משנה סוכה ד
סוכה פרק ד', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< · משנה · סדר מועד · מסכת סוכה · פרק רביעי ("לולב וערבה") · >>
משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·
נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
משנה א
לולב וערבה, ששה ושבעה.
ההלל והשמחה, שמונה.
סוכה וניסוך המים, שבעה.
והחליל, חמשה וששה.
משנה ב
לולב שבעה כיצד? יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת -- לולב שבעה. ושאר כל הימים ששה.
משנה ג
ערבה שבעה כיצד? יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת -- ערבה שבעה. ושאר כל הימים ששה.
משנה ד
מצות לולב כיצד? (יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת), מוליכין את לולביהן להר הבית, והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גב האצטבא, והזקנים מניחין את שלהן בלשכה.
ומלמדים אותם לומר, כל מי שמגיע לולבי בידו, הרי הוא לו במתנה.
למחר משכימין ובאין, והחזנין זורקין אותם לפניהם. והן מחטפין ומכין איש את חברו.
וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה, התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו.
משנה ה
מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא.
יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו.
בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים, אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר, אני והו הושיעה נא.
ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים.
בשעת פטירתן, מה הן אומרים? יופי לך מזבח, יופי לך מזבח.
רבי אליעזר אומר, ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח.
משנה ו
כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיו מלקטין אותן מערב שבת ומניחים אותן בגיגיות של זהב, כדי שלא יכמושו.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח, ואותו היום נקרא יום חבוט חריות.
משנה ז
מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן.
משנה ח
ההלל והשמחה שמונה כיצד? מלמד שחייב אדם בהלל ובשמחה ובכבוד יום טוב האחרון של חג, כשאר כל ימות החג.
סוכה שבעה כיצד? גמר מלאכול, לא יתיר סוכתו, אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה, מפני כבוד יום טוב האחרון של חג.
משנה ט
ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגים היה ממלא מן השלוח. הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו.
עלה בכבש ופנה לשמאלו, שני ספלים של כסף היו שם. רבי יהודה אומר, של סיד היו, אלא שהיו משחירין פניהם מפני היין.
ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין, אחד מעובה ואחד דק, כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת. מערבי של מים, מזרחי של יין.
עירה של מים לתוך של יין, ושל יין לתוך של מים -- יצא.
רבי יהודה אומר , בלוג היה מנסך כל שמונה.
ולמנסך אומרים לו, הגבה ידך, שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן.
משנה י
כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח, ומניחה בלשכה.
נשפכה או נתגלתה, היה ממלא מן הכיור, שהיין והמים המגולין פסולים לגבי המזבח.
לוּלָב וַעֲרָבָה, שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה.
- הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה, שְׁמֹנָה.
- סֻכָּה וְנִסּוּךְ הַמַּיִם, שִׁבְעָה.
- וְהֶחָלִיל, חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה.
לוּלָב שִׁבְעָה כֵּיצַד?
- יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,
- לוּלָב שִׁבְעָה;
- וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, שִׁשָּׁה.
עֲרָבָה שִׁבְעָה כֵּיצַד?
- יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,
- עֲרָבָה שִׁבְעָה;
- וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה.
מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד?
- יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,
- מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת,
- וְהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּב הָאִצְטַבָּא;
- וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה.
- וּמְלַמְּדִים אוֹתָם לוֹמַר:
- כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי בְּיָדוֹ, הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה.
- לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין;
- וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם,
- וְהֵן מְחַטְפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ.
- וּכְשֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה,
- הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.
מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד?
- מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא.
- יוֹרְדִין לְשָׁם,
- וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיוֹת שֶׁל עֲרָבָה,
- וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
- וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
- תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ .
בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים:
- אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא.
- וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.
- בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, מָה הֵן אוֹמְרִים?
- יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ; יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- לְיָהּ וּלְךָ, מִזְבֵּחַ; לְיָהּ וּלְךָ, מִזְבֵּחַ.
כְּמַעֲשֵׂהוּ בְּחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְּשַׁבָּת,
- אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחִים אוֹתָן בְּגִיגִיוֹת שֶׁל זָהָב,
- כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:
- חֲרָיוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין,
- וְחוֹבְטִין אוֹתָן בְּקַרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ;
- וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא יוֹם חִבּוּט חֲרָיוֹת.
מִיַּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן.
(ח)הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה כֵּיצַד?
- מְלַמֵּד שֶׁחַיָּב אָדָם בְּהַלֵּל וּבְשִׂמְחָה וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג,
- כִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג.
סֻכָּה שִׁבְעָה כֵּיצַד?
- גָּמַר מִלֶּאֱכֹל, לֹא יַתִּיר סֻכָּתוֹ;
- אֲבָל מוֹרִיד אֶת הַכֵּלִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה,
- מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג.
נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד?
- צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלֹשֶׁת לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁלּוֹחַ.
- הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.
- עָלָה בַּכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ.
- שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיַּיִן.
- וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין,
- אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק,
- כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אַחַת.
- מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יָיִן.
- עֵרָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם.
- יָצָא.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- בְּלֹג הָיָה מְנַסֵּךְ כָּל שְׁמוֹנָה.
- וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ: הַגְבֵּהַּ יָדֶךָ,
- שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו,
- וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן.
כְּמַעֲשֵׂהוּ בְּחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְּשַׁבָּת;
- אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַשִּׁילוֹחַ,
- וּמַנִּיחָהּ בַּלִּשְׁכָּה.
- נִשְׁפְּכָה אוֹ נִתְגַּלְּתָה, הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר,
- שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּיִם הַמְּגֻלִּין, פְּסוּלִים לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
נוסח הרמב"ם
(א) לולב, וערבה - שישה, ושבעה.
- ההלל, והשמחה - שמונה.
- סוכה, וניסוך המים - שבעה.
- החליל - חמישה, ושישה.
(ב) לולב - שבעה, כיצד?
- יום טוב הראשון - של חג,
- שחל להיות - בשבת,
- לולב - שבעה.
- ושאר כל הימים - שישה.
- שחל להיות - בשבת,
(ג) ערבה - שבעה, כיצד?
- יום השביעי - של ערבה,
- שחל להיות - בשבת,
- ערבה - שבעה.
- ושאר כל הימים - שישה.
- שחל להיות - בשבת,
(ד) מצות לולב, כיצד?
- כל העם -
- מוליכין את לולביהן - להר הבית.
- והחזנין - מקבלין מידם,
- וסודרין אותן - על גג האיצטווה.
- והזקנים -
- מניחין את שלהם - בלשכה.
- ומלמדין אותן לומר:
- "כל מי שהגיע לולבי - בידו,
- הרי הוא לו - במתנה".
- "כל מי שהגיע לולבי - בידו,
- ולמחרת - היו משכימין, ובאים.
- והחזנין - מזרקין לפניהם.
- והן - מחטפין,
- ומכים - איש את חברו.
- וכשראו בית דין,
- שהם באין - לידי סכנה,
- התקינו -
- שיהא כל אחד ואחד - נוטל מביתו.
- שהם באין - לידי סכנה,
(ה) מצות ערבה, כיצד?
- מקום היה - למטה מירושלים,
- ונקרא - מוצא.
- יורדין לשם,
- ומלקטין משם - מורביות של ערבה.
- ובאים,
- וזוקפין אותן - על צידי המזבח,
- וראשיהם כפופים - על גבי המזבח.
- תקעו - והריעו, ותקעו.
- בכל יום,
- מקיפין את המזבח - פעם אחת,
- ואומרין:
- "אנא ה' - הושיעה נא,
- אנא ה' - הושיעה נא" (תהלים קיח כה).
- רבי יהודה אומר:
- "אני והוא - הושיעה נא,
- אני והוא - הושיעה נא".
- רבי יהודה אומר:
- אותו היום,
- מקיפין את המזבח - שבע פעמים.
(ו) וכמעשהו - בחול,
- כן מעשהו - בשבת.
- אלא,
- שהיו מלקטין אותן - מערב שבת,
- ומניחים אותן - בגיגיות של זהב,
- כדי - שלא יכמושו.
- רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
- חריות של דקל - היו לוקטין,
- וחובטים - על גבי המזבח.
- אותו היום נקרא -
- יום חיבוט חריות.
(ז) מיד - התינוקות,
- היו שומטין - את לולביהן,
- ואוכלים - את אתרוגיהם.
(ח) [ז] *הערה 1: ההלל, והשמחה - שמונה, כיצד?
- מלמד -
- שאדם חייב - בכבוד יום טוב האחרון של חג,
- כשאר - כל ימות החג.
- שאדם חייב - בכבוד יום טוב האחרון של חג,
- סוכה - שבעה, כיצד?
- גמר מלאכל -
- לא יתיר - את סוכתו.
- אבל -
- מוריד הוא - את הכלים,
- מן המנחה - ולמעלן,
- בשביל כבוד - יום טוב האחרון.
- מוריד הוא - את הכלים,
- גמר מלאכל -
(ט) [ח] ניסוך המים - שבעה, כיצד?
- צלוחית של זהב,
- מחזקת - שלשת לוגים,
- היה ממלאה - מן השילוח.
- מחזקת - שלשת לוגים,
- הגיעו - לשער המים,
- תקעו - והריעו, ותקעו.
- עלה - לכבש,
- ופנה - לשמאלו.
- ושני ספלים של כסף - היו שם.
- רבי יהודה אומר:
- של סיד - היו,
- אלא שהיו מושחרים - מפני היין.
- ומנוקבין - כמין שני חוטמין דקין,
- אחד - מעבה.
- ואחד - מידק.
- כדי שיהו שניהם - כלים בבת אחת.
- מערבי - של מים.
- ומזרחי - של יין.
- עירה של מים - לתוך של יין,
- או של יין - לתוך של מים,
- יצא.
- רבי יהודה אומר:
- מלוג - היה מנסך כל שמונה.
- רבי יהודה אומר:
- ולמנסך -
- אומרין לו: "הגבה את ידך".
- שפעם אחת,
- ניסך - על רגליו,
- ורגמוהו כל העם - באתרוגיהם.
(י) [ט] וכמעשהו - בחול,
- כן מעשהו - בשבת.
- אלא,
- שהיה ממלא - מערב שבת,
- חבית של זהב שאינה מקודשת - מן השילוח,
- ומניחה - בלשכה.
- נשפכה - או נתגלתה,
- היה ממלאה - מן הכיור,
- שהמים, והיין - המגולים,
- פסולים - מעל גבי המזבח.
הערות
- הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם
פירושים
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- מפרשי המשנה
משנה סוכה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב