ביאור:משנה פרה פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת פרה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב
|
הפרק ערוך בסגנון סיפורי, בדומה לרוב מסכת יומא, מסכת תמיד ומסכת מידות. |
טקס שריפת הפרה והכנת המים[עריכה]
חטיבה I: הכנת הכהן והמים[עריכה]
(א) שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְׂרִיפַת הַפָּרָה, מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ,
|
הכינוי "בית אבן" נראה כמרמז שהכלים בו היו כלי אבן, שאינם נטמאים. השוו יומא א, א: הפרשה לטהרה והפרשה לעבודה. לדמיון ביניהן מרמז גם ר' חנניה. וראו השוואה בין שתי ההפרשות בתוספתא ג, א. |
- לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה מצודת אנטוניה צָפוֹנָה מִזְרָחָה, וּ"בֵית אֶבֶן" הָיְתָה נִקְרֵאת,
- וּמַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים, מִכָּל הַחַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם. מתערובת אפר כל הפרות שנעשו מעולם
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו, אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִלְבַד.
- רְבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה - מַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים,
- וְעַל שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים - לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו, אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִלְבַד.
(ב) חֲצֵרוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי הַסֶּלַע, וְתַחְתֵּיהֶן חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם.
|
להגדרת "קבר התהום" ראו תוספתא זבים ב ה. האפשרות שבתהליך שאיבת המים מעורבת טומאה מקבר התהום מובילה את הכהנים לזהירויות המוגזמות ביותר: החצר בנויה על אוהל, ולכן אינה טמאה, הילדים נולדו בה ולכן אינם טמאים, התינוקות שהולכים למלא את הכלי נמצאים על גבי אוהל נייד, ולכן אינם טמאים, וכלי האבן אינו מקבל טומאה. בתוספתא (ג, ג) מייחס ר' יהודה את הפרוצדורה המופיעה כאן לימי עזרא, ור' שמעון טוען שלא היה בה צורך. בכל אופן אין מדובר במעשה שנצפה בסוף ימי הבית אלא במערכת דמיונית שמיועדת לברוא טהרה חדשה לאחר הגלות, יש מאין. |
- וּמְבִיאִים נָשִׁים עוֹבָרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם, וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶן.
- וּמְבִיאִין שְׁוָרִים, וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת הָיוּ יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן, וְכוֹסוֹת שֶׁלָּאֶבֶן בְּיָדָן.
- הִגִּיעוּ לַשִּׁילוֹחַ, יָרְדוּ וּמִלּוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ עַל גַּבֵּיהֶן.
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ הָיָה מְשַׁלְשֵׁל התינוק לא ירד מהדלתות, אלא שלשל את כלי האבן לתוך השילוח וּמְמַלֵּא.
(ג) בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת - וְיָרְדוּ.
- הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת - תַּחְתֵּיהֶן חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם.
|
ת"ק נזהר עד כדי כך, שאת נתינת האפר על מי השילוח הוא משאיר לבהמה. ר' יוסי מאפשר לתינוק לעשות זאת בעצמו. בתוספתא (ג, ב) מוסיף ר' יעקב שהכוסות התמלאו במים ע"י הפרים, בניגוד למשנה ב, וגם שם טוענים שזה מקום ללגלוג ע"י הצדוקים. |
וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה מְתֻקָּן קְלָל שֶׁלַּחַטָּאת, כלי אבן מלא אפר חטאת, ראו בסוף הפרק.
- וּמְבִיאִין זָכָר שֶׁלָּרְחֵלִים, איל וְקוֹשְׁרִין חֶבֶל בֵּין קְרָנָיו,
- וְקוֹשְׁרִין מַקֵּל וּמְסַבֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁלַּחֶבֶל, וְזוֹרְקוֹ לְתוֹךְ הַקְּלָל,
- וּמַכֶּה אֶת הַזָּכָר – וְנִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, האיל בתנועת הרתיעה גורם לאפר לצאת מהקלל אל המים שבידי התינוק.
- וְנוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַמִּינִים לְרַדּוֹת!
- אֶלָּא: הוּא נוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ.
(ד) לֹא הָיוּ עוֹשִׂין לֹא חַטָּאת עַל גַּב חַטָּאת, וְלֹא תִינוֹק עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ.
|
אם נכשלו באחד השלבים חוזרים על כל הכנת האפר מתחילתה, ואין משתמשים במים לאפר אחר. כך גם אם אחד התינוקות התחיל במלאכה ונכשל. גם ר' עקיבא (בתוספתא ג, ב) מודה שצריכים התינוקות לטבול לפני יציאתם לדרך, ור' יוסי מחייב אותם גם להזות זה על זה. |
- וּצְרִיכִים הָיוּ הַתִּינוֹקוֹת לְהַזּוֹת, דִּבְרֵי רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי.
- רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ צְרִיכִים לְהַזּוֹת.
(ה) לֹא מָצְאוּ מִשֶּׁבַע - עוֹשִׂין מִשֵּׁשׁ, וּמֵחָמֵשׁ, וּמֵאַרְבַּע,
|
המשנה מסייגת את האמור במשנה א, שהזו על הכהן מכל הפרות שהיו בבית האבן: כמה פרות היו? – שבע, אבל אם לא נשאר מהן אפר – הזו מפחות פרות. למעשה נעשו כל הפרות חוץ מהראשונה ע"י כהנים גדולים, וראו מחלוקת לקמן ד א, וכן תוספתא ד, ג. יתכן שהסיבה שיוחנן עשה שתי פרות קשורה לכך שהוא היה צדוקי, ושחט פרה אחר שהיה מעורב שמש, וגזרו חכמים ופסלו אותה ולכן נאלץ לשחוט פרה אחרת, ראו תוספתא ג ד. |
- וּמִשָּׁלשׁ, וּמִשְׁתַיִם, וּמֵאַחַת.
- וּמִי עֲשָׂאָן? - הָרִאשׁוֹנָה עָשָׂה מֹשֶׁה, וְהַשְּׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא,
- וְחָמֵשׁ - מֵעֶזְרָא וְהֵילָךְ, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שֶׁבַע מֵעֶזְרָא וְהֵילָךְ.
וּמִי עֲשָׂאָן? - שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל עָשׁוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם,
- אֶלְיוֹעֵינַי בֶּן הַקָּיָף, וַחֲנַמֵאל הַמִּצְרִי, וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאֲבִי עָשׂוּ אַחַת אַחַת.
חטיבה II: שחיטת הפרה ושריפתה[עריכה]
(ו) וְכֶבֶשׁ הָיוּ עוֹשִׂין מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה, כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין,
|
לגבי מימון כבש הפרה ראו שקלים ד, ב. מדובר בהוצאה עצומה שנעשתה כדי לפאר את שם הכהן שעשה אותה. בדרך כלל הכהן הגדול היה שוחט את הפרה, וראו גם משנה ה ומשנה ח. מבנה הגשר היה כיפין על כיפין, כדי שבשום נקודה לא יהיה עמוד המגיע לקרקע, שעלול להביא טומאה להולכים על הגשר – ראו אהלות ו, חטיבה IV. |
- כִּפָּה כְנֶגֶד הָאֹטֶם, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם,
- שֶׁבּוֹ כֹהֵן שׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה.
(ז) לֹא הָיְתָה פָרָה רוֹצָה לָצֵאת - אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ "שְׁחוֹרָה שָׁחָטוּ",
- וְלֹא אֲדֻמָּה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ "שְׁתַּיִם שָׁחָטוּ".
|
המשנה כוללת כמה דברים שבהם הקפידו משום מראית העין: אי הוצאת פרה שחורה בצד האדומה - ראו ספרי במדבר קכג. בניגוד לזהירות המופלגת בשאיבת המים, כאן דווקא טימאו את הכהן ודאגו שיהיה "טבול יום" בזמן עבודתו, ולא טהור (המכונה "מעורבי שמש") - ראו משנה ח. למרות שטבו"י אסור לאכול תרומה - דווקא הוא כשר לשרוף את הפרה, ראו תוספתא חגיגה ג, טז. וראו תוספתא ג, ד, שנציג הצדוקים היה ישמעאל בן פאבי, וחכמים אילצו אותו לשפוך את אפר הפרה שעשה במעורב שמש. |
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: לֹא מִשֵּׁם זֶה, אֶלָּא מִשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יט ג) "וְהוֹצִיא אֹתָהּ" - לְבַדָּהּ.
זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִין בְּרַגְלֵיהֶן לְהַר הַמִּשְׁחָה, וּבֵית טְבִילָה הָיָה שָׁם.
- וּמְטַמִּין הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מִפְּנֵי הַצַּדּוּקִין,
- שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים: בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נֶעְשֵׂית.
(ח) סָמְכוּ אֶת יְדֵיהֶן עָלָיו, ובכך טימאוהו וְאוֹמְרִים לוֹ: "אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, טְבֹל אַחַת!"
|
הטומאה היא יחסית, ראו חגיגה ב, ז. וראו תיאור חי של הטומאה שטימא ריב"ז את הכהן הגדול בתוספתא ג, ה. לגבי הלשון – השוו יומא א, ג. העצים מיועדים לשריפת הפרה. הם מופנים לכיוון המקדש, במערב הר הזיתים. |
- וְיָרַד וְטָבַל, וְעָלָה וְנִסְתַּפַּג.
וְעֵצִים הָיוּ מְסֻדָּרִין שָׁם: עֲצֵי אֲרָזִים, וַעֲצֵי אֳרָנִים וּבְרוֹשִׁים, וַעֲצֵי תְאֵנָה חֲלָקָה.
- וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ את מערכת העצים כְּמִין מִגְדָּל, וּמְפַתְּחִין בָּהּ חַלּוֹנוֹת, חֲזִיתָהּ - מַעֲרָבָה.
(ט) כְּפָתוּהָ בְחֶבֶל שֶׁלְּמָגָג, מגומא נְתָנוּהָ עַל גַּבֵּי הַמַּעֲרָכָה,
|
תיאור שחיטת הפרה דומה לתיאור שחיטת קרבן התמיד, ראו תמיד ד, א. מקום שריפת הפרה והזית הדם הוא מול המקדש, וראו מידות ב, ד. לגבי הטבילות בין הזיה להזיה – השוו נגעים יד, י. לאחר שסיים להזות מקנח את שאריות הדם שבידיו בגוף הפרה כדי להמעיט בדם שלא נשרף, וראו גם ספרי במדבר קכד. בספרי זוטא לבמדבר יט ד מובאת דעת ר' יוסי הגלילי שאת דם הפרה מקבל הכהן בעזרת כלי דווקא. אם שינה את ההזיות מיד ליד - פסול, ראו תוספתא זבחים א, ז. לדעת ת"ק הדלקת האש היא כמו הדלקת המזבח – ראו תמיד ב, ד. |
- רֹאשָׁהּ דָּרוֹם, וּפָנֶיהָ לַמַּעֲרָב. הַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח, וּפָנָיו לַמַּעֲרָב.
- שָׁחַט בִּימִינוֹ, וְקִבֵּל בִּשְׂמאלוֹ.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּימִינוֹ הָיָה מְקַבֵּל, וְנוֹתֵן לִשְׂמאלוֹ,
- וּמַזֶּה בִימִינוֹ. טָבַל אצבעו בדם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, עַל כָּל הַזָּיָה - טְבִילָה.
גָּמַר מִלְּהַזּוֹת - קִנַּח אֶת יָדָיו בְגוּפָהּ שֶׁלַּפָּרָה,
יָרַד, וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ בְּאַלֵּיתוֹת. קסמים רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: בַּחֲרִיּוֹת. ענפי דקל
חטיבה III: הכנת האפר[עריכה]
(י) נִבְקָעָה הפרה בגלל האש - וְעָמַד חוּץ מִגִּתָּהּ, וְנָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת.
|
ראו ספרי במדבר קכד, שר' ישמעאל חולק על הצורך להמתין שהפרה תיבקע. את הטקס המוצע כאן השוו לטקס קציר העומר, מנחות י, ג. בתוספתא ג, ז מוסיף ר' אליעזר בן צדוק שאלה נוספת: "אשליך?" |
- וְאָמַר לָהֶם: "עֵץ אֶרֶז זֶה? עֵץ אֶרֶז זֶה?
- אֵזוֹב זֶה? אֵזוֹב זֶה? שְׁנִי תוֹלַעַת זוֹ? שְׁנִי תוֹלַעַת זוֹ?"
- שָׁלֹשָׁה פְעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר.
- וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ: "הִין, הִין, הִין."
(יא) כְּרָכָן בְּשִׁירֵי הַלָּשׁוֹן - וְהִשְׁלִיךְ לְתוֹךְ שְׂרִיפָתָהּ.
|
את עץ הארז וכו' כרך הכהן בשני התולעת והשליך – לשון מקרא, ראו במדבר יט ז. את האפר היו הופכים לאבקה. ר' ישמעאל טען שגם כאן היו משתמשים בכלי אבן. לעניין העצם שאין בה אפר השוו תוספתא ג, ח, שם נראה שאין להשתמש בעצם כזו. לגבי חלוקת האפר לשלושה חלקים ראו ספרי במדבר קכד: "מחוץ למחנה", "למשמרת" ו"למי נדה" (במדבר יט ט). |
- נִשְׂרָפָה - חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת, וְכוֹבְרִין אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת. מסננים בכברה
- רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בְּמַקָּבוֹת שֶׁלָּאֶבֶן הָיְתָה נֶעֱשֵׂית.
שָׁחוֹר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אֵפֶר - כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ, וְשֶׁאֵין בּוֹ - מַנִּיחִים אוֹתוֹ. לא היו מערבבים אפר שברור שהוא רק מהעצים באפר הפרה.
- הָעֶצֶם עצמות הפרה - בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתָּשׁ. אפילו אם אין בו אפר.
וְחוֹלְקִין אוֹתוֹ לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים:
- אֶחָד נִתָּן בַּחַיִל, ראו לעיל משנה ג. וְאֶחָד נִתָּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה, "מחוץ למחנה" וְאֶחָד הָיָה מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת לטיהור הטמאים, "למי נידה".