובהוצאת הדשן דגריע טפי מחית ליה למיהוי אף בבגדי חול וזה הפי' כפי שיטת החסיד ז"ל ומיהו אכתי קשה טובא היאך איפשר ליה לריש לקיש למימר דרבי אליעזר מכשר בעלי מומין לתרומת הדשן דהא קתני בהדיא לימד על כהנים בעלי מומין שכשרין להוצאת הדשן וכהנים אחרים נמי דדריש מקרא דהוו בעלי מומין בהוצאה הוא דכתיב כדכתי' אחרים והוציא דאלו בהרמה הכהן סתמא כתיב דמשמע כהן כשר וי"ל דסבר ריש לקיש דלר' אליעזר גלי קרא בהוצאה וה"ה בהרמה מטעמא דמפרש בסמוך. ולהכי כתב רחמנא אחרים בלשון רבים למדרשיה בין על כהן המרים בין על כהן המוציא ודקתני שכשרין להוצאת הדשן נקט ליה אקרא אי נמי כל הוצאת הדשן במשמע ואפילו דתרומת הדשן ויש נוסחאות שגורסין שכשרין בדשן.

ומאי שנא הני: כלומר כיון דעבודה היא וצריכה ד' בגדים אמאי טרח קרא למכתב הני טפי ממצנפת ואבנט או לכתבינהו כולהו או לא לכתוב חד מנייהו אלא ולבש הכהן בגדיו וממילא ידעי' כולהו כיון דבעי כהן ומהדרי' דכתבינהו לדרשא מדו בד וכו' ולריש לקיש אע"ג דאיצטריכו למכתב לגופיהו למעוטי מצנפת ואבנט ומיהו אכתי ש"מ אידך דרשא מדו כמדתו מדאפקיה בלשון מדה וקדימת מכנסים מדכתי' על בשרו וכדמפרש תלמודא ואזיל:

דף כד עמוד א[עריכה]

דכולי עלמא עבודה מר סבר צריכה קרא לרבויי: פי' דמקרא הוא דשמעי' שהיא עבודה ומר סבר דבלאו קרא ידעי' שהיא עבודה:

בעי ר' אבין תרומת הדשן בכמה: כלו' בכמה שיעורא לכל הפחות מתרומת מעשר ילפי' לה פי' שהיא אחת מעשר. או מתרומת מדין ילפי' לה שהיא חלק אחת מחמש מאות:

וא"ת ואמאי לא אמרי' תפסת מועט תפסת מרובה לא תפסת כדאמרי' בפ"ק דקדושין גבי הענקה ותו אמאי לא מספקא ליה נמי אי ילפי' לה מתרומה גדולה דסגי לה בכל שהוא מן התורה וי"ל דלא כתב רחמנא התם לשון הרמה כדכתיב בדשן וגבי תרומת מעשר ותרומת מדין דבתרומה גדולה נתינה בלחוד כתיבא תתן לו אבל בתרומת מעשר כתיב והרמותם ממנו ואע"ג דבתר הכי כתיב תתנו תרומה מ"מ כבר אמר בה בתחלה לשון הרמה ובתרומת מדין כתיב והרמות מכס:

תא שמע דתאני רב חנניה נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים ממנו בקומצו וכו'. אפשר דגמ' גמי' לה דמהרמת קומץ ילפי' לה אי נמי דמידי דמזבח ממידי דמזבח אית ליה למילף והדר אמרינן מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו פרש"י ז"ל שלא יפחות מאומד מלא קומצו ואם רצה להוסיף מוסיף אבל אין לומר בקומצו ממש כי היאך יקמוץ רמץ גחלים דהא בקומצו ממש פשיטא שלא בא ללמד כאן אלא על השיעור וכן פירשו בבירור:

ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה ודוקא לענין חיוב מיתה אבל אזהרה בכל עבודה איכא ואפילו בעבודת סילוק ויש [ואין] אחריה עבודה וקרא דנקטיה לדרשא מיתה כתיב ביה והזר הקרב יומת וכן פרש"י ז"ל:

זריקה והקטרה: פי' יש בכלל זריקה בין זריקת דם ובין הזאות שבפנים כדלקמן ויש בכלל הקטרה בין הקטרת בשר על המזבח בין הקטרת מנחה או הקטרת קטורת דבפנים דשם הקטרה אחת היא והקשו בתוספו' מאי שנא דהני חשיב בחדא ואלו נסוך המים וניסוך היין חשיב תרתי ולא אמרי' שם ניסוך אחת הוא ותירצו דכיון דניסוך היין איתיה בכל יום וניסוך המים ליתיה אלא פעם אחת בשנה לא בעי למחשבינהו בחדא עוד י"ל משום דניסוך היין הכשר הזבח ואלו ניסוך המים חובת היום דינא הוא דקאי באנפי נפשיה והא דחשיב זריקת הדם עבודה שאין אחריה עבודה ואע"ג דאיכא בתרה הולכת איברים וסדורם והקטרתם: משום דעבודת הדם לחוד ועבודת הבשר לחוד והזריקה סוף עבודת הדם וההקטרה סוף עבודת הבשר וכדפרש"י ז"ל:

ולוי אמר אף תרומת הדשן: פי' שאף היא עבודה שאין אחרי' עבודה בענינה דאלו הוצאת הדשן מלתא אחריתי היא דלא חשיבא עבודה כולי האי והיינו דלא פליגי רב ולוי בתרומת הדשן אלא משום דהויא עבודת סלוק הא לאו הכי דכולי עלמא עבודה תמה היא וכן פרש"י ז"ל:

עבודת מתנה ולא עבודת סילוק: פי' עבודת מתנה מיותר הוא לדרוש עבודה שאתה נותן דבר במקום קדש ולא עבודה שאתה מסלק משם כגון עבודת תרומת הדשן או הוצאת כף ומחתה וכיוצא בהם:

ולוי רבי רחמ' לכל דבר המזבח: פי' לרבות עבודת סלוק וכי כתיב עבודת מתנה מוקמי' ליה לעבודת סילוק דלמבית לפרוכת דוקא כדמפר' ואזיל וא"ת ואמאי לא אמר איפכא דלירבי מדבר המזבח אפי' עבודה שאינה תמה ויוציא עבודת סלוק וכי כתיב ועבדתם עבודה תמה היינו מבית לפרוכת. י"ל דהא ליתא כיון דכתיב ועבדתם סמוך לדבר המזבח ולמבית לפרוכת ודאי אתרויהו קאי אבל עבודת מתנה דכתיב בתר הכי בלא ו"ו איכא למדרש דלא קאי אלא או למבית לפרוכת דסמיך ליה ואפשר דלהכי איכא אתנחתא במלת ועבדתם:

ורב דבר לכל דבר לא דריש: פי' לאו למימרא דלא דריש ליה כלל דהא ליכא בתלמודא מאן דלא דריש לכל או לכללא או לרבוייא אלא דסבי' ליה דלהזאות אתא אי נמי דלכללא אתא למעבד כלל ופרט והיינו דפרכי' בסמוך ללוי ואימא לכל דבר המזבח כלל וכו':

דף כד עמוד ב[עריכה]

אמר קרא ולמבית לפרוכת: פרש"י ז"ל דמבית לפרוכת הפסיק בנתים וכי כתיב עבודת מתנה אמבית לפרוכת בלחוד קאי. ופרכי' דא"כ נימא דלא בעי' עבודה תמה אלא מבית לפרוכת דסמיך ליה ופרקי' ועבדתם הדר ערביה דאלו כתי' ולמבית לפרוכת עבדתם עבודת מתנה שפיר אבל כיון דכתי' ועבדתם ודאי דועבדתם ערביה למזבח החצון עם מבית לפרוכת דלבעי בתרוי' עבודת תמה.

עבודת סלוק בהיכל: פי' כגון דישון מזבח ודישון מתנות (נ"ל שצ"ל מנורה) ללוי לפנים מהן מדמי' ליה ופטור או לחוץ מדמי' ליה וחייב.

איכא סידור בזיכין: פי' דאע"ג דעבודת לחם הפנים עצמה כבר גמרה מ"מ סדור הבזיכין הכשר הלחם הוא:

סדור בזיכין ליחייב ופרקי' דאכתי איכא אחריה סלוק והקטרה דבזיכין דלשבת הבאה ואלו הקטרה כבר תני לה:

זר שסידר את המנורה: פרש"י ז"ל כי בדישון המנורה היו מסלקין אותן ממקומן לקנחם ולדשנם יפה ואחרי כן חוזר ומסדרן במקומן. והא דפרכי' לרב ומכולהו אידך דפרכי' בסמוך משום דרב מני ד' עבודות ותו לא משמע דבכולהו אידך פטר.

הדלקה לאו עבודה היא: תמיהא מילתא דהא כתיב בה אהרן ובניו דבר אל אהרן ואל בניו לאמר בהעלו' את הנרות וכתי' ובהעלות אהרן את הנרות וי"ל דלהכי לא אפקיה בלשון חיוב ואמר בהעלות או בהעלותך לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה ובשם הרב ז"ל מצאתי דכולה סוגיין לענין כהן העובד שלא בבגדי כהונה דהוה ליה זר כדאמרי' בעלמ' כיון שאין כהונתם עליהם הוו להו זרים וקרא דדרשי' לעי' אתה ובניך תשמרו את כהונתכם היינו דקאמר שישמרו לעבוד בכיהונם. והזר הקרב מהם שלא בכיהונו יומת והיינו דאמרי' הכא הדלקה לאו עבודה היא לחייב עליה מיתה לכהן העובד שלא בבגדי כהונה ונראין דברים שלא אמרה רבינו ז"ל אלא דסוגיין אף לענין כהן העובד מחוסר בגדים שאף הוא אינו חייב אלא על עבודה תמה דכי אין כהנתם אליהם הוו להו זרים וכיון שכן אין חייבין אלא על עבודה תמה וה"ה דזר העובד אינו חייב אלא על עבודה תמה כפשטה דסוגיין וכדמוכח בסנהדרין:

על הצתת אליתא: פי' הדלקת המערכה בקיסמין של זנבות העצים שלא תהא אלא בכהן כשר. ובכלי שרת בבגדי כהונה והיינו דכתיב בין הכהנים וכתיב בה נמי ונתנו לשון אזהרה אלמא הדלקה עבודה חשובה היא ופרקי' הצתת אליתא עבודה והדלקה לאו עבודה פרש"י ז"ל הצתת אליתא עבודה שיש בה טורח שצריך להצית האור בעצי המערכה אבל הדלקת נרות לאו עבודה היא דלאו כלום עביד דהא מכיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה מאיליה:

והאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב: וא"ת מאי הקשה מדר' יוחנן לרב ולוי וכי גברא אגברא קא רמית וליכא למימר דקסבר דההיא לא פליג בה רב דהא בהדיא פליג וסבי' ליה דלא מחייב עלה וכדפרכי' שני גזירין ליחייב וי"ל דקס"ד דלא פליגי לענין אם היא עבודה תמה אם לאו אלא דפליגי במילתא אחריתי דמר חשיב לה עבודה ומר לא חשיב לה עבודה לחייב עליה מיתה. והיינו דפרקי' דודאי בהא פליגי מר סבר עבודה תמה היא ומר סבר לאו עבודה תמה היא.

תניא כוותיה דרב עבודות שזר חייבין עליהם מיתה אלו הן זריקת דם בין לפנים ובין לפני לפנים זריקת דם בחוץ או לפנים בהיכל או לפני לפנים על הכפורת וכן פרש"י ז"ל ותדע דהא מודה רבי בהזאות שבפנים כדאי' לעיל:

והמזה בחטאת העוף והממציא והמקטיר בעולת העוף ולא נקט הזאה בעולת העוף מפני שלא הטעין בה הכתוב אלא מיצוי. אבל בחטאת איכא הזאה ומיצוי והא דלא קתני בהדיא המזה והממצה בחטאת העוף משום דפלוגתא היא בפר' שני דמעילה אם מיצוי מעכב בחטאת העוף אם לאו הלכך שדייה הכא לממיצה בנתים שיהא נדרש או לשניהם או לעולת העוף בלבד לפום פלוגתא דתנאי דהתם והיינו דתניא כוותיה דרב משום דלא אדכר תרומת הדשן אלא מאי דשייך בד' עבודות דרב אבל באידך מתנית' דתניא כוותיה דלוי אדכר תרומת הדשן:

והמעלה על גבי המזבח בין דבר כשר בין דבר פסול: פרש"י ז"ל דדוקא דבר פסול שפסולו בקדש שאם עלה לא ירד דאלו מה שאין פסולו בקדש כיון שאם עלה ירד לא חשיבא עבודה לחייב עליה ואינה בכלל כל דבר המזבח וכן עיקר.

איכא בעלי זרועות דחמסי ועבדי: כלומר איכא בעלי זרועות דחמסי לעבוד בלא גורל כלל או כשיהא ספק בגורל:

אגב חביבותא מקרי ועביד: פי' מקרי ועביד מי שיעלה לו הגורל בבגדי חול דהא לאו בגדי חול ממש נינהו אלא כדרב שימי בר יהודה שהן ראויין לעבודת יחיד כדאיתא בסמוך וקפידא משום שאר עבודות דאלו שחיטה שכשרה בזר כשרה בבגדי חול ומיהו לא היו מחלקין בפייסות ואף שוחט לבוש כמו שאר המפייסין:

דף כה עמוד א[עריכה]

ה"ק עד שעודן עליהן וכו': פירוש שבתחלה היו מפשיטין מכנסים של חול ולובשין מכנסים של קדש והיינו דקתני שאין מניחין אחר כך עליהן אלא מכנסים בלבד:

כדתני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמי בר יהודה: פי' לקמן היא במכלתין דתאני שאמותיהן של כהנים היו עושות לבניהם כעין בגדי כהונה משלהן ועובדין בהן עבודת יחיד:

אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד: פרש"י ז"ל דכתי' בדוד ויקם וישב לפני ה' ואע"ג דבימי דוד לא היה שם אלא משכן שהיה בשילה או בנוב וגבעון אף שם היה מקום מקודש כעין עזרה שאין בו ישיבה לאחרים:

והא בעי' בבית אלקים נהלך ברגש וליכא: פי' והכא לא קרינן בית אלקים אלא לעזרת ישראל ואע"גב דבעלמא כל בית המקדש נקרא בית אלקים:

אלא לאו ש"מ שני פתחים היו לה: כו' ולעיל תניא בהדיא כי לשכה זו בצפון היא לצד העזרה ופשפשין היו לה להבדיל בין הקדש ובין החול כדאמרינן גבי בית המוקד: והחצי שבמערכה שהוא חול היה לו פתח פתוח כלפי חוץ לחיל שממנו נכנסים ויוצאין לשם. והחצי שבמזרחה שהוא קדש היה פתוח לעזרה כלפי פנים:

מתני' פייס שני: כו' הא דתנן פייס השני מי שוחט מי זורק הא פרישנא בפ"ק אמאי מפיסין על שחיטה וזריקה קודם דישון המזבח ואף על פי שדישון המזבח קודם במעשה לשחיטה וזריקה. והא דלא קתני מי מקטיר מפני שמן הסתם הזורק הוא המקטיר כדי שתעשה עבודת הדם והבשר בכהן אחד. או אפשר שכשלא היה כהן גדול מקטיר ידוע היה בכל בית אב מי הוא המקטיר בכל יום והראשון יותר נכון.

מי מעלה איברים מן השולחנות לכבש: פי' שנותנין אותן מחצי כבש ולמטה ולמזרח ואחרי כן חוזרין ומעלין אותן משם למזבח כדקתני בפייס הרביעי.

הראש והרגל בכהן אחר: ושתי הידים בכהן שני. העוקץ והרגל בכהן שלישי. החזה והגרה בכהן רביעי. ולשם מפרש כי הגרה הוא הצואר והניח בה שתי צלעות מכאן ומכאן והקנה והלב והריאה תלויין בה: ושתי הדפנות בכהן החמישי. והקרבים כולם בכהן ששי וזהו שאמרו לקמן ששה לטלה והא דמפייסין על השוחט משום דאעפ"י שהשחיטה כשרה בזר מצותה בכהן לכתחלה כדאיתא התם בזבחים והרגל נקרא כאן כל הירך והשוק והרגל והידים הן הכתפות:

לעבודה אחת מפייסין או לכל עבודה ועבודה מפייסין: פי' לעבודה אחת מפייסין בלבד בכל פייס ופייס כיצד כגון שהסכימו ביניהם להפיס על מי שוחט וכל מי שיזכה לשחוט יזכה חברו של ימינו לזרוק וכן כולם על סדר ימין או דילמא לכל עבודה ועבודה משליכין גורל על הנשארים:

דף כה עמוד ב[עריכה]

ת"ש ר' יהודה אומר לא היה לה פייס למחתה וכו': וקס"ד דכיון שהיו עושין כן באלו שהן חשובות שכן היו עושין בשאר עבודות שבשאר פייסות שאין מפיסין אלא בעבודה אחת:

הואיל ולא שכיחא ומעתרא: פי' דכולי שאר עבודות שכיחי בכל הקרבנות אבל קטורת ליתא אלא בקרבן תמיד והקטרת מעשרת כדלקמן:

י"ב אחיו הכהנים נמשכים אחריו: פי' שזוכין בגורלו כמו שפירשנו:

מי שקבל הדם שוחט מקבל: פי' כשהוא כהן.

ואי ס"ד שוחט מקבל תליסר הוו: פי' שאע"פ שהשוחט אינו טעון קדוש ידים ורגלים מחמת השחיטה לפי שכשרה בזר. הרי הוא צריך קדוש ידים ורגלים מפני קבלת הדם שהיא מצות כהונה. והקשו בתוס' אמאי לא פשטי' בעיין ממתני' דתנן לקמן נתנו לו את התמיד קירצו ומירק אחר שחיט' על ידו. וש"מ דדוקא ביום הכפורים מפני שכל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בו וצריך הוא עצמו לקבל הדם. הא בשאר ימות השנה הוא עצמו ממרק שחיטתו וכיון שהוא ממרק לא סגיא שלא יהא אחר מקבל. ותירצו דדילמא ביו"הכ הוא חיובא לעכובא מפני שאי אפשר בכהן אחר אבל בשאר ימות השנה כדיניה או שממרק הוא וזורק מקבל או מקבל הוא ואחר ממרק:

אף אנן נמי תנינא דמדקתני קבל המקבל ובא לו לזרוק מכלל שהמקבל הוא הבא לזרוק:

כיצד דרך הלוכו כו': וכולהו תנאי מודו שהראש והרגל מוליכין ביחד כדאיתא לקמן ואין חוששין בזה לא בדרך הלוכו ולא לשום סדר אחר:

והכתיב כל נתח טוב ירך וכתף: אלמא ירך משובח מן הכתף ואלו הכא קתני ידים מקמי רגל שמאל. ופרקי' לא קשיא הא בבריאה הא בכחושה. פרש"י ז"ל דבבריאה כתף עדיף ובכחושה ירך עדיף וקרא מיירי בעניי ישראל שהיו הראשונים גוזלין וחומסין אותן:

בין תנא דידן וגו' הוצרך לומר כך משום דתנא דידן לא אזיל במנינא כחד מהני תנאי להכי פריש רבא דבשיטתא דרבי יוסי אזיל דאזיל בתר עילויא. אלא דתנא דידן אזיל בתר איברא דבשרא כלו' גודל האיברים שהגדול יותר הוא המעולה בעיניו. ור' יוסי חשיב לעילויא ההוא דשמן טפי וכדפרש"י ז"ל:

מנין לראש ופדר' שקודמין לכל האיברים: פי' בסדור האיברים על המערכה ת"ל את ראשו ואת פדרו וערך:

ואידך פדר למאי אתיא: פי' דהדר כתיב בענינא את הראש ואת הפדר. והא דלא שילינן ואידך ראש למאי אתא משום דהא דרשינן ליה התם לרבות את הראש להפשט אע"פ שכבר הותז וכדאיתא בפ' השוחט דחולין.

דף כו עמוד א[עריכה]

מתני' הפייס השלישי חדשים לקטורת וכו': הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח. ופליג' אדרבי אליעזר בן יעקב כדאיתא בגמרא דאיהו סבירא ליה דאין לזה פייס בפני עצמו אלא הזוכה להעלות מן השולחנות ולמזבח זוכה בהן. ומיהו אף לרבי אליעזר לא היה מעלה בפעם אחת למזבח אלא בשתי פעמים כדפריש' לרבנן וכן מוכיח במסכת תמיד. ולרבנן דעבדי פייס רביעי להעלות איברים מן הכבש למזבח פירש רש"י ז"ל בכל השמועה כי כהן אחד היה מעלה הכל. ולדבריו הא דתניא לקמן ששה לטלה אינו אלא להעלותו מן השולחנות לכבש. והקשו בתוספות חדא דששה לטלה דאמר קרא היינו להעלותו למזבח כדכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים כו' על העצים כו' אשר על המזבח ומהתם דרשי' בגמרא ששה לטלה ומדאורייתא אין לנו שתי העלאות אלא מדרבנן בעלמא. משום ברוב עם הדרת מלך וכדאיתא התם ועוד תנן במסכת תמיד שכשהיה כהן רוצה להקטיר היה עולה בראש המזבח הראשון היה מביא לו ראש ורגל ונוטלו מידו וסומך שתי ידיו עליו וזורקה לאישים וכן השני וכן כולם וההיא ודאי אף לרבנן היא. דהא סתמא תנן לה ולא אמרו עלה בגמרא דתיהוי רבי אליעזר ועוד הא דאמרי' לקמן דטעמא דרבנן משום ברוב עם הדרת מלך ואם אין מעלה אלא אחד מה הדרת מלך יש בזה אדרבא יותר הדור שיעלוהו הששה הראשונים:

אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא אילימא משום דכתיב כו': פרש"י ז"ל מאי טעמא מעתרא אילימא משום דכתיב בה כליל הרי עולה דאית בה כליל ולא מעשרא ופרקי' דעולה שכיחא ביחידים וקרבה על כרחין בכולהו כהנים ואין הכל ראויין שיתעשרו ומשום הכי לא מעתרה אפילו למי שראויין. ואינו נכון בטעם כי כמו שמתעשרין בקטורת כל הזוכה בו בין גדול בין קטון למה לא יתעשרו בעולה. ובתוספות פי' כדברי ר"ח ז"ל אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא אין מפיסין בה ישנים דמשום טעמ' דמעתרא בלחוד ליכא למימר דכל שכן דבעו כולהו לחזור ולפייס. ואילימא משום חומר קדושתה שכתוב בה כליל וראוי לעשותה בחדשים דזהירי טפי. הרי עולה דכתיב בה כליל ונהי דלא מעשרא מ"מ כיון דחמירא למיהוי כליל לא תהא אלא בחדשים. ופרקי' דעולה שכיחא ואי אפשר לה בחדשים בלחוד וקטורת לא שכיחא ואפשר לה בחדשים לחוד והא דאמרי' דעולה כתיב בה כליל פר"ח ז"ל דכתי' בשמואל ויקח טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל:

ואימא נמי יהודה דכתיב יהודה מחוקקי: וא"ת ואמאי לא מייתי לה מתורת משה דכתיב ומחוקק מבין רגליו. והנכון דההוא לנשיאים שבארץ ישראל דאחר חורבן דרשינן לה בסנהדרין כדאמרינן התם לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם במקל. ומחוקק מבין רגליו אלו של בית ר' שמורין תורה ברבים ואותן נשיאים לא היו מבית דוד אלא מצד האם שאינה קרויה משפחה וכדפר"ת ז"ל גבי הא דאמרינן דהתם שבט והכא מחוקק. ובתוספות פירשו דדוד נמי מלוי אתי שבא ממרים כדאיתא במסכת סוטה:

אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא אמרי': פי' להורות הלכה למעשה כדכתי' בלוי יורו משפטיך ליעקב. וביששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל:

אמר רב נחמן בר יצחק הכא בשבת עסיקי': כו' פי' ומתנייתא כולהו נמי בהכי מוקמי' להו ולא בשינויי דחיקי דלעיל. והרי הוא כאלו אמרו אלא אמר רב נחמן כו' והרבה כיוצא בזה בתלמודא דבעי למימר אלא ולא מפרש לה וכן פי' בתוספות:

ולמאי דסליק אדעתיה: כו' ופרקי' מיהא כולהו אתו מצפרא. וא"ת ולמאי דאסקי' שאין מפייסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו שחרית זכה בו ערבית ניחא בשאר פייסות. אבל בקטרת מאי איכא למימר דהא לא שנה אדם בה מעולם. ויש מתרצים שהזוכה בקטורת שחרית אמר לזה שעמו שיזכה בו ערבית. אבל במסכת מנחות משמע שלא אמרו חדשים לקטרת אלא לבקרים אבל בו ביום חוזר ושונה בו מי שזכה בו שחרית דתרוייהו כחדא חשיבי. ובהא אתיא שמעתין כפשוטה וכן פי' בתוספות במס' מנחות. (הגהה לאחד קדוש ז"ל עוד י"ל דמצפרא קא מפייסי לקטורת של בין הערבים וחשיב פייס אחד):

משום שכינה לאו אורח ארעא: פי' שנראה כאלו הדבר משא עליו להעלותו עד למזבח ולפיכך מניחו בכבש והולך לו ואינו חוזר לבא ולהעלותו:

דא"כ בצרי להו פייסות: הלכך ר' יהודה משלים פייסות בהעלאה מן הכבש למזבח. ור' אליעזר משלים אותה בפייס של מחתה דסבירא ליה לתלמודא דליכא תנא דמבציר מד' פייסות:

דף כו עמוד ב[עריכה]

מתני' תמיד קרב בתשעה: פי' בתשעה כהנים מהעלאת איברים ואילך ולא חשיב הכא המעלה מן הכבש למזבח ופרש"י ז"ל דהאי תנא ר' אליעזר היא דסבי' ליה שהמעלה לכבש הוא המעלה מן הכבש למזבח ולא נהיר דהא אוקי' מתני' דלא כר' אליעזר ולפירושו רישא רבנן וסיפא ר' אליעזר וכל כי האי גוונא הוה מפרש לה בגמרא כדפריך ומתרץ בעלמא בכי האי גוונא וממה שכתב כאן רש"י ז"ל הא כר' אליעזר דלית ליה חד להעלות מן הכבש ולמזבח נראה מדבריו שהוא סובר דלרבנן כהן אחד מעלה הכל מן הכבש למזבח וכבר דחינו פירושו והנכון דהאי סיפא דברי הכל היא ואפילו לרבנן ולא נחית השתא תנא למימני אלא כהנים שיש בהעלאה ראשונה ושאר דברים אבל כהנים דהעלאה שנייה כיון דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן היא לא מני להו:

ושנים בידם שני גזירי עצים: פי' חתיכות של עץ ארוכות ככל רחב המערכה וכן פרש"י ז"ל במס' תמיד אבל בקרבן שחרית לא היה בו אלא כהן א' כדאי' בגמרא וזוכה שחרית לתרומת הדשן הוא הזוכה לסידור מערכה ולשני גזירי עצים כדאיתא לעיל וכהן שזכה בו שחרית זוכה בו ערבית ואו' לכהן שבימינו זכה עמי לערב בגזיר השני למאי דקימא לן שאין חוזרי' ומפיסין לערב כדאי' בגמ'.

ושנים בידם שני בזיכי לבונה: וא"ת מי היה זוכה בהן פי' בתוס' שזוכה בהן אותן שאחר האחרון של מוליכי איברים לכבש א"נ אותן שהיו אחרוני' אחר הי"ג שזכו בתמיד וזה נר' נכון יותר:

ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים: פי' בקרבן תמיד של שחר דבתמיד של בין הערבים לא היו עושין ניסוך המים כדאיתא בגמ' וסדר ניסוך המים מפורש בפרק החליל.

בחול נמי משכחת לה: פי' בחול של חג נמי משכחת שנים עשר כהנים תשעה כדרכו ושנים לשני גזירי עצים ואחד לצלוחית של מים:

שפעם אחת נסך על רגליו: פי' שעשה עצמו כאלו הוא עושה שלא במתכוין והכירו שעשה במתכוין שהיה צדוקי שאינו מודה בניסוך המים ולפי' רגמוהו כל העם באתרוגיהן פרש"י ז"ל ולמה לי למיתני באתרוגיהן אלא ודאי לאשמועי' שאין הניסוך המים אלא בשעת נטילת לולב ואתרוג דהיינו בשחרית וא"ת והלא אנשי ירושלם נוטלין היו לולביהן כל היום כדאיתא התם תירצו בתוספות לא היו כולם מקובצים בעזרה בשעת תמיד של בין הערבים שלא היה זמן תפלה וא"ת ודילמ' נקט אתרוגיהן שלא חשו לכבוד מצות האתרוג ורגמוהו בהם. וי"ל דהא פשי' דכיון שהכירו בו שהוא צדוקי זהו כבודו של אתרוג לקדש בו השם לענין כזה:

(הגהה לאחד קדוש ז"ל וכל זה איננו שוה לכך נראה לי דרב אשי מגופא דתקנתא דהגבה ימינך דייק לה דבשלמא אי בשחרית דוקא סאגי בהכי דחזו בני העזרה את הכהן המנסך משום דהשמש במזרח ונופל אורו במערב אבל בין הערבים השמש במערב ונופל אורו בין עיני בני העזרה ולא חזו בדוק' את הכהן המנסך אפי' אם יגביה ימינו ויכול הוא לשפוך המים חוץ למקום נסוכם והילכך הוה להו לרבנן לתקוני שמשביעין אותו כדרך שתקנו ביום הכפורים וכי תימא והלא הכהנים העומדים בין אולם ולמזבח חזו ליה בדוק' לא היא דהא המנסך אחורי כלפי פניהם שהרי הניסוך לצד מערב הוא):

שנאמר וערכו עצים על האש ואע"ג דהאי קרא בעולת נדבה כתיב וגבי בן בקר הא פריש ר' אליעזר לקמן דדרשי' ליה אף לתמיד מדכתיב ביה על העצים אשר על האש אשר על המזבח:

קמ"ל דעביד חד ונעביד תרי דעביד חד גזיר חד והדר ליעבדו תרי שני גזירי עצים. ה"ג א"כ לימא קרא ובער ובערו אי נמי וערך וערכו מאי ובער וערכו: אלא מדשני בלישניה ש"מ כדאמרן דחד לשני גזירי עצים בכהן חד לתמיד של שחר כדכתיב ביה בבוקר בבוקר וחד לשני גזירי עצים לתמיד של בין הערבים בשני כהנים:

תני ר' חייא פעמים שלשה עשר וכו': פי' דבחול זוכין בתמיד י"ג כדאיתא במתני' ובחג בחול י"ד מפני ניסוך המים. ובשבת דעלמא חמשה עשר מפני שני בזיכין ובשבת שבתוך החג י"ו מפני ניסוך המים ופרכי' והא תניא שבעה עשר ג"ה ההיא דלא כר' אליעזר ודלא כר' יהודה אבל רש"י ז"ל גורס ההיא דלא כר' אליעזר אלא כר' יהודה ופי' ז"ל דההיא מתניתא מוסיף חדא גברא להעלות איברים מן הכבש למזבח ודלא כר' אליעזר דסבר שהמעלה לכבש הוא המעלה למזבח אלא כר' יהודה דלית ליה דר' אליעזר כדאי' לעיל. וכתב רבינו ז"ל דלא גרסי' ודלא כר"י דנהי דאשכחן ליה דאין פייס למחתה שאין כהן להעלות מן הכבש למזבח מי שמעי' ליה עד כאן פי' לדבריו דודאי לא אשכחן ליה הכי בשום מתני' ומתני' ואי בתר שמעתא וסוגיא דתלמודא אזלי' אדרבא אמר רבא לעיל דרבי יהודה לית ליה דר"א בן יעקב וא"ת ודילמא להכי אמרי' דלא כר' יהודה משום דדי' גברא דמוסיף ההוא תנא הוא במחתה דקסבר יש פייס למחתה ודלא כר' יהודה י"ל דהא ליתא חדא דמה ענין מחתה אצל הזוכין בתמיד שבפייס השני ועוד דאי מני גברא דמחתה לימני נמי דקטרת גופיה והוו להו שמנה עשר אלא ודאי דלא חשיב אלא המעלה מן הכבש למזבח כך יש לפרש לפי שטתו ז"ל ומיהו אינה מחוורת חדא דבכולהו נוסחי גרסי' ודלא כר' יהודה. ועוד מה צריך לומר אלא כר' יהודה לימ' דלא כר' אליעזר בלחוד דהא כולי עלמא לית להו דר' אליעזר ומתני' פליגא עליה ועוד קשה לדבריו דאי מני המעלה מן הכבש למזבח דלא כרבי אליעזר בן יעקב א"כ ששה גברי הוה להו לאוסופי כדברירנא לעיל ובתוספות פי' כגרסת הספרים והיא גר"ח ז"ל והתניא שבעה עשר ופרקי' דההוא תנא מוסיף חד גברא למחתה ומפייס ליה בפייס השני ואתיא דלא כר' אליעזר בן יעקב דלדידיה אע"ג דאיכא פייס במחתה כדאיתא לעיל מ"מ פייס רביעי עביד ליה ואתיא נמי דלא כר' יהודה דלדידיה הזוכה בקטורת בפייס שלישי הוא הזוכה במחתה וכי תימא והאי תנא היכי מני מחתה בפייס שני של תמיד י"ל דסבי' ליה דמחתה לא מעתרא ואיתא בין בחדשים בין בישנים וכיון דכך ליכא לצרופה לקטורת שהיא בחדשים דוקא וליכא למעבדה פייס באנפי נפשיה כיון דלא חשיבא כקטורת והיא פלגא עבודה: וליכא לאוקומה בפייס של תרומת הדשן דלא חשיבא כותיה הלכך אוקמה בפייס של תמיד דחשיב ואיתיה בין בחדשים בין בישנים:

מתני' איל קרב בי"א הבשר בחמשה כדין הכבש: והקרבי' והיין והסולת בשנים שנים ושאלו בתוס' דבשלמא ביין ובסלת ניחא להוסיף בהם כהנים יותר מן הכבש שהרי היין והסולת של איל מרובין משל כבש אלא בקרבים למה מוסיפי' כהן ותירצו כי הקרבים כבדים היו ומוליכי' אותן בכלי ושורת הדין היה שאף בכבש יהיו שנים אלא שכבר אמ' הפסוק ששה לטלה אבל באיל דליכא מנין כהני' בכתוב הוסיפו בם כהן מפני כבדם:

פר קרב בכ"ד כדמפ' ואזיל ולא ידענא אמאי לא קתני האיברים בכאן כדרך ששנאם בטלה. ובתוספות נסתפקו בדבר:

בד"א בקרבנות עולות צבור אבל קרבנות יחיד דהיינו עולת יחיד אם רצו להקריב איבריה בפחות מכן או ביותר מכן מקריבין והפשטן ונתוחן של אלו ואלו שוין פרי' בגמרא לענין הפשט וניתוח שכשרין בזר:

דף כז עמוד א[עריכה]

והאי מיבעי ליה לגופיה: פי' דנתינת אש בעיא כהונה וא"ת וא"כ למה לי קרא להפשט וניתוח דכשרים בזר תיפוק לי דהא לא כתי' בהו כהונה וכי תימא כיון דמקבלת הדם ואילך מצות כהונה כמאן דכתיב בהו כהונה דמי א"כ אפי' נתינת האש נמי ואמאי מיבעי מכתב כהונה לגופיה י"ל דהפשט וניתוח כיון דמגופיה דזבחא הוא אמרי' ביה מקבלת הדם ואילך מצות כהונה מה שאין כן בנתינת אש דלא הוי מגופיה דזביחה ובעי למכתב ביה כהונה בהדיא:

דהוה קא מסדר ליה לבריה ושחט וכו': פי' ברייתא היא דקתני ושחט שחיטה בזר כשרה וכו' עד למד על שחיטה שכשרה בזר. ומדיוקא דההיא מתניתא דהוה מסדר ליה אביי לבריה אתי רב שימי למידק דנתינת אש לא בעי למכתב ביה כהונה לגופיה כדקא מפרש ואזיל.

מכדי מקבלה ואילך מצות כהונה וכו': ואיכא למידק מה הוספנו ראיה מפני זו הברייתא כי עדיין אנו יכולין לומר כדאמרינן מעיקרא דלגופיה איצטריך משום דנתינת אש לא הוי מגופיה דזביחה. תירצו בתוס' דרב שימי סבירא ליה דכיון דגלי ליה קרא אתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם הא ודאי כולהו בכלל שאף שחיטה דלא כתוב בה כהן והויא מקמי קבלת הדם. וכתבה רחמנא בתר סמיכה שהיא בזר. הוה ס"ד לאתויי דבעיא כהונה מדכתיב תשמרו את כהונתכם. אלא דאתיא קבלת הדם וגלי על השחיטה שתהא כסמיכה שכשרה בזר אבל כולהו שארא דכתיבי בתר קבלת הדם מסתמ' בעו כהונה והוו בכלל תשמרו את כהונתכם ואם כן כהונה דכתיבא בנתינת אש לא צריכא לגופיה אלא למעוטי הפשט וניתוח ופרכי' דאכתי איכא למימר דלגופיה אצטרי' דהוה אמינא דנתינת אש לא בעיא כהונה וליתא בכלל תשמרו את כהונתכם כיון דלאו עבודה דמעכבא כפרה היא קמ"ל קרא דבעיא כהונה וא"כ הפשט וניתוח דכשרים בזר מנא לן. וא"ת נימא דהפשט וניתוח נמי כיון דלא כתיבא בהו כהונה בהדיא ולא מעכבא בהו כפרה דלא בעו כהונה י"ל דשאני הפשט וניתוח דהוו מגופיה דזביחה וגרירי בתר קבלת הדם אי נמי כדפרש"י ז"ל בסמוך גבי וערכו למה לי דאע"ג דלא מעכבא כפרה הא גלי רחמנ' גבי נתינת אש שאין זה מעכב וצריך כהונה:

ואימא למעוטי שני גזירי עצים דלא בעו כהונה: פי' בגזירי עצים של בין הערבים דלא כתיב בה כהן בהדיא דאלו בתמיד של שחר בהדיא כתי' ביה ובער עליה הכהן וא"ת ושל בין הערבים למה לי קרא דלא בעי כהונה תיפוק לי דלא הוי מגופה דזביחה ולא כתי' ביה כהונה בהדיא וי"ל דהא כתיב כהן ברישיה דקרא ונתנו בני אהרן אש והוה אמינא דוערכו דסיפא אבני אהרן קאי קמ"ל אידך קרא דלא בעי כהונה בהדיא:

והקריב הכהן את הכל זו הולכת איברים לכבש: פי' דבהקטרה לא מיירי קרא דהא כתי' בהדיא והקטיר המזבחה עולה הוא אשה ריח ניחוח אלא ודאי להולכת איברים לכבש אתא וכדאיתא במסכת חגיגה ולגופיה לא צריך קרא דהא מקבלת דם ואילך מצות כהונה. אלא ודאי לדיוקא אתא דהולכ' איברים לכבש בעי כהונה הולכת עצים לא בעי כהונה ואי משום הא לא איצטריך דמהיכא תיתי דבעי כהונה אלא ודאי למהדר ולמידק הא סדור שני גזירי עצים בעי כהונה ואם אינו ענין לתמיד של שחר תנהו ענין לתמיד של בין הערבים וא"ת ומנא לן לגלגולי כולי האי אימא הכי הולכת איברים לכבש בעי כהונה הא סדור עצים לא בעי כהונה י"ל דהא ליתא דא"כ למה לי למכתב כהונה בהולכת איברים לכבש דהא מכהונה דכתיבא בעריכת נתחים ממעטי' דסדור שני גזירי עצים לא בעי כהונה כדפרכי' השתא בהדיא וא"ת ונימא הכי הולכת איברים לכבש בעי כהונה הולכת עצים לא בעי כהונה הא הפשט וניתוח בעי כהונה וערכו למעוטי סדור שני גזירי עצים וי"ל דטפי איכא לרבויי שני גזירי עצים למבעי כהונה שכן עצים דכותה דהולכת עצים וא"ת והא כי אמרינן וערכו למעוטי הפשט וניתוח לא הוי דכותה וטפי הוי דכותה כי אמרי' למעוטי סדור עצים י"ל דאנן אית לן למידק מאי דהוי דכותה אע"ג דלא כתיב בהאי ענינא או מאי דהוי בהאי ענינא אע"ג דלא הוי דכותיה אבל לית לן למידק מאי דלא הוי דכותה ולא כתיב בההוא ענינא הילכך השתא דדרשינן מהולכת איברים סדור עצים הוי דכותה אע"ג דלא כתיב בענינא ודרשי' מעריכת נתחים להפשט וניתוח דכתיב בענינא אע"ג דלא הוי דכותה ואלו הוה דרשי' מוהקריבו ההולכת איברים הפשט וניתוח הוי מידי דלא כתיב בענינא ולא הוי דכותה:

ונתנו לגופיה: פי' כדאסקי לעיל משום דלאו עבודה דמעכבא כפרה:

וערכו שנים וכו': וא"ת ולמאי דסליק אדעתין דערכו למעוטי הפשט וניתוח ששה בטלה מנא לן וי"ל דתרויהו ש"מ מדלא כתיב בני אהרן הכהן כדכתיב גבי נתינת אש ודאי למנינ' אתא. ומיהו כתב רחמנא מנינא בהאי לישנא למעוטי הפשט וניתוח. והשתא סבי' לן דכוליה לא אתא למנינא בלחוד. האי בבן בקר כתיב פי' חדא מיניהו נקט דהוא הדין דמצי למפרך דהאי בעולת יחיד כתיב:

איזהו דבר שנאמר בו עצים ואש ומזבח: פרש"י ז"ל שנ' בו למצוה ולחיוב שאפילו יש שם אש הרבה חובה לעשות מערכה כדכתיב בקראי מה שאין כן בשאר קרבנות דכל היכא דאיכא אש במזבח בהכי סגי להו.

דף כז עמוד ב[עריכה]

כיצד הוא עושה: פי' להכשיר המערכה מיהת דאלו במיתה כבר נתחייב ופרכי' מאי אהני להכשר מערכה אם הוא עצמו סודרה:

וכי יש לך עבודה כשרה בלילה. ופסולה: פי' ופסול' כולי האי לחייב עליה מיתה גבי זר דאלו לאיפסולי ליכא מאן דפליג דהא כתיב בה כהן בהדיא דכתיב צו את אהרן היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה אלא ודאי כדאמר' דעל חיוב מיתה הוא דמתמה דמשמע ליה דכיון דכשרה בלילה ליכא למחשבה עבודה כולי האי לחייב מיתה ואע"ג דגבי הזר הקרב יומת לא כתיב יום כיון דעיקר קרבנות אינו אלא ביום כדכתיב ביום צוותו את בני וגו':

והרי תרומת הדשן: פי' ולוי מחייב עליה מיתה ואפי' לרב נמי הוה מחייב אי לאו דכתיב עבודת מתנה ולא עבודת סילוק למעוטה ופרקי' תחלת עבודה דיממא פי' וכיון דכן עבודת יום חשיבא. וא"ת והלא תרומת הדשן קודמת לסדור מערכה והיכי הויא תרומת הדשן עבודת יום וסדור מערכה עבודת לילה וי"ל דשאני סדור מערכה שפעמים רבים צריך לסדר המערכה בלילה כשכבו הגחלים לצורך עבודת לילה ממש מה שאין כן בתרומת הדשן שאינו נעשה לעולם אלא לצורך עבודת היום ובהתחלתו שנתנה לו תורה בוקר לבקרו:

שכבר קדש מתחלת עבודה: פי' אלמא עבודת יום היא והא דלא משני דה"ק שכבר קדש מתחלה לעבודה כדמתרצי' בריש פירקי משום דההוא שינויא דחיקא הוא וליתיה אלא ללישנא קמא כדכתיב' התם:

אלא מעתה תיבעי פייס: פרש"י ז"ל כיון דעבודת יום שחייבין עליה מיתה תיבעי פייס ועיקר פירכא משום חיוב מיתה הוא ועלה קאמר אלא מעתה דמשמע לפי דבריך דאלו משום דהויא עבודת יום הא מסתמא כולהו מודו בה וכדכתיב' בה ובער עליה עצים בבוקר בבוקר:

אשתמיטתיה הא דתניא מי שזכה וכו': ולא ניחא לן לשנויי השתא כדמשנינן לקמן דהא פריך פייסו לה בפני עצמה דלישנא דתיבעי פייס לא משמע הכין השתא:

משום מעשה שהיה ובדין הוא דמצי לשנויי כדלעיל דתחלת עבודה דיממא הוא אלא דהא עדיפא ליה אבל לעיל דלא מצי לשנויי כי הכא תריץ דתחלת עבודה דיממא הוא:

שאני שחיטה דתחלת עבודה דיממא: פי' ואע"ג דכשרה בזר כיון דתחלת כל העבודות היא וביום ראויה היא לעשות לה פייס כשהיא בכהן וא"ת ואמאי לא פריך והרי דישון מזבח הפנימי ומנורה והולכת איברים לכבש דאין זר חייב עליהן מיתה כדאיתא לעיל בפלוגתא דרב ולוי ואפילו הכי בעו פייס וי"ל דמצי מדחי ליה דשאני דישון מזבח שהיא תחלה לעבודת קטורת ודישון מנורה תחלת לעבודת נרות ועבודת פנים והולכת איברים לכבש תחלת ההקטרה:

ואילו זמן שני גזירי עצים לא קתני: פי' אלמא עבודת לילה היא ומאי דכתיב בבוקר בבוקר היינו לתת בוקר לבקרו ולמהוי אפילו בחצות. דלית ליה תקנתא קתני פי' שאם טעו לשחוט התמיד ביום לית ליה תקנתא ומשום הכי דייקי בה אם האיר מזרח מה שאין כן בסידור עצים שאם טעו באור הלבנה וסדרוה בלילה אית ליה תקנתא לפרקה ולחזור ולסדרה:

דף כח עמוד א[עריכה]

איכא דאמרי מתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה וכו': רש"י ז"ל לא גריס ולא והרי איברים כו' עד אלא אי איתמר וכו' וטעמו ז"ל משום דבפלוגתא דרב ולוי מוכח דתרומת הדשן ואיברים ופדרים עבדה תמה הן. ומאן דגריס לה נקט לה בריהטא אגב פירכי דלעיל ולא דק בהו ודכותה בתלמודא וכן אתה מפר' בהא דאמרי' בסמו' למימר דעבודה תמה היא וכו' אבל רש"י ז"ל לא גריס לה נמי לקמן.

אף אנן נמי תנינא: פרש"י ז"ל דשני גזירי עצים עבודה שאין אחריה עבודה מדלא קתני זמן גזירי עצים אלמא סוף עבודת לילה חשיבי ולא תחלת הולכת איברים דעבודת יום ויפה פי' ותו לא מידי.