חידושי הריטב"א על הש"ס/חולין/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו גרשום |
מאירי |
ריטב"א |
רשב"א |
רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
דף סח עמוד א[עריכה]
פרק בהמה המקשה
שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה כסימן ולד באשה כו' מקשי היכי מוכח דראש הוי כילוד דילמא משום דגזרינן מקצתה אטו רובא דמהא נמי דחי' בפ' ד' אבות נזיקין ותירצו בתוס' דאם איתא ביציאת הראש לא הוי לידה לא הי' ראוי לגזור דבמקצתם א"א בשום פעם לבוא לידי חשיבות לידה.
אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור מ"ט דאמר קרא ובשר בשד' טריפה לא תאכלו כיון שיצא בשר למחיצתו נאסר דאי טריפ' ממש א"כ מאי שנא בשדה והרי בכל מקום שנטרפה אסורה אלא האי בשדה לשון חוץ הוא והכי קאמר בשר שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא כטריפה מה טרפה אין לה היתר כיון שנטרפה אף אבר שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו תקנה לעולם ואפילו חזר ונכנס בפנים קודם שחיטה וכתב מורי הרא"ה ז"ל שמכאן יש ללמוד לכל טריפות שאם נחתכה הנהמה באותו מקום טרפות היא מתה ואלו היתה חתוכה למעלה מאותו מקום היתה חי' אם נחתכה במקום שהיא מתה בו שוב אין לה תקנה לחתכה למעלה ממנו ואע"פ שאלו היתה נחתכת שם מתחלה היתה חיה מוכח מהאי קרא דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר דהכי אמרינן בגמרא אמר רבא כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר:
דף סח עמוד ב[עריכה]
מאי ביניהו פי' רש"י ז"ל מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים אליבא דרב ור' יוחנן לעולם בשיטתו הוא עומד שאבר עצמו מותר כתב רבינו זרחי' הלוי ז"ל וזה הפי' אינו נכון מדאיבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאברים הוציא עובר ידו והחזירה וחזר והוציא והחזירה עד שהשלימו לרובא מהו מי אמרינן הא נפיק לי' רובא או דלמא כיון דהדר הדר ואם הי' ר' יוחנן בשיטתו עומד להתיר האבר עצמו מאי תיבעי' הרי הועיל' לו חזרתו להתירו באכילה כאלו לא יצא מעולם והיאך תעלה על דעת ליצטרף לרובא ועוד מאחר דאיתותב ר' יוחנן למה לן למישקל ולמיטרא אליבא דידי' ונראין דברי הרי"ף ז"ל כמו שכתב בהלכותיו דללישנא בתרא הכל מודים שאבר עצמו אסור ומיעוט אבר שבפנים הוא דאיכא בין רב לרבי יוחנן והיינו דקא דייקי' מאי בינייהו כלומר מאחר דקי"ל דאבר עצמו אסור במאי קמיפלגי רב ור' יוחנן.
דף סט עמוד ב[עריכה]
הא מני ר' שמעון היא דמקיש תמורה למעשר מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים אף תמורה אינה נוהגת באברים ועוברים וכו' פירש"י ז"ל ר"ש היא וטעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר במס' תמורה דתנן אמר ר"ש והלא מעשר בכלל כל הקדשים היא ולמה יצאה להקיש וכו' כתב הרב בעל המאור דלא נרא' זה הקש' תמור' למעש' אלא הקשת כל הקדשי' למעש' והקשת תמורה למעשר לר"ש נפקא מדתנן ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר והי' הוא ותמורתו מה הוא יחיד אף תמורתו יחידה ופי' מהו יחיד כדרבה דאמר יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה ותניא בברייתא גבי מעשר מהו יחיד אף טעותו מיוחדת וכל הקדשים הוקשו למעשר.
דף עא עמוד א[עריכה]
אמר רבה כשם שטומאה בלוע' אינה מטמאה כך טהרה בלו' אינה מטמאה טומאה בלועה מנלן דכתיב האוכל מנבלתם יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וכו' טהרה בלועה מנלן ק"ו מכלי חרס אמר רבה תרוייהו תנינא טומאה בלועה תנינא דתנן בלע טבעת טמאה וכו' טהרה בלועה דתנן בלע טבעת טהורה ומשני כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות פירש"י ז"ל דאי ממתני' דקתני בלע טבעת טמאה טובל ואוכל ה"א טעמא לאו משום בלועה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמרינן במס' נדה מידיו לא שטף במים וגבי טבעות ליכא למימר תטמא את האדם במשא שאין משא אלא למי שהטומאה יוצאה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו משא וכו' והקשו עליו רבותינו בעלי תוס' ז"ל דאטו אם נכנס אדם לאוהל המת וכלים או אוכלין בקומטו ה"נ דטהורין דאע"ג דבית הסתרים לאו מקבל טומאה נינהו מ"מ לא הוי כצמיד פתיל דמציל באוהל המת דהרי טיט לאו בני קבולי טומאה נינהו ואוכלין שגיבלן בטיט והכניסה לאוהל המת טמאים ופירשו בתוס' דטעמא דמתני' משום בלועה הוא ומ"מ אשמועינן רבה בשני טבעות דאי ממתני ה"א דטומאה בלועה דלא מטמאה היינו לא מטמא' לטהרות שבחוץ אבל טהר הבלועה עמה מטמאה וכן הא דטהרה הבלוע לא מטמאה היינו מטומאה דעלמא ולא מטומאה הבלועה עמה ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשני טבעות מאי כשם יש לומר דהכי פירושו כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה את האדם הבולע אעפ"י שנוגע בו כך אינה מטמא' טהרה שאצלם וא"ת והא רבה טהרה בלועה דאינ' מטמאה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה והא לא דמיא לב' טבעות דמונחין זו בצד זו ותירצו דרבה כולה מלתא דרש מן האוכל את נבלתה מי לא עסקי' דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפילו לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעי' ואסור לטמאה ואין לך שתי טבעות גדול מזה וקשה קצת דהא רבה מיקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה ולשיטת רבותינו בעלי התוס' לא הוי ליה לאתויי כלל ק"ו דצמיד פתיל כיון דכולא מילתא מקרא דהאוכל מנבלתם נפקא ומתרץ רבי' הגדול ז"ל דרבה לאו מתורת ק"ו אמר כן אלא סברא דנפשי' הוא דקאמר שאין לחלק בין זו לזה ומעיקרא גמרא הוא דפרש' כך למאי דס"ד לטהרה וטומאה שחוצה לה.
דף עד עמוד א[עריכה]
מתניתין השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו פי' שאין צריך שחיטה ומודה ר"מ בהכי דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא ומיהו דמו אסור אעפ"י שתלבו מותר כדאיתא בגמ' ונראה דהיינו טעמא דליכא למימר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא במידי דבר אוכל כגון חלב וג"ה דתאכלו כתיב אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריות דכל בבהמה תאכלו דאע"ג דאשכחן אכילה גבי דם אפ"ה כיון דאיכא לאוקמי במידי דבר אוכל' לא מוקמי ליה אדם:
דף עד עמוד ב[עריכה]
חלבו דשליל מיפלג פליגי דתני' ג"ה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר"י אומר אינו נוהג וחלבו מותר ואמר ר"א מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ ור"י לשיטתם פי' לענין שחיטה דפליגי דר"מ משוי ליה בהמה לענין שחיטה ור"י לא משוי ליה בהמה לשחיטה דפליגי דר"מ משוי ליה בהמה לענין שחיטה ור"י לא משוי ליה בהמה לשחיט' כתב רבינו אפרים ז"ל דקיימ"לן כר"מ בשליל בן ט' חי וטעון שחיט' וגידו וחלבו אסורין והביא ראיה לדבריו מדר' יוחנן דאמר לקמן תלש חלב מבן ט' חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ור"ש בן לקיש אמר חלבו כחלב אי' חדשים ואויר' גרמי אלמא ר' יוחנן כר"מ ור"ש בן לקיש כר"י ור"י ור"ש בן לקיש הלכה כר' יוחנן חוץ מתלת ואין דבריו בזה נכונים דהא רבא דהוא בתרא אמר גבי השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר ד' סימנין אית ליה להאי ומהדר לאוקמי אליבא דר"י לכאור' כוותיה ס"ל ועוד דגבי פקועה שהפריס על גבי קרקע אמר זעירי א"ר חנינא הלכה כר"ש שזורי דאמר במתניתין אפילו בן ד' או ה' שנים והוא חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ואע"ג דאנן לא ק"ל כוותיה היינו משום דדחינן ר"ש שזורי מקמי רבנן דאסרי בשהפריס ע"ג קרקע משום מראית עין אבל היכא דלא הפריס ע"ג קרקע כולהו ס"ל דאין טעון שחיט' כר"י וכדסתם לן הכי תנ' דמתני' בשחיטה כוותי' כן כתב מורי הרשב"א ז"ל והכין מסתבר.