ביאור:משנה סוכה פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
|
רוב הפרק מוקדש למצוות הערבה (ה-ז) וניסוך המים (ט-י), שאינן מופיעות בתורה שבכתב. |
מצוות החג והשבת[עריכה]
חטיבה I: לולב וערבה[עריכה]
|
המצוות מסודרות בזוגות, כאשר בכל זוג יש מצווה אחת המפורשת בתורה שבכתב (לולב, שמחה וסוכה) ואחת שהיא מדברי חכמים, חוץ ממצוות החליל שמופיעה לבדה, והיא רק מדברי חכמים. לולב - ראו פרק ג. הפרק הזה מתאר רק את ההתנהלות של המצווה בשבת במקדש, כאשר נוטלים לולב שבעה ימים. ערבה - ראו משנה ה. ההלל והשמחה מפורטים במשנה ח לקמן, שוב - בדגש על חלותם שמונה ימים. מצוות ההלל עצמה תוארה לעיל ג, ט-יא, ומצוות השמחה תתואר במסכת חגיגה. במשנה ח להלן מתוארת הסוכה בדגש על סוף זמנה, כי המצווה עצמה תוארה בפרקים א-ב לעיל. משנה ט מתארת את מצוות ניסוך המים, ואילו החליל יתואר בפרק הבא. |
(א) לולב מצוות נטילת לולב, ארבעת המינים וערבה מצוות ערבה במקדש (ראה להלן משנה ה) - ששה ושבעה לפעמים שישה ימים ולפעמים שבעה, כפי שיפורט בשתי המשניות הבאות.
ההלל והשמחה שימחה באכילת שְׁלָמִים בבית המקדש (דברים כז ז) - שמונה כולל שמיני עצרת.
סוכה ונסוך המים - שבעה.
והחליל כינוי לשמחת בית השואבה - חמשה וששה לפעמים חמישה ולפעמים שישה ימים, כפי שיפורט בפרק הבא:
(ב) "לולב שבעה" - כיצד?
- יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת - לולב שבעה כי עיקר המצווה הוא ביום הראשון, ולכן נטלו לולב גם בשבת,
|
ההלכה היום, שאפילו ביום הראשון לא נוטלים לולב אם חל בשבת, נקבעה בבבל עקב ספק התאריך. בא"י היו נוטלים ביום הראשון אפילו בשבת עד אמצע תקופת הגאונים. ביטול נטילת הלולב בשבת שחלה בחול המועד היה לפי המשנה אפילו במקדש עצמו. הביטול הוא תוצאה של הרחבת המצווה והטלתה על כל באי המקדש, ולא רק על הכוהנים. בכך נוצר הבדל בין נטילת הלולב לבין הקרבנות, שממשיכים להקריב אותם גם בשבת. |
- ושאר כל הימים אם יצאה שבת ביום אחר, ולא ביו"ט ראשון, גזרו חז"ל שלא ליטול. - ששה:
(ג) "ערבה שבעה" - כיצד?
|
הערבה דוחה את השבת רק ביום השביעי, כשם שלולב דוחה אותה רק ביום הראשון. וראו תוספתא ג, א. |
- יום שביעי של ערבה של סוכות שחל להיות בשבת - ערבה שבעה
- ושאר כל הימים - ששה:
(ד) מצות לולב, כיצד?
- יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת,
|
לגבי גג האיצטבא השוו פסחים א, ה. בשלב המוקדם ניסו להסדיר את נטילת הלולב במקדש כשם שהיה נהוג בבית הכנסת לאחר מכן (ראו לעיל ג, יג,) אבל בגלל ריבוי הציבור במקדש השיטה הזו לא הצליחה, והשוו תוספתא ערובין ג, ה. בהמשך מתואר כיצד ניצלו חכמים את הבעיה של חוסר הסובלנות כדי להוציא את מצוות הלולב ביום השבת לרוב הציבור מתחום המקדש, עוד לפני חורבנו. אבל את מצוות הערבה לא הוציאו מתחום המקדש. |
- מוליכין לפני שבת את לולביהן להר הבית, והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גב האצטבא לראווה, כדי להראות את מספרם הרב של הלולבים.,
- והזקנים שאינם יכולים להדחק יחד עם כולם לקחת את הלולב שלהם - מניחין את שלהן בלשכה.
- ומלמדים אותם בית הדין היה מלמד את העם שהיה בא לפני שבת לומר: "כל מי שמגיע שינתן לולבי בידו, הרי הוא לו במתנה".
- למחר משכימין ובאין, והחזנין זורקין אותם לפניהם,
- והן מחטפין, ומכין כי לא נתנו את הלולב במתנה בלב שלם איש את חברו.
וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה - התקינו, שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו ביו"ט שחל בשבת.:
|
מצוות הערבה לא פורטה בפרקים הקודמים, ולכן המשנה אינה מתארת רק את דרך קיומה בשבת אלא בכל הימים. הערבות הן צמח מים, והן מסמלות את ברכת המים והצמיחה שאותה מבקשים בחג הסוכות. הקפת המזבח על ידי כל העולים לרגל מסמלת את שבירת המחיצות, שהרי בדרך כלל אסור היה למי שאינו כהן להיות בין האולם והמזבח - ראו כלים א, ח-ט. וראו בראשית רבה יח ה, שבהקפה הזו השתתפו גם נשים. כמובן הצדוקים התנגדו ל"חילול הקודש" הזה, וראו תוספתא ג, א. בכך ממשיך חג הסוכות את מסורת שבירת מחיצות הקדושה שהתחילה עם חנוכת המקדש הראשון בחג הסוכות. אז הקריב שלמה קרבנות בכל העזרה ושיתף בכך את כל העם ולא רק את הכוהנים. ראו מלכים א ח, סב-סה. ר' יהודה ור' אליעזר ממשיכים בשבירת המחיצות, ומתירים לבטא את השם המפורש בחג הסוכות, תוך ניצול הרעש הגדול. |
(ה) מצות ערבה, כיצד?
- מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוֹצָא. בסוף תקופת המשנה שונה שמו ל"קולוניה", ובימינו חזר השם המקורי.
- יורדין לשם ומלקטין משם מורביות ענפים גדולים, שארכם יותר מעשר אמות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח,
- וראשיהן כפופין על גבי המזבח.
- תקעו והריעו ותקעו.
- בכל יום מימי החג מקיפין את המזבח פעם אחת,
- ואומרים, "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא".
- רבי יהודה אומר: "אני והו לא אמרו "אנא ה'" אלא "אני והו". כלומר היו מבטאים את השם המפורש. יש מפרשים שהבקשה היתה שה' יושיע את עצמו ואותנו יחדיו, וקשה לקשור פירוש זה לטקסט. הושיעה נא".
- ואותו היום ביום השביעי מקיפין את המזבח שבע פעמים.
- בשעת פטירתן, מה הן אומרים?
- "יֹפי לך מזבח את היופי הזה אנחנו עושים לך, המזבח, שאתה מכפר על חטאינו, יופי לך מזבח".
- רבי אליעזר אומר: "ליה ולך מזבח לה' אנו מודים, ואת המזבח אנו משבחים, שמכפר עלינו. ליה ולך מזבח":
(ו) כמעשהו בחול כפי שעשו בערבות בימי החול - כך מעשהו בשבת,
- אלא שהיו מלקטין אותן מערב שבת ומניחים אותן בגיגיות של זהב בקערות של זהב מלאות מים
- כדי שלא יכמושו.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: חריות ענפים של דקל היו מביאין ולא ענפי ערבה, כי הוא דורש "כפות תמרים" - אחת ללולב ואחת למזבח,
- וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח, לאחר ההקפה השביעית מפילים לקרקע את ארבעת המינים ואותו היום יום שביעי של סוכות נקרא "יום חבוט חריות ולא יום שביעי של ערבה":
|
בהקפת המזבח היו ארבעת המינים, ולא רק ערבות או דקלים, והשתתפו בה כל העם כולל הילדים הצעירים. כאמור, חבטו את כל ארבעת המינים - הלולבים (שבדרך כלל כבר נפתחו לחריות) והערבות. מדובר בהרחבה של בקשות הגשם על ידי הצגת היבולים והצמיחה המקווה. אפשרות נוספת היא שהקיפו את המזבח רק עם ענפי ערבה. |
(ז) מיד לאחר שסבבו את המזבח ביום השביעי התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן אך המבוגרים לא, כי האתרוג מוקצה. שכיוון שהוקצה למצווה למקצת היום, הוקצה לכולו.:
חטיבה II: הלל ושמחה, סוכה וניסוך המים[עריכה]
(ח) "ההלל והשמחה שמונה" - כיצד?
- מלמד שחיב אדם בהלל ובשמחה הבאת קורבנות שלמים ("שלמי שמחה") ובכבוד יום טוב האחרון של חג שמיני עצרת (בגמרא לומדים ממה שנאמר "והיית אך שמח" שפסוק זה בא לרבות את יו"ט האחרון לשמחה) - כשאר כל ימות החג.
|
ההבחנות בין שמיני עצרת לבין חג הסוכות לא כללו את ההלל ואת אכילת קרבנות החגיגה. לעניין "לא יתיר סוכתו" ראו תוספתא מגילה ב, י. בשמיני עצרת מצוות הסוכה פקעה, ודין ההלל והשמחה הנמשכים - אפילו לאחר החורבן, בבית הפרטי - אינם מבטלים את החזרה לבית הבנוי המאפיינת יום זה. |
"סוכה שבעה" - כיצד?
- גמר מלאכול - לא יתיר סוכתו, אבל מוריד מהסוכה לביתו (נהגו לעשות את הסוכה על הגג) את הכלים מן המנחה 9 וחצי שעות זמניות ולמעלה, מפני כבוד שייראה כמכין כלים נאים לסעודת שמיני עצרת יום טוב האחרון של חג:
|
ראו תוספתא ג, יג, שהיה הכהן יכול לבחור אם לעלות מימין או משמאל, בניגוד למשנתנו. ניסוך המים נרמז בתנ"ך, ראו ישעיה יב ג, וכן שמואל א ז ו, ושמואל ב כג טו. המנהג מייצג את הנגאטיב האנושי לגשם האלוהי: המים נשאבים מהמעיין, מובאים לספל שבו יש חוטם, ונשפכים על המזבח המוגבה. כך מייצגים את השאיפה שהגשם ירד מהגבהים, ירווה את האדם ואת בעלי החיים (הנושמים מהחוטם) ולבסוף ייספג באדמה. שער המים נקרא כך על שם הטקס שלפנינו, אבל נוצרו לשם זה גם דרשות נוספות, ראו תוספתא ג, ג-יג, ומידות ב, ג. הדרשות האחרות מדגישות שמקור המים במקדש, ולא בגשם, וראו גם תענית כה ב, וכן לקמן ה, ד. עירוב המים והיין הוא דימוי למזיגת הכוס, ראו לעיל ב, ט. הדמיון למשנה ה בולט: בשני הטקסים יורדים מהמקדש להכניס דבר פנימה (הערבות, המים), שני הטקסים היו במחלוקת עם הצדוקים, שניהם דוחים את השבת ע"י שימוש בכלי זהב (גיגית, חבית), ושניהם מסתיימים בביזוי האתרוג (אכילה או זריקה). הכוהנים לא תמיד אהבו את ניסוך המים שאינו מופיע בתורה, והוא טקס עממי ושובר כללים מקודשים. אבל נאלצו לקיים את הטקס על אפם וחמתם, ונראה שדווקא המחלוקת הזו העצימה את המעורבות של הציבור בטקס, והגבירה את השמחה. |
(ט) נסוך המים, כיצד?
- צלוחית של זהב, מחזקת שלושת לוגים כל לוג הוא בערך ½ ליטר - היה הכהן ראש התהלוכה ממלא מן השילוח ממעיין השילוח שבירושלים (ע"ע).
- הגיעו לשער המים אחד משערי העזרה הדרומיים - תקעו והריעו ותקעו.
- עלה בכבש בשיפוע שבו עולים למזבח ופנה לשמאלו בניגוד לרגיל, שהיה פונה ימינה
- שני ספלים אחד ליין ואחד למים של כסף היו שם בפינה הדרומית-מערבית של המזבח.
- רבי יהודה אומר: של סיד היו, ספלים מאבן, שאינם מקבלים טומאה. אלא שהיו מושחרין פניהם מפני היין למרות שאחד הספלים לא היה מיועד ליין, לפעמים היו שופכים יין בטעות גם אליו, ועם הזמן הספלים קיבלו את הצבע של היין, שדומה לכסף.
- ומנֻקבין לספלים היו שתי פיות כמין שני חטמין דקין: אחד מעובה הנקב של הספל של היין היה רחב ואחד דק של המים
- כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת כאשר שופך את שתי הספלים ביחד, כיוון שהיין יותר סמיך, הם היו נשפכים באותו קצב.
- מערבי הספל שלצד מערב של מים, מזרחי של יין.
- ערה של מים לתוך של יין, ושל יין לתוך של מים - יצא.
- רבי יהודה אומר: בלוג בניגוד לתנא קמא שאמר "מחזקת שלשת לוגים", רבי יהודה סובר שמספיק לוג אחד היה מנסך כל שמונה בניגוד לכתוב במשנה א: "נסוך המים - שבעה".
- ולמנסך, אומרים לו: 'הגבה ידך', שפעם אחת ניסך אחד אחד מהצדוקים שלא מקבלים את מצוות ניסוך המים, שפך על רגליו ולא על המזבח על גבי רגליו -
- ורגמוהו כל העם באתרוגיהן:
|
למרות שמותר לפי חז"ל לשאוב מים בשבת (ראו ערובין י, ח) - מעדיפים לשאוב מערב יום טוב במידת האפשר, וראו ספר היובלים ב, כט, שאסר שאיבה לגמרי, וכן פסחים ה, ח, שהכוהנים הקלו. בשבת אין תהלוכה, אבל מתקיים ניסוך המים; בדומה לערבה (ראו לעיל משנה ו), שבשבת אין יורדים להביאה ממוצא, אבל במקדש מקיימים את הטקס. החבית אינה מקודשת, ובכך ניכר שוב האופי העממי של הטקס. וראו גם מעילה ג, ז: אין מעילה במים ובערבות, כי אינם מהתורה, אבל המים שניתנו בכלי שרת - יש בהם מעילה. לגבי מים מגולים - ראו תרומות ח, ד-ה. ההסבר של החשש מארס הנחש בא אחרי שהמנהג כבר היכה שורש בציבור היהודי, וראו נגד אפיון א. |
(י) כמעשהו של ניסוך המים בחול - כך מעשהו בשבת,
- אלא שהיה ממלא מכין מים מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת שלא נתקדשה לעבודת המזבח (שאם כן היו המים נפסלים בה בלינה) - מן השילוח,
- ומניחה בלשכה.
- נשפכה או נתגלתה היתה ללא מכסה - היה ממלא מן הכיור,
- שהיין והמים המגולין - פסולים לגבי המזבח: