ביאור:משנה כריתות פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
קרבנות הכפרה, הנדונים במסכת כריתות, כוללים את קרבן החטאת והאשם, וכן קרבן אשם תלוי וקרבן עולה ויורד.
הכלל המרכזי, המופיע במשנה ב לקמן, קובע שכל העבירות שזדונן כרת - שגגתן חטאת ועל "לא הודע" שלהן מביאים אשם תלוי. כלומר, עבירות שעשייתן בזדון מחייבת עונש כרת - ניתנות לכפרה, אם נעשו בשגגה, ע"י קרבן חטאת, ואם ספק האם נעשו - ניתן לכפר עליהן באמצעות קרבן "אשם תלוי".
לכלל זה יש כמה יוצאים מן הכלל, שהבולט ביניהם הוא קרבן היולדת, המביאה חטאת למרות שלא חטאה כלל. מצד שני יש כמה עבירות שענשן כרת, ואין מביאים על שגגתן חטאת, כגון המטמא מקדש וקודשיו, והמגדף. לא כל החטאות באות על חטא, וחז"ל מודעים לכך (ראו למשל לקמן ה, ח); דברי ר' שמעון בנידה לא ב אינם אלא דרשה.
לדעת רוב החכמים אין בית דין יכולים לכפות על אדם להביא קרבן, ומכאן, שהמניע להבאת קרבנות הכפרה הוא יראת שמים בלבד. אמנם אין במעשי השגגה כוונה לחטוא, ולכאורה נראה שהחטא הוא במישור המעשה בלבד; אבל עיון במשנה מלמד שחז"ל מנו את הכוונות השגויות של העבריין. כלומר, חובת הכפרה אינה חלה על המעשים השגויים אלא על השגיאות עצמן, ובלשון חז"ל על ה"העלם". מצד שני, הם הטילו את חובת הכפרה על מספר העבירות ("שמות") שנעשו, מנקודת מבט הלכתית מתוחכמת, ולא מנקודת מבטו של העבריין. לכן לעיתים יש במעשה אחד כמה עבירות, ובהתאם לכך מביא החוטא כמה קרבנות. הדרך הזו של ההתייחסות לחובות הכפרה מעודדת את האדם ללמוד ולהבין את התיאוריה ההלכתית, שהיא המטילה את חובות הכפרה.
הדיונים התיאורטיים, המונים את מספר העבירות במעשים שונים, נראים כמשחק וכמעין תחרות של דמיון פרוע ויצירתי, והם מפליגים הרחק מעבר לשאלות המעשיות העלולות לצוץ בפועל.
הנושא השני של המסכת הוא ענייני אשם תלוי, המובא על ספק עבירות. לבעיות הספק יצרו חז"ל גם מנגנונים מיוחדים, שבראשם עומד התנאי: בהקשרים רבים בהלכה יכול אדם להתנות וכך לצאת מן הספק (ראו למשל ערובין ג, ה ואילך, פסחים ט, י, נזיר ב, ח, שם ח, א, ואף בפרק זה, לקמן משנה ד, ועוד), אבל בענייני הכפרה יש המתנגדים לכך, ודורשים שהכפרה תהיה מוגדרת היטב לחטא קונקרטי, אפילו אם הוא בספק. בעניין זה שוב באה לביטוי התפיסה הקושרת את הצורך בכפרה למודעות האדם, ולא לחטא בפועל. לכן, למשל, מתנגד ר' יוסי להבאת קרבן אשם מעילות ע"י שני אנשים, המתנים ביניהם שמי משניהם שמעל - יכפר עליו הקרבן; מאותה סיבה מתנגדים חכמים לגישתו של ר' אליעזר, הרואה את קרבן אשם תלוי כמעין קרבן נדבה הבא להבטיח מצפון נקי; ומאותה סיבה גם קובע ר' יהושע (שוב, בניגוד לר' אליעזר) ש"המתעסק", כלומר מי שאינו מתכוון לעשות את מה שעשה - פטור מקרבן אשם.
המסגרת של המסכת, המגדירה את נושאי הפתיחה והסיום שלה היא מחד החטאת הבאה על חטאים מסוימים ומוגדרים - ומאידך חטאת היולדת, שאינה באה על חטא.
פרקים א-ג מוקדשים לענייני החטאת: פרק א מונה את חטאי הכריתות בתורה, שעל רובם ניתן להביא קרבנות חטאת - ומעמיד מולם את דיני חטאת היולדת; פרק ב מוקדש לעבירות מיוחדות, שלהן יש קרבנות יוצאי דופן. פרק ג מגדיר את מספר החטאות לפי הקריטריונים שתוארו לעיל, הקשורים במודעות החוטא ובהגדרות התיאורטיות של החטאים, ובו נכללת גם "תחרות החטאות" דלעיל.
פרקים ד-ה מוקדשים לאשם התלוי: פרק ד מגדיר את המקרים שחובה להביאו, ומחריג מהם - לדעת ר' יהושע - את "המתעסק", כלומר את מי שלא עשה את מה שהתכוון לו. פרק ה מעמת בין הגישה של ההתניה לבין הלכות האשם התלוי לפי דעת ר' עקיבא ור' יוסי.
פרק ו מציג, מול שיטת ר' אליעזר, לפיה האשם התלוי הוא מעין נדבה - את גישת חכמים, המחייבים את מודעות המתכפר לחטאו, והמבטלים את האשם לאחר יום הכיפורים. בסוף הפרק מובאת דרשתו של ר' שמעון על שוויון הערך של הכבשים לעזים, ושל בני היונה לתורים. מול השוויון הזה מעמיד ר' שמעון את עליונות האב לגבי האם ומסיים - כיאה לחז"ל - בעליונות הרב על פני האב.
חטאת על חטא - וחטאת היולדת[עריכה]
חטיבה I: חטאות ואשמות על חטאים[עריכה]
(א) שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ כָּרֵתוֹת בַּתּוֹרָה:
|
השוו מכות פרק ג: שם נשנו חייבי הכריתות כמו כאן, מ"הבא על אחותו" ואילך, אבל נוספו שם האוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים, וכן אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - וחסרות שלוש השורות הראשונות. המנויים בשורות אלו חייבים גם מיתה וגם כרת! - השוו סנהדרין ז, ד. חייבי כרת הם מחללי הקודש של האישות, של המקדש, של הזמן או של ה' עצמו. "הבא אל המקדש" - כלשון הכתוב ויקרא יב ד. הרשימה מופיעה כאן בגלל משנה ב. הפסח והמילה נכללים ברשימת הכריתות, אבל אין על שגגתם או על ספיקם חיוב קרבן. |
הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, וְעַל הַכַּלָּה;
הַבָּא עַל הַזָּכָר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה מְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה;
הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וְעַל אֵשֶׁת אִישׁ;
הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ,
- וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה;
וְהַמְגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ, וּבַעַל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי;
וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת;
וְטָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא;
הָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, וְנוֹתָר, וּפִגּוּל;
וְהַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ;
וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח, וְהָאוֹכֵל וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְיוֹם הַכִּפּוּרִים;
וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָּךְ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה;
הַפֶּסַח וְהַמִּילָה - מִצְווֹת עֲשֵׂה.
לגבי הגדרת עונש ה"כרת": ראו ספרא אמור פרק יד ד, וכן מכילתא פסחא ח, שהוא מוות בידי שמים בגיל צעיר; וראו רמב"ן על ויקרא יח כט, המבחין בין שלושה עונשי "כרת": בגוף בלבד, בעולם הבא בלבד, או בשניהם (וראו ספרי במדבר קיב.) וראו א"ע לבראשית יז, יד, הקושר את העונש למות בני החוטא, וראו גם יבמות נה א; א"ע לויקרא שם טוען שאם העבירה היתה בפרהסיה, חייבים בית דין להרוג את החוטאים, וכן דעת חלק מהקראים.
המשנה אינה דנה כלל בהגדרת הכרת, שכנראה כבר בזמנה לא היה מוגדר באופן חד משמעי, אלא מסתפקת בכך שמדובר בעונש מרתיע ומאיים עד כדי כך שהוא יוצר מוטיבציה ברורה לנסיונות לכפר עליו.
|
חריגים נוספים לחיוב החטאת והאשם: טמא שאכל קודש והבא למקדש טמא אינם מביאים חטאת אלא קרבן עולה ויורד, ולכן גם אם ספק טימא את המקדש או את הקודשים - אינו מביא אשם. חכמים מחריגים מהקרבנות הנ"ל גם את המגדף, למרות שאם יש לו עדים והתראה הוא נהרג. ר' מאיר ור' עקיבא מחייבים אותו בקרבן, ראו תוספתא א, א. |
(ב) עַל אֵלּוּ חַיָּבִים עַל זְדוֹנָם כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת, וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן אָשָׁם תָּלוּי,
- חוּץ מִן הַמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַמְגַדֵּף,
- שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר טו כט) "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעשֶׂה בִשְׁגָגָה",
- יָצָא מְגַדֵּף, שֶׁאֵינוּ מַעֲשֶׂה.
חטיבה II: חטאת המפילה והיולדת[עריכה]
(ג) יֵשׁ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל, מְבִיאוֹת וְאֵינוּ נֶאֱכָל, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן מְבִיאוֹת.
|
המשנה עוסקת בנשים החייבות חטאת יולדת, שאינה באה על חטא; וראו ספרא יולדת פרק ד ג. השוו ביכורים א, שם מופיע מבנה דומה. מחלוקת ר' מאיר וחכמים - ראו גם בכורות ח, א. היוצא מחותך - ראו נידה ג, ה. חובת הקרבן חלה גם על שפחה כנענית שהפילה, כמו על בת ישראל. |
אֵלּוּ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל: הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא מִצּוּרַת הָאָדָם.
הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָה וְשָׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ.
- וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁהִפִּילָה - מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל.
(ד) אֵלּוּ מְבִיאוֹת וְאֵינוּ נֶאֱכָל:
|
קרבן שאינו נאכל - נשרף, ראו בסוף מסכת תמורה. השוו לדברי ר' יוסי לקמן ה, ח: כאן החטאת אינה באה על חטא, ולכן יכולות לדעתו שתי נשים להביא אותה. |
- הַמַּפֶּלֶת, וְאֵין יָדוּעַ מַה הִפִּילָה, וְכֵן שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, אַחַת מִמִּין פְּטוּר וְאַחַת מִמִּין חוֹבָה. ואין יודעים מי משתיהן הפילה הפלה שמחייבת קרבן
- אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: אֶמָּתַי? - בִּזְמַן שֶׁהָלְכוּ זוֹ לַמִּזְרָח וְזוֹ לַמַּעֲרָב.
- אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת יחדיו - מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל.
(ה) אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְבִיאוֹת:
- הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא מַיִם, מָלֵא דָם, מָלֵא גְנִינִים,
- הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים,
- הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, וְיוֹצֵא דֹפֶן. יולדת בניתוח קיסרי
- רְבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּב בְּיוֹצֵא דֹפֶן.
חטיבה III: מחלוקות על חטאת היולדת[עריכה]
(ו) הַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד בערב שאחרי 80 יום לאחר לידת נקבה - בֵּית שַׁמַּי פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן, בֵּית הֶלֵּל מְחַיְּבִין.
|
בית שמאי אינם עונים כאן לטענת בית הלל, אלא רק בסוף המשנה. טעמם קשור לסדרי המקדש, שלא הביאו בו קרבנות בלילה, ולכן ראו את הלילה כנמשך אחרי היום גם בענייני קרבן היולדת. הם מנתקים את שאלת הקרבן משאלת הטומאה, כי הדם של ההפלה אפילו בתוך שמונים הימים טמא, ואילו המפילה פטורה לכל הדעות מקרבן. וראו לקמן ב, ד. פשט המשנה נראה שבית שמאי שכנעו את בית הלל, אבל ראו תוספתא א, ב, וספרא יולדת פרק ג, שם מפורטת יותר טענת בית הלל. |
- אָמְרוּ בֵית הֶלֵּל לְבֵית שַׁמַּי: מַה שָּׁנָה אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד?
- אִם שָׁוֶה לוֹ לַטֻּמְאָה, שדימום בערב מטמא, בניגוד לדימום במשך 80 הימים לֹא יִשְׁוֶה לּוֹ לַקָּרְבָּן?
- אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּי: לֹא!
- אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁכֵּן יָצָא בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן,
- תֹּאמְרוּ בְמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁלֹּא יָצָא בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן?!
- אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הֶלֵּל: וַהֲרֵי הַמַּפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת תּוֹכִיחַ,
- שֶׁלֹּא יָצָא בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן - וְחַיֶּבֶת בַּקָּרְבָּן!
- אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּי: לֹא!
- אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד [שֶׁ]חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,
- שֶׁאַף עַל [פִּי] שֶׁאֵינוּ רָאוּי לְקָרְבַּן יָחִיד - רָאוּי לְקָרְבַּן צִבּוּר,
- תֹּאמְרוּ בְמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד - שֶׁאֵין הַלַּיְלָה רָאוּי, לֹא לְקָרְבַּן יָחִיד וְלֹא לְקָרְבַּן צִבּוּר!
- הַדָּמִין אֵינָן מוֹכִיחִין,
- שֶׁהַמַּפֶּלֶת בְּתוֹךְ "מְלֹאת" (ויקרא יב ו) - דָּמֶיהָ טְמֵאִין, וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן.
(ז) הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חָמֵשׁ לֵדוֹת, סְפֵק חָמֵשׁ זִיבוֹת - שהפילה חמש פעמים וספק אם ממין חובה או ממין פטור (משנה ד), או שיש לה חמישה ספקות לגבי זיבה
- מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד - וְאוֹכֶלֶת בִּזְבָחִים,
- וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.
|
"חמש" הוא לשון "הרבה": אם יש ספקות אחדים - אפשר להסתפק בקרבן אחד. אם חייבת כמה קרבנות - לכתחילה עליה להביא את כולם, למרות שהראשון כבר מספיק לאפשר לאשת כהן לאכול קודשים. רשב"ג (הנהרג) פטר אותה מלהביא את שאר הקרבנות כדי להוריד את מחיר הקינים המופקע. |
חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּיוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּיוֹת,
- מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד - וְאוֹכֶלֶת בִּזְבָחִים,
- וְהַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.
מַעֲשֶׂה שֶׁעָמְדוּ קִנִּים בִּירוּשָׁלַיִם בְּדִינַר זָהָב.
- אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַמָּעוֹן הַזֶּה! לֹא אָלִין הַלַּיְלָה - עַד שֶׁיְּהוּ בְדִינָרִים.
וְנִכְנַס לְבֵית דִּין, וְלִמֵּד:
- [הָאִשָּׁה] שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּיוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּיוֹת,
- מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד - וְאוֹכֶלֶת בִּזְבָחִים,
- וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה!
וְעָמְדוּ קִנִּים בּוֹ בַיּוֹם בִּרְבַעְתַּיִם.